הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 93

מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי

יום שני, כ"א בסיון התשע"ו (27 ביוני 2016), שעה 11:00

מסגרות לטיפול בהפרעות אכילה

חברי הוועדה: עאידה תומא סלימאן – היו"ר

מירב בן ארי

אילן גילאון

עמיר פרץ

עבדאללה אבו מערוף

חנין זועבי

אורן אסף חזן

אהוד ססר - ראש המערך הקליני, אגף בריאות הנפש, משרד הבריאות

דן בודובסקי - ראש המערך האמבולטורי, משרד הבריאות

חיים הופרט - תקציבן ראשי, אגף תקציבים, משרד הבריאות

דנה אברמוביץ - דיאטנית, משרד הבריאות

אילנה ברנד - עובדת סוציאלית, משרד הבריאות

רחלי אברמזון - מנהלת אגף חינוך מיוחד, משרד החינוך

נירית גולוב - מפקחת ארצית אוטיזם, משרד החינוך

שולמית כהן - מדריכה ארצית קידום בריאות, משרד החינוך

איריס מנדה בן יעקב - ממונה על חינוך למיניות, משרד החינוך

נטע ידיד - מדריכה ארצית ביחידה לחינוך למיניות, משרד החינוך

שלי מזרחי סימון - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

איתן גור - מנהל מח' הפרעות אכילה ביה"ח תל השומר

עדי שטרן - מרפא בעיסוק ביה"ח הדסה הר הצופים

נועה לביא - דיאטנית ביה"ח הדסה הר הצופים

אמיר צנדקוביץ' - מנהל מכון אגם לטיפול ושיקום הפרעות אכילה מרכז רפואי רעות

צופיה לאופר - פסיכיאטרית, ביה"ח הדסה עין כרם

דוד דביר - סגן מנהל המרכז הרפואי רעות

שלי בן הרוש נגארי - מנהלת רפואת מתבגרים והפרעות אכילה, ביה"ח שערי צדק

רבקה גרובר - מנהלת היחידה לתזונה ודיאטה וממונה על שוויון מגדרי, מרכז רפואי ברזילי אשקלון

אלה זלודן - דיאטנית ביחידה לתזונה ודיאטה, מרכז רפואי ברזילי אשקלון

יוסף בר-אל - ראש מערך בריאות הנפש, שירותי בריאות כללית

מור ישראלי - מנהלת המרפאות לטיפול בהפרעות אכילה מכבי שירותי בריאות, קופות החולים

אירית פורז - דיאטנית ראשית שירותי בריאות כללית, קופות החולים

עינת צוברי - מטפלת במרכז להפרעות אכילה רעננה, שירותי בריאות כללית

ורדית טוקר - אחות אחראית מרפאת מתבגרים והפרעות אכילה, קופ"ח מאוחדת

רחל בכנר - פסיכולוגית קלינית, מרצה בכירה וחברה בעמותה הישראלית להפרעות אכילה, העמותה הישראלית למניעה, טיפול ומחקר בהפרעות אכילה

מיכל חסון רוזנשטיין - פסיכולוגית קלינית, העמותה הישראלית למניעה, טיפול ומחקר בהפרעות אכילה

ליאת קליין - היועצת המשפטית, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

נועה איל מאירי - מנכ"ל שחף, מרכזים ועמותות לטיפול בהפרעות אכילה

רעות ישראלי - עמותת שחף

גלית אלדרוטי - חברת ועד עמותת שחף - עמותה לטיפול בהפרעות אכילה, מרכזים ועמותות לטיפול בהפרעות אכילה

פנינה לואיס - מנכ"לית פימ"ל-מרכז לטיפול בהפרעות אכילה

נ' - חולה, מרכזים ועמותות לטיפול בהפרעות אכילה

ר' - אבא של מטופלת בדורשים טיפול טוב יותר להפרעות אכילה

ל' - חולה באנורקסיה נרבוזה- דורשים טיפול טוב יותר, מרכזים ועמותות לטיפול בהפרעות אכילה

ל' - מטופלת דורשים טיפול טוב יותר, מרכזים ועמותות לטיפול בהפרעות אכילה

א' - מטופלת דורשים טיפול טוב יותר, מרכזים ועמותות לטיפול בהפרעות אכילה

ר' - מטופלת דורשים טיפול טוב יותר, מרכזים ועמותות לטיפול בהפרעות אכילה

ב' - מטופלת דורשים טיפול טוב יותר, מרכזים ועמותות לטיפול בהפרעות אכילה

ר' - מטופלת בארגון דורשים טיפול טוב יותר להפרעות אכילה, מרכזים ועמותות לטיפול בהפרעות אכילה

אליה זימן - חברה בארגון 'בנפשנו'

דבורה קליין - חברה בארגון 'בנפשנו'

מאירה בסוק - יועצת משפטית, ארגון נעמ"ת

ענת לבנת - יו"ר איגוד היועצות למעמד האישה עיריית בת ים, עיריות ומועצות מקומיות

מיכל בן מאיר - פסיכולוגית קלינית עצמאית מומחית לטיפול בהפרעות אכילה

ש' - אם לחולה ופעילה

ג'ודי קרסנה - עוזרת להורים למצוא מסגרת טיפולית לילד

עדית סרגוסטי - רכזת תחום בריאות הנפש, ארגון בזכות

ורד בכר - ארגון מעורבות

לרשימת השדלנים שנכחו בדיון – ראו בקישור זה.

דלית אזולאי

ס.ל., חבר המתרגמים

מסגרות לטיפול בהפרעות אכילה

בוקר טוב לכולם, אני פותחת את הישיבה של הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. היום ה-27 ביוני 2016 ואנחנו נדון היום במסגרות לטיפול בהפרעות אכילה. בוקר טוב חברי הכנסת, חבר הכנסת אילן גילאון, חבר הכנסת אורן חזן וכמובן לכל האורחים והאורחות.

כל הנושא של הפרעות אכילה הוא נושא שבעיניי לא מקבל את הכיסוי התקשורתי ולא מנגישים את המידע סביבו לציבור בצורה המתאימה. נכון שיש מודעות שהולכת וגוברת יותר ויותר לנושא בקרב חלקים גדולים מהאוכלוסייה, אבל לצערי אני לא חושבת שהגענו למצב שאפשר להגיד שהמידע הוא נגיש, שהשירות והטיפול לנערות ולנשים או בכלל לאנשים שסובלים מהפרעות אכילה מונגש בצורה המתאימה. אבל למרות שיש נטייה תמיד ללכת לכיוון של לדבר באופן כללי וסוחף בקשר לנושא הזה ולהתעמק בהשלכות שלו, בכל זאת הישיבה של היום היא ישיבה לאחר קריאה חירומית שהגיעה אלינו.

כיום אנחנו במצב כזה שכל הנוער מקבל מסרים כל הזמן, אם זה דרך האינטרנט, אם זה במדיה, בתקשורת הרגילה, על כל הנושא של דימוי גוף ומה כן יפה ומה לא יפה ואיך אפשר להתגבר על העניין של המראה החיצוני, בנוסף לכל הלחצים האחרים שעוברים דרכם, בני ובנות נוער. אבל בסופו של דבר אני מנסה היום באמת להתמקד יותר במצב הקיים מבחינת הטיפולים והשירותים הקיימים לאנשים ולנשים שסובלים מהפרעות אכילה, מאחר שהתמונה, לפחות מהחומר שהגיע לידיי, היא לא תמונה מזהירה. בזמן שיש מתקפה כזו שמשדרת כל הזמן ודוחפת את הנוער לכיוונים מסוכנים אני חושבת שבמקביל המדינה לא לוקחת אחריות, לפחות לאזן את המסרים האלה דרך או מסע הסברה או טיפול נאות.

נרשמו הרבה דוברים ואני יודעת שגם משרד הבריאות ומשרד החינוך נמצא איתנו והרבה אנשים מומחים בנושא, אבל אני ארצה לפתוח קודם כל במי שזירזה את הדיון הזה ופנתה אלינו מהתחלה, גב' ש'. בבקשה, גברתי, ואני אבקש שאנחנו נתמקד לתוך שלוש-ארבע דקות לכל דובר. בבקשה.

קודם כל תודה לכל מי שנמצא פה. אני מבינה שיש לזה הרבה משמעות, שבאות היום גם מטופלות, גם מטפלים, גם מנהלים של מחלקות וגם חברי כנסת ואני חושבת שזו אולי פעם ראשונה שיש דיון כזה עם כל כך הרבה גורמים שונים. אני מתנצלת גם על השפה שלי וגם על הבעיה שלי להתרגש כשאני מדברת מול קהל.

זה לא בעיה, התרגשות זה דבר חיובי.

אני מאוד מתרגשת. אני אסביר קצת על עצמי ועל המצב שלי ועל כמה דברים שאני חושבת שחשוב שיבינו פה בוועדה. אני בת 50, אמא לשלושה, פעם אשת היי טק מצליחה שטיילה ברחבי העולם. התאמתי את החיים שלי בעשר השנים האחרונות כדי שאוכל לטפל בבתי המתבגרת שנוסף להפרעת אכילה היא גם נוטה לאובדנות ולפגיעה עצמית. רוב האנשים חושבים שהפרעת אכילה זה לאכול פחות מדי או יותר מדי, יש מעט מאוד הבנה עד כמה קשה ומורכבת ההפרעה הזאת או עד כמה החולה ומשפחתו סובלים תוך כדי ההתמודדות.

הנה הצצה לחיים עם הפרעת אכילה משולבת עם PTDS או טראומה מורכבת. נתונים על הבת שלי. שלושה אשפוזים על הפרעת אכילה שלא הושלמו, אשפוז אחד להפרעות אכילה שהושלם, סך הכול שבעה חודשים באשפוזים, מעל 200 ימים, מעל 200,000 שקל עלות למדינה, מעל 18 חודשים של אשפוזים פסיכיאטריים, מעל 500,000 שקל עלות למדינה. ביקורים רבים במיון במצב של חוסר הכרה, 10 ימים בטיפול נמרץ במצב של קומה, חמש מרפאות, כולן הגיעו בסופו של דבר למסקנה 'את לא מתאימה למסגרת שלנו'.

שמונה פסיכולוגים, מעל 250,000 שקל שהוצאנו מכיסנו ואין סוף ימי עבודה שלא יכולנו לעבוד. שמונה פסיכיאטרים, 15 תרופות, כולן בסופו של דבר נלקחו כמנת יתר. כרגע בהוסטל לפגועי נפש, בלי טיפול או תמיכה רגשית והסכמה הדדית בינה להוסטל שזה לא המקום הנכון עבורה.

היא התקבלה לאוניברסיטה אבל אין לה מושג איפה היא תגור. כיום היא כבר שישה חודשים ברשימת המתנה לטיפול במרפאה לבריאות הנפש. בשבוע שעבר היא התחילה ללכת למטפלת שעובדת שם אבל באופן פרטי בעלות של 350 שקל לפגישה. איך נותנים לזה לקרות? אני כבר לא עובדת מעל שנה, הפסקתי שנה אחרי שאובחנתי עם סרטן ועברתי משבר רגשי. איבדתי את היכולת שלי להתרכז ולנהל פרויקטים הכי פשוטי. אני צריכה לשלם על הטיפול מהחסכונות. ההשלכות הכלכליות הן עצומות ואנחנו כבר לא יכולים לשלם אותן יותר.

הבת שלי והבחורות שנמצאות כאן היום ואלפים אחרים לא נשמעים, נלקחה מהם הזכות לחיות את החיים שהם ידעו לחיות, להצליח באקדמיה, לעבוד, להיות אמהות, אלה הם אזרחים נבונים, אכפתיים ומוכשרים שבמקום שיתרמו לחברה הפכו לנטל על החברה. הם נשארים לבד למצוא את הדרך שלהם להחלמה. אנחנו מאשימים את החולים בהפרעות אכילה, עד כדי כך שההתייחסות שלנו למחלה היא לא כמחלה, אין שום מדיניות ושום מנדט לספק טיפול לפי סטנדרטים, אין שום תכנית התערבות מוקדמת וזאת למרות שאנחנו יודעים שהתערבות מוקדמת מביאה את התוצאות הטובות ביותר בכל מחלה. אין סטטיסטיקות ואין מטרות לשיפור התוצאות, אין מנדט להכשיר אנשי מקצוע, אין צורך לתת דין וחשבון ואין פיקוח. אנשי המקצוע מקבלים משכורות נמוכות ברמה מביכה כדי לתת טיפול ונאלצים לעבוד בנוסף באופן פרטי כדי לשרוד.

בישראל 2016 איש מקצוע רפואי יכול לסרב לקבל לטיפולו חולה בהפרעות אכילה ואף אחד לא יטיל ספק בהחלטתו. בישראל 2016 אין שום סטנדרט לטיפול בהפרעות אכילה שקופות החולים מחויבות לתת. בישראל 2016 עדיין לא התחלנו לתת טראומה ו- formed care שלוקח בחשבון שמרבית החולים בהפרעות אכילה והפרעות פסיכיאטריות אחרות חולים כתוצאה מטראומת ילדות או טראומה אחרת. בישראל 2016 לא רק שאנשים שזקוקים לטיפול לא מקבלים אותו, אלא הם האנשים הפגיעים החולים ביותר שלא מקבלים את הטיפול שהם צריכים.

ובינתיים התקשורת והכנסת מאשימים חנויות כמו קסטרו ואת רותם סלע ומרגישים גאווה שהם כל כך עוזרים. זה פשוט ומעליב ומזיק. הפרעת אכילה היא לא דיאטה שיצאה משליטה, כשיש לך מחשבות על קלוריות ואתה עושה דיאטה, אתה לא על הספקטרום של הפרעת אכילה, כמו שאתה לא על הספקטרום של דיכאון קליני כשאתה מרגיש עצוב.

אנחנו מבקשים מכם לתת תשומת לב למה שבאמת יעזור לנשים שיושבות כאן היום ואלפים כמוהן. אתם לא יכולים לדמיין את האומץ שנדרש מהן לבוא לכאן, מצד שני הן מרגישות כאילו אין ברירה אחרת, הן צריכות טיפול. המחלה הזאת תוקפת בגיל צעיר ואם לא מטפלים בה באינטנסיביות בהתחלה היא הופכת לכרונית. זה אומר חיים שלמים של אשפוזים, ביקורים בחדרי מיון, ביטוח לאומי, סל שיקום. לצפות מהחולות להתאים את המחלה שלהן לטיפול העיקרי והלא מתוכנן שיש היום זו רשלנות. אנחנו דורשים שיוקמו מיד מסגרות של טיפול יום בצפון, במרכז ובדרום, ואנחנו דורשים שתוקם ועדה כדי להגדיר ולהבטיח שתהיה התערבות מוקדמת, סטנדרטים של טיפול, רצף טיפול, פיקוח על טיפול ושירותי שיקום שמעוצבים במיוחד לאוכלוסייה הזאת.

תודה, ש'. אני מודה לך על זה ששיתפת אותנו והבאת איתך את מה שעובר עליכם כמשפחה וגם על הבת שלך במיוחד. אני בטוחה שגם תוך כדי נשמע עדויות מצעירות שסובלות מהמחלה וצריכות טיפול. אני אתן קודם כל לאחת האורחות ואחר כך נעבור למומחים ונשלב גם חברי כנסת, כדי לכבד את רצונן את אקרא רק באות הראשונה של השם הפרטי, כך שגם השם לא יירשם בפרוטוקול וגם המצלמה לא תגיע, אנחנו כבר סידרנו את זה, אל תדאגו. ר', בבקשה.

שלום, אני בת 23 ויש לי הפרעת אכילה מגיל 14. בנוסף אובחנתי בדיכאון והפרעת חרדה. הייתי כבר בהמון טיפולים, התחלתי טיפול בגיל 15 במרפאה להפרעות אכילה של מאוחדת למשך שנה, משם נשלחתי לאשפוז במחלקת ילדים בהדסה במשך שמונה חודשים. לאחר האשפוז המשכתי באשפוז יום למשך שלושה חודשים עד שהעיפו אותי מהטיפול. הטיפולים האלה נכפו עליי, עשיתי כל מה שביכולתי בשביל להתנגד לטיפול, לא הבנתי שיש לי בעיה וחשבתי שכולם רק רוצים להזיק לי ואף אחד מהם לא עזר לי.

לאחר מכן אושפזתי במחלקת ילדים בתל השומר למשך שמונה חודשים. לשם הגעתי באותה הגישה בדיוק, אך יצאתי משם בן אדם אחר לגמרי. האשפוז היה קשה, אך הצוות שם טיפל בי בגישה אחרת לגמרי ממה שהכרתי. לאט לאט ההתנגדות שלי נעלמה ושיתפתי פעולה עם הצוות ואף נשארתי באשפוז אחרי גיל 18 מרצון, משם עברתי לבית שיקומי ברמת ישי, עם המון תקווה לחיים חדשים, אך גם משם העיפו אותי. שמרתי על המשקל, אך במשך השהות שם נכנסתי לדיכאון קשה, הפסקתי לתפקד, החליפו לי המון תרופות והמצב רק הידרדר, עד שניסיתי להתאבד.

חזרתי לבית של ההורים, נשארתי ללא טיפול, הדיכאון המשיך והפרעת האכילה החריפה. לאחר חודשיים חזרתי לאשפוז במחלקת ילדים תל השומר לשלושה חודשים, שם קיבלתי טיפולי ECT, כדי לטפל בדיכאון וגם טיפול בהפרעת האכילה. משם המשכתי לאשפוז יום במחלקה למשך שנה וחצי. המשכתי את טיפולי ה-ECT והתחלתי להתאזן מבחינת הדיכאון ואף שמרתי על המשקל במשך תקופה עד שהתחלתי לרדת. ירדתי 7 קילו מתחת למשקל היעד, אך מאחר שגילי כבר היה מעבר לגיל המותאם של המחלקה הטיפול הסתיים.

המשכתי למרפאה בהדסה, שם הייתי מטופלת במשך שנה. הדיכאון היה בשיפור ניכר, השלמתי בגרויות, התקבלתי ללימודים בבצלאל אך לא הצלחתי להשתחרר מהפרעת האכילה, ירדתי עוד 10 קילו. בסוף השנה התאשפזתי במחלקת מבוגרים בהדסה. לאחר שלושה חודשים שחררתי את עצמי מאחר שלא הייתי מסוגלת לסבול את תנאי האשפוז ואת הטיפוח חסר האמפתיה. ראיתי לנכון שעדיף לי להתחיל את הלימודים במצב הזה מתוך האמונה שהלימודים ייטיבו עם המצב שלי. ידעתי שבתל השומר מבוגרים לא אשרוד יותר מכמה שעות, כמו מרבית הבנות שאני מכירה שהתאשפזו שם. הכללים כל כך נוקשים ורבים, העלייה במשקל הרבה יותר מהירה בלי שום רגע להסתגלות ולכן החלטתי לוותר מראש.

