הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 112

מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי

יום חמישי, ד' בתשרי התשע"ז (06 באוקטובר 2016), שעה 10:00

רצח דועאא אבו שרח' – תפקוד לשכות הרווחה והמשטרה במקרי רצח נשים ערביות

חברי הוועדה: עאידה תומא סלימאן – היו"ר

באסל גטאס

חנין זועבי

אחמד טיבי

אוסאמה סעדי

רחל עזריה

מאיר ברקוביץ - קמ"ד נפגעי עבירה באח"מ, המשרד לביטחון פנים

דדו זמיר - ק' אח"מ מרכז, המשרד לביטחון פנים

איילת אורנשטיין - רמ"ד נפגעי עבירה, המשרד לביטחון פנים

מיה יוספוב - קמ"ד נפגעי עבירה באח"מ, המשרד לביטחון פנים

שבתאי גרברציק - דובר למגזר דתי חרדי, המשרד לביטחון פנים

חגי מויאל - מפקח ארצי אלמב, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

גבריאלה פיסמן - ממונה, ייעוץ וחקיקה - פלילי, משרד המשפטים

בת עמי ברוט - ממונה על יחידת הסיוע לנפגעי עבירה בפרקלי, פרקליטות המדינה

אורלי דהן - מנהלת האגף לשילוב חברתי, עיריית לוד

יפעת מאירי - מנהלת המרכז למניעת אלימות במשפחה, עיריית לוד

נטלי מונאיר - עובדת סוציאלית, עיריית לוד

סמאח סלאימה - מנכל נעם, נע"ם- נשים ערביות במרכז

לרה צינמן - יו"ר, ארגון משפחות נרצחים ונרצחות

רות רזניק - יו"ר, עמותת ל"א - לחימה באלימות נגד נשים

חמוטל גורי - מנכ"לית, קרן דפנה - נשים משתפות פעולה לשינוי

אורי גבע - רכזת תכניות, קרן דפנה - נשים משתפות פעולה לשינוי

נח קורמן - מנכ"ל, בת מלך

חנה ספרן - מתנדבת, אישה לאישה - מרכז פמינסטי חיפה

עדי שטיין - מקדמת מדיניות, יוזמות קרן אברהם

סאוסן תומא - רכזת סינגור – עמותת נשים נגד אלימות, לוד

אימן קאסם - עיתונאית

דפנה נוביק

חדרה יוסף

סמאח אלח'ליל

אחלאם אבו שרך

מגדה אבו שרך

אמל קדורה עודיה

שימאה ריפי

פרחה שראיעה

נעימה אלעוודי קדורה

אמין תופיק כנעאן

דנה שלמון

לרשימת השדלנים שנכחו בדיון – ראו בקישור זה.

ענת מימון

דלית אזולאי

לאה קיקיון

רצח דועאא אבו שרך -תפקוד לשכות הרווחה והמשטרה במקרי רצח נשים ערביות

בוקר טוב לכולם. אני מתכבדת לפתוח את הישיבה של הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. היום 6 לאוקטובר, 2016, והנושא שלנו היום – רצח דועאא אבו שרך, תפקוד לשכות הרווחה והמשטרה במקרי רצח נשים ערביות.

התחלת הישיבה בדיוק מסמלת את המצב. את הפאניקה שלנו עכשיו בתחילת הישיבה – אני חושבת שהיא רק חלק קטן מהפאניקה והפחד והאיום שמרגישות הנשים בלוד וגם במקומות אחרים, לצערי הרב, בגלל איומי הרצח ובגלל האלימות הנפשעת שהן מתמודדות אתה יום יום. בלילה בין ה-23 וה-24 לספטמבר נרצחה דועאא אבו שרך מול ארבעת ילדיה. היום אני קודם כל מצדיעה למשפחה שנמצאת אתנו – אמא של דועאא ואחיותיה, וציבור הנשים האמיצות שמאז שהיא נרצחה יוצאות ומפגינות כמעט בכל יום בלוד, לא רק למען דועאא, לא רק כדי להביע את הצעקה של נשים שמרגישות שחייהן מאוימים והן עלולות להירצח בכל רגע, אלא גם כן ההרגשה שלי, כשהשתתפתי בהפגנה ביום שישי שהצעקה של הנשים הייתה צעקה של כלל החברה, הייתה צעקה כדי להבטיח חיים קצת נאותים בתוך החברה שלנו.

משנת 2010 נלקחו מאתנו ליליאן מסעוד, נרמין אבו ר'אנם, ביסאן אבו ר'אנם, אמל ח'לילי, נסרין מוס'ראתי, דאליה אבו ר'אנם, יאסמין אבו ס'עלוכ, עלאא דאהר, עביר אבו קטיפאן, סוהיר בלאווי, ח'דרה אבו ר'ריבה, אאמנה אל-עביד, נארימן מר'רבי, סונדוס שמרוח', מ-2010, 15 נשים רק בעיר לוד. רק בעיר לוד.

לוד ורמלה.

לוד ורמלה.

התיאום הזה, שלצערנו הרב הפך לתיאום ערים של פשע ורצח נשים. אם היינו מוסיפים עוד מ-2006 היו לנו עוד חמש רציחות. אם היינו מוסיפים, מוסיפות את הנשים הערביות שנרצחו במקומות אחרים במדינה אז היינו מגיעים למספרים יותר גבוהים. אנחנו לא מוכנות להמשיך לספור גופות. אנחנו לא רוצות להמשיך לספור גופות וגם כן לא רוצות להמשיך לספור גופות שמהלכות על רגליים. נשים שמרגישות שמחר או מחרתיים או בעוד שבוע הן יכולות להיות הסטטיסטיקה הבאה. מה שמאוד מזעזע אדם, כשעברתי על השמות האלה, שיש לנו פיענוח של שלושה מקרים לפחות. עוד לא ראיתי יותר. עוד נשמע על זה. איך יכול להיות? איך יכול להיות שהוגשו כתבי אישום בשלושה מקרים? יכול להיות שאני טועה, אני אשמח לשמוע סטטיסטיקה אחרת אחר כך.

המשטרה במקרה של דועאא ובתקופה האחרונה מיהרה להוציא הודעה לעיתונות בה הודיעה שדועאא נרצחה על רקע חילול כבוד המשפחה, או "רצח על רקע כבוד משפחה". רצחו את דועאא עוד פעם ורצחו את המשפחה שלה עוד פעם כשהכריזו הכרזה כזו וכשידעו שדועאא דווקא היתה מאוימת ולא מהמשפחה שלה. היה צריך להתחנן כדי להוציא את האחים שלה מבית הסוהר כי הרקע הראשון שחושבים עליו הוא רקע של כבוד משפחה. מכניסים את האחים ואולי את האב לפעמים לבית הסוהר, וצריך להתחנן כדי שייצאו וישתתפו בלוויה. אני חושבת שהגיע הזמן כבר לפני כמה שנים וחל איסור על השימוש במונח הזה, ורצח אישה הוא רצח אישה וזה לא מתקבל על הדעת. אני חושבת שהיום נמצאים אתנו נציגי המשטרה וגם נציגי הרווחה – גם מהעיר לוד וגם באופן ארצי. נרצה לשמוע תשובות ונרצה להכיר מה בדיוק נעשה עד היום כדי להגן על הנשים – לא נגיד שנרצחו, כי כבר אף אחד לא נתן להן הגנה, הן נרצחו, אבל הנשים שעדיין מאוימות – מה נעשה כדי להגן עליהן, ואיך מטפלים במקרים האלה, ואיך יכול להיות שתיקים נסגרים ככה.

נשמע עדויות אבל אפתח בלתת זכות דיבור לחברי כנסת אם הם מעוניינים לדבר עכשיו.

זה אחד מהדיונים הכואבים שמתקיימים כל פעם מחדש. האמת היא, גברתי היושבת ראש, את יודעת שניסיתי לקיים דיון פגרה מיוחד בכנסת אחרי שדועאא אבו שרך נרצחה, כי אני חושב שזה יותר חמור מאשר, למשל, לקיים דיון למשל על רכבת בשבת חודש אחרי שנפתרה הבעיה – ודיון כזה התקיים בכנסת, אבל דיון על רצח נשים, נשים ערביות – דועאא במקרה הזה – לא התקיים. יש סיעות – אני לא רוצה לקנטר, שלא הסכימו לתת את החתימות שלהם כדי לקיים את הדיון שהרשימה המשותפת יזמה, וחבל. לכן אני רוצה להודות לך על שהואלת לקיים את הדיון הזה כאן בוועדה לקידום מעמד האישה, כדי אל"ף, לשמוע את המספרים, שמאחוריהם תמיד יש שם, יש אישה, יש יישוב, יש חיים שנקטעו, יש משפחה. המקרה האחרון הוא של דועאא, אם כי דועאא באופן אישי כי היא היתה פעילה ופגשתי אותה בפעילות ההתנדבותית שלנו בעמותה, בבתי יתומים בטייבה ועיסאוויה, ובמקומות אחרים, בחיוך רחב תמיד, כשהיא מטפלת בילדים, אבל מהסיפור והכרונולוגיה של הסיפור, כנראה שזה היה עניין של זמן עד שהתוצאה הנוראית הזו של רצח תכה בפרצוף של כולנו.

נכון, הודגש הנושא של רמלה-לוד. התופעה הזו קיימת יותר באזור הזה מאשר ביישובים אחרים. 40 נרצחות ב-30 השנים האחרונות, לפי המספרים שנמסרו לנו על ידי סמאח סלאמה. מתחילת השנה בחברה הערבית נרצחו כשבע נשים וכל מספר וכל מקרה הוא מקרה אחד יותר מדי. הנקודה העיקרית זה חוסר ההתרעה. מה זאת אומרת חוסר הרתעה? כאשר אין פיענוח, אין הרתעה של הרצח הבא. היעדר פיענוח סולל את הדרך, לצערי הרב, לרצח הבא. במקרים רבים המשטרה יודעת מי הרוצח, מי הפושע, ובכל זאת הוא נמצא חופשי בגלל היעדר ראיות מוצקות וכל מיני סיבות שקשורות בחוק היבש. מניעה היא דבר חשוב. זה הדבר הכי חשוב. היא יכולה להתקיים גם על ידי שירות הרווחה והמשטרה שיכולה למנוע רצח, פעילות חברתית - לא רק המשטרה אשמה בתופעות האלה, גם החולי החברתי הסטיגמתי, של גברים שחושבים שבקלות הם יכולים ליטול חיי אישה, כשמבחינתם היא ייצור נחות יותר. מדובר במחשבה פרימיטיבית, חייתית, וגם אנחנו כל הזמן דנים, מתווכחים, מנסים להעלות את קולנו בנושא הזה, ברחוב, בבית הספר, בבית, במגרשי כדורגל, האלימות בכלל טופחת על פנינו. ולגבי רצח נשים – הביטוי "רצח על רקע כבוד המשפחה" הוא ביטוי נורא. למה הוא נורא? כי יש בו מילים וביטויים חיוביים לתאר רצח. "כבוד" הוא ביטוי חיובי וכאילו שהכבוד ניתן על ידי זכרים לנשים בחברה זכרית. אני הצעתי הצעת חוק בכנסת הקודמת על איסור השימוש במוטיבים חיוביים כמו "רצח על רקע חילול כבוד המשפחה", או "רקע על רצח רומנטי" – אצל יהודים זה רומנטי, אצל ערבים זה כבוד המשפחה לפי אמצעי התקשורת ובעבר – דוברי המשטרה.

בעבר.

בזמנו גם פניתי למנכ"ל לשעבר, דנינו, והוא נענה. מאז שהוא נענה, המשטרה לא מוציאה הודעות שמדברות על זה, אבל במקרה של דועאא עצם המעצר של אחיה שלח את כולם לביטוי "רצח על רקע חילול כבוד המשפחה" וזה לא המצב. כל ילד בלוד – ואנחנו, מרחוק, יודעים שזה לא היה הכיוון. יודעים מה שאתם כנראה יודעים, אני לא אכנס לזה. היא היתה מאוימת על ידי צד מסוים, זה שנמצא במעצר היום. התוצאה הקטלנית התרחשה. כלומר, אין לרצוח את האישה פעמיים - פעם היא נרצחת על ידי גבר, וגבר רוצח אין לו כבוד במקרה הזה, ופעם שנייה על ידי השמועות או הטענות שיכול להיות שזה חילול כבוד המשפחה, ואין הדבר כך בכלל. יש לפעמים סכסוכים בתוך המשפחה אצל יהודים, ערבים, על רכוש, בית, ירושה ודברים כאלה. זה לא כבוד. זה סכסוכים, או בגלל מחשבה סטריאוטיפית של גבר שהוא יכול ליטול חיים של אישה.

אנחנו כאן כדי לזעוק, כולנו. אין נושא שהרשימה המשותפת מטפלת, מנסה להעלות אותו, מטפלת בו – לא תמיד בהצלחה, אגב, כנבחרי ציבור, אנשי דת, מחנכים, עמותות, נשים שפועלות בהקשר הזה. התופעה הזו לא תעבור בלחיצת כפתור, אבל כולנו חייבים לקחת אחריות, ואנחנו בעיקר, כדי שלפחות הסטטיסטיקה הנוראה, המספרים והשמות שקראה יושבת הראש לא ייקראו עוד פעם בעתיד.

תודה לך. חבר הכנסת באסל גטאס

אין, אולי, נושא שאנחנו, חברי הכנסת נציגי הציבור הערבי עומדים מול במצב של חוסר יכולת, של חוסר אונים, של אפילו בושה לדבר. מה נגיד? אנחנו שמים, ורגילים לשים את הכל על המשטרה ובצדק, המשטרה היא המשטר. אנחנו במדינה, אזרחים במדינה שהמדינה חייבת כלפינו סדר, לפחות. ואנחנו יודעים שאנחנו לא בסדר עדיפות. לא כנשים ערביות אלא כחברה. עובדה. הנשק בלתי חוקי. כמה דיונים התקיימו באולם הזה בשנים האחרונות על נושא הנשק? תלכו ותסתובבו – האם יש ילד ערבי שיאמר לכם שהרגשנו שיש שינוי, שהרגשנו שהנה, מוסרים את הנשק, שיש ירידה בפשיעה? לא תמצאו. לא תמצאו. אז העניין, מהבחינה הזו – מה, לשבת עכשיו להרביץ למשטרה, לתת להם עוד ועוד ועוד על אחריותם שזה רק מתבקש אבל זה שוב מסוג הדברים שאנחנו, כנציגים, יכולים לעשות אבל לא מרגישים שעשינו כלום. לא מרגישים שאנחנו כחברה וכעם שמזהה שהמשטרה והמשטר לא אכפת להם ממנו, לא שמו אותו ואת האלימות הפנימית ובמיוחד נגד נשים באיזושהי דרגה בסולם העדיפויות, אז מה נעשה? מה, נמשיך להתלונן ולקטר נגד המשטר ונגד המשטרה, או שיש בידינו לעשות עוד דברים? כמובן, אולי, הכנסת היא לא המקום, אולי אנחנו צריכים בתוך החברה שלנו, בתוך ועדת המעקב העליונה, בתוך אסיפות של הורים בבתי ספר לשבת ולעשות מהפכה בתוך החברה הערבית?

עכשיו אני חייב להגיד שתי מילים על מצבנו כמיעוט לאומי שאבדה לו המולדת ב-48, כשנשארו 150 אלף ששליש מהם פליטים בתוך ארצם ובמשך 60 שנה הפכנו למיליון וחצי על השוליים של השוליים של הפרויקט הקולוניאלי הישראלי היהודי, שלא אכפת לו מאתנו. אז מה שצמח בלוד, ברמלה, באום אל פאחם – זה מה שאתם רואים. זה לא ערים, זה לא דפוסי וצורות התפתחות ציביליזציה טבעית אורגנית, אלא יותר בדומה למה שהתפתח בערים במערב, בשולי הערים במערב, שזה הסלאמס, שכונות העוני. זה מה שיש לנו – שכונות עוני דחוסות, עם אחוזי עוני יותר מ-55%, עם מערכת חינוך – סליחה, כושלת, למרות שיש כמובן בכל דבר יש יוצא מן הכלל, יש יוצאים מן הכלל מצוינים, אבל בגדול זה המצב. המצב האובייקטיבי, איך אנחנו בתור אזרחים ערבים, קולקטיב לאומי, יכולים להתמודד עם המציאות הקשה הזו, ולא במילים, לא בהצהרות, אלא ממש בחריש עמוק בתוך החברה שלנו. זה האתגר המשמעותי ביותר.

בנושא נשים – אני מאמין בהעצמת נשים. כמו בכל אוכלוסייה חלשה, בלי empowerment, בלי העצמה עד כדי הצורות הקיצוניות ביותר שלה שהיו בעולם בהגנה על עצמן, בתוכניות למעורבות, לחינוך, להנהגה ולמנהיגות – בלי זה גם לא נתקדם. אם הנשים יחכו עד שמי שיבוא ויעשה להם את זה, גם זו טעות, אבל אנחנו בתור חברה, גם שכוללת בה את הרוצח – הרוצחים באים מאתנו, וגם הנרצחות או הנרצחים, אום אל פאחם עד עכשיו היא כמעט - - - אני לא יודע אם המשטרה יודעת את זה אבל הנציגים שלה ברמת המחוז ודאי יודעים מה קורה באום אל פאחם. צעיר שנהרג, נרצח בדם קר רק לפני כמה ימים ומאז המהומות נמשכות, ושריפת רכבים ובתים נמשכת.

אז זהו. אני מודה לך על קיום הדיון, כי אי אפשר שרצח כזה יעבור ונעבור על זה לסדר היום. אני פה באמת מוקיר איך בפעם הראשונה הנשים של לוד, אפילו בהפגנה הזו של יום שישי - אני התחלתי לצעוק – למה הגברים קדימה? את עוד לא הגעת, ראינו אני ואוסאמה את עצמנו שורה אחרי שורה – גברים. אני מסתכל אחורה, איך זה יכול להיות? ואז פתאום סמאח התקדמה עם עוד אישה ולקחו את המיקרופון והתחילו הם להשתמש במיקרופון ואז לאט לאט הנשים התקדמו. ככה צריך. הנשים צריכות לתפוס את המקום שלהם.

הנשים יצליחו כאשר הגברים יזוזו קצת.

עם גברים קדימה ונשים מאחורה, והפרדה בין נשים לגברים במה שנקרא ה-public sphere אנחנו לא נתקדם. אם נמשיך, הרצח הבא יקרה בעוד כמה זמן.

אני אעבור עכשיו, גם אתן – אני גם רוצה לשמוע ממשפחתה של דועאא שהגיעה היום לדיון הזה, אחותה. מעניין אותנו לדעת מה עבר על דועאא.

אני לא יודעת מאיפה להתחיל והאמת, אני לא יודעת איך להסביר את הרגש שאנחנו נמצאים בו כי כמה נרצחו אצלנו בלוד. זה לא כואב כמו שזה מגיע לבית של הבן אדם. אנחנו מרגישים חסרי אונים, כולנו. גם אבא, גם האחים. גם דועאא זכרונה לברכה היתה כל הזמן מתלוננת. לפני שהיא התגרשה היא כל הזמן התלוננה. היו אצלנו כמה מקרים שירו אצלנו בבית. המשטרה מודעת לזה והיינו מצביעים – היא היתה מצביעה – הבן אדם הזה בא וירה במדרגות. אחרי כמה חודשים בא וירה אצל השכנים. לפני שלושה חודשים המשטרה לבד ובאה, דפקה, בשעה שלוש בבוקר. היו אמא, אבא ודועאא בבית. אמרו שהגיע אלינו מידע שהיא מאוימת, ורוצים לרצוח אותך, ואמרו לה אפילו מי הרוצח. והיא סירבה ללכת, הם רצו לקחת אותה למקלט. היא סירבה כי אין היגיון – היא אומרת: אני הולכת למקלט, והוא, המאיים, חי חיים טובים. אני אעזוב את המשפחה וכל מה שמסביב והם ילכדו אותי בפנים. אני לא יודעת מה ההיגיון בזה. המקלט הוא לאישה המאוימת, לא לבן אדם המאיים. ויש לכם את העדויות, את הכל. אני לא יודעת, מה, היא צריכה להביא אותו עם האקדח אצלכם? הכל מובן, הכל – אמרתי למשטרה באותו יום, כי אני לקחתי את אחותי מהאוטו - - -

כשירו בה.

כן. ביום של הרצח אני לקחתי אותה למיון. כשראיתי את הבת שלה ברחוב והיא צעקה, לפעמים – כשאדם מדבר אליך ואומר לך שמישהו נפטר, אז את אומרת – לא, שקר. זה נורא, זה לא נכון. אני שמעתי את הבת שלה באמצע הרחוב צועקת – דודה, דודה, ירו באמא שלי. אני לא יודעת למה האמנתי ישר. לקחתי את הילדה ישר מהרחוב והלכתי במהירות, אני לא יודעת איך הגעתי אתה לשם.

את האמת, אנחנו חסרי אונים כי אין עם מי לדבר. היא דיברה, דיברה - - -

היו תלונות במשטרה, זו הכוונה.

היו תלונות. היה הכל. מי שיורה – ידוע שיש להם נשק. המשטרה הרי יודעת הכל. אני הילדה כשהייתי קטנה הייתי יודעת – שזו משפחה של סמים, זאת משפחה של נשק, אלה אנשים טובים. עכשיו הבן שלי בן 8 יכול לזהות כל אחד מאיזו משפחה ומי זה, הרי כולנו יודעים הכל. אבל מעלימים עין, הם לא רוצים, אני לא יודעת מה ההיגיון פה שהם לא רוצים לקחת את האמת ולהביא. מה אתם רוצים, שאנחנו נביא לכם? אני הייתי בחקירה באותו יום, בשעה חמש, כשאמרו לי – רק תבואי ותעידי. נשארנו שם חמש שעות במשטרה. בא אח שלי וישר נתנו לו אזיקים. באותו יום של הרצח, אנחנו באנו – תאמיני לי, אם היינו יודעים את זה לא היינו הולכים. אנחנו הלכנו בגלל אחותי. רוצים להגיד לכם – תתפסו אותו. מה אתם רוצים מאתנו? אתמול דיברתי עם הימ"ר של רמלה, אמרתי לו – יש לילדה עדויות. לכו מחר לבית הספר וקחו ממנה את הדברים שהיא אומרת. באותו היום של הרצח אני אמרתי למשטרה: הרצח היה ברחוב של עולם, אז העולם מלא מצלמות. הבית שהיא גרה בו מלא מצלמות, הרחוב – אתה הולך ברחוב ורואה מלא מצלמות. לצערי אני גיליתי שב-26 הם הלכו בשעה שש בבוקר ולקחו את המצלמות מהרחוב. למה חיכו ככה הרבה ימים? למה לא באותו יום? למה אני צריכה להגיד מה לעשות, למשטרה? תאמיני לי שרציתי ללכת בית-בית ולבקש את המצלמות. אני רציתי לעשות את העבודה. כי זה כואב, את רואה שאת נופלת בין הכיסאות. אנחנו מחכים כבר שבוע לאישור - - - ייתן להם רק אישור. הוא דיבר בעל פה. חצי מהילדים מאצלנו, חצי מאצלם. למה? כי אין אף אחד, אין עם מי לדבר. פשוט, במדינה הזו אין עם מי לדבר. את מדברת כאילו עם עצמך, כל הזמן, כל הזמן.

עכשיו אנחנו כולנו מרגישות שאנחנו מאוימות. אני בחיים לא הרגשתי שאני מפחדת. הלכתי לפני שבוע למיון, אמרתי למשפחה שלי – חשבתי שמישהו רודף אחרי. הלכתי לשירותים, פחדתי, חזרתי. אני יודעת שאני אישה חזקה, ופחדתי. כל המשפחה שלי כבר עכשיו, זהו – בשעה שמונה אף אחד כבר לא יוצא, זה כבר סיוט אצלנו. הם חושבים שהם הרגו את דועאא וזהו. הם הרגו את דועאא, את אמא שלי, האחיות, המשפחה. זה כמו דומינו, הם עשו לנו. אז די, תפסיקו עם זה. אני מדברת מתוך כאב על אחותי ואני לא רוצה לראות עוד אחת. לא רוצה לראות עוד אחת. עכשיו, למשל, יש לנו אחת שהיתה אצלנו, אתנו. אני אומרת – הלוואי שלא הכרתי אותה, אני מקווה שהיא תישאר בחיים, אני מקווה. אני מבקשת שתשמרו על הילדה הזאת. יש לה הוכחות, יש לה דברים על בעלה, יש לה ויש לה – וכולם מסתכלים עליה. על מה אתם מסתכלים? יש ילדה עכשיו שהיא מאוימת. למה אתם מחכים? שזה יגיע לפה ונבוא ונשב את הישיבה הזו? ומה נעשה? לא נחזיר כלום. אתם לא תחזירו כלום, לא את החיים שלנו. כאילו היה לנו אור בחיים ועכשיו – זהו, נכבה האור. זהו, אין לי מה להגיד עוד.

עוד משהו שמאוד כאב לי – אני לא זוכרת בימי האבל, שבאמת זה נגע בי ולא ידעתי מה לענות לה. אני לא יודעת אם זו עובדת סוציאלית או פסיכולוגית שבאה אצלנו. אמרה לה: דועאא היתה באה ומתלוננת. אני אמרתי לה שכשהיא היתה חוזרת היא היתה מרגישה שלא מאמינים לה. אז היא אמרה – למה לא מאמינים לה? אמרתי לה – כי אתם לא עשיתם כלום, לא הגנתם עליה. אז היא אמרה לי: אם אתם לא הגנתם עליה, מה אתם רוצים מאתנו? מה נעשה?