לאחר האשפוז החלטתי שאני צריכה לעשות משהו עם מה שקורה שם. חשבתי על זה בלי סוף, האם כדאי לי להגיד את הדברים או לא, כי פחדתי שיתנכלו לי במידה שאצטרך שוב אשפוז, אך קרו שם דברים שפשוט לא הייתי מסוגלת לפסוח עליהם ולעבור לסדר היום. כל כך הרבה בנות שמעיפים אותן באמצע האשפוז, בגלל אוזלת יד, בוחרים לוותר בקלות על בנות שהטיפול בהן יותר מאתגר, אם זה בגלל רמת הפרעת האכילה שדורשת יותר מאמץ, או אם זה בגלל תחלואה כפולה בה הצוות מחליט שהוא לא מוכן לטפל גם בהפרעת האכילה וגם במחלה הנלווית. אבסורד, בהתחשב בזה שלרוב הבנות עם הפרעות אכילה ישנן גם מחלות נלוות, אם זה דיכאון או חרדה, או כל דבר אחר, ואבסורד בהתחשב בזה שלמחלקה הספציפית הזו יש את האמצעים לטפל בהפרעת האכילה וגם במחלות נפשיות מאחר שהמחלקה היא מחלקה פסיכיאטרית שמטפלת בהרבה מקרים של דיכאון ואובדנות. אך אם יש לך הפרעת אכילה את לא זכאית לקבל שם טיפול למחלה נוספת ומשם הבנות נשלחות לבית חולים פסיכיאטרי, שם לא יכולים לטפל בהפרעת אכילה, או לחילופין נשלחות הביתה ללא המשך טיפול.

היה לי קשה במיוחד לראות את גורלן של אותן בנות, במיוחד שאני יודעת שזה כן אפשרי ושאני דוגמה חיה לכך. באופן אישי חוויתי הרבה תסכול מהטיפול, חוסר אמפתיה, חוסר אמון, חוסר אוזן קשבת, אף אחד לא היה מוכן להקשיב לי עד שלא הייתי עושה דברים קיצוניים כמו לבקש שחרור מהמחלקה, רק כדי שמישהו יסכים לדבר איתי על מה שמפריע לי, וגם אז התשובות היו 'זה מה שאת רוצה? אם את לא רוצה לכי הביתה'. כשהייתי מבקשת ללכת הביתה פשוט היו מתקשרים להורים שלי, שיילכו להוציא לי אפוטרופסות. השתגעתי מרוב תסכול, לא הייתי שורדת שם גם לא יום אם לא הדיאטנית והפסיכולוג שלי מהמרפאה היו ממשיכים איתי. עזבתי כשיצאתי מכלל סכנת חיים. כתבתי את כל זה למשרד הבריאות בתקווה שמישהו יפקח על הדברים האלה, אך הם רק שלחו את המכתב שלי חזרה להדסה.

התחלתי את הלימודים, המשכתי בטיפול דיאטני ופסיכיאטרי בהדסה ובטיפול פסיכולוגי פרטי. השנה הראשונה עברה מצוין ואפילו עליתי קצת במשקל, בניגוד לכל הנבואות השחורות שניבאו לי. האפשרות שניתנה לי, כשהשתחררתי, לאחר שנים בבתי חולים, לראות שיש עוד דברים בעולם והסיפוק שקיבלתי מהלימודים עשו עמי רק חסד. אך לאחר שנה בערך כבר לא הצלחתי להמשיך ולהחזיק וירדתי קצת במשקל. מאחר שלא רציתי להפסיק את הלימודים ולא ראיתי לנכון להתאשפז, התחלתי טיפול ב'קולי', מקום טיפול פרטי חדש, לטיפול בהפרעות אכילה. העלות הייתה מאוד גבוהה, אך הוריי גייסו את הכסף על מנת לאפשר לי גם לקבל טיפול וגם לשלב חיים רגילים.

הטיפול ב'קולי' הינו שלושה חודשים ומשך הזמן הקצר הזה לא אפשר לי להתקדם מספיק וחשבתי להמשיך לסבב נוסף, אך להוריי אין את האפשרות לגייס עוד כסף לסבב נוסף. גם הטיפול לא נפתח בינתיים, מכיוון שהיה מבוסס על תרומות שנגמרו וקופות החולים לא מוכנות להשתתף בעלותו. פניתי לחפש אשפוז יום להפרעות אכילה, אך אין אפילו לא אחד כזה בארץ. פניתי למשרד הבריאות, שהפנה אותי לקופות החולים שהפנו אותי בחזרה למשרד הבריאות שהותיר אותי ללא מענה.

המצב שלי ממשיך להידרדר ואני יודעת שאני צריכה טיפול יותר אינטנסיבי. אני לא רוצה להיכנס לאשפוז מלא ולהפסיק את חיי שוב ושוב. אם לא ייפתח בקרוב אשפוז יום אני ועוד המון חולות ניאלץ להיכנס שוב ושוב לאשפוזים. וכל מי שיושב פה ויתעלם מזה ויבחר שלא לפעול על מנת להביא לפתיחת אשפוזי יום ייקח על עצמו את האחריות שהוא מותיר מאחוריו המון בנות שיישארו חולות כרוניות לנצח.

תודה. יש כנראה פעמים שקשה לנו להתבטא ולהגיד מה אנחנו מרגישים, אבל אני חייבת להגיד שעצם העובדה שאתן מגיעות לפה ומביאות את כל מה שאתן עוברות לאולם הזה, אני מכבדת את זה ואני חושבת שזה אומץ רב. אין לי הרבה מה להגיד, כי אני מרגישה, עם כל משפט שנאמר בא לי לקטוע את העדות, רק מתוך כבוד לצעירות עצמן ולפנות להדסה ולפנות למשרד הבריאות ולפנות ולבקש עכשיו, תנו תשובה למה שהיא אומרת בדיוק עכשיו. לכן אני מאוד מבקשת מהנציגים שנמצאים, לרשום בפניהם את כל הטענות שעולות מהעדויות האלה ומכוונות לכל מוסד ולכל משרד, כי יצטרכו לתת תשובות עוד מעט.

אני ארצה לשמוע תשובות על מה שעולה פה. עולה העניין של היחס בתוך המחלקות, על זה שמחלקות לא מוכנות לעשות טיפול מורכב שהוא מעבר להפרעות אכילה וישנה מחלה אחרת, אז לא, אז או שעוברים לפסיכיאטריה ואין להם את ההכשרה לטפל גם בהפרעות אכילה. מה שנאמר על הדסה, מה המושג הזה 'העיפו אותי מהטיפול'? אם ככה מרגישה מטופלת, אם זה המושג שהיא משתמשת בו, 'העיפו אותי', אני מאוד ארצה לשמוע עוד מעט את התשובות.

חשוב לציין את הקטע הזה שתכל'ס רק מי שיש לה כסף יכולה לקבל טיפול.

כנראה זה מסתכם בסוף. אני ארצה קודם לשמוע את משרד הבריאות, האם משרד הבריאות - - -

המדינה מממנת - - -

אדוני, אני ביקשתי שתרשמו בפניכם את כל הטענות שעולות מהעדויות שאנחנו שומעים ושומעות עכשיו ויהיה לכם זמן לענות. אני דווקא ארצה לקבל תשובות ואם לא נקבל תשובות אז נדע איך להחליט, אבל לפחות בואו נקשיב לעדויות מהחוויות שהן בעצמן עוברות ולמה צריך לבחור בסוף, אחרי כל כך הרבה אשפוזים, זאת לא בחורה שלא יודעת מה המדינה מאפשרת, היא כבר עברה את כל המסכת, הייתה באשפוזים ובאשפוזי יום ובמחלקה הזו ובמחלקה ההיא ובסוף היא פנתה לטיפול פרטי. זאת שאלה מאוד מהותית, למה? למה צריך לפנות בסוף, מי שיש לו את הכסף מקבל את הטיפול ומי שאין - - - נרצה לשמוע אחר כך.

אני אבקש באמת לקצר, כי יש רשימה ארוכה שלפי הקצב הזה אנחנו נישאר עד מחר בבוקר וזה בלתי אפשרי. אני אתן לעוד עדות, ל-נ'. בבקשה.

שלום, שמי נ'. אני בת 35, נשואה ואמא לשלושה ילדים. לפני חמש שנים וחצי נקלעתי למשבר שבעקבותיו חליתי באנורקסיה נרבוזה, מאז אני בחיפוש אחר הטיפול המתאים בתקווה להחלים ולחזור לתפקוד.

הייתי בשני אשפוזים להפרעות אכילה בהדסה ובתל השומר, אך בשניהם לא יכולתי להתמיד זמן רב, כי הקושי בניתוק מהילדים היה בלתי נסבל. שניים מתוך שלושת ילדיי מאובחנים עם אוטיזם והקושי לכן רק גובר. הם ואני חווינו טראומה מהפרידה הארוכה והיה קשה מאוד לשקם את האמון והביטחון שוב.

מעולם לפני כן לא לקחתי שום תרופה ומהאשפוז הראשון החלו בניסוי וטעייה של כל סוגי התרופות, נגד דיכאון, ייצוב מצב רוח, אנטי פסיכוטי, כל חודש שינו לי סוג תרופה, מינונים. כל פסיכיאטר שטופלתי אצלו אמר משהו אחר ובמשך ארבע שנים לא הייתה תרופה שלא ניסיתי. הרגשתי שהתרופות הן אלה שמחמירות את מצבי, גורמות לי אימפולסיביות ולהחמרת אובדנות.

הייתי באשפוז יום במעון ירושלים, שמיועד לאנשים עם דיכאון, אך שם לא ידעו להתמודד עם הפרעת האכילה, וברגע שירדתי מהמשקל הוציאו אותי מהטיפול אצלם. הייתי במרפאות בהדסה אך הטיפול שם היה רק שבועי ולא היווה תמיכה מספקת עבורי, מה גם ש - - -

מה היה הטיפול?

פעם בשבוע פסיכולוגית ודיאטנית ומעקב פסיכיאטרי. לא הספיק לי פעם בשבוע וברגע שעלו שוב תכנים אובדניים הועפתי מהטיפול.

חיפשתי טיפול פרטי והגעתי לשחף בתל אביב, היות שאני לא עובדת בגלל מצבי ובעלי הוא המפרנס היחיד לא יכולנו לשלם את העלות הגבוהה של כ-10,000 שקלים לחודש. ההורים שלי, שאף הם מתפרנסים בקושי ומגדלים 10 ילדים משלהם, מכרו את ביתם ועברו לגור בשכירות על מנת לשלם את הטיפול בשחף. לאחר תשעה חודשים של טיפול אינטנסיבי בשחף, כשהופיעו תכנים אובדניים, הועפתי מיידית מהטיפול תוך כדי אמירה מהאחראית שאין לי תקנה ובטוח אמות.

אחר כך טופלתי במרפאה פסיכיאטרית בתל השומר, אצל ד"ר כספי, בטיפול פסיכולוגי ובקבוצה, וכן אצל דיאטנית פרטית, שעלותה הייתה 400 שקלים לשבוע. מאחר שלא הסכמתי להיות מטופלת בתרופות אנטי פסיכוטיות רק כדי לעלות במשקל הפסיכיאטר לא הסכים להמשיך לטפל בי ושוב מצאתי את עצמי מחפשת טיפול מתאים. הרגשתי שאין אף מקום שיכול להכיל אותי על כל מורכבותי. כן, אני סובלת גם מהפרעת אכילה וגם מדיכאון ואובדנות. זה בדרך כלל בא ביחד, אך משום מה בכל מקום שבו טופלתי לא יכלו להתמודד עם המורכבות הזו של תחלואה כפולה ולא הסכימו להמשיך ולטפל בי ולראות אותי כמכלול.

לבסוף מצאתי מטפלת פרטית, פסיכיאטרית פרטית שהאמינה בי וביכולות שלי, בלי לדחוף תרופות. הייתי בטיפול זה כשנה וחצי ושילמתי 3,500 לחודש. אחר כך האנורקסיה החמירה וחיפשתי טיפול ספציפי יותר להפרעות אכילה. אז פניתי ל'קולי', מרכז חדש שנפתח על ידי ד"ר רחל בכנר. הטיפול כלל קבוצות טיפוליות וליווי באכילה שלושה ימים בשבוע, וזה נוסף לטיפול פרטני פרטי. העלות הכוללנית הייתה כ-5,600 ₪ לחודש. הייתי שם בשני מחזורים. התמיכה הייתה טובה עבורי ואפשרה לי לשלב את חיי היום יום של התעסקות ותפקוד עם הילדים יחד עם הקדשת זמן לטיפול עבורי.

אחרי חצי שנה טיפול הסתבר שאני צריכה ליווי יומיומי בארוחות ומסגרת יותר אינטנסיבית, מה גם שהעלות הכה גבוהה כובלת את ידי ולא אוכל להמשיך לשלם סכומים אלה. נשארתי כרגע ללא כל טיפול. טיפול מרפאתי לא מספיק עבורי, טיפול פרטי אני לא יכולה יותר לממן, אשפוז מלא לא בא בחשבון בגלל הניתוק מהילדים. אני שנייה לפני החופש הגדול שמלא בקשיים ובמורכבות, הבן שלי יהיה בר מצווה בסוף הקיץ ואני רוצה להיות מספיק בריאה וחזקה עבורו ועבור כל המשפחה. בשביל להגיע לזה אני צריכה טיפול מתאים, אני צריכה אשפוז יום להפרעות אכילה למבוגרים. אין בכל הארץ מקום כזה, אני צריכה מקום שבו אקבל מענה טיפולי וכן ליווי בארוחות, שאוכל לחזור כל ערב לביתי, לראות את ילדיי, אני רוצה את הצ'אנס להחלמה, להיות אמא בריאה וחזקה לילדיי.

אנחנו גם רוצים. אנחנו גם רוצים שתהיי חזקה ושיהיה במזל טוב לבן שלך ושתחגגי איתו. בגלל זה אנחנו מקיימות את הדיון הזה.

חברת הכנסת זועבי ביקשה לדבר, כי יש לה ועדת חינוך עכשיו.

היא כבר התחילה. הייתי רוצה באמת להמשיך לסיום הפגישה, אבל כאשר אומרים ש-10% עד 17% זה אחוז התמותה מקרב החולות והחולים, אז לא מדובר רק ברשלנות, מדובר על סוג כזה של טיפול שמגיע ל-10% או 17% של תמותה, אז כנראה שהתמותה היא גם כתוצאה מטיפול לא הולם. זה פשע, זה יותר מרשלנות. אם מדובר בחוסר סטנדרטים או סטנדרטים נמוכים של טיפול או חוסר המשך של טיפול, אני רק רוצה להעיר הערה ב-20 שניות.

יש רק, עאידה, חמישה פסיכיאטרים לנוער בחברה הערבית, אז אני לא יודעת אם בכלל יש להם מענה שם. יש 1.4% פסיכולוגים בחברה הערבית, אז אני מניחה שהחולים והחולות בקרב החברה הערבית, שחולות במחלה כזאת, כנראה אין להם אפילו פסיכולוג בשביל לגשת אליו, אז זה אפילו לא נמצא ברישום של המחלות שאנחנו מתייחסים אליהם בחברה שלנו. אני רוצה רק לשים את הנקודה הזאת שעאידה תתייחס אליה בהמלצות ובמסקנות של הישיבה. אני הייתי רוצה באמת להמשיך איתכם, אבל אני מאוד מצטערת שאני חייבת לרוץ לוועדה שלי.

תודה, חברת הכנסת חנין זועבי ואנחנו נתייחס לזה בסיכום. אני יודעת שכל הנושא של פסיכולוגים ופסיכיאטרים באוכלוסייה הערבית הוא במעקב צמוד שלך.

אני רוצה לבקש עכשיו ממשרד הבריאות להציג לנו את מכלול השירותים בכדי שגם נוכל אחר כך להתייחס. דן בודובסקי, ראש המערך האמבולטורי במשרד הבריאות, בבקשה, אדוני.

בוקר טוב, כבוד היושבת ראש. אני רוצה לפתוח בזה שהדברים המרגשים והמאוד חשובים ועצובים ששמענו, גם מש', גם מ-ר' וגם מ-נ', מייצגים קצה של רצף ומראים את המורכבות הרבה שיש לתופעה הזאת, למחלה המורכבת הזאת שנקראת הפרעות אכילה, על מגוון ומורכבות הבעיות שיש גם בטיפול וגם בהתמודדות האישית, שללא ספק מקשים מאוד, לא רק על המטופלים, על האנשים עצמם, אלא גם על המשפחות שלהם.

צריך לזכור שזה קצה של רצף. אם אני חוזר לדברים שאמרת בתחילה, צריך לזכור שבחלקים של המניעה יש מערכות אחרות שאמונות על הנושא, אם זה משרד החינוך וכדומה - - -

אנחנו תיכף נשמע.

אנחנו נדון על זה, זה בנפרד. צריך לזכור שאנחנו מדברים על קשת של הפרעות אכילה שמופיעות בחלק מההגדרות, כחלק מספר ההגדרות של המחלות הפסיכיאטריות.

רק אם מותר לי לשאול, אני מבינה שמשרד הבריאות כמעט לא מתייחס לנושא של מניעה והכול בידיים של משרד החינוך בנושא הזה?

לא, יש חלקים ויש חלקים.

תיכף נשמע.

לא מתעסק.

לא, יש חלקים שמשרד החינוך, כמי שאמון על מערכת החינוך, אמון עליו, אני לא יכול לדבר בשמם. יש היבטים של קידום בריאות שבהם משרד הבריאות עוסק - - -

ואתה תתייחס לזה עכשיו?

רק באמירה כללית, שוב פעם, המפגש המרכזי, ואנחנו מדברים על המפגש עם מערכת החינוך, הוא שצריך להיות שיתוף פעולה של משרד החינוך ומשרד הבריאות, בגלל אוכלוסיית היעד המרכזית, כשאנחנו מדברים על מניעה. אני אתייחס בעיקר לחלקים של הטיפול, שוב פעם, אנחנו מדברים על קשת - - -

אז אני מבינה שאתם לא עוסקים במניעה. זה הבוטום ליין, מה שאני יכולה להבין?

אני לא חושב שזה הבוטום ליין שאפשר להגיע אליו.

תסביר לה באיזה מניעה אתם עוסקים, כי היא הבינה נכון דווקא.

אין דבר כזה מניעה, כי לא ידוע - - -

תשמעו, אם הגענו אני ואורן חזן להסכמה זה סימן שזה אמת כל כך ברורה.

זה משהו רפואי, אני צריך להתערב, כי זה משהו רפואי.

יכול להיות שבגלל כובד הנושא אני - - - אבל באמת, משרד הבריאות, אתה יכול לסמן איזה שהיא תכנית של מניעה, כדי שלא תצטרכו לטפל אחר כך, יש? תכנית אחת.

אין דבר כזה מניעה, זה לא - - -

אין שום תכנית מניעה שהצליחה.

אדוני, קודם כל אני לא יודעת מי כבודו וזה לא יירשם בפרוטוקול, אז חבל. בוא נעשה את זה באופן מסודר.