העובדת הסוציאלית אמרה את זה – אם אתם לא הגנתם אז מה אתם מצפים מאתנו?

העובדות הסוציאליות האלה היו אצלנו אבל הם תמכו בנו. הביאו לנו את הילדה, הכל בסדר. אין, אין עם מי לדבר.

אפרופו – הוזכר השם ימ"ר רמלה ולוד. אני לא יודע אם יש נציגים של ימ"ר אבל ליחידה הזו אין שיעורי הצלחה מי יודע מה בפיענוח באיזור רמלה-לוד, פעם אחר פעם. אני אומר את זה מתוך ניסיון אישי כי הדוד שלי נרצח ברמלה לפני מספר שנים. גם נשים ברמלה, גם נשים בלוד – ואתם מדשדשים במקום. בדרך כלל בכדורגל הרכב מפסיד – מחליפים. אולי תחליפו שיטות, תחליפו אנשים, תחליפו חוקרים? תתחילו להתייחס אל נרצחים ערבים כאילו היו נרצחים יהודים?

תעשו כאילו זה בל"ד.

גברתי היושבת ראש, חברי חברי הכנסת, משפחתה של דועאא. אני משתתף כמובן יחד עם כל חברי מהמשותפת בצערכם אללה ירחמה. אני מכיר את דועאא. זאת דועאא, והיא היתה בפעילות התנדבותית כמו שהזכיר חברי, אחמד טיבי בכמה פעולות עם יתומים. היא היתה מלאת חן, בת 32, אם לארבעה, ואנחנו הכרנו אותה ולצערי חלק מהשמות, גברתי היושבת ראש, הכרנו באופן אישי, גם נרמין מוגרבי, גם הבת שלה, סונדוס, שאמרו שהן נרצחו גם, והיינו בלוויות ואנחנו מכירים את הבעל באופן אישי וגם הוא היה חשוד כמו האחים של דועאא שגם נעצרו מיד ללא כל תשתית. דבר ראשון עוצרים, על מנת להוציא הודעה – עצרנו חשודים. באמת אני נותן את כל הכבוד ומציין בהערכה את הפעילות של הנשים ושל כל האנשים שהיו באותו יום בלוויה, ובאמת הכרחתם את המשטרה לאפשר את השתתפותם של שלושת האחים בפרידה מדועאא, להיפרד ממנה ולהשתתף בלוויה. הייתי עם חברי טיבי במשך ארבע שעות בלוויה והיה מרנין איך הנשים סחפו את כולנו לצאת ולהכריח את המשטרה.

העדות של סמאח, אחותה של דועאא, היא כתב אישום חמור נגד המשטרה. זה לא שאנחנו אוהבים תמיד להטיל אחריות ולהאשים את המשטרה. אנחנו גם מבקרים את עצמנו בחברה הערבית גם בעניין האלימות באופן כללי. יותר מ-1,160 קורבנות של אלימות במגזר הערבי. 40 נשים נרצחו רק בלוד ורמלה. רק בשבוע האחרונות חוסיין מחאג'נה נורה ונרצח בתוך חתונה. אתמול היה גם ניסיון כזה בדבוריה, באמצע חתונה.

זה הפך להיות שיטה.

זה טרנד, כנראה, עכשיו. גם אבו ג'אבר מכפר קאסם, גם, בשבוע האחרון. אבל אני שואל את המשטרה: אם אחרי עדות מצמררת כזו של סמאח על תלונות, על איומים בלתי פוסקים, על ירי לעבר הבית והכתובת היתה על הקיר, כמו שאומרים, ובכל זאת הרוצח מגיע ורוצח וגם התיאור של הרצח שירו בה בתוך הרכב לעיני ארבעת ילדיה – שזה מצמרר, זוועתי, ואני שואל – מה המשטרה עושה בנדון? אני זוכר את ההפגנה שהיינו בה אני וחברי אחרי רצח נרמין וסונדוס מוגרבי, והבעל והאבא דיברו שם, והוא אמר: אני יודע שהתיק הזה ייסגר, ואני אומר לכם שהתיק ייסגר. באמת זה מה שנהיה. אתם תגידו לנו עכשיו שיש צו איסור פרסום ושאתם מנועים מלהגיד פרטים, אבל אני אומר שמוגרבי וסונדוס – כבר פנינו לשר לביטחון הפנים, נפגשנו עם השר, ועם המפכ"ל ועם - - -

עם מי לא.

מה יכול חבר כנסת לעשות יותר מזה?

בסופו של יום אנחנו מרגישים שאנחנו נפגשים עם האנשים ומאשימים אותנו שכביכול אנחנו לא עושים את העבודה שלנו, אבל מה אנחנו נוכל לעשות? חברי באסל דיבר על עניין איסוף הנשק הבלתי חוקי? אתם כבר מדברים כמה חודשים, יותר משנה וחצי אני בכנסת, אני חבר כנסת חדש. אין נושא שדשנו בו ודנו בו יותר מהנושא הזה, מהשר, ועכשיו יש ועדה ואנחנו מחכים לתוכנית פעולה ועד עכשיו אנחנו שומעים רק שרוצים לגייס עוד שוטרים ועוד שוטרים. זה המתכון? לגייס עוד שוטרים? ואז מה?

כאשר לא מפענחים ולא חוקרים, ואני מבקש באמת תשובות מהמשטרה – ויש הרבה שאלות: כמה תלונות על אלימות הוגשו בלוד ורמלה? כמה תיקים נפתחו בגין אלימות בלוד ורמלה? כמה תיקים פוענחו והובאו להגשת כתבי אישום? כמה תיקים פוענחו אך לא הבשילו לכתב אישום? כמה מקרי רצח נחקרו? כמה מקרי רצח פוענחו? יש המון שאלות. מתי נקבל תשובות, על מנת למנוע את הרצח הבא?

אני מקווה שתוך כדי הישיבה הזאת לפחות נקבל כמה תשובות, ואני בכוונה עוד לא נתתי למשטרה ולרווחה לדבר, אני רוצה להשמיע את הטענות ואת הכאב הקיים ואחר כך ארצה לשמוע התייחסות.

עכשיו אני רוצה להשמיע עדות של אישה מאוימת. אני מאוד מבקשת קודם כל לא לצלם בשום טלפון, בשום מצלמה. גם העיתונות הנמצאת – אני מבקשת לכבות את המצלמות.

האם אנחנו מוכנים להוציא את העדה? אין מצלמה בשידור, נכון?

אני מקווה שאני לא מצולמת, לא בטלפונים, ואם כבר יצאתי אז אני מקווה שלא כל כך ברור. אני אישה מאוימת. לפני שנה ברחתי מהבית עם ילדי אחרי אירוע של שליפת סכין בחדר המדרגות. ישנן שלוש מצלמות בחדר מדרגות קטן של בניין מגורים והכל מצולם, רואים הכל בבירור. אחרי יומיים משליפת הסכין ברחתי עם שני ילדי לבית הורי.

אני אבקש כמה שיותר לחסוך בפרטים מזהים, ולהגיד – האם התלוננת במשטרה, איך מתייחסים במשטרה לתלונות שלך.

אחרי יומיים הלכתי למשטרה ופתחתי תלונה, אחרי שהיה לי מאוד קשה לפתוח תלונה, אמרו לי לא להתלונן על הבן אדם הזה, אני לא רוצה לפרט למה. היה לי מאוד קשה. רק אחרי שאמרתי להם שאני אבוא לשם עם עורכך דין בשביל לפתוח תלונה, רק אז פתחו לי תלונה. אמרתי להם – יש שם מצלמות, יש שלוש מצלמות שתיעדו הכל. אף אחד לא עשה עם זה כלום. לצערי, לפני פחות משבוע הבנתי שהתיק נסגר מחוסר ראיות, אחרי שהידרדרנו אחרי שלושה חודשים מהבריחה שלי לשני אירועי ירי לעבר הדלת של הבית, שאני והילדים גרים בו. הרווחה מודעת לסיפור, המשטרה יודעת על הסיפור. כשאני פונה למשטרה קוראים ללשכת הרווחה ולנציגים שיבואו לדבר אתי לפנות למקלט. כשאני פונה ללשכת הרווחה ומבקשת שיעזרו לי אומרים לי – כשאת מרגישה בפחד, פני למשטרה, אין לנו מה לעזור. אלה התשובות שאני מקבלת מלשכת הרווחה, אלה התשובות שאני מקבלת מהמשטרה. אני אישה מאוימת. היום אני עדיין חיה. מחר, אי אפשר לדעת. עוד חודש אי אפשר לדעת. זה עניין של זמן, פשוט. זה יגיע.

לשכת הרווחה מודעת טוב מאוד. אפילו הם אומרים לי שמוזר להם איך שהוא מתנהג. הוא מקליט את השיחות שלך – אל תדברי אתו מהטלפון שלך, דברי אתו מטלפון אחר. המשטרה יודעת הכל, אף אחד לא עושה כלום. מחכים, מחכים שזה יגיע. אחר כך אומרים – אמרנו לה ללכת למקלט. ככה אנחנו מנקים את עצמנו מהדם שלה. אין לי מילים, אין לי. אני מדברת אליכם עכשיו, אני פונה לכל אחד שיכול לעשות שינוי. בבקשה תעשו שינוי. זה לא רק אני, זה לא רק נשים שנרצחות, זה גם גברים שנרצחים ואף אחד לא עושה שינוי. אם היו קוראים לי בשם אחר, אולי היה שינוי? אולי הייתם מתייחסים אלי אחרת? אף אחד לא נותן תשובות, אתם מסתכלים עלי. אתם רק מסתכלים עלי, אתם לא יכולים לעשות לי כלום. אבל שמישהו יעשה משהו, תזיזו את העניינים. אל תגידו שאין ראיות כשיש ראיות אבל אתם לא עושים כלום בשביל לאסוף אותן. יש ראיות, יש מצלמות, יש יריות. אנחנו עשינו טובה מאוד יפה למשטרה ברגע שהיו יריות ואין לנו מצלמות – הלכנו לשכנים והבאנו את המצלמות. האוטו עצמו שירה מצולם, מופיע מספר רכב, מופיע הכל. ועדיין אין ראיות? ממש מוזר. זה באמת מתסכל. למה מחכים? למה מחכים?

ס', אני לא רוצה לסכן יותר. קודם כל אני מודה לך שבאת והשמעת את צעקתך וצעקת שאר הנשים. כמובן שעכשיו תצטרכי להיכנס ונמשיך לדבר אחרי הישיבה.

כמוה יש עוד נשים. פנו אלי נשים ואמרו לי: אנחנו הבאות בתור. אני זוכרת לפני 25 שנים כשפנינו למשטרת רמל ואז עמדתי בראש ארגון נשים ואמרתי שיש רשימה שחורה של נשים, אמרו לי – יש לך אותה? תני לנו אותה. כאילו דיברתי ברשימה על משהו שכתוב בתוך יומן, שצריך להוציא את הרשימות. כשאומרים "רשימה שחורה" יודעים שיש נשים שהן על הכוונת, וכולם יודעים שיש נשים על הכוונת. ס' אומרת שכאשר נרצחה דועאא ההורים שלה קיבלו טלפון ושאלו אם היא זאת שנרצחה, כי כולם חשבו שהיא נרצחה. אנשים בלוד וברמלה כמעט יכולים להגיד לכם את השמות של הנשים שמאוימות. אני רוצה להבין איך יכול להיות מצב כזה, מצלמות וראיות וחוסר ראיות, באותה מידה? איך יכול להיות מצב כזה? איך יכול להיות שכל הרציחות האלה קורות והמשטרה לא מגישה כתבי אישום? אף אחד לא יכול לתת לזה הסבר הגיוני. שכנעו אותנו, עכשיו.

במקרה הזה פניתי למפכ"ל, לא רק האישה עצמה וכמו שאמר באסל – חוסר אונים.

תודה לעאידה, יושבת ראש הוועדה, על קיום הדיון הזה. אנחנו מסרבים להמשיך בהרגשת חוסר האונים הזו ואנחנו לא טוענים שיש חוסר אונים במשטרה. אנחנו טוענים שיש חוסר כוונה. אין חוסר אונים במשטרה. המשטרה יכולה לרדוף אחרי פעיל פוליטי, המשטרה יכולה לרדוף אחרי סטטוס בפייסבוק, המשטרה רודפת אחרי החתימה של פעיל פוליטי אם הוא תרם למפלגה הזו או לא, ולהביא 3,000 שוטרים. אין חוסר אונים, יש חוסר כוונה. אני חושבת שאנחנו צריכים עכשיו לחקור את המשטרה ואולי לעשות בעצמנו מחקר קטן על ידי חוקרים מטעם הוועדה הזו על עשרות מקרים שבהם עדים לא מתוחקרים, מצלמות – לא מבקשים את החומר מתוך המצלמות. אני חושבת שצריך לפנות למבקר המדינה.