נעשה מסודר. בקופות החולים נעשות פעולות, ואנחנו נוכל לשמוע מקופות החולים, בקטע של ההתמודדות וקידום בריאות, זה נכנס תחת התחום של קידום בריאות. ברשותך אני לא אכנס לזה, כי זה לא תחום שאני אישית אמון ומכיר לעומק, בהחלט תוכלי לקבל על זה תשובות מפורטות גם ממשרד הבריאות וגם מקופות חולים. אני, ברשותך, רוצה להתייחס לנושא של קשת הפרעות האכילה, לאלה שנמצאים במצב של התחלואה עצמה ואנחנו צריכים לזכור שאנחנו מדברים על רצף של תחלואה, ממצבים שהם קלים למצבים שהם חמורים וחריפים, כמו הדוגמאות הקיצוניות והמאוד עצובות וקשות ששמענו כאן, שהטיפול וההתמודדות איתם בחלק מהמקרים דורשים עבודה או התערבות ברמה קלה, מרפאתית, ובחלק מהמקרים, הקיצוניים, כמו ששמענו, מחייבים טיפול והתערבות שהיא רב מקצועית, זה כולל גם את הטיפול הפסיכולוגי, גם את הפסיכיאטרי, גם את הטיפול הדיאטני, שיש לו חשיבות, וזה ייחוד וערך מוסף לעומת מערכות אחרות טיפוליות בתחום של - - -

אדוני, בגלל שלא ראיתי את המצגת הזו ואתם העברתם אותה רק היום בבוקר, אני לא יודעת מה האורך שלה ו - - -

לא, היא קצרה.

כמה זמן אתה משער?

שבע דקות גג.

אוקיי, עברו כבר שתיים, בבקשה, אדוני.

אם אני אשלים ברציפות זה יהיה קל. עם כניסת הרפורמה הביטוחית לבריאות הנפש לפני שנה והעברת האחריות הביטוחית לטיפול בבריאות הנפש לקופות החולים יש שילוב של גוף ונפש מבחינת האחריות של קופות החולים למתן הטיפול, גם הרפואי גופני וגם הנפשי ומכאן התכלול של הרבה מהמידע אצל רופאי המשפחה, שיכול לזהות, לאתר, לכוון ולקשר למערכות בריאות הנפש, וגם בקטע של תמיכה משפחתית, זה תהליך.

התהליך הזה מצד שני מציב אתגרים ייחודיים בטיפול בהפרעות אכילה. צריכים לזכור שהאחריות לאספקת השירותים ולרצף הטיפול של קופות החולים היא של קופות החולים, כאשר הקופות מספקות רצף שירותים באמצעות מספר סוגי שירותים, בין אם זה אשפוז באמצעות רכש שירותים מבתי חולים ומעמותות, בין אם זה טיפולי יום. טיפולי יום הם אותם טיפולים אינטנסיביים של שלושה עד חמישה ימים בשבוע של מספר רב של שעות ביום.

טיפול יום?

איפה יש טיפול יום?

ברשותך, כבוד היושבת ראש, אני אציג דברים בהמשך.

איך אתה מסביר את זה שכולם פה אומרים שאין דבר כזה? זה רק מטריד מה שקורה כאן.

אני אראה לך מיד. ברשותך, כבוד היושבת ראש, אני אראה מיד - - -

אנחנו קוראים לזה אשפוז יום.

אני חושבת שנשמט ממני להזכיר שאנחנו מדברים היום על הטיפולים האלה וקל מיד להגיד שזה קופות חולים בצל הרפורמה בטיפול. זה כאילו בידיים של קופת חולים, אבל זה לא מונע מהאחריות של המשרד. איפה יש למשל טיפול - - -

אני מיד אכנס, מיד אראה, אני רק מסביר את הרצף, שנראה את הרצף.

בסדר. אולי נגלה, חכו.

אשפוז יום הוא חלק מתהליך האשפוז, הוא תהליך אינטנסיבי לקראת היציאה מאשפוז, הוא חלק מהאשפוז, טיפול יום הוא הטיפול האינטנסיבי שנמצא בקהילה כדי למנוע את הכניסה לאשפוז. מלבד זאת יש טיפולים מרפאתיים רב מקצועיים שהקופות מקיימות בתוך מרפאות אורגניות שלהן, או רוכשות שירותים ממרפאות של בתי חולים כלליים או בתי חולים פסיכיאטריים, או רוכשות שירותים מעמותות. בנוסף לזה יש גם את המסלול של טיפול פסיכותרפויטי אצל מטפל עצמאי פלוס טיפול דיאטני בנפרד, זה חלק מסל השירותים - - -

זה כאילו אתם יכולים להפנות לטיפול כזה?

לא, זה הקופות עצמן, רק ברשותך אני אדגיש, שסל השירותים הראשוניים שציינתי קודם, הם או ניתנים בחינם מבחינת המשתתף, או ניתנות בהשתתפות עצמית רבעונית, זאת אומרת משהו כמו 25 עד 33 שקלים לרבעון. המסלול האחרון, הטיפול הפסיכותרפויטי, הוא משהו שהחליטה עליו ועדת הכספים של הכנסת, הוא תשלום של 50 שקל למפגש ראשון ועוד 133 שקל לכל מפגש. הוא תשלום נמוך מהמקובל בשוק, אבל בהחלט תשלום גבוה, הוא לא מענה מיטבי.

מתי מחליטים להוציא למטפל עצמאי במקום - - -

ההחלטה, התעדוף המרכזי וההנחיות של הקופות זה לתת את המסלול הציבורי החינמי או התשלום הרבעוני.

שזה כולל את תשע הפעימות המפורסמות?

לא, תשע הפעימות זה משהו התחשבנותי שלא קשור לחלוטין לצורך. בן אדם אמור לקבל את השירות ואת מספר הטיפולים ללא שום מגבלה כל עוד יש לזה צורך.

מה קורה מבחינת האשפוז, שירותי אשפוז. למבוגרים יש בשיבא ובהדסה ויכולים לראות שמ-2012 ל-2016 הייתה תוספת של 8 מיטות אשפוז. מבחינת נוער מיטות אשפוז בסורוקה עלו מ-0 ל-8 ויש מיטות נוער לאשפוז בהדסה, בצפת, בבית חולים זיו, בבית חולים שיבא ובבית חולים שניידר.

בזמן נתון עכשיו, כשאנחנו מדברים, יש 32 מיטות בשיבא ו-8 בהדסה, כלומר 40 מיטות, כמה יש בתור ההמתנה?

שבע חולות.

שבע חולות? עכשיו?

כן, שבע חולות וזמן ההמתנה הוא פחות מחודש.

מי אדוני? בגלל שאתה כבר סיפקת לי כמה תשובות.

אני מנהל המחלקה בשיבא.

ד"ר איתן גור.

אז אני מבינה שיש לכם רק שבע נשים בהמתנה?

ומספר המיטות הוא מספיק בהחלט לתחלואה שישנה.

מספיק, למרות שיש שבע בהמתנה.

החולות האלה הן חולות שחולות 15 שנה ואין שום דחיפות לאשפז אותן תוך שבוע. יש חולה שמצבה דחוף, היא מתאשפזת תמיד. אין מצב שחולה דחופה לא תקבל מיטה.

לא, למה? למה המצב שלה לא דחוף אם היא חולה 15 שנה?

כי היא מחכה כבר עשר שנים לטיפול.

אז למה היא לא מבריאה?

מחכים עד שהיא תהיה דחוף.

יש בעייתיות במה שאתה אומר. אתה אומר, אם היא מחכה עשר שנים אז היא - - -

ברפואה יש מצב שהוא דחוף ויש מצב שהוא לא דחוף.

זה סיפור אחר, אבל לא להגיד היא חולה 15 שנה והיא יכולה להמתין עוד חודש.

חבר הכנסת אורן חזן. אני רוצה להבין משהו, קצת תהיו סובלניים כלפי הבורות שלי. מאשפזים מישהי או מישהו עם הפרעת אכילה רק במקרים חירומיים, או שזה חלק מרצף טיפולי? כלומר גם אישה שלא נמצאת, שחס וחלילה לא עומדת למות מחר, חלק מהטיפול הוא לקבל אותה?

גברתי, הסיפור הוא מאוד מורכב.

אדוני, אני שואלת.

כן, ודאי.

אז אני מבינה ששבע האלה מגיע להן טיפול, אפילו אם הן לא במצב חירומי?

אם את חושבת שביום הן פונות הן צריכות להתקבל? אז כן. אם ככה את חושבת.

אוקיי, בסדר. ובהדסה, כמה בתור המתנה לאשפוז?

כרגע אין תור המתנה. אני ד"ר לאופר מהדסה, אני כרגע בחופשת לידה, אבל אני מתעדכנת ש - - -

אין תור?

יש 10 מיטות, לא 8 מיטות, וכרגע - - -

אולי כדאי שתעדכנו את המספר.

אולי השאלה למה בנות לא מגיעות לאשפוז, למה אין תור, מה קורה בתוך האשפוזים. אני מאוד סבלתי באשפוז - - -

אנחנו נשמע. אנחנו שמענו טענות מאוד קשות, דווקא כלפי הדסה, אנחנו ניתן לכם להגיב.

אני מאוד סבלתי מהאשפוז שלי בהדסה וכתבו עליי בטופס השחרור שלי דברים שקריים מאוד.

תיכף אנחנו נמשיך ואז נשמע גם מהדסה תגובה.

רק עוד שאלה, למה הבחורה מהגליל צריכה - - -

לא, זה לא הולך ככה. תשמרי את השאלה, כשאני אפתח את הדיון אני אשמח לשמוע אותך.

אני רוצה להמשיך, ברשותכם. צריך לזכור שאנחנו מדברים על רצף של שירותים, כשאשפוז זה הקצה של הרצף. החלק האחר מתייחס לטיפול יום כשאחת מהבעיות המרכזיות שלנו זה הפיזור, כאשר טיפול יום הוא מה שנקרא עקב האכילס מבחינת הצורך שלנו בפיתוח משמעותי של השירות הזה, של טיפול אינטנסיבי, שמענו פה את הדוגמאות שמדברות.

מה שקיים כיום, מבחינת טיפול יום בנוער, בצפת, בבית חולים זיו, ברמת גן, בבית חולים שיבא, בצריפין באסף הרופא, בירושלים בהדסה, בבאר שבע בסורוקה ובאשקלון בברזילי. ולמבוגרים יש את תל אביב, גם בית חולים רעות וברמת גן שיבא.

שאני הבנתי שהם עומדים לקרוס.

כמה בכל מקום?

אני מבקשת, אני רוצה לסיים קודם את המצגת.

אין טיפול בתל השומר, אין כזה דבר. גם ברעות זה שלוש פעמים בשבוע גג.

משרד הבריאות, בתל השומר יש או אין?

יש הקצאה, היחידה סגורה.

אז אין.

למה היחידה סגורה?

היחידה סגורה בגלל - - - לרפורמה. בקיצור 10 מיטות - - -

זה לא מדויק.

קודם כל אני חושבת שזה מאוד מטעה כששמים שיש טיפול יום והמחלקה סגורה.

אז אין.

זה מאוד מטעה. צריך להוריד את זה.

ואם אפשר גם לדעת כמה יש בכל אחד מהמקומות.

מה זאת אומרת, מה היכולת שלהם לטפל?

אבל אם אין אז אין.

אין, זה אפס.

שנייה, אין במקום אחד. אנחנו מדברים על הכול. אני רוצה להבין, אתן אומרות שטיפול יום לא קיים?

לא קיים בשום בית חולים.

כל מה שמוזכר בפניי בעיניכם לא קיים? אדוני, יש או אין למבוגרים? תשובה ברורה.

אין.

אני מבקשת, משרד הבריאות, יש או אין?

למיטב הבנתי וידיעתי, באגם רעות נותנים טיפול אינטנסיבי ויכולים לקבל אותו שם.

אבל לא נותנים שם ארוחות, אין - - -

אני מבקשת.

זה לא טיפול יום - - -

ובבית חולים שיבא, אני הייתי שמח לשמוע מדוע נסגרה שם היחידה.

לא ידעת?

אחת מהבעיות, שוב פעם, היא עזיבה של צוות. אתה יכול לפרט קצת?

לשיבא יש הקצאה - - -

בוא לשולחן כדי שזה יירשם בפרוטוקול.

לשיבא יש הקצאה ממשרד הבריאות ל-5 מיטות half way in ו-5 מיטות half way out. היחידה הזו פעלה במשך תקופה מסוימת ונסגרה משתי סיבות, סיבה אחת התמחור שמשרד הבריאות תמחר את אשפוז היום, הוא לא מכסה את העלויות בפועל, והסיבה השנייה, שאין היום מספיק פסיכיאטרים בארץ, אין לנו רופא להפעיל את היחידה.

כי לא משלמים או כי אין?

אין.

כלומר יש מחסור כללי של - - -

כל בית החולים תל השומר, הוא לא יכול למצוא פסיכיאטר אחד?

אין בגלל שלא משלמים.

תעשה סדר עדיפויות.

בגלל זה אני שאלתי, יש מחסור בארץ בפסיכיאטרים?

מילא אם היינו מדברים על הפריפריה.

מה שקרה בשנתיים האחרונות, אצלנו בבית החולים בתל השומר עזבו 22 פסיכיאטרים ועברו לעבוד בקופות, כי המשכורות בקופות הרבה יותר גבוהות.

אז הבנו, קודם כל יש תת תקצוב למרכז, ואני הבנתי גם למרכז אגם, לפי המידע שקיבלתי, שזה גם כן עומד על סף קריסה. יש נטישה של פסיכיאטרים, כך אני מבינה, וצוות - - -

אבל, גברתי יושבת הראש, האם בית החולים מחפש פסיכיאטר בימים אלה?

מחפש. לי יש במחלקה חמישה תקנים פנויים במשך שנה, לא מצליח אפילו לראיין.

מדהים, כי אני יושב ראש השדולה להשכלה גבוהה וכל היום אני שומעת על רופאים שאין להם תקנים. אני לא יודעת מה קורה.

מדברים על פסיכיאטרים, הם לא רופאים - - -

מי לא, מפסיכיאטרים, קלינאי תקשורת, תזונאיות, לכולם אין תקנים, ופה בתל השומר יש חמישה תקנים עם כסף ואין פסיכיאטרים?

חסרים פסיכיאטרים, לא תקנים.

במקרה הזה חסרים פסיכיאטרים ועוד מעט יהיה חסר כנראה - - -

רק אני רוצה לחדד את השאלה כדי להבין, חסרים פסיכיאטרים כי אין מספיק רופאים בפסיכיאטריה או שחסרים כי השכר שמשולם בבית החולים תל השומר גורם לאנשים לא לבוא והם הולכים לעבוד במקום אחר?

אדוני, תשמעו.

לא משלמים מספיק, אז אין מספיק פסיכיאטרים, כי חלק עוזבים וחלק - - -

הם לא מתקצבים כמו שצריך, אז למה שבן אדם ירצה להישאר בתשלום מינימום - - -

אז זה בגלל התקציב.

אפשר לנהל פה שיחת חולין ולהוציא כעסים ואני יודעת שיש הרבה כעס, אבל לא נתקדם לשום מקום ולא נוכל גם לקבל בסופו של דבר פרוטוקול מסודר ואני לא יודעת מי מדבר וזה לא יכול להתנהל ככה. אני מבקשת, מי שרוצה לדבר שיירשם אצל מנהלת הוועדה כדי שנוכל לקיים דיון מסודר שנוכל להתקדם איתו לאן שהוא.

אני מבינה שיש מחסור ארצי בפסיכיאטרים, אבל מעבר לזה יש גם בעיה בצורת התשלום וגובה התשלום לפסיכיאטרים ואני יודעת שיש בכלל בעיות עם התשלומים לטיפולים בבריאות הנפש מאז שהתחילה הרפורמה. את זה אנחנו כבר יודעים, אבל זה אומר שמשרד הבריאות מוכן לקחת על עצמו שמחלקה סגורה, יש בה מקום לטיפול ב-10 נשים ובכל זאת לא יודעים שמחלקה סגורה, לא פעילה. זה מצב בלתי מתקבל על הדעת. בבקשה, אדוני, מה עוד יש?

מרפאות שיש, גם של קופות שפתחו וגם מרפאות ותיקות וגם מרפאות של בתי חולים ובתי חולים פסיכיאטרים. אני לא אקריא פה את כל הרשימה, אבל יש פה פיזור רחב, פיזור לא מספיק. אחד מהקשיים הנוספים שצריכים להתמודד איתו הוא מתן מענה למסגרות פריפריאליות.

זה כל ה-28?

כן, אלה כל ה-28 של המרפאות.

איפה כללית?

אבל זה לא טיפול יומי.

לא, אנחנו מדברים על מרפאות, לא טיפול יום.

מה כולל במרפאה?

מרפאה הרבה פעמים תכלול פסיכיאטר, איש מטפל וטיפול דיאטני.

בכל המרפאות זה חייב להתקיים, שלוש הפונקציות האלה, או במרפאה מסוימת מספיק שיש דיאטנית או דיאטן ובמרפאה אחרת - - -

אנחנו מדברים על מסגרת לבריאות נפש שאמורות להתקיים בהן בפונקציות האלה.

לא, אין דיאטניות במרפאות.

איפה קופת חולים כללית?

לא, הן נמצאות בקופות חולים. בקופת חולים יש את ה - - - של הקופה.

עאידה, איפה קופת חולים כללית ברשימה? אם יש לך הפרעת אכילה, כדאי לך להיות בקופת חולים מאוחדת, לדעתי.

בלי פרסומות.

תאמיני לי, אני אפילו לא במאוחדת.

יש רעננה נוטרים, יש - - -

קודם כל אני מקנאה בך שאת יכולה לקרוא משם.

זה הגיל.

דבר שני, אני חושבת שלא במקרה המצגת נראית ככה, כך שבלתי אפשרי לדעת מה קורה שם.

לא, אני באמת לא עשיתי פרסומת, אבל לא כדאי להיות בכללית עם הפרעת אכילה.

את ממש לא מדייקת, כדאי שתדייקי בזה.

אז איפה הכללית?

במקום ראשון. זו מרפאה מובילה.

איפה, ברעננה?

אולי תשמעי מה יש במרפאה הזאת, את רוצה?

רגע, ואם יש אחת - - -

לא, מירב, אני מבקשת - - -

אבל אם היא גרה בקרית שמונה? או בערד או בבאר שבע? היא חייבת להגיע לרעננה.

אז היא צריכה להיות במאוחדת. אני חושבת שזאת לא השאלה. מבחינתי, האחריות המיניסטריאלית היא ברורה, האחריות היא אצל משרד הבריאות. משרד הבריאות צריך לדאוג שתהיה גם פריסה נכונה, משרד הבריאות צריך לדאוג שהמחלקות יהיו פתוחות, שהטיפולים נגישים לכלל האוכלוסייה. איך מתחלק מבחינת קופות החולים, זה רובד שני שאפשר להיכנס אליו, אבל קודם כל אני רוצה לדעת - - - עכשיו אני הבנתי, בעניין ה-28, שאם אני ארצה לקבל ממשרד הבריאות רשימה של תחנות בריאות נפש אני אקבל אותן 28 מרפאות?

לא, יש הרבה יותר מרפאות לבריאות הנפש, אבל פה יש - - -

אוקיי, אז אלה שיש בהן טיפול להפרעות אכילה.

נכון.

ולמרות זאת בחלק מהן לא קיימת דיאטנית.

צריך לזכור שקופת חולים, השירות הדיאטני הוא חלק מובנה מהשירות הרפואי שניתן שם. הוא קיים שם.

כן, אבל אם התחנה הזו - - -

אתה לא יכול להפנות לדיאטנית ללא צוות רב מקצועי.

זה בדיוק רציתי להגיד, אם המרפאה הזו היא לטיפול בהפרעת אכילה ואין בה דיאטנית זה נשמע לי מאוד מוזר ומאוד לא הגיוני, למרות שיכול להיות שלקופת חולים יש דיאטנית במקום אחר, אבל היא לא בקשר ישיר עם הצוות שמטפל בהפרעת אכילה. זה עוד פגם, אם אני יכולה לשים.

אני ממשרד הבריאות, אני רוצה להגיד כמה אמירות כלליות. אין פה ניסיון התחמקות של משרד הבריאות לבוא ולהגיד שבהפרעות אכילה המצב הכול טוב. אנחנו מכירים שיש מצב, אנחנו מכירים שיש פריסה גיאוגרפית, אני לא מתייחס לטענה - - - פחות לטענות הספציפיות למה אין מרפאה של כללית פה, כי זה לא שם. אפשר לענות על זה, אבל צריך להבין, אנחנו כן מכירים שיש בעיה בהפרעות אכילה, אנחנו פועלים בזה. לבוא ולהגיד שהפתרון הוא כאן ועכשיו, לא. אנחנו יכולים לפרט מה אנחנו הולכים לעשות כדי לעשות את זה.

מה שדני הציג זה לבוא ולהגיד שהמצב היום יותר טוב מעבר ואנחנו שואפים שהוא יהיה יותר טוב בעתיד. אם בעבר היו פחות - - - תסתכלו על המרפאות, מרפאות שנפתחו בשנים האחרונות להפרעות אכילה, שלא היו. אגב, אני אגן פה על הקופות, כי הן שותפות שלנו ל - - -

לא, אתה צריך להגן.

לא, כי חשוב לנו שנדייק - - -

אני כן ארצה לדעת מה התכניות ומה התקציב המוקצה לזה.

הרפורמה קצת שיפרה או - - -

צריך להבין, הכריכה שכורכים את הרפורמה - - -

זה שנה, זה לא הרבה, אבל בכל זאת - - -

לא, אנחנו לא כורכים. היא כרוכה, לא אנחנו כורכים.

לא.

לא, אל תגיד לי לא. אנחנו מדברים על שירותים שהם בטיפול נפשי, אז אין מה להגיד שזה לא כרוך. בלתי אפשרי.

גברתי יושבת הראש, אני מבין את האמוציות ואם יש איזה מחשבה שהעדויות שנאמרות - - -

זה לא עניין של אמוציות.

לא, העדויות שנאמרות, הן לא נוגעות בנו, זו אמירה שהיא חוטאת לאמת. הרי בסופו של דבר חברי אגף בריאות הנפש וראשת שירותי בריאות הנפש והסגנים שלה, שיושבים פה, מתמודדים עם זה ביום יום. לבוא ולהגיד שהדבר הזה לא נמצא על שולחנם בשנה וחצי או השנתיים האחרונות זו אמירה שאינה נכונה. מה אנחנו עושים? יש לנו פעילות, יש לנו שאיפה לתמרץ את הקופות, לפתוח עוד מרפאות, עוד מסגרות, הן לאשפוז יום, אם נגלה שיש צורך בטיפול יום, אם יש - - -

אדוני, אני מצטערת, אני חייבת להפסיק אותך. האמירות הכלליות והצהרות, יש לנו כוונות ואנחנו הולכים - - -

לא, אני גם יכול לרדת לרזולוציה.

תשמור אותם לפוליטיקאים. מדרג מקצועי ומדרג שאחראי על - - -

מדרג מקצועי אתה לא מצפה שיאמר שיש אשפוז יום בתל השומר כשאין אשפוז יום בתל השומר. זה מה שאני מצפה מדרג מקצועי. מילא אנחנו, לצערי הרבה פעמים מה שנקרא אומרים הצהרות, אבל אתה לא יכול לרשום, אתה לא יכול להגיע לוועדה, להגיד ולכתוב שיש לך זה ואז לשמוע בנות פה צועקות. ואם הן לא היו כאן? אם הן לא היו כאן אז אנחנו היינו חושבים שיש אשפוז יום.

היינו מברכים.

אולי היינו הולכות גם לסיור של הוועדה, לראות את אשפוז היום של תל השומר.

אני הייתי רוצה לאזן - - -

אז תחסוך לנו את כתב ההגנה על המשרד.

אני ארצה לשמוע אם יש משהו ספציפי, תכניות לשיפור המצב, אבל תכניות יותר ענייניות ולא הצהרות.

לא, יש גם תקציב מוקצה לעניין.

שהוא?

אבל שנה אתם לא עושים כלום.

אני מפחד לנקוב בסכום, אני אגיד גם למה, כי אנחנו נכנסים לדיוני תקציב והסכום הזה, יש לנו שאיפה שהוא יגדל. אם אני אגיד 10 מיליון שקל או 15 מיליון שקל, אני כאן אותקף שזה סכום נמוך מדי ואני רוצה להגדיל את הסכום הזה.

מה הסכום המוקצה ל-2016?

10 מיליון שקלים.

לפיתוח, לא לשמר מצב.

מי שמפתח את השירותים בפועל, את השירותים של הטיפולים בקהילה הן קופות החולים ומשרד הבריאות כרגולטור מתמרץ אותן לפתח שירותים מסוימים. אם יש צורך לפתח שירותים ולתמרץ אותם, אם על ידי הגדלת התמחורים, אם על ידי תמרוצים בפועל על ידי מבחני תמיכה וכל כלי רגולטורי שקיים לנו, אנחנו נעשה את זה בתקציב שיש לנו ואנחנו נעשה את זה בשירותים - - -

אתה מסביר לי דברים שאני יודעת. אני רוצה לדעת כמה משרד הבריאות הקדיש ל - - -

אמרתי, 10 מיליון שקלים.

10 הוא הקדיש ב-2016?

כן.

גם ב-2017?

ומה עשו בהם?

זה בבסיס התקציב.

לאחר ה-incentives שהקדשתם, הכסף הזה שהקדשתם כדי לעודד את מנגישי השירות לפתח, מה אתם יכולים להצביע שפותח? ששופר?

כיצד מתחלקים ה-10 מיליון?

כרגע בתעדוף של ראשת בריאות הנפש, הסיפור של הפרעות האכילה זה בראש סדר העדיפויות, זה נמצא שם, עובדים על זה. אין לי לבוא ולהגיד לך 'עכשיו קרה', אני לא אשקר בוועדה.

אבל כיצד זה מתחלק?

קודם כל תמיכות בדרך כלל - - -

תגיד לנו מספרים.

10 מיליון שקל - - -

תן לנו בבקשה נייר. 10 מיליון, אתה עוד מעט בסוף שנה.

איך חילקת את הכסף?

קודם כל הכספים עוברים רק ביום שלישי בוועדת הכספים.

אנחנו באמצע 2016.

אי אפשר להגיד את המשפט הזה, יכול להיות שלא יעברו. איך אתה יודע?

אבל זה לא אומר - - - אני מבין את הרגישות ואני מבין שבסופו של דבר משרד הבריאות עומד פה בסיטואציה לא נוחה, בלשון המעטה.

אין להם פתרון.

וזה לא נכון להגיד שאין פתרון וזה לא נכון להגיד שלא חושבים.

לא, אבל תשמע - - -

אין פתרון, מה אתה רוצה - - -

אנחנו נחזור תיכף לרמה של מתן השירות עצמו, אבל כדאי מאוד לדעת איך אפשר ואיך משפרים את השירות. עד עכשיו, אני לא מתארת לעצמי שמשרד הבריאות ישקיע 10 מיליון שקל ולא יידע למה מנווט הכסף הזה ומה הוא מקבל כתוצאה מהשקעה כזו. אם כך אתם עובדים אז יש לכם בעיה.

לא, גברתי היושבת ראש, אני רוצה לשים את הדגש, לפיתוח 10 מיליון - - -

אז בוא תהיה ברור.

לא, אני מנסה להיות מדויק כדי שלא להיתפס פה באיזה שהיא אמירה שהיא לא אמיתית. אני מאוד מדייק, אני מכבד את הוועדה מאוד. ה-10 מיליון שקלים נועדו לתמרץ את קופות החולים לפתח שירותים בקהילה בנושאים של הפרעות אכילה.

בעצם הכסף בשביל ש - - -

מה הבקשה שאתה מגיש בוועדת הכספים? אם זה אחרי האישור, אז אתה יוצא עם קול קורא? מה זה הולך להיות? איך זה הולך להיות?

עכשיו המנגנון ככל הנראה יהיה מבחן תמיכה שבו מתמרצים את הקופות לפתוח על כל קו פה - - - אני לא סגור על המנגנון בסופו של דבר, אבל על כל מרפאה שתיפתח הקופה תקבל תמרוץ כזה או אחר ובכך אנחנו נגדיל את היצע המרפאות לטיפול יום ספציפי.

שזה השירות שחסר.

לא הבנתי.

יש כמה מנגנוני תמרוץ, אני לא צריך להרחיב פה, חברי הוועדה בטוח מכירים, הרי משרד הבריאות לא פותח מרפאה, משרד הבריאות נותן כסף לקופת חולים ואומר לה 'קחו מיליון שקל, תפתחו מרפאה'.

אנחנו יותר מדי זמן כאן, תקשיב, יש שתי אפשרויות, או שאתה הגדרת קריטריונים, אתה תצא בקול קורא, אתה אומר שלכל מרפאה חדשה שתיפתח אתה נותן חצי מיליון, מיליון, לא יודע, מה שאתה מקציב, או שאתה אומר 'אני מחלק אחוז יחסי לפי - - -

לא, האופציה הראשונה.

אבל עשית קול קורא?

הקול קורא נכתב בימים אלה.

מה זה בימים אלה? אם אתה מקבל את הכסף והוא מאושר, אז היית צריך לעשות את זה כבר לפני כמה חודשים.

זה אומר, אנחנו היום בסיום חודש יוני, אנחנו מדברים על תקציב שהוקצה ל-2016, לפי מה שאני למדתי בשנה האחרונה, הכסף הזה ישכב במשרד - - -

הוא יחזור אחרי זה .

ועד שתוציאו קול קורא ועד שיגישו בקשות ועד ועוד. כלומר 2016 אין פיתוח בינתיים.

מותר לי לחלוק על גברתי?

מותר לך לחלוק, אבל בינתיים אני חושבת ככה ואני אמרתי מה שאני חושבת. ומותר לך לחלוק, אתה יודע מתי? כאשר תשלח לי מידע מסודר, ה-10 מיליון - - -

נרשום בפרוטוקול ואנחנו נעביר לך.

זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו, ואני מבקשת שלא תקטע אותי, אני רוצה לקבל ממשרד הבריאות את ה-10 מיליון, בדיוק איך יחולקו ולפי מה ומתי יתבצעו התכניות האלה.

אוקיי, מצוין.

יש פה מטופלת שמאוד רוצה לדבר והיא צריכה ללכת עוד מעט, אפשר לתת לה?

אני מציע לתת לנו גם להציג את המצב כמו שהוא, לא רק למטופלות.

אנחנו ניתן לכם.

שאלה, גברתי, לפני שאת עוברת, אפשר שאלה למשרד הבריאות? האם יש בידיכם היום תכניות, לפי הקריטריונים המקצועיים, בלי קשר לתקצוב, נניח שבשנה קודמת הוגשו יותר בקשות מהתקציב ויש לכם בקשות שעומדות על הפרק, שיכול להיות שזה יקל עליכם, שבתוך שבועיים אחרי אישור התקציב יהיה לכם גם למי לתת, כי אחרת צודקת יושבת ראש הוועדה, אם הכול מתחיל עכשיו מבראשית הסיכוי שתיתנו משהו בסוף שנה הוא קטן. כמות הבקשות שהוגשה לכם בשנה שעברה גדולה יותר מהתקציב? כלומר יש בידיך מספיק תכניות מקצועיות שאילו היה לך מספיק כסף היית מממן וכמה היית רוצה מבחינה אופטימלית? אם הייתי אומר לך היום שאין לך הגבלה תקציבית, כמה כסף היית רוצה היום כדי לענות על כל הביקושים שיש? אולי נעזור לך לגייס כסף.

קודם כל תמיד נשמח.

ברור, זה חלק מתפקידנו.

אני אענה על הראשון ראשון אחרון אחרון. בסופו של דבר קופות החולים ניגשות למבחן התמיכה, הן יכולות לפתוח במרפאות קיימות שירותים להפרעות אכילה, לא מדובר בהכרח על הקמה של מרפאה ספציפית אלא מתן שירות, זאת אומרת לשכור דיאטנית או לשכור - - - זה לא תהליך שהוא תהליך ארוך.

זה לא נכון. זה לא מדויק.

לשכור דיאטנית זה לא קשור בהפרעת אכילה. סליחה, באמת. לשכור דיאטנית זה לא טיפול בהפרעות אכילה.

זה טעות בגישה.

יש לנו קבוצה של אורחות מ-?

מירכא.

ברוכות הבאות. תצטרפו, אבל בואו נמשיך בדיון.

אני רוצה לתת ל-ל' לדבר ואני אבקש לא לחזור על הדברים שהיו, אלא אם יש טענות חדשות שאת רוצה לשתף אותנו.

אני ל', אני בת 22, אני חולה בהפרעות אכילה מגיל 17. האבחנה שלי היא אנורקסיה, דיכאון קליני ו-OCD. בגיל 18 הגעתי לאשפוז הראשון שלי במשקל 28 קילוגרם, שרדתי שם שלושה חודשים במהלכם נפשי סבלה סבל תהומי. הצלחתי לעלות בקושי ל-35 קילו ולשכנע את הוריי שזה מספיק לעבור לטיפול במרפאת אגם, ושוב בסופו של דבר המשקל חזר לפחות מ-30 קילוגרם ונשלחתי שוב לתל השומר ושוב לא שרדתי, כי הנפש שלי לא יכלה לעמוד בזה.

עברתי אשפוזים שלא צלחו, שלא ניתן לספור על יד אחת. בכל פעם שהייתי מחליטה שהפעם אני אצליח נפשי לא עמדה בכך. קרסתי מול הקילוגרמים שעלו ומול הקשיים באשפוז. ההורים שלי היו אובדי עצות, הרי הייתי ילדה מצליחה בלימודים, חכמה, יפה, חברותית והם ראו אותי פשוט נובלת מול עיניהם. הם החליטו להפנות אותי לטיפולים פרטיים שעלו לא מעט כסף. בזמן שכל כך הרבה אנשים רצו לעזור לי המוטיבציה שלי הייתה כה קטנה. זה הרי כל כך קשה להילחם במלחמה שאת לא יודעת שאת רוצה לנצח בה.

ההפרעה הייתה מה שהפך אותי למיוחדת ושונה. למרות כל הקשיים שההפרעה החדירה לחיי היא הפכה לשגרת חיי. המשכתי להתמכר למספרים הצונחים על המשקל ומהטיפול הפרטי גם גורשתי לתל השומר. חזרתי לשם כי המשקל לא אפשר אחרת, אבל שוב ברחתי, כעבור שבועיים הפעם. ההורים לא קיבלו אותי בבית הפעם, הם זרקו אותי עם מזוודה ענקית ודובי מול בסיס צבאי, ילדה ששוקלת פחות מ-30 קילו, בוכה לבד, ניתקו איתי קשר, אלא אם כן אחזור לאשפוז, אז חזרתי כי לא הייתי מוכנה לוותר על המשפחה וידעתי שאני והמחלה מתוחכמות מספיק שגם הפעם נברח כשנרצה ונרד שוב במהרה. וככה זה היה, ושוב עליתי ושוב ברחתי. זה היה חזק ממני.

ואז צלם אופנה אחד נתקל בתמונות שלי, אחרי הידרדרות רצינית, הוא חשב שהוא זה שיוכל להושיע אותי. הגעתי למצב כל כך נואש שהוא ביקש לצלם אותי בביקיני כשאני שוקלת 27 קילו ואני הסכמתי, זה הפך לסיוט. התמונה שלי הופיעה בעיתון, בטלוויזיה, בשלטים ברחובות. נלקחתי לראיונות בטלוויזיה שהכתיבו להם מה להגיד כדי שאגרום לאנשים להאמין שאני חולה בגלל המדיה ותעשיית האופנה. אתם שמעתם את הסיפור שלי, אתם באמת חושבים שאני לא יכולה להשיג שליטה על חיי ושהגעתי למצב מסכן חיים בגלל שצפיתי בטלוויזיה כשהייתי ילדה או כי ראיתי דוגמניות בתת משקל? זה הרבה יותר מורכב מזה, זאת מחלה קשה, אני לא שואפת ומעולם לא שאפתי להיות דוגמנית, זה מעליב שהפרעת אכילה נכרכת יחד עם אידיאל היופי. מתוך ייאוש הייתי מוכנה להקשיב לכל אחד שיבטיח לי עזרה, אבל אני נוצלתי וחוויתי טראומה מזה שעד היום קשה לי עם מה שחוויתי.

זה פוגע בעיניי ובעיני מטופלים ומטופלות אחרים לראות את חברי הכנסת תומכים בפעולות שכורכות הפרעת אכילה יחד עם טרנדים תרבותיים כמו דיאטות ואידיאל היופי. בבקשה, תפסיקו, בבקשה תקשיבו לנו ותעזרו לנו לשפר את הטיפול שאנחנו מקבלות.

קשה לנו לשרוד באשפוזים כי מענישים אותנו דרך אוכל וזה לא תמיד הדרך הכי הנעימה. לא אכלת יפה, חתכת קטן מדי, תקבלי עונש, נוזל של 700 קלוריות מלאות בסוכר. אבל עדיין אני מאמינה שיש דרך, שיש דרך שנוכל למצוא את הטיפול שייטיב איתנו מבלי להוציא אותנו קטנות ושטחיות, כאלה שמתעניינות בדוגמניות או במה שהולך היום בעולם האופנה. שיבינו שאנורקסיה זה לא דיאטה שיצאה משליטה, אלא זו הנפש שלנו שמחפשת שליטה.