אני רוצה פה כמה שעות כמו מה שאמרתם פה שמעידים על מקרה רצח א'. הנפצעים מגיעים לבית החולים, הם לא נחקרים. כל המעורבים ברצח לא מתוחקרים על ידי המשטרה. מקרה רצח ב' – היו עדים של הרצח ברחוב, בבית הקפה, במכולת הסמוכה, עדים, בהם קטינה שהיו – לא נחקרו. מקרה רצח ג' - בקיוסק היו מצלמות אבטחה, ועדים רבים. רבים מהם לא נחקרו. מקרה רצח, ואלה רק כמה דוגמאות קטנות – האישה נשארה עם הגופה. היא מחזיקה אותה בזרועותיה, הקורבן מאבדת בהדרגה את הכרתה, מד"א מגיע - - - בהמשך המשטרה ניגשת לאישה שנשארה עם הקורבן ואומרת לה – תלכי הביתה. לא לוקחת את הפרטים של האישה, העדה שהיתה בסמוך לקורבן, לא מבקשת לחקור אותה. האישה הזו מבקשת לתת עדות, המשטרה אומרת לה – תלכי הביתה ומסרבת לגבות עדות מהקורבן.

אנחנו, לא רק שיש בידינו עשרות של קורבנות של רצח מיותר, הרי 80% מהנשים שנרצחו התלוננו. חלק, כמו שראינו עכשיו, מבקשים מהן לא להתלונן. בשיא הכנות – מה אנחנו מאשימים את המשטרה בחוסר אונים? לא, היא לא מעוניינת לחקור. יש פה איזשהו אינטרס. יש איזשהו גוף, שהוא הגוף המשטרתי שרואה באלימות הזו ובשגשוג האלימות אינטרס. של מי, ולמה? אין אמון במשטרה? בטח שאין אמון במשטרה. לא רק שאין אמון, אנחנו לא שואלים למה אתם לא מפענחים, הרי הרוצחים - - - זה לא רצח מסתורי, ולא צריכים כל כך מיומנות לפיענוח. הכתובת היתה על הקיר לפני, הרצח ידוע. בנצרת, לוד, רמלה – יודעים איפה מוכרים סמים. יודעים. אלה שמוכרים סמים מסתובבים ליד תחנות המשטרה. יומיים אחרי הרצח האחרון בנצרת, אלה שהם חלק מהקבוצה שרצחה את יוסף, מסתובבים ליד השוטרים. לפעמים ביפו המשטרה נותנת הגנה למשפחת הרוצח. נותנת הגנה. אנחנו טוענים טענות מאוד קשות, אנחנו אחראים ועומדים מאחורי הטענות שלנו, וזה הזמן לגשת למבקר המדינה לחקור לא את מקרי הרצח, לחקור את המשטרה. לחקור את המשטרה, אנחנו מאשימים אתכם שאתם יכולים לעשות ואתם לא רוצים. אם דו"ח אור ציין שיש תרבות של עוינות כלפי החברה הערבית, דו"ח אור 2016 יגיד שאתם שותקים בכוונה, יודעים אבל לא רוצים. אני לא רוצה להשתמש במילים יותר ברורות.

יחסים חברתיים בין פושעים לבין המשטרה, אנשים רואים חלק מהשוטרים יושבים בבתי קפה עם אנשים שמסכנים את השכונה או את היישוב. אתם לא יודעים איפה מוכרים סמים בנצרת? יודעים. אתם לא יודעים מתי? יודעים. אתם לא מכירים את הפושעים? אתם מכירים. יש כנראה מדיניות – ופה אני מסיימת – ועוד פעם, מאוד חמור מה שאנחנו אומרים. מאוד חמור. אנחנו לא יכולים לשתוק יותר. אנחנו לא נקבע פה עוד פעם דיון ואנחנו נזמין אתכם ואתם באים ומדברים איך לא משתפים פעולה ואיך לגייס יותר שוטרים. יותר שוטרים לגייס למדיניות העוינת הזו? אנחנו לא מקבלים את התוכנית החדשה הישנה שהכריזה עליה המשטרה – יותר תחנות משטרה, יותר שוטרים. את השוטרים האלה אתם מגייסים לרדוף אחרי פעילות פוליטיות, לרדוף אחרי מפגינים, לראות אחרי פייסבוק ואתם שותקים על פושעים כאשר אתם מכירים אותם. זה הזמן של מבקר המדינה לחקור את המשטרה.

תודה לחברת הכנסת חנין זועבי. הצטרפה אלינו חברת כנסת רחל עזריה. בבקשה, גברתי.

תודה, ואני מתנצלת שנכנסתי באמצע הדיון, הייתי בדיון בוועדת הכספים ואני צריכה להמשיך לדיון אחר, אבל היה לי מאוד להיכנס. המוזיקה שאני שומעת מוכרת לי כי להבדיל, אני ניהלתי מאבק נגד הדרת נשים בעיריית ירושלים. בהתחלה כל הזמן היו אומרים לי, כשהייתי מגיעה למקומות שיש בהם הדרת נשים – למה את עושה בלאגן? אמרתי – מה זאת אומרת, אסור על פי חוק לומר שנשים צריכות לשבת מאחור באוטובוס, אסור על פי חוק להפריד בין נשים ובין גברים. המשטרה אמרה: אתה לא מבינה, אנחנו נותנים לכל קהילה לנהל את עצמה לפי הכללים שלה. אחרי 4 שנים של מאבק, 3 בג"צים, גם המשטרה שינתה את המוזיקה. המשטרה הבינה שיש לה אחריות לכל אישה בירושלים. אי אפשר לומר לאף אחת באיזה רחוב ללכת, באיזה אוטובוס ואיפה לשבת - הכל השתנה. וזה מה שקורה פה היום. אני חושבת שאתם, במשטרה, צריכים לשנות את כל תפיסת העולם. הנחת העבודה שיש קהילות שמתנהלות לפי קודים שלהם זה אומר בעצם שאנחנו מפקירים את הנשים. זה קרה ככה במגזר החרדי, זה קורה ככה במגזר הערבי. כאשר יצאתי למאבק נגד הדרת נשים ברחוב במאה שערים – הגדירו שיש רחובות לנשים ורחובות לגברים. בדקתי איך יכול להיות. כשאני הלכתי ברחוב ותקפו אותי אז אמרו, כשבאתי לתחנת המשטרה: המשטרה לא נכנסת לשכונות האלה. שאלתי למה, והם אמרו – כי פעם אחת נכנסנו ושרפו לנו את הניידת.

ומה היה באותה תקופה? בעתירה לבג"ץ, בדיוק על זה דיברתי. היה את האמא המרעיבה, היתה גופה שחטפו כי לא רצו שתגיע למכון הפתולוגי, היו ילדים שנפגעו, נשים שנפגעו, בקבוקי תבערה שנזרקו לתוך בתים של אנשים בשכונה, אבל כאילו התפיסה היתה שהם יודעים לנהל את עצמם, להם יש את ראשי הקהילה שלהם. זה לא עובד. אנחנו, כחברה, צריכים לדרוש שכל אחת מהקהילות האלה לא יצטרכו לנהל את עצמן. כמו שלנו היתה אחריות כלפי הנשים החרדיות, ובסופו של דבר זה השתלם, אני רוצה ספר אפילו יותר מזה: אחרי שיצאנו למאבק ואחרי שהגדרנו שלא יכול להיות שנשים חרדיות יכולות לשבת במקומות מסוימים ולא יכולות במקומות אחרים, הם גם יצאו למאבק של – לא בוחרות, לא נבחרות, והיום יש פמיניזם חרדי והן מובילות מאבקים מדהימים, אבל הן לא יכולות לנהל את המאבקים האלה בתוך הבית. זה מה שאנחנו צריכים לעשות. בשביל זה יש משטרה, כנסת, ממשלה.

הסיפור הזה הוא בדיוק אותו סיפור. אין דבר כזה – הקהילה הערבית מנהלת את עצמה לפי הקודים התרבותיים של עצמה. אין דבר כזה. לפי קודים תרבותיים זה אומר שנשים נפגעות, זה אומר שילדים נפגעים. הסיפור הזה צריך להיפסק. אז, כשיצאתי למאבק, היו נשים ערביות שהצטרפו ואמרו שהן יוצאות בסולידריות אתנו, ודיברו בדיוק על המאבק הזה, כי זה בדיוק אותו סיפור. אנחנו צריכים לדרוש מהמשטרה להפסיק את השיטה שיש איזושהי קהילה שמתנהלת לפי כללים אחרים. נשים ערביות רוצות לחיות בדיוק כמו נשים יהודיות. נשים ערביות לא רוצות להיות מאוימות, בדיוק כמו נשים יהודיות. כל הנשים במדינת ישראל רוצות לחיות חיים טובים ונעימים בלי איומים ובלי פחד, והתפקיד שלכם במשטרת ישראל הוא לדאוג לכל הנשים במדינת ישראל לחיים טובים ונעימים בלי פחד – לחרדיות, לחילוניות, לדתיות, לערביות – לכולן. אני מבקשת ממש שלא נצטרך להילחם על זה עכשיו כמה שנים, אלא פשוט תבינו שאי אפשר יותר לדבר בשיטה הרב תרבותית שכל קהילה מנהלת את ענייניה. הקהילה במגזר הערבי צריכה לקבל את כל השירותים כמו כולם, ואנחנו לא יכולים להסכים לזה יותר שנשים ערביות נרצחות וקוראים לזה "הקודים התרבותיים של הקהילה". תודה.

תודה. אני פונה עכשיו למשטרה. הועלו טענות מאוד קשות, מאוד ספציפיות במקרים מסוימים, וגם כלליים. ניצב דדו זמיר. בבקשה, אדוני.

אני קצין האח"מ של מחוז מרכז. אני חייב לומר בפתח הדברים שאל"ף, אני מזדהה עם כל מילה שנאמרה על ידי חברת הכנסת עזריה. אני לא חושב שיש לנו תפיסת עולם ומדיניות רב תרבותית בנושא של פגיעה או אלימות כלפי נשים. אני מוכרח לומר שהנושא של רצח נשים בכלל ובמגזר הערבי בפרט מדיר שינה מעינינו במלוא מובן המילה. הטיפול בתיקים האלה מבחינתנו זוכה לתעדוף הגבוה ביותר. בניגוד למה שאמר חבר הכנסת טיבי – התיקים מטופלים על ידי היחידה המרכזית שלנו שהיא יחידה מובילה עם יכולות מאוד גבוהות. אנחנו לא חוסכים לא באמצעים ולא בכוח אדם כדי לנסות ולפענח את אותם מקרים חמורים. לצערי, באמת, הרצח בעיר לוד – אני מדבר על הרצח הנוכחי, התרחש לאחר שלוש שנות שקט בעיר לוד מבחינת רצח נשים, שקט שלא קרה בצורה אקראית אלא כתוצאה של פעילות משטרתית אינטנסיבית, בשיתוף שירותי הרווחה. בעיר לוד יש לנו מודל של טיפול בנשים מאוימות. בכל מידע מודיעיני - אני לא מדבר על תשתית ראייתית, אנחנו מקיימים הערכת מצב. יש לנו לא מעט נשים שבפירוש, הטיפול המערכתי משטרתי הציל את חייהן. בין אם זו הוצאה – החל במעונות, במקרים הקיצוניים, דרך הוסטלים, ואפילו קהילות שלמות שקולטות בחו"ל מקרים חריגים, אנחנו במקומות שלא מצליחים לגבש את התשתית הראייתית ובאמת יש מסוכנות גבוהה, למצוא פתרונות יצירתיים כדי להוריד את רמת הסיכון ולמנוע פגיעה בנשים.

אני באמת לא נכנס לשום ויכוח עם משפחה שנמצאת באבל וליבי אתכם. אני נכחתי בזירה באותו לילה כקצין אח"מ. אני מפקח על הפעילות של ימ"ר, יש לי אחריות מקצועית לראות שכלל הדברים נעשו, ואני יכול לומר לכם בצורה ברורה וחד משמעית – לא השארנו אבן על אבן. אין כל בדל ראייה שלא נבדק בזירה, כולל חוקרות ילדים שהבאנו באישון לילה, בטח ובטח כשאתם מדברים על דברים טריביאליים כמו מצלמות ודברים אחרים, בוודאי ובוודאי שהנתונים האלה, במקום שיש – מצויים בידי המשטרה. יש פער גדול בין ידע או מידע מודיעיני ובין תשתית ראייתית. בסופו של יום מי שבוחן את התשתית הראייתית זו הפרקליטות. אנחנו מגבשים את מיטב הראיות שאנחנו יכולים לגבש, יש לנו פרקליט שמלווה בכל תיק רצח, ולפעמים, באמת, אני אומר את זה בצער רב, אנחנו יכולים לדעת מי ביצע את העבירה, למי יש את המניע, למי יש את הכוונה, אבל הפער בין אותו מידע מודיעיני הגיוני תפיסתי שהרחוב מדבר עליו – נגדיר את זה אפילו באמת: דעת הקהל, לבין גיבוש תשתית ראייתית שתוביל להגשת כתב אישום בתיק רצח שהמשמעות שלו היא מאסר עולם מאחורי סורג ובריח הוא פער גדול.