אני תמיד נזכרת בפגישה הראשונה שלי אצל ד"ר גור. אז, בגיל 18, כשסירבתי להתאשפז, כשלא הייתי מודעת לאנורקסיה שלי אמרתי לו 'ד"ר גור, אין לי בעיה עם אוכל, רק רזיתי קצת ולא הצלחתי לעצור', והוא שאל אותי 'אמא שלך פעם עשתה דיאטה?' אז עניתי לו שכן והוא המשיך ושאל 'והיא נהייתה אנורקסית?' השבתי לו שלא. אנשים, תתעוררו, 90% מהנשים בעולם עושות דיאטות, האם כולם מגיעים לאנורקסיה? התשובה ברורה לכולנו.

תודה, ל'.

היא הבריאה או לא?

אני רוצה לתת לחבר הכנסת אילן גילאון, הוא איתנו מתחילת הישיבה, בבקשה.

כן, זה מאוד קשה לומר דברים אחרי הדברים האלה, אבל זה כל כך מתחבר, כי אנחנו, איך את אמרת? זה הנפש של הגוף שאיננה משיגה שליטה וזו בדיוק המציאות שבה אנחנו נמצאים. אני לא נוטה להגיד שהדברים הם מורכבים ומסובכים, כי הם מורכבים ומסובכים, לכן לא צריך לדבר על כך, אבל צריך להבין ולנתח את זה לא באופן הרגיל שאנחנו תמיד מנתחים את זה. אני יודע שתמיד מגיעים נציגי משרד הבריאות ואנחנו נותנים להם בראש והם לוקחים על עצמם בדרך כלל את האחריות, ולא היא. יש כמה בעיות שהן החצרות האחוריות של החצרות האחוריות.

ראשית כל משרד הבריאות הוא החצר האחורית של תקציב מדינת ישראל. תקציב הבריאות הוא החצר האחורית של התקציב. קודם כל צריך להבין לגמרי וכאן צריכים פוליטיקאים לקבל החלטות ובאומץ, כך צריך לומר את הדברים האלה, על חשבון דברים אחרים שהם פחות חשובים. בעיניי צריך להיות בערסל הבריאות, ואני אגיד בערסל הבריאות, שהוא כולל גם טכנולוגיות, גם תרופות, גם טיפול, כל מה שאיננו, בשלב הזה, גברתי, אני אומר לך, ניתוחים אסתטיים. אחרי פרוץ השלום, גם ניתוחים אסתטיים שיהיו שם.

החצר האחורית של תקציב הבריאות ושל משרד הבריאות הם מחלות בתחום הנפש, או הסוציו נפש, נקרא לזה ככה. ולמה? למה אנחנו כל כך מפחדים? כי כולנו נמצאים על הספקטרום הזה. זאת הבעיה המרכזית. אין פה אף אחד בחדר הזה ולא בכנסת הזאת ולא בעיר הזאת שאיננו נמצא באיזה שהוא שלב בתוך הספקטרום הזה שאנחנו מדברים עליו, ואנחנו מפחדים מזה.

והחצר האחורית של החצר האחורית זה ההפרעות מסוג הפרעות האכילה. כאילו שלוש חצרות אחוריות, שכל אחת צריכה לקבל את ההקדמה שלה ברמה התרבותית, התרבותית-פוליטית ובסופו של דבר בחלוקת המשאבים לטיפול. מה שהכי דחוף היום זה איך מטפלים בעניין של ר'. בדיוק כרגע קיבלתי תשובה איך היא צריכה לפנות לקופת חולים מאוחדת ושם אין פתרון לדבר הזה. מדוע אי אפשר לתת היום ברמה שלא מנתקת אנשים ממקור חיוניותם, עבודתם, לימודיהם, את הטיפול הזה, כשאנחנו יודעים שהתופעה הולכת ורווחת? ואני מבטיח לכם שאם אתם תעשו מחקר, לפני 600 או 1,000 שנים או אפילו 200 שנה הרווחות של הבעיה הזו לא הייתה כל כך מתקדמת. אלה בהחלט תוצרים של חברה קפיטליסטית של צריכה שמעודדת את הדברים, ברור לגמרי. אני גם רואה את האופן שהדברים האלה מתפרסמים אלה לצד אלה כדי לפתח. לכן החשיבה כאן חייבת להשתנות.

מילה אחת לגבי הנושא של הרפורמה בבריאות הנפש. הרי הגדולה של הרפורמה בבריאות הנפש הייתה צריכה להיות שלהוציא את בריאות הנפש מן הארון, להבין שבריאות הנפש היא כמו כל בריאות אחרת, והפרעות אכילה הן כמו כל בריאות אחרת. בחברה נורמלית, כמו שהיא צריכה להיות, ותסלחו לי על המילה נורמלית, כי אני כבר לא בדיוק יודע איך לדייק את זה, אבל בחברה כמו שהיא צריכה להיות אנשים צריכים להתבייש רק במה שהם עושים.

אני אומר שצריך לעשות שלוש מהפכות בו זמנית. אנחנו תמיד נבוא אליך ונשאל אותך ואתה תענה, אתה לא אשם, כפרה עליך. אתה ממש ממש לא אשם, הכול זה שאלה של מי שמקבל ומי שמשלם ומה הוא סדר העדיפויות.

תודה. אני יודעת שלכולם אכפת וכולם מדברים מתוך הלב וקשה לקטוע אתכם, אז אנא עזרו לי.

סליחה, אני ממש - - -

לא, זה בסדר, דיברת דברים מאוד משמעותיים. חבר הכנסת אורן אסף חזן, אתה רוצה להתייחס לפני שאנחנו שומעים - - -

קצר. לפני מספר חודשים הקמתי את השדולה לעידוד דימוי גוף נכון ובריא בקרב ילדים, בני נוער וצעירים, ומאז, לפני שבכלל התחלנו לעבוד, אני פשוט לומד והולך ומקשיב בהרבה מקומות, גם לחולים, גם למטופלים, גם למשפחות שלהם, אבל גם למערכת הבריאות ומערכת החינוך. אם יש משהו שלמדתי ומלווה אותי זה שיש בורות עצומה בקרב כל משרדי הממשלה, ואני אגע בנושא הזה, בכלל בכל נושא דימוי הגוף, לא רק בהפרעות אכילה, אבל בעיקר בזה. לא הכול זה כדורים, לא הכול זה פסיכוטי, יש אלף ואחת דרכים לטפל, אבל יותר חשוב מזה, צריך בכלל להביא את הנושא על השולחן.

כל עוד מערכת הבריאות לא תשלב ידיים ביחד עם מערכת החינוך, ביחד עם משרד הכלכלה, אנחנו לא נצא מהצרה הזאת. הצרה הזאת נמצאת היום כמעט בכל בית בישראל בצורה כזו או אחרת.

הקשבת לנו?

אני תומך בכם.

הקשבת לבנות למה הן חולות?

זה בדיוק מה שאני תומך בכם. אם יהיה לך עוד רגע של סבלנות להקשיב, אז תגלי שאני בצד שלכם ולא נגדכם.

נושא הפרעות האכילה, מפחדים היום לדבר במערכת החינוך, כמו שלפני 30 שנה פחדו לדבר על סמים ועל אלכוהול ועל חינוך מיני. זו אחת הבעיות העיקריות.

לא מדויק.

אני אומר לך שככה אני רואה את - - -

יש זכות לחברי הכנסת להגיד את דעתם ואת מה שהם חושבים, אז אנא מכם.

פעם שנייה, אני נתקלתי בחודשים האחרונים, אני מניח בשם שרוב הנוכחים פה מכירים, בעדי ברקן ורן רייטן, שמפעילים עמותה מקסימה.

הוא פושע.

הוא עושה תיקון לעצמו, אני לא יודע מה היה בעבר.

הקשבת ל-ל'? מה שהיא עברה.

זו עם השמלה הכחולה. זה הצלם ששם אותה בעיתון.

הוא לקח תמונות של ל' בביקיני ושם בכל עיתון. הוא חולה.

כן, זה הצלקות הנפשיות שהיא דיברה עליהן.

הוא קרא לי פסיכית בפייסבוק בגלל שאמרתי לו שהפרעות אכילה זה לא רק דוגמניות, אז הוא אמר לי 'את פסיכית, אני אתבע אותך, אני אלך לכנסת'.

אני לא יודע מה הוא אמר לך, אני אגיד לך מה אני מכיר. אני פגשתי עשרות נערות שעברו אצלו שיקום. אני פגשתי קרובת משפחה שלי שהייתה על סף מוות והוא הציל לה את החיים. לכל מטבע יש שני צדדים. בואו נעצור לרגע ולא נשתמש - - -

אסור לעדי ברקן להיכנס לכל מחלקה. תשאל את כל האנשים מה הם חושבים על מה שהוא עושה.

חבל שלא הזמינו אותו לדיון, הוא היה עונה לכם בפנים.

מזל שלא.

אנחנו היינו קמים והולכים אם הוא היה פה.

אני לא עורך דין שלו ואני לא מייצג שלו, מעניין אותי דבר אחד, שכולם יהיו בריאים. בחיים שלי ראיתי סיפורים - - -

זה לא מה שמעניין אותו.

אני כן ראיתי נערות - - -

חבר הכנסת חזן, אני מציעה שנתמקד בשירותים ובטיפולים יותר מאשר באיש ההוא או ההוא.

כן, הדעות חלוקות, אורן - - -

מירב, אני מאוד מבקשת, אני חושבת שהנשים שעוברות את המחלה הזו הרבה יותר חשובות מכל דבר אחר. בואו נתמקד בטיפולים.

זה בדיוק השיחה, גברתי יושבת הראש.

הוא אמר לי שאני לא חשובה.

אני מאוד מבקשת. אני מנסה להחזיר את הדיון למקום הנכון. אפשר לבזבז עכשיו ארבע שעות על הצלם ברקן, מה הוא עשה ומה לא עשה ונצא בסוף בלי שום מסקנה עניינית.

אני אסכם את דבריי בפשטות. כמו שאמרתי, אני רואה שיש פה רק צד אחד של המתרס, אנחנו לא נפתח פה דיון עליו, מה שכן מעניין הוא דבר אחד, לא מדובר רק בתקציבים ולא מדובר רק בבעיה של כסף, מדובר קודם כל בראש ובראשונה בבעיה של גישה. הבעיה שלכאן לדיונים האלה בכנסת, וזה לא דיון ראשון שאני לוקח בו חלק, מגיעים נציגים של משרדי הממשלה שאין להם מושג על מה הם מדברים, שהם לא מכירים את התחום, שהם מעולם לא ביקרו בשטח. הם יושבים פה ומספרים על מרפאות שקיימות שבכלל לא קיימות, על מרפאות שפתוחות שלא פתוחות, על שיתופי פעולה שלא קיימים ועל מניעה שבעיניי כן, אפשר למנוע. חינוך נכון, התמודדות עם הבעיה, בחוסר עצימת עיניים יכולים להוביל למצב שאנחנו נראה פחות נפגעים.

אני אסכם ואומר שאני מזדהה עם הדברים שאמר אילן, שבסופו של יום הגיע הזמן שאנחנו נרים את הדבר הזה על פני כמה, על אף אם בעיני חלק מהנוכחים פה או בכלל בכנסת הוא פחות מעניין, אני חושב שהוא סופר מעניין. אנחנו צריכים להוביל את השינוי והוא יתחיל כאן.

אני נותנת את זכות הדיבור לד"ר איתן גור, מנהל מחלקת הפרעות אכילה. אני מאוד מבקשת שננסה להתקדם עוד צעד, להוסיף על מה שנאמר ולא לחזור על אותם דברים.

אני רק רוצה להגיד שאני מכיר אותו מתוך העבודה היומיומית, הוא לא צריך להתקדם לשום מקום, צריך לקדם אותו.

אני רציתי לקדם את הדיון, לא אותו. אני לא יכולה לקדם אותו.

אני רוצה להציג את מה שיש. עד עכשיו דיברו על מה שאין, אני רוצה להציג את מה שיש ומה שנעשה בשנים האחרונות. אני מסייג את הדברים שלי ואומר מראש שאני מתייחס רק לטיפול במבוגרות, מעל גיל 18.

בארץ, לפי החלטת משרד הבריאות לפני כמה שנים הוחלט שתהיה מחלקה אחת מרכזית שתטפל בהפרעות אכילה, וזו המחלקה בתל השומר, עם תוספת של 10 מיטות במחלקה הפסיכיאטרית בהדסה. המיטות האלה שהן ביחד 42 מיטות, הן מספיקות לכל החולות בכל הארץ. רשימת ההמתנה היא קצרה וחולה שצריכה אשפוז דחוף תמיד מתקבלת והחולות שנמצאות ברשימת ההמתנה, הן יכולות להמתין תקופה קצרה של לפעמים שבוע, לפעמים שבועיים, מקסימום זה יכול להגיע לשלושה-ארבעה שבועות. הן חולות כרוניות בדרך כלל, שכבר היו בהרבה אשפוזים ואין שום דחיפות לאשפז אותן מיד ברגע פנייתן. אז לגבי מספר המיטות, אני לא חושב שצריך להוסיף עוד מיטות.

לגבי המרפאות, יש בארץ, בערך, בצורה גסה אני אומר, כ-50,000 חולות בהפרעות אכילה בין גיל 15 ל-25. רוב רובן בכלל לא מאובחנות ולא פנו לטיפול. אנחנו המרפאה הכי גדולה למבוגרות, מטפלים ב-600 חולות בשנה. שאר המרפאות, אני מעריך שמטפלות בעוד 600. זאת הכמות של החולות המטופלות, מאושפזות בשנה בסך הכול כ-250 חולות. רוב החולות עם הפרעות אכילה לא מאובחנות ולא מטופלות ושם צריך להשקיע את הכסף, לאבחן אותן ולהביא אותן לטיפול כמה שיותר מוקדם. בהפרעת אכילה ככל שמקדימים לטפל הסיכוי להחלמה הוא יותר גבוה.

שמעתי פה דברים מאוד קשים על המחלקה שלי ועל המחלקה בהדסה. אני רוצה להגיד, במחלקה שלי שנפתחה בשנת 98' אושפזו מעל 3,000 חולות לאורך השנים האלה. מאות מהן החלימו. מאות. לא כל חולה יכולה להחלים. כמו בכל מחלה, יש חולות שיחלימו ויש חולות שיישארו חולות, יש חולות שמצבן ישתפר ויש חולון שמצבן יהפוך להיות כרוני ויש גם כאלה שימותו. חברת הכנסת חנין אמרה פה שיש 10% תמותה, זה ממש לא נכון, לפחות לא בארץ, והיא אמרה גם שהתמותה קשורה לטיפול הרע, אני ממש מתקומם על האמירה הזאת, כי התמותה קשורה לזה שהחולות לא מגיעות לטיפול, הן מתות בבית, הן לא מתות בבית החולים.

למה לא מגיעים?

הן מתות בבית כי הן לא באות לטיפול.

נשמעו גם, ד"ר, אמירות מאוד קשות ממטופלות שאמרו שהעיפו אותן, גירשו אותן, זרקו אותן, שהשהות שלהן במחלקות האלה הייתה מאוד קשה וחוויה מאוד לא עוזרת.

נכון. אם לא הייתה דרישה לעלות במשקל במחלקות אז לא היית שומעת את התלונות האלה.

זה לא נכון.

אני מבקש לתת לי לסיים. התלונות האלה הן תלונות של מטופלות שהגישה הטיפולית, שהיא הגישה המקובלת בעולם, אנחנו לא המצאנו אותה – הגישה ההתנהגותית שיש בה חיזוקים חיוביים וחיזוקים שליליים, זו הגישה המקובלת בכל העולם המערבי, במרכזים הטובים ביותר, לטפל בהפרעות אכילה. אנחנו לא מחזיקים חולות אובדניות בתוך המחלקה, כי אין לנו אמצעים להגן עליהן. כשחולה היא אובדנית היא לא פנויה לטפל בהפרעת האכילה שלה ולכן כשיש חולה אובדנית אנחנו מעבירים אותה לאשפוז פסיכיאטרי.

ואז באשפוז הפסיכיאטרי אין להן הכשרה לטפל - - -

אין להן מענה להפרעת אכילה, למעט בהדסה, שזו מחלקה שיכולה לתת - - -

אבל גם בהדסה מעיפים במקרים של אובדנות.

לא מעיפים. קודם כל לא מעיפים אף חולה, זו החוויה הסובייקטיבית שלך. אבל כשאומרים לחולה 'אם את מסרבת לאכול את לא יכולה להישאר פה', אז זאת האמירה הטיפולית שלנו. 'את רוצה, תישארי, תיכנסי לחדר האוכל ותאכלי ותעלי במשקל. את לא רוצה? אין לנו דרך לעזור לך'. לא מעיפים.

יש עוד הרבה דברים מסביב.

המילה הזו 'מעיפים' היא מילה שהיא מהעולם שלכם, לא מהעולם שלנו.

אין אכילה בכפייה, כן?

לא מאכילים בכפייה אף חולה.

אבל אנחנו נמצאים פה כדי לנסות להבין את ה - - -

אני רק רוצה להגיד מה חסר.

אני לא סיימתי את המשפט. אנחנו נמצאים פה כדי להבין את העולם של המטופלות, של החולות, כי בעצם זה מה שיביא אותנו לתת להן את הטיפול הנכון. ככה לפחות אני מבינה.

אני חולק עלייך.

אתה חולק עליי, אבל אי אפשר, אנחנו למדנו בדרך הכי קשה, וזה בדרך כלל בדברים שהם נפשיים שקשורים לנשים, שהחוויה של הנשים עצמן ואיך הן מבטאות את החוויה שלהן, זאת הדרך הכי טובה לטפל ולמצוא את הדרך לטיפול. ככל שמתעלמים מהניסוחים של אותן נשים, מהחוויות שלהן, מאיך הן מבטאות את עצמן, מחטיאים. ככה למדנו.

נכון מאוד, את מאוד צודקת.

אני חולק עלייך.

אוקיי, זכותך לחלוק עליי.

הפרעת אכילה היא הפרעה מאוד מורכבת, אני חושב שרוב האנשים, סליחה שאני אומר את זה, הם בורים לחלוטין בנושא שאנחנו מדברים עליו.

זה מכוון אליי?

לא, אמרתי, לרוב האנשים שיושבים פה. רוב האנשים שיושבים פה הם בורים לחלוטין בנושא הזה. אי אפשר לבוא ולקרוא איזה נייר ולהגיד 'אנחנו מבינים בזה'.

אף אחד לא טען שאנחנו מבינים, אני חושבת שזה מיותר. אני חושבת שהדיון מתקיים כדי שגם נבין יותר וגם נטפל בצורה יותר טובה.

אז בבקשה, אז אני רוצה להגיד מה חסר.

אני חושבת שגם כשמגיעים לפה צריכים להקשיב, במיוחד למטופלות, כולנו, כולל המומחים בינינו, ולא רק אני, שמנסה ללמוד את הנושא.