תעצרו אותו מעצר מנהלי כמו שאתם עושים לפלסטינים כל הזמן.

אני לא יכול, כמובן, להתייחס לכל קריאות הרקע, אבל אין בישראל מעצר מנהלי לעבריינים פליליים, ולכן אנחנו יכולים להשתמש בכלים שהחוק מאפשר לנו להשתמש בהם.

אז איך מסבירים לאישה שירו פעמיים על הדלת שלה, שהרימו סכין עליה, שאף אחד לא נעצר? איך מסבירים את זה?

מכיוון שאני לא בקיא באותו תיק ספציפי, הדוגמה שהבאתם פה בפני הוועדה - - -

גם על הבית שלהם ירו לפני הרצח, צרור יריות על הבית.

גברתי, אני לא מתכוון להתחמק משום שאלה, אני אענה כמיטב יכולתי. אני יכול לומר לך – דוגמה, במשפחת אבו גאנם נרצחו לצערנו 12 נשים במשך עשור. לפני כשנה וחצי שתי בנות משפחת אבו גאנם, קטינות שהיו עדות לרצח, החליטו לשבור את קוד השתיקה ומסרו עדות. העדות נמצאות כבר שנתיים בהגנתנו. התיק - - -

ואני מכירה מקרים אחרים, שנשים העזו והעידו וננטשו והן נמצאות מול - - -

אדוני, - - - כל כך כואב על שתי העדות שאתם שומרים עליהן, כל הכבוד. אתה יודע שבמקרה של ביסאן אבו גאנם לפני שנה וחצי מתבשלת עכשיו עסקת טיעון, שכל הרוצחים האלה יקבלו 6 עד 7 נשים. 6 רוצחים עם עדות ראייה, עם שחזור, עם מסדר זיהוי ואנחנו הולכים לעסקת טיעון. אני יודעת שעסקת טיעון מתבשלת בפרקליטות - - -

נמצאת אתנו נציגת הפרקליטות ותכף אני ארצה לשמוע על זה.

בסדר גמור. כמובן ששאלות לגבי הסדרי טיעון יכולות להיות מופנות אל הפרקליטות. אנחנו, בתיק הזה, גיבשנו תשתית ראייתית מצויינת, והעדות זוכות להגנה מופתית. שלומן ו - - -

השאלה – אחרי שיסתיים העניין בבית המשפט, בעסקה או לא בעסקה – אני מכירה מקרים קודמים שאני טיפלתי בעדות שננטשו. אחרי שכבר היה פסק דין ננטשו העדות והיו צריכות להיות מאוימות ולהתחבא, ויש אחת שעדיין נרדפת עד היום.

אני יכול לומר לך שאנחנו מקיימים הערכת מצב חודשית לגבי כל עדה ועדה – העדות בתיק אבו גאנם ותיקים אחרים לא יינטשו, יימצא להן פתרון צופה פני עתיד ביחד עם שירותי הרווחה. במקרה הספציפי הזה אני לא אכנס לתיק שמתנהלת בו חקירה בימים אלה. אני לא רוצה לפגוע ביכולת שלנו לפענח. אני רק יכול לומר שבשונה במידה מסוימת ממה שנאמר פה – לא זכינו לשיתוף פעולה לגבי האירועים הקודמים. גם אם נאמרו דברים במשטרה למחרת, הגיעו וביטלו את התלונות - - -

למה, את חושב?

אני אומר לך את זה בוודאות.

- - -

כי אישה או עד או עדה שיודעים שיורים להם על הבית ואף אחד לא נעצר, כאשר הם יודעים שהם יהיו מול הסכנה לבד, בטח יחשבו מאה אלף פעמים.

גם כאשר מוכנים - - - אתם מסרבים לקבל עדות. אתה צריך להתייחס למה שנטען כאן. אתה לא יכול להתחמק - - -

במקרה הספציפי הזה של דועאא שמענו פה עדויות שהיא הגישה תלונות שירו על הבית, שהיא לא ויתרה. השאלה מה עשיתם בתלונות האלה? במקרה של דועאא , נשוא הדיון היום?

בכל מקרה, אין תלונה שלא תיחקר, ואם יש תשתית ראייתית ודאי וודאי שנגיש כתב אישום. בתחנת לוד נפתחו השנה 50 אירועים בנושא של אלימות במשפחה. ב-40 מהם הוגש כתב אישום על ידי התביעה המשטרתית. כל תיק שיש בו תשתית ראייתית יוגש בו כתב אישום, זה בתעדוף עליון אצלנו.

אני דוחה בשתי ידיים את חוסר הרצון של המשטרה לקבל את - - -את הרצון של המשטרה להתעלם מתלונות - - -

שמעת, שמעת והקשבת על מקרים ספציפיים, זה לא באוויר.

באירוע האחרון של רצח אישה בתחנת לוד, החליטו בני המשפחה להעיד. במשך שנתיים החזקנו 24/7 זוג שוטרים צמודים למתחם המשפחה. אלה עלויות אדירות. אמרתי לכם – במקרה של שיתוף פעולה עם המשטרה לא נחסוך לא באמצעים ולא בכלים. שנתיים, 24/7 יום ולילה – ניידת משטרתית, שני שוטרים עם נשקים ארוכים מול בית המשפחה.

עם כל הכאב, אני רוצה שתפענחו את כל הרציחות, אבל אני גם דואגת לאלה שהן בחיים ואני רוצה לדעת מה עושים כדי לשמור על אלה שכן בחיים, על אישה כמו ס' שהגיעה והתלוננה והיום נסגר התיק שלה, על נשים שיורים להן בבתים. אתה יודע מה? איך כבוד המשטרה לא נפגע מזה שיורים בעיר בלי אבחנה?

בוודאי שכן.

מה אתם עושים להפסיק את האווירה הזו?

אז אני אומר לך מה אנחנו עושים, למשל בעיר לוד כדי להתמודד עם תופעת הירי. אנחנו מתחילים החל מפעילות מניעה, שמדובר בחוגי בית עם האוכלוסייה הנורמטיבית - - -

הנורמטיבית לא צריכה את הדברים האלה. מי שצריך זה אלה שמחזיקים את הנשק ואלה שיורים.

אני מסביר לגברתי את כל התהליך. אז יש תהליך של מניעה, החל מהחינוך. יש תהליך של חיכוך – חיפושים, מעצרים, בכל מתחם שבו יש לנו מידע מודיעיני שקיים אמל"ח. יש פעולות של יחידו מיוחדות, יש תוספת של כוחות שהוספנו ממשמר הגבול, יש תיקים שמועברים לטיפול של היחידה המרכזית, שזו יחידה עם יכולות ואמצעים גבוהים ביותר, הכל כדי לנסות ולמגר את תופעת הירי– תופעה שמאוד מאוד מטרידה אותנו. אני לא רוצה שלרגע מישהו מהקהל יחשוב שממעיטים פה ברצון לפענח את התיקים האלה ובאמצעים. יש יעד משותף שלנו ושל פרקליטות מחוז מרכז. דרך אגב, אחד ההישגים שלנו שהצלחנו להכפיל את רף הענישה בעבירות אמל"ח. היום בית משפט הכפיל את הענישה בגלל החומרה של העבירות האלה בזכות פעילויות שאנחנו עשינו במשותף.

אני עדיין לא ממש הבנתי איך הולכים - - -

כלומר, אתה מרוצה?

לצערי, אני לא מרוצה מהמצב. אני אהיה מרוצה מהמצב כשנוכל להגיע ל-100% פיענוח. לצערי, בעבירות רצח אנחנו עומדים היום סטטיסטית על 60% פיענוח בכלל תיקי הרצח במחוז מרכז.

כרגע אמרתי – 15 נשים תוך שש שנים. הגשת כתבי האישום היו בשלושה מקרים. זה לא מעיד על מצב טוב, זה לא מעיד על הצלחה. זה מעיד על כשלים, כנראה.

אני לא אמרתי שאני מדבר כרגע על הצלחה. אמרתי שהממוצע של פיענוח - - -

תשמע, הדבר הכי קל, אם יש תלונה מאישה שהרימו עליה סכין וירו על הבית שלה ואתה, שאמון על החקירות האלה אומר לי שאתה לא מכיר את התיק, והיא עדיין בסכנה – יש לי יש לי בעיה עם זה, יש לי בעיה. אתה אמור לדעת על כל אישה שנמצאת בסיכון בעיר לוד. אתה אמור לדעת על כל אישה שהתלוננה. ככה התפיסה שלי, אם באמת רוצים למגר את האלימות. אישה שנמצאת בסכנה - - -

מפקד תחנת לוד - - -

אתם ביקשתם שלא יגיעו מתחנת לוד היום.

לא, ממש לא.

אם הוא יש לו את התשובה, הוא היה צריך להיות פה, היום.

- - -

נאמר לי שאתם תספקו לי את התשובות.

אני מספק את התשובות.

אז בבקשה, מה עושים למען האישה הזאת? אם הגעתם אליה וביקשתם שהיא תהיה במקלט, אז ידעתם שהיא בסכנה.

אני עושה הפרדה בין שני דברים. אמרתי שברמת תחנה, כל מפקד תחנה בהחלט מכיר כל אישה מאוימת בטריטוריה שלו, מבצע הערכת מצב יחד עם שירותי הרווחה ומנסה לספק לה סל הגנה. את שאלת אותי לגבי תשתית ראייתית לגבי תיק ספציפי שהעידה פה גברת שמרגישה מאוימת – ואת זה אני כמובן אלך ואבדוק, מכיוון שהיא דיברה על מצלמות ועל עדים. אם הייתם נותנים לי מראש את הפרטים הייתי יכול לבחון. אני מתחייב לבחון את זה, כמובן, בדיעבד, אבל מציגים פה נציג שמגיע, מפתיע אותי עם איזו תשתית עובדתית שאני לא יכול לבדוק – האם נתפסו ראיות, האם לא נתפסו ראיות, האם יש עדויות – האם יש עדויות סותרות, ולכן, למקרה ספציפי, כשאני לא רואה את התשתית הראייתית, קשה לי להגיב.

לא רק זה, האישה העידה שאתם ביקשתם בתחנה שהיא לא תתלונן.

נאמר לה במשטרה – לא כדאי להתלונן.

אז אחת משתיים, או משת"פ לשעבר, שהביאו אותו, או שכרגע הוא משת"פ, עובד עם המשטרה.

אני בהחלט אבדוק את זה, זה מאוד מאוד חריג, אני לא מכיר הנחייה כזו ברמה המשטרתית שלא לקבל תלונה. אדם יכול להתלונן שתקפו אותו - - ואנחנו נגבה תלונה.

אבל היא סיפרה.

אני רוצה לקבל דיווח לאחר הישיבה מהמשטרה מה עושים במקרה הספציפי הזה ומה נעשה.

בוודאי.

שלום לכולם, אני פעילה, כמו שאתם יודעים גם ברמלה-לוד וגם ביפו ואני פה מטעם עמותת "סיכוי", אני מנהלת את הפרויקט הארצי למאבק בפשיעה ואלימות בחברה הערבית. אני מכירה את משטרת רמלה ולוד ואני מכירה את מחוז מרכז. אני יודעת, אדוני, שאתה לא רוצה לדבר על מקרה ספציפי אבל אתה זומנת לדיון על מקרה ספציפי בעקבות רצח ספציפי של אישה ספציפית, אז אי אפשר לברוח מזה.

במקרה הספציפי הזה, שהיא העידה פה, היא לא מסרה את הפירוט, אבל הכרחנו שוטר ללוות את האישה הזו כדי לאסוף חפצים מהבית שיצאו יריות משם והיו יריות סכין, שוטר שליווה אישה אמר לה בעת שהיא אספה את הדברים: גם אני, אם אשתי היתה בורחת מהבית, הייתי עושה לה את הדבר הזה. הוא אמר לה את זה בעברית, ברמלה. חמה של הבחורה ואח שלה העידו. במקרה הזה פנינו גם למחוז מרכז. האישה הזו, בגלל שהיא בלוד ורמלה – אמרו לה: תגישי פה ותגישי פה. הלכנו למשרד הפנים והיא העבירה את הכתובת שלה כדי שיתנו לה אישור להגיש תלונה. טרטור כזה שאישה עם שני תינוקות צריכה לעבור זה כבר עינוי, זה לא שירות לאזרח שמשלם מסים. האישה הזו, כולנו יודעים שירו על הבית שלה לא פעם ולא פעמיים ועדיין, היינו צריכים, בסוף – יושב פה כתב מהמשטרה שפנה אישית למפקד המחוז כדי לשאול מה קורה, עם מפקד המחוז והוא יודע בדיוק, וגם מפקד תחנת רמלה. אתה לא יכול להגיד שאתה לא בקיא בפרטים. יכול להיות שאתה, ספציפית לא בקיא, אבל אנחנו יודעים שיש פה מחדל שיביא לצערנו – וזה הפחד הקיומי של האישה הזו, על החיים שלה וגם של הוריה – אין להם חיים והם פשוט מניידים אותה ממקום למקום. זה לא חיים, אתה גם מסכים אתי.

הצגת פה מצב שווא, לצערי, שיש בלוד שקט שלוש שנים. סליחה, אני בדקתי. סמי מסעוד נורה לפני חודש, היאהב נורה - - -

אמרתי על רצח נשים.

עמאל אל עביד נרצחה לפני שנה וליליאן מסעוד נרצחה לפני שנתיים. אני לא יודעת על איזה שקט אנחנו מדברים כי כנראה ההגדרה שלנו ל "שקט" היא קצת שונה.

גברתי, דיברתי על העיר לוד.

ליליאן מסעוד נרצחה בשכונת גני יער, ואתה יודע שזה בתחום הטריטוריאלי של לוד. לפני כן גם נרמין מסעוד - - - ב-2014, ב-23 למרץ, 2014.

וזה היה האירוע האחרון.

זה לא שלוש שנים של שקט, זה שלוש שנים של טרור, שנים של אימה בערים האלה, ולא רק בערים האלה. אני חייבת להגיד שזה מכה לא רק במחוז מרכז, אם זה מנחם מישהו פה.

לגבי התפקוד של המשטרה – אני באמת לא מחסידי הקונספירציות שאתם עושים את זה במכוון. לא. אני מתרשמת בתור פעילה בשטח שיש כוונה, באמת, לשים רוצחי נשים ערביות ורוצחי גברים ערבים מאחורי סורג ובריח. אני לא מפקפקת בכוונות. אני מוחה על הדרך. אני מוחה על התוצאה. למדתי דבר אחד או שניים בחיים שלי, שמבחן התוצאה הוא מה שמעניין אותי. דיברו פה על 60% פיענוח מקרי רצח במחוז. אל"ף, אנחנו מדברים פה על רמלה לוד ולא על כל המחוז, וגם, רבותי, 60% זה הערבים והיהודים. פתאום אנחנו מדברים על 60%, אבל כשאנחנו לוקחים את המקרה של רצח בחברה הערבית במרכז אני חותמת לכם שהאחוז הזה יורד פלאים. אז אפשר להגיד מספרים, אבל המספרים האלה מטעים, ומטעים את כולנו ואסור לנו להתבלבל בעובדות, שרוצחי נשים ערביות, ודיברת על 12 נשים ממשפחת אבו גאנם, כמה רוצחים ממשפחת אבו גאנם נמצאים שם? אתה ואני יודעים שאם הרוצח הראשון היה נרקב בכלא ל-30 שנה אולי היינו יכולים למנוע רצח אחד או שניים. הרוצח השני שאמרת שאתם שמים – וכל הכבוד – שאתם שמים, וכל הכבוד, ועכשיו העד נפטר, אז נחסוך לכם הרבה כסף, ממשפחת אבו סעלוק , 24 שעות שמירה, אני באמת מצדיעה. אבל מתי טרחתם לעשות את זה? אחרי שהוא ניסה לרצוח את אחותו והשאיר אותה נכה ב-100%, ובניסיון הרצח של אשתו שצלח – עצרם אותו. אני מדברת על חאלד אבו סעלוק שעכשיו הוא היום בכלא, ואנחנו כולנו שמחים על כך. אבל היו צריכים אישה שסבלה, ניסיון רצח ושתי נשים נכות עד שהוא יישב בכלא.

זה המאבק של השנים הערביות. רחל עזריה עוזבת אבל אני חייבת לומר שכל הכבוד שיש חברת כנסת יהודייה שמתעניינת ברצח נשים ערביות. זו התחושה בחוץ – שרצח נשים ערביות הוא כאילו של הערבים. זה לא. הגיע הזמן שחברי הכנסת מהמקום המכובד הזה יראו בחיי נשים ערביות שווה ערך לנשים במדינת ישראל. בלי השינוי בתפיסה – וזה לא רק כלפינו, זה גם ברווחה, גם במשטרה, בכל מקום - אפילו פקיד הדואר שיראה אישה ערבייה וייתן לה אותו שירות. אני, מבחינתי, המשטרה זה שירות ואני האזרח. אני רוצה שירות שווה, זה הכל. אני חושבת שזה לא הרבה לבקש.

אנחנו לא מקבלים שום שירות טוב.

אני רוצה עוד משהו – כמו שעם הנשים החרדיות, ולהבדיל, וזה סיפור אחר ולא בעצמה כזו, אבל עדיין זה נפתר – כשכל החברה הישראלית התגייסה, כך אני חושבת שגם פה. אנחנו פשוט צריכים לומר שזה נגמר, שאנחנו לא מוכנים שדברים כאלה יקרו. הפניתי את זה למשטרה, ואני מקווה - - -

לא. עדיין לא. את יודעת כמה פעמים היה לי? יש ראש מועצה, קוראים לו חוסיין, אתם יכולים לשאול אותו. אבל אני ניגשתי אליו. הוא לא עשה כלום. אני אומרת, כדי שישמע אותי – הוא לא עשה כלום, לא הוא ולא השני, ולא משטרת ראש פינה. אני יכולה להגיד לך שם-שם, אף אחד לא עזר לי. ברמדאן נשרף לי הבית למטה כי השכרתי את זה למישהי מטובא, בחורה גרושה, אימא ל-4 ילדים. היא רוצה להתקדם, והבית שלי למטה ריק. אמרתי לה – בסדר. בא בעלה, הגרוש שלה. הוא שלח עבריינים, שרפו לי את הבית למטה. נתתי עדות בראש פינה. כל הסיפור הזה היה בראש פינה. מה עשו לי בראש פינה? מה עזרו לי משטרת ראש פינה? עדיין אין כלום. הייתי לפני שלושה ימים ואומרים לי – עדיין לא תפסנו אף אחד. אמרתי לו: מתי תפסת מישהו, מתי? כשהיה לי יריות בבית, לא תפסת. כששרפו לי את ארגז החשמל לא תפסת, ישבתי עם אחותי בוואדי חמאם, יש לה בית קטן, לקחתי את חמשת הילדים וישבתי אצלה חודשיים עד שהחזרתי את החשמל, עד שנתנו לי הלוואה. בקיצור, המצב שלנו קשה, קשה, קשה. אף אחד לא עוזר לנו, אף אחד לא מעניין אותו – לא ראש מועצה, לא ראש ממשלה. אף אחד. אני אישה, אני רוצה שכולם ישמעו אותי. אני אישה, יש לי בעיות, יש לי הכול, המצב שלי ככה. וגם – הבת שלי הלכה, ככה. למה? למה מלכה כזו, ילדה תלך ככה, למה? לא חבל? מיריות מילדים לקחו חמש שנים, למה? לא חבל על הילדה הזו? שופי. שופי. פרח. עכשיו נפתח.

מה בעניין הבת, האם מצאו את הרוצחים?

מצאו את הרוצחים וכל אחד קיבל 6 שנים. נגד זה –עיסא טאלב מזנגריה, וגם יש עוד שניים אבל אני לא רוצה לדבר על השניים האלה, אני לא יודעת מה הסיפור שלהם בדיוק, אבל שני הבחורים האלה – אני לא רוצה. העונש הזה שהם קיבלו, אני לא מסכימה, ואני אומרת על יד כולם וכולם ישמעו אתי – אני אישה, כואב לי הלב, הלך לי הבית, הכל נהרס לי, הכל. נרצחה הבת שלי, בת 13 ו-8 חודשים. על מה?

תני לי להבין – השריפות עדיין נמשכות?

לא. עדיין לא. את יודעת כמה פעמים היה לי? יש ראש מועצה, קוראים לו חוסיין, אתם יכולים לשאול אותו. אבל אני ניגשתי אליו. הוא לא עשה כלום. אני אומרת, כדי שישמע אותי – הוא לא עשה כלום, לא הוא ולא השני, ולא משטרת ראש פינה. אני יכול להגיד לך שם-שם, אף אחד לא עזר לי. ברמאדן נשרף לי הבית למטה כי השכרתי את זה למישהי מטובא, גרושה, אמא ל-4 ילדים. היא רוצה להתקדם, והבית שלי למטה ריק. אמרתי לה – בסדר. בא בעלה, הגרוש שלה. הוא שלח עבריינים, שרפו לי את הבית למטה. נתתי עדות בראש פינה. כל הסיפור הזה היה בראש פינה. מה עשו לי בראש פינה? מה עזרו לי משטרת ראש פינה? עדיין אין כלום. הייתי לפני שלושה ימים ואומרים לי – עדיין לא תפסנו אף אחד. שאלתי: מתי תפסת מישהו, מתי? כשהיה לי יריות בבית, לא תפסת. כששרפו לי את ארגז החשמל לא תפסת, ישבתי עם אחותי בוודאי חמאם, יש לה בית קטן, לקחתי את חמשת הילדים וישבתי אצלה חודשיים עד שהחזרתי את החשמל, עד שנתנו לי הלוואה. בקיצור, המצב שלנו קשה, קשה קשה, קשה. אף אחד לא עוזר לנו, אף אחד לא מעניין אותו – לא ראש המועצה, לא ראש ממשלה. אף אחד. אני אישה, אני רוצה שכולם ישמעו אותי. אני אישה, יש לי בעיות, יש לי הכל, המצב שלי ככה. וגם – הבת שלי הלכה, ככה. למה? למה מלכה כזו, ילדה שתלך ככה, לא חבל על הילדה הזו? לקחו חמש שנים, למה? שופו. שופו. פרח.

(אומרת דברים בשפה הערבית, להלן התרגום החופשי:)

ואני יודעת, ואני בטוחה - - - אבל אף אחד לא עומד לצדנו. אף אחד לא עומד לצדנו. אף אחד לא עומד לצדנו ועוזר לנו. יתכן שההוא שרצח את הבת שלי, או רצח את בתך, או את בנך, לא יקבל מאסר עולם? יתכן שהוא יהיה חופשי? אף אחד לא קיבל מאסר עולם, למה? למה הם לא קיבלו מאסר עולם? למה? חבל. חבל על הבנות האלה. אני מפחדת. אני מפחדת. אני בבית שלי מפחדת. כל דקה אני מפחדת. למה אנחנו מתים מפחד? למה אנחנו מתים מאֵימָה? למה? אין אף אחד לצדנו. אף אחד לא מסייע לנו.

אני בבית שלי מפחדת. כל דקה אני מפחדת.

(אומרת דברים בשפה הערבית, להלן התרגום החופשי:)

תני לי להעביר את המסר שלך.

למה אני צריכה לחיות בפחד? למה אני צריכה להתלונן פעם אחרי פעם אחרי פעם ולא תופסים אף אחד, ואני צריכה כל לילה כשאני נכנסת למיטה למות מפחד?

בחיאת אלוהים, לילה אחד לא ישנתי כמו בן אדם.

הבת שלה נרצחה, והרוצחים קיבלו חמש שנים.

פה, באמת, במקרה הזה, כמו שדובר גם על תיק אבו גאנם – מהרגע שהמשטרה מגבשת תשתית ראייתית כתב האישום מוגש על ידי הפרקליטות, הסדרי הטיעון מתבצעים על ידי הפרקליטות, אם מתבצעים הסדרי טיעון - - -

יש לנו נציגת פרקליטות פה.

חראם, חראם. 4 חודשים עד היום נרצחו 4 בחורות.

בת עמי ברוט, הממונה על יחידת הסיוע לנפגעי עבירה בפרקליטות. נא להתקדם ליד מיקרופון.

אני חושבת שהתשובה הזו – זה לא שעברתי לפרקליטות בגלל שהשתכנעתי שזה לא בידיים שלכם. זה שהיא מתלוננת וזה שכל הזמן מתנכלים לה ועד היום הזה לא נתפס אף אחד – זה לא באחריות של הפרקליטות, זה באחריות של המשטרה, ועל זה צריך לתת תשובה. לא להגיד שברגע שאוספים תשתית ראייתית, לפני זה. כאשר אזרחים לא יכולים לישון בשקט בבית – זה התפקיד של המשטרה. אחר כך נפנה לפרקליטות, אבל המשטרה צריכה לספק תשובות, איך יכול להיות שבני אדם מאוימים, יורים עליהם הביתה. אתם יודעים מה? אפשר לחתוך את המתח בסכין בתוך לוד. הלכתי שם ביום שישי, וכאשר שמעתי את הסיפורים, ואני בטוחה – אפשר לשמוע את אותם סיפורים גם בנצרת וגם במקומות אחרים. אי אפשר לבוא ולהגיד: בסדר, קיבלו חמש שנים. אולי גם בגלל שתשתית הראיות לא סופקה כמו שצריך, אני לא יודעת למה צריך לעשות עסקאות מסוג זה.