אני רוצה להגיד מה חסר. מה שחסר זה מרפאות בפריפריה. מרפאות להפרעות אכילה הן לא מרפאות לבריאות הנפש, הן מרפאות שיש בהן צוות שקיבל הכשרה בתחום של הפרעות אכילה ויושבת בתוך המרפאה דיאטנית. הדבר הזה לא מתקיים היום. אני חושב שצריך לדאוג לשירותים בפריפריה, במרכז יש מספיק שירותים. דרך אגב, מבחינת הרפורמה, כל חולה מקבלת התחייבות לאשפוז אוטומטית, אין שום בעיה בהתחייבויות לאשפוז וכל חולה שרוצה לקבל טיפול מרפאתי יכולה לקבל דרך קופת חולים, אצלנו במרפאה למשל, טיפול שהוא זמין. היא תפנה היום, עוד השבוע היא תתקבל לטיפול. אין שום בעיה.

אוקיי, תודה תודה תודה.

עוד דבר אחד רציתי להגיד שחסר, אני יודע שכבר לא נעים לך מה שאני אומר, אבל מה שחסר עוד זה אשפוז יום.

מה זאת אומרת?

ככה זה נראה לי.

לא, אני מנסה להתקדם בדיון.

אז אני אומר, מה שחסר - - -

ואני מאוד מבקשת לא לשפוט מה אני מרגישה ומה לא מרגישה, למרות שאתה פסיכיאטר.

אוקיי. אז מה שחסר עוד אלה תכניות לאשפוז יום. התכניות האלה לא יכולות לקום כי התקצוב שלהן הוא לא מציאותי.

תודה רבה. ובדיוק אני רוצה לעבור לאמיר צנדקוביץ', מנהל מכון אגם, שאני יודעת שסובל מחוסר תקצוב. בבקשה, אדוני.

צהריים טובים. נמצא איתי כאן ד"ר דוד דביר, סגן מנהל בית חולים רעות. אני רציתי להציג בקצרה את הפעילות של מכון אגם ולדבר גם על האתגרים שעומדים בפנינו. המכון שלנו מעניק טיפול יחיד מסוגו, במידה האינטנסיביות שלו כיום, שנמצאת בין טיפול מרפאתי לבין אשפוז. במכון שלנו יש צוות רב מקצועי, מקצועי ומיומן, ואנחנו עובדים במתכונת של חמישה מפגשים טיפוליים בשבוע. מבחינת המעקב יש לנו פעמיים בשבוע מפגשים של דיאטנית, יש לנו פעמיים בשבוע מפגשים קבוצתיים, יש לנו מעקב פסיכיאטרי ויש לנו טיפולים פסיכולוגיים.

מאז הרפורמה הגענו למצב שאנחנו מטפלים ב-80 מטופלות בשבוע, אנחנו ערוכים לתת מענה עד 120 מטופלות מכל רחבי הארץ. הטיפול האינטנסיבי שלנו, המודל הנוכחי הוא מודל שמוכיח את עצמו, הוא טיפול שמונע אשפוז מיותר ומאפשר הכנה לאשפוז כשנדרש ומאפשר המשך תפקוד ברמה גבוהה גם מבחינה תעסוקתית.

95% מהמטופלים שלנו והמטופלות הם לקוחות של קופות החולים מאז הרפורמה. תעריף התשלום הנוכחי של קופות החולים מאיים על עצם אפשרות המשך קיומו של המכון. זו השורה התחתונה כיום.

לפני הרפורמה הסתדרתם יותר?

רגע, אני לא מבינה מה הוא אומר. תסביר לי רגע.

אני סגן מנהל בית חולים רעות. בית חולים רעות הוא בית חולים שיקומי שחלק קטן מהפעילות שלו זה מכון אגם. אני באתי הנה, כי אנחנו גאים בפעילות של מכון אגם, הוא מכון שעובד עם מודל טוב ומודל שמוכיח את עצמו. אחרי הרפורמה אנחנו שמחנו, כששמענו שהמדינה מזרימה כספים לקהילה, למרפאות, רצינו להגדיל את מספר המקומות, ומה קרה? בעצם אנחנו ראינו שאנחנו מתחילים להפסיד. יש לנו כרגע גירעון של מיליון וחצי שקל בהפעלה של המרפאה. אנחנו עמותה שלא יכולה לשאת את זה על גבינו, אנחנו אחד מבתי החולים היחידים בארץ שמאוזנים כלכלית, אין לנו גב של מדינה, אין לנו גב של קופה. אם אני בתור מנהל רפואי של בית החולים צריך עכשיו להגיד מאיפה אני מביא את המיליון וחצי שקל האלה ולא משרד האוצר מסוגל לתת לי תשובה.

אני שמעתי פה משהו מאוד מדאיג מהתשובה של נציג משרד הבריאות, שמעתי מבחני תמיכה. מה זה אומר מבחני תמיכה? מבחני תמיכה זה אומר ש'אני לא מכניס לבסיס התקציב, אני עכשיו נותן לכם כסף להקמה ואחרי זה תסתדרו'.

ואחר כך תמשיכו עם התמחיר הירוד.

כן, 'אחרי זה תספגו את זה'. הוא לא בא ואומר 'אני עכשיו מוסיף כסף כי אני צריך לטפל בהפרעות אכילה'. בטבלה שהציגו אנחנו היחידים שמטפלים במבוגרים, המקום שמטפל אינטנסיבית בצורה כזאת שאתם ראיתם שהוא מסוגל להעמיד 120 מקומות ואני בסוף השנה צריך להחליט אם אני סוגר את המקום, כי אני לא יכול לשאת את זה יותר. אין לנו מאיפה.

הגירעון נובע מכך שהתמחור הוא נמוך והיה לכם אחרי הרפורמה עלייה במספר ה - - -

עד הרפורמה משרד הבריאות מימן את הטיפול והיינו מאוזנים כלכלית. אחרי הרפורמה הוא בא ואומר לקופות החולים 'אתם תשלמו את שיטת המינויים', שיטת המינויים מתאימה למרפאות כלליות של בריאות הנפש, היא לא מתאימה להפרעות אכילה. היה על זה דיון בוועדה לפניות הציבור של הכנסת בשנת 2014, משרד הבריאות - - -

אתם מקבלים אותו תמחור של בריאות הנפש הרגיל?

כן, והטיפול הוא הרבה יותר אינטנסיבי - - -

וזה עולה יותר יקר.

אני יודעת, בגלל זה אני שואלת.

בעצם היה דיון בוועדה לפניות הציבור של הכנסת, משרד הבריאות יודע שהתמחור, לפני התחלת הרפורמה, לא מספק, משרד האוצר יודע שהתמחור לא מספק, אבל כמו שחבר הכנסת אילן גילאון אמר, זו החצר האחורית, אין ייצוג לקהל הזה ובעצם מה שקורה זה שאנחנו שומעים על מבחני תמיכה כדי לפתוח דברים חדשים, להשקיע בדברים חדשים, אבל מה שקיים הולך להיסגר, אז זה נשמע לי ככה - - -

לאן הם יילכו אם הם לא יאושפזו אצלך?

אז הם יתאשפזו, כי הטיפול - - -

האפשרויות הן כאלה, או שהמצב מידרדר ואז הם מגיעים לאשפוז, או שהמצב נהיה סטטי ואז פונים לקופות ויכולים לקבל טיפול שהוא מפוזר, במקרה הטוב.

הוא לא תואם.

במקרה הרע צריך לפנות לשוק הפרטי. הטיפול הוא מצוין, אבל אז כלכלית - - -

אתם מקבלים כל אחד?

אנחנו מקבלים כל אחד בלי תור, אין תורים.

יש עוד בעיות אחרות, שאני לא מעלה אותן פה, זה העניין של ההתחשבנות עם הקופות, אבל זה סיפור - - -

יותר מזה, אין אצלנו המתנה.

אני מודה לכם. הייתי רוצה לתת - - -

אני בהחלט באתי כדי ללמוד את הנושא, הוא נושא מורכב. אני גם עברתי חוויה אישית עם אחת מהאחייניות שלי ואני יודע איך נושא כזה ממוטט משפחה שלמה. אני מכיר את הלילות שמחפשים את הילדה שמסתובבת כאן ומסתובבת שם ואת המעבר המאוד מאוד קל בין האשפוז לבין אשפוז פסיכיאטרי, שהוא לעתים לצערי מתבצע בקלות מאוד מאוד מדאיגה, שמהר מאוד המחלקות בבתי החולים או מחלקות אחרות, או אפילו מרפאות מקומיות, מחליטות שאין מה לעשות, שיש פה מקרה של סרבנות מסוג זה ואחר ומעבירים את זה לאשפוז הפסיכיאטרי, שהחוויה משם לאחר מכן דורשת תיקון כל כך קשה, כל כך מסובך.

לכן, גברתי, אני באתי כדי לחזק את העובדה שמצאת צורך לשים את האצבע על נושא כל כך רגיש, כל כך מורכב, וככל שהדיון מתפרש לו אנחנו רואים שזה באמת מורכב. אני חושב שצריך להזמין את משרד הבריאות מיד לאחר אישור התקציב, אנחנו ממליצים לפניכם לא להסתפק ב-10 מיליון, זה נראה לנו תקציב - - -

לפני האישור.

הוא לא יודע לאיפה הוא מחלק את זה.

שר הבריאות יהיה בוועדה הזו בשבוע הבא.

אוקיי, אז אני מציע שהדוברים שלו - - -

אבל שיבוא מוכן.

שהמנגנון שלו יעביר לו, שאתם תעבירו בבקשה לשר הבריאות שאחת השאלות שתעלה כאן היא מה קורה עם הפרעות האכילה.

שהשר יבוא מוכן, שיגיד לנו לאן הולך הכסף.

חתיכת משפט הבאת.

משפט מורכב.

מורכב מאוד.

אפילו לא דנתי במצבך ה - - -

הנפשי.

לא הספקת.

חברת הכנסת מירב בן ארי.

תודה, גברתי. האמת שאם את רוצה לתת למישהו ואחרי זה אני, כי כבר לא נעים לי - - -

בדיוק רציתי לתת לה, אבל הקדמתי אותך. ד"ר עינת צוברי, מנהלת המרכז להפרעות אכילה ברעננה. בבקשה, גברתי.

רעננה זה שלוותה?

כן.

אה, כי יש הבדל בין רעננה לשלוותה. אני אומרת לך, אילן, 'הלכתי להתאשפז ברעננה' ואחרי זה אני אומרת 'הלכתי להתאשפז בשלוותה', מה היית חושב?

חברת הכנסת בן ארי, נתנו לה זכות דיבור.

את צודקת.

קודם כל אני רוצה להגיד שאני עובדת בכללית, אבל אינני מייצגת את מדיניות הכללית, יש אחרים שמייצגים, אני מייצגת עמדה מקצועית שלי ושל הצוות שלי, עמדה מקצועית בלבד. אני אתחיל ואומר לך, גברתי, שאני מעולם לא הייתי בדיון כל כך מרגש בכנסת. היכולת שלך להסתכל דרך המטופלות זו היכולת הנכונה. בעולם המערבי היום כל ההסתכלות הטיפולית, וגם בטיפול בהפרעות אכילה, היא דרך עיניים איכותניות, דרך עיניים פרטיקולאריות, כי לא כולם מקשה אחת. זה מאוד חשוב לי לומר ואני מברכת על כך ואני אחרייך בכל מה שתעשי, כי יש לי תקווה קטנה פתאום. זה חשוב לי לומר לך.

היה שווה לקיים - - -

היה שווה. אני אפילו לא מתחנפת אלייך, כי אני בסוף הדיון, אז היה שווה לך.

אני רוצה לומר כמה דברים. קודם כל אני מאוד מאמינה בטיפול בקהילה. אנחנו מדברים פה הרבה מאוד על בתי חולים ועל אשפוז, את דיברת קודם על מניעה, טיפול בקהילה זה מניעה שניונית. מניעה ראשונית, אנחנו יודעים שזה מאוד פרובלמטי, יש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל זה אולי בישיבה אחרת. תמיד יהיה טריגר כמעט, שמישהו משמעותי אמר משהו על צורת הגוף או צורת האכילה שהיווה טריגר, אבל זה כרגע לא יפתור לנו את הבעיה.

בכובע נוסף שלי אני כבר מעל 15 שנה מרכזת אקדמית של תכנית הכשרה של מטפלים בהפרעות אכילה ובמשרד החינוך גם באמנויות וגם במחול יש פרוטוקולים ברורים של איך מטפלים בהפרעות אכילה סביב התערבות. זאת אומרת הדיון המרכזי בעיניי הוא בכלל מרפאות וטיפול יום. בשביל לעשות סדר בבלגן בין מה זה אשפוז יום למה זה טיפול יום אני רוצה לומר שטיפול יום זה half way in. זאת אומרת המטרה של טיפול יום היא להימנע מאשפוז. אשפוז יום בדרך כלל זה half way out אחרי אשפוז או שאשפוז יום כבר נמצא בבית החולים. אם את שואלת אותי, הכיוון של כל הרפואה היום ברחבי העולם זה מרכזים שנקראים wrap around, שהכול נמצא תחת מעטפת אחת, מרפאה וטיפול יום באותו מרחב, וכיוון שנדרשת מומחיות להפרעות אכילה גם אצלנו אנחנו מטפלים גם בילדים ונוער וגם במבוגרים ואפשר לעשות חדר נפרד לטיפול יום למבוגרים וחדר נפרד לטיפול יום בילדים, למרות שאני יודעת שחבריי, פסיכיאטרי הילדים, יגידו לי לא חוקי וכן הלאה, אבל זה עובד ועובד מצוין. הצוות שלי כבר שנים, 25 שנה אנחנו קיימים, עובד בדיוק בצורה הזו.

יחד עם זאת, בגלל שאין לנו טיפול יום, חשוב לי גם לומר לכם מה המשמעות של טיפול יום. טיפול יום מיטבי, המשמעות היא שהמטופל מתחיל חמישה ימים מלאים בשבוע, מקבל את כל הארוחות שלו שם. אם הוא ילד, אפשר להתחיל מאחת בצהריים, הוא יכול ללכת לבית הספר ולבוא באחת בצהריים ולהיות עד שמונה בערב, אם הוא מבוגר אפשר לבנות לו תכנית פרטיקולארית לפי מקום העבודה שלו, ובהדרגה, ככל שהוא מתקדם אנחנו יורדים מחמש, ארבע, שלוש, שתיים ואחת. בסיטואציות שכאלה כמעט שלא נראה צורך באשפוזים מלאים.

חשוב לי גם שתדעו שטיפול יום זו החלופה הכי זולה, גם פה חבריי ממשרד הבריאות יתמכו בי, זו החלופה הכי זולה. טיפול יום ומרפאה זה המודל. יושבות פה חברות שסליחה על הביטוי, מאשימים אותן בזה שהן לא החלימו. מי שיושבות פה הן חולות ממושכות שלא הצליחו להחלים, תפקידנו לתת שירות גם לאלה שהחלימו, ששם אנחנו גם לא פונים, אנחנו פונים איפה שקשה לנו. חולות שלא החלימו צריכות מקום שהן יוכלו לחזור אליו כל הזמן כשהן נכנסות למצב אקוטי או למצבים של תמיכה שוטפת.

אני רוצה לומר עוד משהו, יש שיעור מאוד גבוה של טראומה מורכבת בקרב פגיעות מיניות אצל בוגרות, שיעור מאוד גבוה, לא רק של טראומות מיניות, של טראומות מסוגים שונים, אבל גם טראומות מיניות. יש שיעור גבוה, אמרה קודם חברת הכנסת זועבי, של מטופלות ערביות, של מטופלות ילידות אתיופיה, שההורים וחלק מהילדות גם לא יודעים את השפה. הדברים שאנחנו נתקלים בהם, וגם חברתי מור ישראלי השבוע שאלה אותי, 'יש לך אולי פסיכיאטר ערבי שאת מכירה שיכול לעזור לנו?' הדבר המרכזי הוא לפתח שירותים trauma and cultural sensitive, שירותים שהם רגישי תרבות.

אנחנו כן מתמקדים בגוף. כשיש מצב קיצוני תמיד תמיד קודם הגוף, אבל צריך לקחת בחשבון איך עובדים עם ההתנגדות של הבנות האלה. התנגדות זה מילה נרדפת להפרעת אכילה. בהפרעת אכילה יש התנגדות גלויה וסמויה. ובזה סיימתי.

תודה. אני מנסה להשתלט על המצב פה. יש לי יותר מדי - - - זה מעיד עד כמה המצב הוא - - -

אני מחכה בשקט.

כולנו מחכים בשקט.

משפט אחד, בבקשה.

משפט, אבל לא בגודל של משפט אחד.

נוטים לבקר את הכללית, שלוותה, חשוב לי שתדעי, נותנת שירות לכל קופות החולים. כל קופות החולים מגיעות אלינו ובימים אלה, מאז הרפורמה, יותר מתמיד אנחנו מקבלים פניות מכל קופות החולים.

אז עכשיו זה עוד יותר מטריד אותי, כי אז אין לי ייחוד של הכללית להפרעות אכילה.

לא, אני אסביר לך.

תרדו לי מהעניין של החלוקה בין הקופות.

לא, אין לי שום אינטרס, מה לי ולקופות? באמת כאילו. פשוט מטריד, כי ראינו 28 והייתי מצפה לראות אותו דבר כמו בקופת חולים - - - לעשות שיהיה שוויון, לא נתייחס לקופות החולים.

אני רוצה להגיד שלושה דברים קצרים. קודם כל, דיון מאוד מאוד חשוב. זו פעם ראשונה שיש דיון בוועדה למעמד האישה על הפרעות אכילה?

לא, היינו לפני שנתיים.

אז בכלל, זה דיון חשוב, פרודוקטיבי וכמובן - - - היה על זה. אוקיי, אני לא התחברתי לשדולה שהייתה פה, אני מודה, זה שאנשים רוכבים על הסיפור הזה של הפרעות אכילה. אני לא יודעת אם זה תיקון בשבילו, לא תיקון, לא התחברתי לזה. אני הגעתי לפה כי הנושא הזה בעיניי הוא דיני נפשות. והעניין הזה שאתה אמרת, הקשבתי לך כשדיברת על הנושא הזה, זה מאוד התחבר למה שהיא אומרת. אתם שניכם אמרתם דברים שונים ובסופו של דבר מי שהכי שכנע זה הן. נכון, אתה אומר שאין ספק שהפעילות שאתם עושים והעבודה שאתם עושים היא עבודה נכונה, ואתה בא ואומר 'אתם מסתכלים בדף ואז אתם שופטים אותנו'. לא, אנחנו שמענו כאן את האנשים וחברי הכנסת, לפחות אני שהייתי פה בערך מ-11:10, הקשבתי לכל מה שהיה כאן ומזה הסקתי את הדברים שלי. אז אנחנו לא באים בעלמא. זאת אומרת לפעמים לא מספיק להסתכל רק דרך העיניים שלך ודרך הרזולוציה שלך, אלא באמת צריך להסתכל דרך העיניים שלהם. אני מבחינתי מי שאומרים לי 'העיפו אותי', אז אני אומרת לעצמי, 'רגע, למה אף אחד לא התעקש?' עזוב את הילדה הזו שבכלל חזרה הביתה וזרקו אותה עם הדובי והמזוודה. אבל באמת אותן בנות שאומרות שהעיפו אותן.

אני מנסה להבין איפה טעינו בעניין הזה. דבר אחד אני רוצה להגיד לך, אתה לא יכול לבוא לוועדה, גורם מקצועי, להגיד 10 מיליון, השבוע יאושר, לפני שבוע אושר. מה זה, נושא חדש, הפרעות אכילה? זה פתאום ירד לכדור הארץ? כבר עשר שנים יש פה נשים שמתמודדות עם הפרעות אכילה, פתאום זה מאושר? עכשיו בוועדת כספים? פתאום עכשיו יוצא קול קורא? לא, צריך לבוא לפה ו - - - היושבת ראש, את צריכה ולהגיד לשר, 'תסביר לנו מה אתה הולך לעשות עם זה'. כי אם אתה יושב פה ואתה הגורם המקצועי, הקול קורא תיכף ייצא, הוועדה תיכף תאשר את זה, זה לא מספיק טוב. יש 10 מיליון שקל, מה יעשו איתם בעוד כמה חודשים? יחזירו אותם לאוצר?

כפי שאמרתי, השר מגיע בשבוע הבא.

כן, שייתן לנו תכנית.

אחד הדברים שהוא יצטרך לענות זה התכניות העתידיות.

נכון. הדבר שהכי מתסכל זה שיש כסף במשרדים אבל בסוף אותם מעיפים וההיא עוזבת את הלימודים שלה בגלל - - - זה מאוד מאוד מתסכל אותי. כי מילא אם היית בא ואומר 'אין לי כסף להפרעות אכילה, אין לי', אבל אתה אומר שיש 10 מיליון, איפה הם? בטח לא אצלו, כי חסר לו פסיכיאטרים כי התקציב שלו מאוד נמוך, אז אולי צריך להגדיל.

משפט אחרון, רק עכשיו היה פה דיון על הפסיכיאטרים, רק עכשיו ישבו כאן סטודנטים מתוסכלים שאפילו התמחות הם לא מצליחים למצוא. התמחות. כי אין תקן. ואז יושב כאן מנהל בכיר מאוד, רופא בכיר, ואומר 'יש לי תקנים, אף אחד לא רוצה לבוא'. בגלל זה אני אומרת, יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה. אז אם אפשר גם שהוא יתייחס גם לסטודנטים, לאותם רופאים שעכשיו סיימו את בריאות הנפש ומצד אחד אומרים שאין תקנים ופה יושב רופא ואומר שיש הרבה תקנים.

אני רוצה לתת לאליה זימן, נציגת ארגון 'בנפשנו', מתמחים למען מערך בריאות הנפש. בבקשה, גברתי, ממוקד.

ממוקד. אני אעשה את זה בשתי דקות. מפתיע, אבל אפשר לטפל בהפרעות אכילה, אפשר להוביל לשיפור משמעותי ובמקרים מסוימים גם להחלמה מלאה, אבל בשביל שזה יקרה צריך שתהיה תכנית מסודרת, ברורה וכתובה, שכוללת כמה תנאים בסיסיים שנובעים מעצם העובדה, שכמו ששמענו פה את המטופלות האמיצות, ועל זה אני מודה להן שהן הגיעו לכאן, ולא היה להן פשוט, שהבעיות הן מורכבות, כמו שכל הפרעה אחרת היא מורכבת ויש להן דרישות כמו כל הפרעה אחרת, אבל אנחנו מדברים פה על מורכבות שייחודית לה. זה שילוב של גורמים שמחייב טיפול רב מקצועי, מתמשך, רציף ואינטגרטיבי. לא להגיע לסף התחתון של ה-BMI ולשחרר אותן ואז להגיד 'אין פה רשימת המתנה'. טיפול מתמשך כולל טיפול יום, אשפוז יום, מרפאה.

בלי לדפוק על השולחן.

סליחה, אני פשוט כועסת.

אפשר לראות את זה, בלי ה - - -

ואפשר להבין אותך גם.

זה מצחיק שמשרד הבריאות מדבר על זה שאחת הסיבות לכך שאין מרפאות או שנסגרות, אני כבר לא זוכרת מה היה הנימוק, הוא במחסור בפסיכיאטרים כשהחלק הארי של הטיפול הוא פסיכותרפיה ולא הפסיכיאטריה. אחרת אנחנו פשוט רק נכבה שריפות. אני יושבת פה בתור סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה, לא מכשירים אותנו להיות מכבי אש.

אף פעם לא הייתה תכנית ברורה, במשך שנים היה פה ייבוש תקציבי. אמר מי שאמר שזה בעצם החצר האחורית - - -

אנחנו הפוליטיקאים עוסקים רק בכבאות אש. אותנו מכשירים לעסוק רק בכיבוי שריפות.

אז זה חבל ועצוב, אבל שנה אחרי שהרפורמה נכנסה לתוקף אנחנו רואים מצב אבסורדי שבו משרד הבריאות כבר לא נותן שירותים כמו שהוא נתן בעבר ומצד שני הוא מפספס את המטרה שלו של להיות רגולטור, לפתח תכניות, אין תכניות ברורות מצד קופות החולים, אין פיקוח על היעדר השירותים והתכניות שניתנות. אנחנו דורשים הכשרה, אנחנו דורשים בנייה ויישום ופיקוח על תכניות מקיפות, רציפות, אינטגרטיביות, שמשרד הבריאות ייתן פה איזה שהוא מענה, שהמדינה תיתן איזה שהוא מענה. לא יכול להיות שאנשים צריכים למשכן את הבתים שלהם כדי להגיע לטיפול פרטי, אם דיברנו על הקפיטליזם שקורה כאן.

אגב, אם אנחנו מדברים על תקציבים, קופות החולים קיבלו 2 מיליארד שקלים, איך יכול להיות שהם באים ומבקשים פה יותר? איפה הכסף? אתם מדברים על תכניות, אתם באים לפה, אתם לא מגיעים עם הכנה מדויקת, איפה התכניות האלה? כל מה ששמעתי פה זה תירוצים, שקרים ונימוקים שגויים למצב שקורה היום בשטח. תודה רבה.

תודה לך. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף.

כבוד היושבת ראש, אין מילים להעריך כמה הדיון חשוב מאוד ואני מודה לך מאוד על הדיון החשוב ביותר.

מבחינה מקצועית אני לא אכנס לדברים, אני מסכים עם ד"ר גור, לא בגלל שאני רופא, אבל במקרה הזה אורולוג, לא פסיכיאטר, אבל מבחינה מקצועית לא אוסיף, העניין ברור. שני משפטים בקיצור, המסקנה של משרד הבריאות שהוא צריך להיות האחראי, הרגולטור, על כל העניין זה יחס מזלזל מאוד ומסקנה מאוד מאוד לא על רמה, סליחה על הביטוי. מה זה יתרום לנו לקדם את עניין הטיפול והמניעה בעניין של הפרעות אכילה? זה לא בושה לכתוב את זה ככה בצורה כזאת? הוא היה צריך לבוא עם תכנית, לא רק כסף ולהכין תקנים. כמה מאות דיאטניות אני מכיר אישית שהן יושבות בלי עבודה, מחפשות תקן, בצפון, במרכז, בכל מקום, אין תקנים, אין כסף.

לכן הבקשה, הכדור נמצא רק אצל הרגולטור, אצל משרד הבריאות, לא רק כסף. מבחינה מקצועית, אני לא חושב שצריך להוסיף כאן משהו מבחינה מקצועית, אנחנו יודעים לטפל, ברוך ה', טוב מאוד בהפרעות האכילה, אבל אין משאבים, אין מספיק כוח אדם, אין מספיק תקנים. ויש עוד פסיכיאטרים שרוצים לעשות התמחות בפסיכיאטריה, אני מכיר שלושה-ארבעה לפחות. הם דופקים כל יום שישי ושבת במשרד הבריאות, אין תקנים. הנה בית חולים מזרע. אני יכול לתת לכם הרבה דוגמאות.

להתמחות יש הרבה תקנים.

בוקר טוב אליהו.

שלח לי את השמות.

בוקר טוב אליהו, סליחה על הביטוי. יש הרבה תקנים? יגיעו אליך עוד שבוע כמה כאלה שיקבלו התמחות.

העיקר שיש עוד תקנים. זה חשוב.

מה חשוב? אני מכיר אישית - - -

לא, אבל אם הוא אומר שיש - - -

מחסור אדיר.

מחסור אדיר במה?

באנשים.

יש רופאים שרוצים לעשות התמחות בפסיכיאטריה.

אני יודעת שאתם עובדים על תכנית הכשרה בנושא הזה, אני מקווה - - -

ולכן הבקשה שהמסקנות יהיו בהתאם ותיקחו את הנושא בצורה רצינית. 50,000 זה לא הרבה, לא כולם צריכים את כל השיח של הטיפול והאשפוז, אז יישארו רק 25,000, לא יותר, שהן חייבות להיות בטיפול ותכנית מפורטת עם מעקב מפורט לשנים, זה מה שצריך לעשות.

תודה. אנחנו כבר יושבים שעתיים ואני חושבת שהדיון מאוד חשוב ורשומים לי עוד כ-15, זה לא קרה אף פעם. תסלחו לי, זה ברור לי כבר שלא אתן לכולם לדבר. אני אבחר את אלה שעוד לא הביאו את הזווית המיוחדת שלהם. אז משרד החינוך.

שלום, גברתי יושבת הראש. אני מברכת על המפגש הזה. אני רק רוצה להגיד שהאינטרס הוא של כולנו ואני שומעת יותר פיצולים. אני חושבת שהמענה האפקטיבי לבעיה, גם הכרונית וגם האקוטית, הוא שילוב כוחות. אנחנו עובדים יחד עם משרד הבריאות, זה מתפצל לשניים. אחד זה התכנית של קידום בריאות והחלק השני זה במסגרת שפ"י, שירות פסיכולוגי ייעוצי, שידברו עליו אחר כך, העמיתות שלי, אבל במסגרת של קידום בריאות אני מסכימה עם מה שאמר ד"ר איתן גור, צריך להתחיל בגיל קטן. הניסיון והמחקר מראה שכשמזהים בגיל קטן, האפשרות לטפל ולהוביל להחלמה היא טובה יותר.

במסגרת משרד החינוך אנחנו מתחילים כבר בגנים יותר ויותר. אנחנו עומדים על 800 מסגרות חינוך, גנים ובתי ספר בפריסה ארצית, מצפון עד דרום, כולל כל המגזרים, והשנה הכנסנו גם את המגזר החרדי ותרגום של תכניות למגזר הערבי. בעצם נותנים מענה שהוא חינוכי ומקדם תפיסה של אורח חיים בריא ולא מתייחסים ברמה טיפולית. אחת ההנחיות היא לזהות ולהפנות לגורמים טיפוליים. אבל אנחנו, כשמזהים מקרה פרטני של ילד או ילדה, ודרך אגב, דיברו על בנות, יש הרבה בנים, יש גם בנים, גם את זה צריך לציין - - -

גברתי, סליחה, אני רוצה להבין, התכנית של אורח חיים בריא. אני אתעלם מזה שאמרת מתרגמים לערבית, הגיע הזמן שתכתבו בערבית גם במשרד החינוך.

עובדים על זה עכשיו, ההערה שלך - - -

לא לתרגם, אלא לכתוב בערבית.

נכון, ההערה במקום, אני אתייחס אליה. לקח לנו זמן לאתר, נכנסה מישהי שתוכל לכתוב את זה, שזה יתאים.

מעניין למה תמיד לוקח לכם זמן לאתר. תבואו אליי בפעם הבאה, אני אאתר לכם במהירות.

את צריכה מתרגם לערבית?

לא, אני מדברת על מישהו שיכתוב בערבית.

אז נכנסה - - -

התכנית הזו, מה כוללת? כשאת אומרת יש לי תכנית כזו, מה היא כוללת?

אני אסביר.

אבל בקצרה, ישר ולעניין. מה זה אומר מבחינת ההכשרה למורות, מה זה אומר מבחינת שעות עבודה.

אני אסביר. כשאנחנו אומרים תכנית אז אנחנו לא מדברים על שעות, אנחנו מדברים על תפיסה שהיא תכלול וכוללת מהמנהל, את כל באי בית הספר, זה הורים, תלמידים ומורים, כל צוותי החינוך. יש לנו הכשרות במסגרת שלומי, לשם לוקחים את כל צוותי החינוך, אנחנו עובדים עם ההורים, אנחנו עובדים עם מועצת התלמידים ברמה הארצית. יש לנו ברמה המחוזית, בכל מחוז, מצפון ועד דרום, כמו שאמרתי, מפקח ומדריכים ברמה מחוזית, יש מדריכים ארציים וזה הולך מלמעלה למטה ונכנסו גם הגנים. התכנית כוללת התייחסות לזווית של תזונה נכונה, לפעילות גופנית, לעניין של מחלות ובעצם לקדם תפיסה שאומרת איך אני יכול למנוע מחלות.

כמה מהצוותים מכשירים כל שנה?

תיקחי 800 בתי ספר, יש לנו שנה א', שנה ב', זאת אומרת שכל בית ספר שהוא מוגדר, כל 800 בתי הספר שציינתי בארץ, כל הצוותים שלהם - - -

800 מתוך כמה בתי ספר?

מתוך הרבה, אבל אנחנו בשאיפה, יחד עם משרד הבריאות, שעד שנת 2020 כל בתי הספר בארץ ייכללו בתכנית, זאת השאיפה. יצא קול קורא ואני מזמינה גם את מי שיושב כאן להצטרף לשולחנות העגולים שפרסמנו ויותר ויותר בתי ספר מתקדמים והיא עובדת יפה מאוד.

רק לגבי עוד הערה, ואפשר יהיה לעבור לשפ"י, הטיפול עצמו, יש תכניות. בכובע השני שלי אני גם יועצת חינוכית בבית הספר, אני גם נמצאת בשטח, לא רק בתכניות למעלה, לא במגדל השן, אני עובדת כיועצת גם בתיכון ואני חייבת להגיד שהזווית של דימוי עצמי היא חשובה מאוד. בכובע אחר שלי אני יכולה להגיד, וכאן אני מתחברת גם לאיתן גור, אני מכירה מקרוב את המחלקה שעובדת על הפרעות אכילה בתל השומר וההיבט של עבודה התנהגותית הוא מכריע. זה מוכיח את עצמו. אני לא אכנס ל - - -

אוקיי, אנחנו לא מקיימים דיון מקצועי לפרטי פרטים פה.

אני חייבת להגיד משהו מהצד שלנו.

אני לא רוצה להיכנס לדיון הזה. אני רוצה לשמוע יותר, סליחה, התפקיד שלך פה הוא להגיד לי מה המשרד שלך עושה בנדון. לא להגן על הגישה הזו או על האחרת. תגידי לי, התכנית - - -

אני אגיד. אז אמרתי, יש את ההתייחסות הזאת של לקדם אורח חיים בריא. מצד שני, בתכניות המניעה יש הנחיות ברורות לזהות תלמידים ולהפנות אותם לגורמי טיפול. ופה תתייחס שפ"י, אני אעביר אלייך, אני חושבת, שתפרטי שזה גם במשרד החינוך.

אני רוצה להתייחס דווקא מהזווית האחרת, שאין ממש תכנית מניעה שיכולה למנוע הפרעות אכילה. מה שאנחנו כן עושים ומנסים לעשות את זה ממש בכל הכוח זה לאתר את הילדים האלה כבר מגיל מאוד מאוד צעיר ולהפנות אותם לטיפול וברגע שאו שהם מאושפזים או שהם במרפאות חוץ, היועצות החינוכיות לרוב הן נשות הקשר והן יוצרות קשר עם הילדים המאושפזים, או שהן נמצאות במחלקות. זה בשלב של הטיפול, כשהם נמצאים בטיפול, ולפעמים זה - - -

יש בתי ספר בתוך בתי החולים.

ההפרעה הזאת היא הפרעה מאוד מאוד עקשנית והרבה פעמים הנערות, הילדות האלה מכחישות את ההפרעה ולא רוצות להגיע לטיפול וזה הרבה עבודה עם ההורים שלהם ועם הנערות עצמן ולפעמים אנחנו גם מערבים גורמי רווחה, כשאנחנו רואים שהנערה או הילדה בסיכון מאוד מאוד גבוה ולא מוכנה להגיע לטיפול ונמצאת בסכנת חיים. זה פחות או יותר.

תודה. עורכת הדין ליאת קליין.

תודה. אני אגיד ממש בשני משפטים ובהמשך ישיר כמעט לזה. אני מדברת על הקבוצה של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית כמשל והקשר שלה להפרעות אכילה. זה גם חלק מהדיון מה זה להתפתח ואיך מונעים ומה זה המחלה הזאת שלא ממש מדברים עליה. יש קשר מאוד ברור בין פגיעה מינית להפרעות אכילה. לא כל מי שסובל מהפרעות אכילה יש לו היסטוריה של פגיעה מינית, אבל זה סימפטום מאוד מובהק של פגיעה מינית לפתח תסמונת גם של הפרעות אכילה. זו אחת מהאבחנות שמתקבלות יותר במקרים של פגיעה מינית. הקשר הוא ברור ואני אומרת שזה קשור לשני הנושאים, גם של מניעה וגם לאופן הטיפול.

ברמה של המניעה, הדיון לא צריך להיות לא רק איך מזהים הפרעות אכילה ולא מונעים. זה לא בדיוק חינוך לזה, אני לא חושבת שזה לגמרי קשור לדימוי גוף, אני לא יודעת, זה יושב בוודאי על פגיעות קודמות, על היסטוריה של התעללות, על הרבה מאוד מצבים נפשיים ואת זה צריך לזהות. במערכת החינוך צריך להיות חוק חובה שכל רופא, כל מורה וכל איש מקצוע מתחום הבריאות, רווחה וחינוך, יודע לאתר ילדים שסובלים מהתעללות ופגיעה קודמת. אם נאתר את הפגיעה הילדים האלה לא יפתחו את הסימפטומים האלה ולא יגיעו לאבחנות האלה. על זה צריך בין היתר לשים את הדגש, זה לא הכול.

אני לא מדברת על כל האוכלוסייה, אני שמה את הזרקור על הקבוצה של נפגעות תקיפה מינית, שהיא קבוצה לא מבוטלת בתוך הדבר הזה. את זה צריך לזהות, את הפגיעה צריך לאתר. זה חלק בלתי נפרד מכל מה שאנחנו מדברים עליו בתחלואה כפולה.

זה חלק מהזיהוי, נכון, אני מסכימה.