בבקשה, גברתי. יש לך מושג למה עושים עסקאות מהסוג הזה, כמו העסקה שאומרים שמתבשלת במקרה של אבו גאנם? במקרה של רצח בחורה, איך יכול להיות שרוצחים מקבלים חמש שנים?

ברשותכם, אני, כמובן, לא אוכל להתייחס לתיקים ספציפיים, בוודאי לא תיקים מתנהלים אבל גם מכיוון שאין לי את המידע, לא קיבלנו שאלות מראש כדי להיערך אליהן, אז לצערי לא אוכל להתייחס וגם לא למקרה הזה. מה שאני אוכל לציין זה שלמעשה, בפרקליטות, בוחנים את הראיות שהתגבשו במהלך החקירה. אני יכולה להגיד במידה רבה של ודאות שהסדרי טיעון לא נחתמים כאשר אין קושי ראייתי וכאשר אין סיבה לחתום הסדר טיעון. רק כאשר יש איזשהו קושי ראייתי או צורך אחר לחתום על הסדר טיעון, כמו שלדעתי יכול להיות שעדים לא מוכנים לבוא ולהעיד, או אין עדים שיבואו ויעידו, וכו' – יש איזשהו קושי ראייתי וזו הסיבה שבגינה נחתמים הסדרי טיעון. יותר מזה. הסדרי טיעון, אם יש ראיות על רצח, התיק יוגש על רצח. זאת אומרת, ברגע שיש מארג ראייתי שמבקש לבסס ברף הראייתי הנדרש, יוגש כתב אישום בעבירה של רצח - - -

אני בחיים שלי לא אשכח מקרה שאני חקרתי בעצמי, תוך מחקר שעשיתי, של מקרה בבית ג'אן של אחים ש-4 פעמים ניסו לרצוח את האחות עד שהיא נרצחה, בסוף, ונתנו לה – שלוש פעמים מתוכם זה היה רעל ובפעם אחרונה הושיבו את האחות לידה עד שהיא הוציאה את הנשמה כדי להבטיח שהיא לא תקבל. בסוף הם קיבלו עסקת טיעון, שני האחים ישבו חמש ושש שנים והאחות לא ישבה רגע אחד בבית סוהר.

ובאיזו עבירה?

אז בואו לא נדבר על המצב האידיאלי. הוגש בהתחלה על רצח ואחר כך – עידוד להתאבדות. אז אנחנו יודעים איך עסקאות מתבשלות. שאף אחד לא יגיד לי שמגישים נגדם. כמה תיקים הוגשו כתיקי רצח והייתם משוכנעים שיש לכם תיק רצח, ואחר כך הוחלפו למשהו אחר, משהו שיוצאים תוך חמש שנים?

קודם כל, בשלב שמגישים את כתב האישום יש את מה שנקרא – ראיות לכאורה. זאת אומרת, אלה ראיות שהן על הנייר, זה לא ראיות שהן כבר התגבשו. זה עדיין ראיות גולמיות. ברגע שיש ראיות גולמיות, לפעמים, כשמנהלים את המשפט פתאום מתברר שהעד הזה נעלם, עד אחר לא יכול להעיד ועד אחר בכלל לא מוכן להעיד, העד הזה חוזר בו מעדותו. זאת אומרת, יש כל מיני דברים במהלך ניהול המשפט שלא מאפשרים בסופו של דבר להמשיך ולנהל את המשפט על העבירה המקורית שהוגש כתב האישום. זה אכן קושי, וזה קושי מאוד גדול. אני חושבת שהסדרי טיעון במקרים כאלה הם לפעמים הכרח שאנחנו נאלצים לקיים אותו ולא בגלל שאנחנו מעוניינים בהכרח לעשות את הסדרי הטיעון. אם לא היו את הבעיות הראייתיות האלה, אין לי ספק שגם בתיקים כאלה, אף אחד לא רוצה להגיש כתב אישום על עידוד להתאבדות.

שאלה לניצב משנה זמיר: אנחנו מדברים על רצח שהתרחש, עם כל הכאב שלנו, של המשפחות. היתה כאן עדות אז גם הוועדה וגם כל אחד שנמצאים פה רוצים להיות בטוחים שתעשו את המקסימום, למרות שאתה אומר שאתה לא מכיר את הפרטים, רבים מכירים את הפרטים. מה אתם מתכוונים לעשו? היא גם רמזה שמישהו אמר לה שזה אדם שלא כדאי להגיש נגדו תלונה. יש סיבות שבמדינת ישראל יש סוג מסוים של אנשים שלא כדאי להסתבך אתם?

ממש לא. אל"ף, התחייבתי בפני יושבת ראש הוועדה שבתיק הספציפי הזה אני אבדוק באופן אישי ואני אעביר דיווח, כדי לבדוק באמת על מה מבוססת התשתית הראייתית. אני אומר כתפיסת עולם משטרתית, אין שום הנחייה שלא לקבל תלונה, שלא לחקור פגיעה, בטח לא בנושא של אלימות ואלימות כלפי נשים. בקטע שלי ציינתי את הנתונים, אולי אדוני היה בחוץ אבל ציינתי שבתחנת לוד התקבלו 50 תלונות השנה בנוגע לאלימות במשפחה, ומתוכם הוגשו 50 כתבי אישום. יש מאמץ מקסימלי למצות את הדין. בדרך כלל באלימות במשפחה זה אמור להיות פחות מורכב, כי יש לנו באמת את האישה - - -

גם יהודים וגם ערבים?

לא, אני מדבר על המגזר הערבי בלבד. בודדתי את הנתון הזה. דרך אגב, אותה מדיניות היא גם במגזר היהודי.

הנושא של רצח – הסטטיסטיקה היא לרעתנו בנושא הזה, כי בדרך כלל זה מבוצע על ידי צד ג' שמגיע רעול פנים באישון לילה, ולא על ידי הבעל עצמו שהאישה או בני משפחתה או הילדים מזהים. לכן יש פה מורכבות רבה יותר, אבל אני יכול להצהיר פה בצורה הכי ברורה והחד משמעית: אמרתי את זה מקודם ואני אומר עכשיו – לא יהיה חיסכון, לא באמצעים טכנולוגיים ולא בכוח אדם, ויותר מזה, וזה אני חושב שחשוב שישמע כל הקהל – השמירה שלנו על עדים, וציינה את זה פה הגברת שהיא פעילה חברתית – היא מקסימלית. העדות והעדים באבו סעלוק , כל עד אחר שישתף אתנו פעולה, אני אומר שהוא יזכה מאתנו לאבטחה מקסימלית כל ימי חייו. לא ניצול לצורך ניהול המשפט ואחר כך שוכחים ממנו. לא יקום ולא יהיה.

אני חושבת שבמקרה הספציפי אני ארצה לקבל דיווח. אני רוצה גם לדעת אחר כך, כשתדעו מי השוטר שהמליץ לה לא להגיש תלונה – מה ייעשה עם השוטר, ומה ייעשה עם השוטר שלקח אותה הביתה כדי לאסוף את דבריה ואמר לה תוך כדי שיחה- אם אשתי היתה עושה לי את זה.

השם של השוטר נמצא אצלם.

השם נמצא, הפרטים נמצאים, ונרצה לדעת מה קורה אתו. סמאח, היא צריכה להגיש תלונה למח"ש על התנהגות השוטר הזה.

פנינו למח"ש.

אם שוטר אמר משפט כזה לקורבן עבירה הוא לא ראוי להיות שוטר במשטרת ישראל. זה נשמע לי על גבול הזוי.

בסדר, נבדוק את זה. אני, לאחר 25 שנים של עבודה עם נשים נוטה להאמין להן. היא אומרת שנאמר לה – אז נאמר לה, ואני ארצה לראות מה קורה עם שוטר שלא ראוי לשרת במשטרה.

אני חייבת להזכיר שבגלל חשיבות הנושא, נודע לי שאתר פאנט שמשדר באוכלוסייה הערבית – משדר עכשיו באופן שוטף מהדיון הזה, רק כדי להוכיח עד כמה הנושא הזה הוא בוער בעצמותנו.

אולי צריך לבדוק האם יש פרקטיקה כזו שלא לעודד נשים להגיש תלונות? אולי אין הנחייה - - -

חד משמעית – אין.

אין רק מקרה אחד, כנראה שיש מקרים כאלה - - - כדאי לך, אם אתה מעוניין - - -

חברת הכנסת זועבי, יש לנו הרבה מה לבדוק לאחר הישיבה הזו.

אני ארצה בזמן שנותר לנו לשמוע גם מלשכת הרווחה, כי גם היתה איזושהי הרגשה של אוזלת יד של הלשכה. בבקשה, גברתי. אני ארצה לשמוע באמת מה אתם עושים במקרה של איום מאוד מוחשי על חיי הנשים. אני יודעת שיש לכם עבודה לא קלה, אבל מה אתם עושים כדי להגן על הנשים ואיך מטפלים בתיקים האלה?

אני מנהלת אגף הרווחה בעירית לוד, אני מנהלת מזה חמש שנים ו-34 שנים אני עובדת באותו תפקיד. קודם כל אני רוצה לפנות למשפחת אבו שרך. הייתי אצלכם גם בימי האבל ואנחנו ממשיכים לטפל גם בכם וגם בילדים. שנית, צר לי שאני צריכה לברך על קיום הדיון כרגע, בנסיבות האלה, אבל זה דיון כל כך חשוב, במיוחד לאור הנתונים שתכף אני אציג, עכשיו, שנכון ללפני שבועיים כשישבנו עם המשטרה על מנת לעשות את טיוב הנתונים של נשים מאיומות, נכון להיום – תקשיבו טוב – יש 80 נשים מאוימות בלוד, כאשר 60 מהן בחברה הערבית. זה הנתון מלפני שבועיים, והוא פה מונח.

הנתון השני הוא לא פחות חשוב, אנחנו לא ישנים טוב בלילה, אני, באופן אישי, לפחות שני מקרים של אלימות במשפחה מדי שבוע – במשטרה מקפיצים את גורמי הרווחה. לפחות שניים, כאשר בממוצע שנתי בין 80ל-70% הם מהחברה הערבית. אלה הנתונים היבשים שעל זה - - -שני מקרים לפחות, אני מדברת. זה רק אלימות במשפחה, לא דיברתי על כל שאר הדברים.

הדילמה הכי קשה שלנו שאין לנו מה להציע להם, כיוון שהפתרון הקל - - -

אפשר להתחיל בזה - כמה עובדות בנושא אלימות קיימות בלשכה אצלך?

במרכז נגד אלימות במשפחה יש לנו שני תקנים. זה מה שמשרד הרווחה נותן. שני תקנים לטיפול בנושא של אלימות במשפחה וחצי תקן עו"ס משטרה, זהו. זה מה יש.

מול 80 נשים מאוימות?

כן.

וכמובן – אין מה לספור כמה נשים סובלות באלימות.

- - -

לא, לא. אני מדברת כרגע באופן כללי. אמרתי 80 נשים מאוימות - - -

זה הנתון מלפני שבועיים כשישבתי מול מפקד המשטרה - - -

כל עו"ס אצלך, בכמה תיקים מטפלת? כמה נמצאים אצלך עכשיו והיא מטפלת בהם?

באלימות במשפחה או באופן כללי?

במרכז למניעת אלימות.

יפעת מנהלת המרכז תדבר גם, תכף, אבל חשוב להגיד שהטיפול באישה מאוימת הוא לא טיפול רק של עו"ס של המרכז – זה טיפול משולב: עו"ס משפחה ועו"ס משטרה, עו"ס מקלט ועוד כל מיני - - -

וכמה עו"ס ערביות נמצאות אצלך בלשכה?

נכון להיום – 2.

2 בתקנים מלאים?

לא. יש אחת ב- 3/4 משרה, ויש לנו 50% ועוד 50% כרגע בתקן טיפולי שהוא תפקיד יותר טיפולי בפרויקט ספציפי.

כלומר, פחות מ-2 תקנים.

נכון. אני רוצה להגיד לכם ספציפית - - -

על 60 נשים מאוימות.

לא. על העיר לוד כולה. לא רק באלימות, בכל סוגי הבעיות.

- - -

אני רוצה להגיד – בואו לא נפספס את העיקר. גם כאשר יש עו"ס ערבייה, ויש דברים שאני לא יכולה לדבר עליהם כרגע, ואחד מהם זה שעו"ס ערביות לא רוצות לטפל באוכלוסייה הערבית, הן מפחדות. אני אומרת את זה בצורה ברורה מאוד ואני לא רוצה להרחיב מעבר לזה את הדיבור. זה חשוב מאוד. אין לי בעיה. כל מכרז היום של עובדים סוציאליים פתוח גם לחברה הערבית, שיבואו לכל מיני פרויקטים, לכל מה שהם רוצים – אבל תבינו שזו בעיה.

אני חייבת - -

אבל כמה תקנים יש?