הדבר השני קשור לאופן הטיפול. גם היום דיברו פה על הצורך לתכלל את הכול ורגישות. חלק מהאשפוז היום והתנאים בטיפול לא מותאמים להבנה של טראומה מינית ולמורכבות המיוחדת של פגיעה מינית. בחלק מהטיפולים משחזרים את הפגיעה המינית ואז אנחנו מטפלים בסימפטום, בהפרעת האכילה, אבל לא מטפלים בעל מה שזה יושב. צריך הכשרות לכל האנשים שעוסקים בתחום הזה, שגם יכירו את כל המאפיינים של טראומה וטראומה מינית, כי זה חלק בלתי נפרד מהטיפול. אנחנו לא נצליח לגרום לה לאכול אם היא תרד לאכול בצהריים, אם לא נדבר על הפגיעה שיושבת שם, שהיא חלק בלתי נפרד מהפרעת האכילה.

תודה לך, ליאת.

אני חייבת להגיד, אין חוק שיכול לחייב מורה לגלות רגישות.

לא רגישות, יהיה חוק שיחייב כל איש מקצוע לעבור הכשרה. כמו מד"א.

זה לא קשור לחוק. אני אומרת לך כמחוקקת, זה לא העניין, זה העניין ששפ"י צריך לתת הכוונה ליועצות, אבל אי אפשר בחוק.

לא, שיעצרו השתלמות. היום אין חובה כזאת.

יש חוק שאנשים יהיו בני אדם, אבל אי אפשר לחוקק את זה.

נכון.

אני לא מדברת על זה. יש כלים לאיך מזהים פגיעה מינית, איך מאתרים ילדים בסיכון. בקורס, כמו קורס מציל חיים. שזה ייכנס לתכנית הלימודים. יש הצעת חוק של מיכל רוזין בעניין.

אני מבקשת עכשיו מכולם קצת שקט, כי אנחנו כבר שעתיים ועשר דקות. אני מאמינה אחרי שעתיים ועשר דקות, לפחות אני אתחיל לאבד את הריכוז שלי. אני אדבר בשם עצמי.

כל הכבוד לך. באמת.

אני יכולה להעלות עוד נקודה, שאני מרגיש שהתפספסה? בקצרה. אני ק', אני מטופלת, אני אעשה את זה ממש בקצרה. אני לא הולכת לספר את הסיפור שלי, הוא לא - - -

לא להתחיל להקריא את כל הסיפור.

לא, לא כתבתי כלום.

היא אמרה שהיא לא הולכת לספר.

ממש לא.

אתם רואים? התחלתי לפספס את הריכוז.

בגלל זה אנחנו פה.

זה בדיוק מה שאמרתי. רק שבתור מטופלת שהיום מטופלת באופן פרטי, כי אין לי אופציות אחרות, אני גם מתגוררת כרגע בצפון הארץ, נקודה שהתפספסה לי לגבי הרפורמה וטיפול בקופת חולים. ניסיתי להתחמק מלהיות מטופלת באופן פרטי כי העלות היא מאוד מאוד יקרה, במיוחד אחרי 18 שנים של טיפול. אמנם כרגע אני יכולה לפנות כמטופלת בהפרעות אכילה לקופת חולים, אבל לקופת החולים אין מענה, אין דיאטניות שמטפלות בהפרעות אכילה, אין פסיכולוגיות או פסיכולוגים שמטפלים בהפרעות אכילה וגם אין פסיכיאטרים שמטפלים בהפרעות אכילה בתוך קופת חולים. זאת אומרת שאם כבר אנחנו מעבירים את הטיפול לקופת חולים, שזה יכול להיות דבר נהדר מבחינה כלכלית, אז חשוב שיהיו אנשים שמוכשרים לטפל בהפרעות אכילה בתוך קופת חולים.

הוצגו לנו 28 - - -

הוצגו מרכזים, אם אני שייכת לצורך העניין לקופת חולים, אז יש לי מרפאת הנוטרים שגם שם הייתי, היא אחלה מרפאה, היא ברעננה, אני גרה ברמת ישי. היום אני עושה את הנסיעות שלי ברחבי הארץ, לחדרה לדיאטנית, לתל אביב לפסיכולוגית, אבל זה רק אם אני נכנסת לטיפול מרפאתי שם. בצפון הארץ אין לי. אם אני פונה לקופת חולים - - -

אז מה שאת אומרת לי, שבצפון הארץ אין מרפאות כאלה.

לא, בתוך קופת חולים. זה לא משנה, גם בקופת חולים בכפר סבא, בסניף, יש שם שלוש דיאטניות נהדרת, אף אחת מהן לא - - -

אבל הן לא מומחיות להפרעות אכילה.

לא. מעבר לזה, טיפול שכולנו הסכמנו שטיפול יום זה מה שצריך, אני מקווה שבעוד שנה לא ניפגש כאן שוב להגיד שוב שזה מה שצריך, אבל מעבר לזה שהסכמנו שזה מה שצריך, גם מבחינה כלכלית מטופלת שתגיע לאשפוז יום ותהיה לה את התמיכה, לי תודה לאל יש תמיכה כמעט של 24/7 מהמטפלות שלי, אבל זה טלפוני, כי אי אפשר מעבר לזה. זה פעם או פעמיים בשבוע לכל היותר, זה לא מספיק. טיפול יום גם נותן תמיכה כדי להתנהל בחיים בחוץ וגם חוסך אחר כך את העלות היותר יקרה על יום אשפוז. מטופלת שמגיעה ליום אשפוז המדינה משלמת הרבה יותר כסף.

תודה. ד"ר מור ישראלי, אחרונת הדוברים, מנהלת המרפאות לטיפול בהפרעות אכילה של מכבי.

שלום, צהריים טובים. אני מאוד שמחה שהנושא הזה עולה על סדר היום, כי כבר שנתיים, לדעתי, לא הייתה ועדה רצינית כזאת. אני רוצה לספר קצת על הקשיים שבקופה אנחנו נתקלים. קודם כל אני אתחיל בזה שקופת חולים מכבי פתחה מרפאות נוספות והרחיבה שירותים קיימים. מאז הרפורמה של בריאות הנפש החלה הטיפול במרפאות כולל צוות רב מקצועי, כולל גם קבוצות טיפוליות והדרכה להורים. ההורים הם חלק מהטיפול אצל צעירים. אבל שוב, זו מסגרת מרפאתית, היא מוגבלת לעד פעם-פעמיים בשדבוע ואנחנו נתקלים בקשיים כשמדובר בחולים במצב סיכוני או חולים שמידרדרים ולא מצליחים לקבל את המענה שהם צריכים בטיפול המרפאתי.

למעשה, כמו שהוצג כבר, אני לא אחזור על זה, אבל בהחלט חסר טיפול יום, אשפוז יום ולעתים גם ההמתנה היא ארוכה בתורים לאשפוז בבתי החולים. אני פונה פה למשרד הבריאות, אני בטוחה שאם יינתנו תקציבים מתאימים לפתיחה של מסגרות לטיפול יום במסגרת הקופות, הקופות יתגייסו ויפתחו את השירותים האלה.

עוד משהו קטן, בעבר כשהיינו מרפאה יותר קטנה, דווקא לפני הרפורמה, והמרפאה שלנו הייתה רק ברמת השרון, כרגע יש לנו כבר שתי שלוחות, גם בנתניה, יכולנו ונעזרנו במסגרת טיפול היום שקיים בסניף של מכבי ברמת השרון, לא יודעת אם מישהו מכיר, יש שם טיפול יום כללי, ואנחנו קיבלנו שם שני חדרים שעשינו בהם טיפולי יום להפרעות אכילה. זאת אומרת יכולנו במקביל לטפל רק בשני מטופלים עם מסגרת מוגבלת של משאבים, נעזרנו באחיות מטיפול יום ובכל צוות מרפאת הפרעות אכילה, אבל אני חושבת שזה משהו שאפשר לעשות אותו וצריך לתת את התקציבים המתאימים ואת התמריצים ואפשר לפתח אותו. תודה.

תודה רבה.

יש מישהי שמבקשת שם, נואשות.

אני יודעת, יש המון שמבקשות.

לא, היא פתחה טיפול יום. ד"ר רחל בכנר, אנחנו היינו אצלה.

משפט אחד, אם מותר לי. אני רוצה להגיד משפט בתור יושבת ראש נבחרת של העמותה הישראלית להפרעות אכילה. אני מודה על הדיון, זה כל כך חשוב, צריך להמשיך אותו, ואם אני מסכמת מה שכולם אומרים פה ומה שאפשר לקחת הלאה, מילת מפתח אחת, רצף. רצף זה מפתח לטיפול הנכון, צריך למלא אותו בארץ ולהמשיך לממן ולמנף אותו, מהמניעה למטה, ובמילה מניעה כל הדברים הטובים שנעשים, להרחיב ואתם. אני גם ממליצה על תכניות הכשרה, לא רק למורים, אלא גם למאמני ספורט, גם לרופאי משפחה, שאחוז מאוד גבוה של אנשים מגיעים בפעם הראשונה לרופאים וצריך לתת להם כלים לתפוס את המקרים וכו'.

ועוד מילה על מניעה, שכדאי מאוד להשקיע במחקר כי זה תחום מאוד עדין, אנחנו לא יודעים טוב מה עובד ולא עובד ומה מזיק. אז מאוד חשוב ללוות את כל הדברים האלה במחקר גם.

ובקשר לטיפול, באמת אני רוצה להגיד מילה לאלה שקובעים מדיניות, שזו השקעה וחסכנות להשקיע בתכניות מניעה ובתכניות לטיפול יום, בגלל שזאת הדרך למנוע את הדבר המאוד מאוד כבד ויקר של אשפוז. תודה.

הוצאתם אותי יותר מבולבלת, חלק אומר אין מניעה, חלק אומר צריך להשקיע במניעה.

יש ראשונית ויש שניונית.

מניעה זה איתור מוקדם, תחליפי את המילה באיתור מוקדם.

בבקשה, משפט אחד.

אני אשתדל גם מאוד קצר. אני משתתפת כבר כמה שנים בדיונים בפורומים שונים סביב הנושא הזה ובכל פעם אותם קשיים עולים, בכל פעם אותם חסרים עולים. אני חושבת שדבר טוב שיכול לצאת מהוועדה, ובאמת זה אחד הדיונים היותר מעמיקים שנעשו בנושא הזה, זה דרישה וציפייה ממשרד הבריאות שיכין תכנית. אין תכנית. דובר כאן על רצף, אבל גם אין תכנית שתסמן מה החסרים, איפה בדיוק חסרים דברים, כמה חסר מכל דבר. דובר על טיפולי יום, לא הוצג לנו כמה אנשים יכולים לקבל היום טיפול. תכנית, כולל לוחות זמנים, כולל תקציב שחסר.

אילן דיבר על התקציב ועל האחריות שלכם לעזור למשרד הבריאות לגייס את התקציב. אני חושבת שזה חלק מהדברים שמאוד מאוד צריך, עם מעקב צמוד שלכם. קודם כל גיבוש התכנית ואחר כך היישום שלה.

מניעה זה לשנות את העולם וטיפול זה לממן אותו. זה הרעיון.

- - - מרפאה לבריאות נפש, הקמנו יחידה להפרעות אכילה של משרד הבריאות. כרגע אנחנו יחידה של משרד הבריאות ונותנים שירות לכל הקופות.

איפה זה?

בנתניה. אנחנו עדיין מרפאה של משרד הבריאות, וזה חשוב, כי אנחנו נותנים שירות לכל הקופות בשיטת המינויים ובשנה האחרונה אנחנו עדים לכך שכן מקבלים מינויים חוזרים, אבל בגלל מורכבות הבעיה אני חושבת שטיפול יום יהווה מענה יותר נכון, כי אנחנו מבקשים מנוי ועוד מנוי בחשש גדול שהפעם הבאה לא תאושר ואנחנו נשארים עם מטופלת מורכבת מאוד, בסכנה אובדנית כמובן, בהפרעת אכילה פעילה כשאנחנו תלויים באם הקופה תאשר או לא.

מעניין מאוד. משרד הבריאות שהמציא את הרעיון של המנויים נמצא עכשיו בבעיה שקופת חולים תאשר לו. מצוין. אצלנו בערבית אומרים טבח סמבדואו, מי שמבשל את הרעל טועם אותו, אין מה לעשות.

מי ייתן מענה ל-נ'?

מה אנחנו נעשה עכשיו?

השאלה שלי מי אמר לכן שאתן תקבלו תשובה היום? בכנסת לצערי הרב אנחנו מטפלים בעניינים שהם - - - אני מאוד מצטערת שאני אומרת את זה וכואב לי שאני אומרת את זה, אבל הכנסת לא יכולה לתת מענה 'תלכו למרפאה ההיא' או 'תלכו לטיפול הזה'. אם מישהו השלה אתכם שתהיה לנו עכשיו תשובה בדיוק כמה זמן זה ייקח, אז אני חושבת שהשלה אתכם, כי זה לא הולך ככה.

אבל אני לא יודעת אם אני אשאר בחיים עד שנה הבאה בשביל ועדה נוספת, אם לא יתקיים שום דבר. איך אני יוצאת מפה בידיעה שיהיה לי טיפול מתי שהוא, אפילו שביב תקווה, שיהיה עוד חודשיים-שלושה, חצי שנה, שאני אדע במה להיאחז.

את מצפה ממני כיושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האישה שאני אדע לתת - - -

את מקסימה, את ממש עשית עבודה - - -

זה לא עניין של אם אני מקסימה או לא, אני יכולה להיות האישה הכי רעה בעולם, אבל בתפקיד שלי אין לי את התשובות עכשיו. השאלות עכשיו הן לא מכוונות אליי, כי אני בצד שלכן ואמורה לעשות את המאבק הזה כדי שאתן תקבלו תשובות. לצערי התשובות הן לא בוועדה. אנחנו עכשיו אספנו את כל הנתונים שקיימים ואת כל המורכבות של הבעיה ואני מנסה עכשיו לסכם כדי שתדעו מה אנחנו נדרוש ונבקש תשובות עליהם, כשבעצם אלה התשובות שקיימות.

כן, הפנייה היא יותר למשרד הבריאות.

אני מאוד מבקשת, אני רוצה לסכם. קשה לי, באמת, הייתה ישיבה מאוד טעונה רגשית, מאוד קשה ומכבידה וקשה לי מאוד לסכם אותה בצורה יבשה בהחלטות, אבל אני חייבת וזה התפקיד שלי לעשות את זה, אז אנא תעזרו לי, אל תקשו עליי יותר, כי מה ששמעתי היום מדיר שינה מעיני רבים ובמיוחד אצלי. אני חושבת שמה ששמענו היום אמור להדיר שינה מעיני כל המטפלים בנושא של הפרעות אכילה, ובמיוחד משרד הבריאות. זה מאוד מכעיס וזה מאוד מעצבן וזה מאוד לא מקובל עליי שבאים בלי שום תשובה ברורה. ככל שיורדים לפרטי פרטים אז מגלים שלא כל האמת על השולחן.

דבר ראשון שאני מסכמת, תוך שבועיים אני רוצה לידיים שלי תכניות מפורטות, קודם כל על ה-10 מיליון ואיך הולכים לטפל בזה. דבר שני, איך מטפלים במחסור בפסיכיאטרים ובמתמחים. דבר שלישי, אני רוצה לדעת, ממה שראיתי עכשיו במצגת, לקבל את המצגת האמיתית, מה קיים ומה לא קיים ובכל מרפאה ובכל תחנה ובכל קליניקה שקיימת כמה תקנים ואיזה סוג של תקנים. איפה יש פסיכיאטר ודיאטנית ואיפה יש דיאטנית ואין פסיכיאטר. אני רוצה לקבל את המידע הזה, פעם אחת ולתמיד. אולי זה ידריך אתכם בעבודה שלכם וככה אני אעזור לכם להתקדם בנושא הזה.

וכמה מטופלים.

דבר שני, אני רוצה ממשרד הבריאות לקבל תכנית, תכנית ל-10 מיליון, מה אתם הולכים לעשות עם זה ואני רושמת ואני אפנה גם לשר. מתחילת הרפורמה דיברנו על כל הנושא של מינויים ופעימות ותמחור ותת תמחור ואני יודעת על כמה מקומות שהפסיכולוגים והפסיכיאטרים נטשו אותם ועכשיו יש מקומות, למשל מקום באום אל פחם, איפה שהיה המקום היחידי להתמחות לפסיכיאטרים ערבים ופסיכולוגים ערבים, היום כמעט אין לו מי שיעשה את ההדרכה. אז אני חושבת שהגיע הזמן גם לתת מענה בנושא הזה ולשמוע.

אנחנו נמליץ, שוב, שבחלק מהתכניות של משרד הבריאות יהיו בהן הכשרות לזירוז כניסת אנשי מקצוע יותר לתחום, אבל אני אחזור לנושא התמחור. ברור שהתמחור נמוך. אני מודאגת מאוד ממה ששמעתי בנושא מרכז אגם ואני חושבת שזה יופי לתת incentives לעוד מסגרות, אבל אם זה כולל שהמסגרות האלה יצוצו ויקרסו מולם עוד מרכזים שכבר יש להם את הניסיון וכבר יש להם את המומחיות ויש להם את ההצלחות שלהם, אז זה מסוכן מאוד. צריך וחייבים במשרד הבריאות לבדוק שוב את התמחור ואנחנו נעמוד על זה.

בכל הנושא של מניעה והעבודה של משרד החינוך בנושא הזה, ברור לי שהתכנית של קידום אורח חיים בריא היא מאוד רחבה והיא לא ספציפית. היא יכולה להעלות את המודעות של הצוותים באיך לאתר, אבל בלי הכשרות ספציפיות להפרעות אכילה אני לא חושבת ש - - -

על זה אמון שפ"י.

בתוך סיכום לא קוטעים, זה כלל. אז אם יש לכם מה להבהיר בנושא הזה, אנא שלחו. אשמח גם כן לדעת איך מכשירים אנשי צוות חינוכיים בנושא הזה.

אני גם מוסיפה מה שביקשה ליאת בעניין של הקשר בין פגיעה מינית והנושא של הפרעות אכילה, שמי שמטפל בנושאים של פגיעה מינית יהיה מודע לאפשרות שזה יכול להוביל להפרעות אכילה, ומי שמטפל בהפרעות אכילה יהיה גם מודע שאי אפשר להירפא מזה אם הייתה בעבר פגיעה מינית שלא טופלה כמו שצריך.

אני מקווה שכיסיתי את כל הדברים שעלו. אני מציינת שמשרד הבריאות גם צריך למצוא פתרון לעניין של טיפול מורכב במחלקות השונות. זה בלתי אפשרי שכאשר מעבירים למחלקות פסיכיאטריות אין אף אחד שיכול לטפל גם בהפרעות אכילה.

אנחנו נמשיך לעקוב, יכול להיות שנצטרך לקיים עוד פגישת מעקב בנושא. אנחנו נפנה עכשיו למשרד הבריאות, שכאשר השר יגיע לדיון בשבוע הבא, שאמור להיות בנושאים יותר כלליים, הוא יתייחס גם לנושא הזה. תודה רבה לכולם.

הישיבה ננעלה בשעה 13:30.