את יודעת ואני יודעת, ויודעים – כשנאבקנו על תקנים לחברה הערבית זה הגיע מתקציב מיוחד מממשלת ישראל, בתוכנית מסוימת. זה לא תקציב קבוע. העובדים שאת העסקת וגייסנו, העובדים הערבים שהיו בסכנת פיטורין, במרץ, עד שהיתה התערבות מיוחדת של ועדת הרווחה שהמשיכה את הכסף, זה לא תקציב מובטח.

טענה כלפי לשכת הרווחה בלוד. נאבקנו על פתיחת מרכז יום לנערות ערביות עד שנפתח באמצע שכונת גני אביב, של העלייה הרוסית. השירותים שהרווחה היום מספקת, ויכול להיות שזה בגלל דלות אמצעים, אני לא יודעת – אבל אני יודעת על עובדת סוציאלית ערביה שרצתה לגשת למכרז תקן – טיפול באלימות במשפחה בחברה הערבית, זה היה מכרז לדוברי ערבית, והיא נמנעה מלגשת. אמרו לה – זה תפקיד שכבר אויש על ידי עובדת סוציאלית יהודייה. אז בואו נחשוב מה קורה לארבעת העובדים הסוציאליים, בואו נבדוק אחד-אחד שגייסנו ב-2012, כולם למעט אחת בחצי תקן נשאר ברווחה בלוד, למה? כי אין עובד סוציאלי ערבי. נטלי יושבת פה והיא היחידה, אולי, הבכירה, ברווחה. אנחנו מדברים על יותר מ-60 עובדים על אוכלוסייה שהיא מוכת אלימות ואת יודעת ש- - -60 תקנים של עובדים סוציאליים שמתוכם 1 וחצי לאוכלוסייה הערבית. זו שערורייה.

אבל יש כאן איזשהו משהו במה שאת אומרת, סמאח. זה נשמע כאילו יש איזשהו אינטרס פנימי של העירייה, של האגף, לא לקלוט עובדים מהחברה הערבית. זו אמירה שהיא איננה לעניין והיא לא במקום – לא פה בכנסת ולא - - -

- - - את הקורות חיים שהיגיעו - - -

אני שאלתי באופן מאוד ספציפי – כמה עובדות יש שעובדות עם ערביות, לאוכלוסייה הערבית. נאמר לי – אספנו את זה, וזה יצא תקן וחצי.

את שאלת כמה יש לאוכלוסייה הערבית. אין לנו תקנים צבועים לאוכלוסייה הערבית או האתיופית, או כל אחת אחרת. כולם מטפלים בכל. כשבא בן אדם למחלקה שואלים אותו מה הוא צריך. אם הוא צריך משהו שקשור לאלימות במשפחה הוא ניגש למרכז, ושם הוא מקבל את השירות. אין לנו - - -

אוקיי, אבל שני תקנים לנושא האלימות.

בכלל, בכל העיר. לא דיברתי על המגזר הערבי. זה בדיוק מה שאני רוצה שתבינו.

60 תקנים יש ללשכת הרווחה, מתוכם רק שני תקנים לנושא האלימות, בעיר לוד?

שניים לנושא האלימות, אבל מה שמדובר כאן – שמתוך ה-60 יש שני עובדים סוציאליים ערביים שעובדים במחלקה.

אוקיי, אני רוצה לדעת – יש לכם תוכניות מיוחדות שמועברות בעיר, בנושא האלימות?

כן. אל"ף, יש לנו בשנה מעל 400 פניות למרכז לטיפול באלימות. בשנים האחרונות יש לנו עלייה במספר הנשים הערביות שבאות לקבל מענה טיפולי. אנחנו עומדים היום של 1/3 מהפניות - - - שמבחינתנו זו קפיצה מאוד גדולה, מה שמראה את האמון של האנשים בנו, כמערכת, את היכולת שלהם להגיע ולקבל עזרה, למרות הפחד המאוד גדול.

המענים שאנחנו היום נותנים – יש לנו בית חם לנערות ערביות, שפועל, יש לנו פעילויות מניעה במסגרת הרשות למלחמה בסמים, יש תוכנית גשרים שפועלת באחד מבתי הספר הערביים. עשינו תוכניות לנערות מאורסות, יש תוכניות של תעסוקה מותאמת לנשים ערביות, שיוכלו לפתח תעסוקה בתוך הבית כדי שיתחילו לפרנס את עצמן, לנשים שלא מתאפשר להן לצאת לעבוד בחוץ. יש מועדוני נשים לנשים ערביות לפי חתך גילאים, שבתוך הפעילות עצמה יש פעילות גם חברתית, גם תרבותית, וגם פעילויות של מניעת אלימות – גם שם וגם בבתים החמים של הנערות.

אני מחכה לשמוע. חלק חסר, כי להעביר תוכניות לנשים למניעת אלימות? עד כמה שידוע לי הן אלה שסופגות. זה לא נקרא מניעה.

נכון, זו לא מניעה. אם אנחנו מצליחים להוציא אותן מהבית למועדוני נשים ולהצליח להביא אותן לדבר על מה שקורה בתוך הבית – זה לא משהו שעד עכשיו היה להן מספיק אומץ לעשות. זה שמגיעות מעל 100 נשים ומדברות על מה שקורה להן זה לא משהו שהן היו עושות. זה שנשים מגיעות לשיחות פרטניות עם עובדות סוציאליות, זה לא משהו שהן היו נוהגות לעשות. אז אפשר להקטין את הדבר הזה ולהגיד שזה לא שווה כלום, ואפשר להסתכל עליו ברצף ולהגיד- - -

אני אחליט מה אני אגיד על הדברים.

בסדר. אני אומרת את דעתי. אנחנו עושים כמה שאנחנו יכולים. ברור לנו שבתוך העשייה אפשר לעשות יותר וצריך לעשות יותר. אנחנו צריכים עוד תקציבים. אנחנו צריכים עוד תקנים. אנחנו נמצאים במקומות מאוד לא פשוטים סביב הנשים המאוימות וסביב האיומים שגם לא פעם אנחנו מרגישים בהם. אני לא יודעת לכמה מכם יצא לעבוד עם אישה שאחר כך נרצחה, ומה מרגישה עובדת שמלווה אישה שאחר כך היא נרצחת, ואיזו תחושה זה מעורר בנו. לשים אותנו במקום של קצת אשמה זה לא נוח, כי תאמיני לי, אם היו עוד דברים שאנחנו – ואני מדברת כאן בשמי ובשם כל הצוות שלנו – היינו יכולים לעשות כדי למנוע, היינו עושים.

אני לא מבינה למה זה צריך לרדת לפסים האלה. אף אחד לא האשים אתכם. אנחנו מדברים על מערכת ואנחנו בודקים את המערכת, וחובתנו לבדוק את המערכת. אני עבדתי שנים רבות עם נשים מאוימות, ואני יודעת טוב מאוד מה זה עושה למישהי שעובדת עם אישה והאישה נרצחת. אני ידעתי את זה על בשרי ואני עדיין מכירה את זה מקרוב. אף אחד לא פנה אליכם באופן אישי ולא בדק ולא האשים בשום דבר אישי. יש מערכת שאחראית ואותה בודקים. כשאומרים לי שיש 2 תקנים בעיר שיש בה 60 נשים שנמצאות באיום באוכלוסייה הערבית, ו-20 יהודיות, זה אומר דרשני. זה אומר שהמערכת לא יודעת מה סדר העדיפויות שלה, וזה אומר שהמערכת כראה מקצה את המשאבים לדברים אחרים שנראים יותר חשובים, ועל זה אנחנו מדברים פה.

אנחנו נצטרך באיזה שהוא שלב לסיים כי השידור גם יסתיים.

אני, בתפקיד שלי, יושבת ראש ועדות, אני גם ניהלתי מקלט בעבר ואני כיום גם חלק ממערך הכוננות שפיתחנו באגף, כדי לטפל בכל אישה שמגיעה אחרי שעות העבודה להתלונן ולדווח על סוג של אלימות. מה שאנחנו, לצערי, שומעים בתקשורת זה רק קצה הקרחון. רוב הנשים לא מגיעות לרצח. אנחנו מדברים על איומים, על חבלות - - -

גברת, חמש שנים אני מתלוננת ואף אחד לא שמע אותי.

- - - על המון המון דברים שלא מגיעים באמת לתקשורת, שאנחנו מגיעים בלילה ומטפלים בהם. לצערי בשנה החולפת מאוקטובר הקודם עד אוקטובר הזה, אל יותר מ-100 נשים הגענו בשעות הלילה לשוחח אתם בתחנת המשטרה, כאשר מעל ל-3/4 מהן הן החברה הערבית.

התסכול שלנו, כונני הרווחה, הוא מאוד מאוד גדול, כי לא כל אישה שמגיעה להתלונן צריכה את המקלט, ולהפך – לא כל אישה שנמצאת בסכנה גם מסכימה להתפנות ולקבל את ההגנה. אז אנחנו כמערכת רווחה חושבים שיש פה צורך עז וראוי לדיון רציף ומקצועי, רב מערכתי - - -

זה מה שרציתי לשאול אותך – האם יש איזושהי מסגרת רב מערכתית בתוך לוד שמקיימת ישיבות, כוללת את המשטרה, כוללת את החינוך, כוללת את הרווחה, בודקת מה המצב?

יש מה שנקרא "נוהל אורות אדומים" שמשרד הרווחה פיתח לפני שנתיים. אצלי, יש אורות אדומים כל שבוע, כל שבוע. כל שבוע – נציג המשטרה, פלוס חינוך, פלוס רווחה יושבים סביב שולחן עגול ודנים על מקרה, איך אפשר - - -

אורות אדומים, עד כמה שזכור לי, זה במקרים ספציפיים. אני מדברת על גישה מערכתית שבאה ואומרת: העיר לוד מוכת אלימות ורציחות. מה אנחנו עושים במקרה הזה? האם יש איזושהי ועדת היגוי – אני לא יודעת – שדנה ומסתכלת באופן מערכתי?

אנחנו קודם כל צריכים לטפל במה שיש לנו. כשאני אומרת לך שאנחנו לא ישנים טוב בלילה בגלל 60 מקרים של אלימות נגד נשים, אני לא מצליחה אפילו לצוף כדי לראות. אני ראיתי, שמעתי את האישה. אני לא יכולה כרגע לדבר הרבה אבל אני אומרת לך שמקרים כאלה יש לנו הרבה מאוד, ואנחנו מנסים כל יום לראות. להגיד לכם שלא יהיה הרצח הבא? אז אני אומרת לכם שאני לא יכולה להגיד את זה. לא יכולה להגיד את זה.

אני מבינה את הקושי שלך, אבל גברתי, זה נכון, צריך להגיש ולאפשר הגנה לנשים שעכשיו נמצאות בסכנה, אבל אם רוצים שלא ניכנס לבוץ הזה ולא נוכל לצאת ממנו, חייבים איזושהי מסגרת שתסתכל באופן מערכתי, תטפל ותשלב זרועות בין כל הארגונים.

אני לא אוכל לתת לכל אלה שמבקשים לדבר, אנחנו היינו צריכים כבר לסיים.

- - -

לא, לא. אי אפשר ככה.

אני אקרא לכם תוכן של SMS שקיבלתי לפני יומיים לאחר האירועים באום אל פאחם. אני עיתונאית, אין לי קשר למשטרה. כשאני מקבלת ממישהו שהוא מאום אל פאחם, וזה אחד מעשרות SMS שאני מקבלת, גם מאנשים וגם מנשים מלוד – והוא אומר לי: באום אל פאחם עכשיו: שורפים בתים, יורים בכמה מקומות, המצב מפחיד ואין אחראי ברור בשטח. שומעים צרורות.

הוא שולח לי, להביע את המצוקה שלו, במקום להתקשר ל-100. הוא שולח לי: שריפות, אנחנו שומעים ירי, לא רואים שום דמות אחראית בשטח. הם מפוחדים, שולחים אלי את המצוקה ב-SMS, במקום להתקשר למשטרה, ל-100. זה מצב עגום. יש כאן משהו לא בסדר שהאזרחים לא מרגישים שהמפלט שלהם, הגוף שהם צריכים לפנות אליו הוא המשטרה. נקודה שנייה – ממה שאני רואה במעקב שלי אחרי נושא האלימות נגד נשים, הכשל והיחס בין המשטרה ובין ארגוני נשים, אם זה נשים נגד אלימות, או כל ארגון שעובד בתחום – זה יחס של עוינות. זה כאילו שהם נגד. ההפך. מה שאני רוצה לראות זה שיתוף פעולה. אם לארגונים האלה יש מידע שאתם, כמשטרה, לא יודעים, תשבו אתם יחד. תרוויחו מהידע שלהם ומהקשר שלהם עם השטח. אני מבקשת לראות יותר שיתוף פעולה בין המשטרה ובין ארגוני הנשים. הם עושים עבודה נהדרת ויש להם הרבה מידע. אתם באותה זירה, בכל זאת.

אני רוצה לתת לנח קורמן, מנכ"ל עמותת "בת מלך" לדבר. הוא שלח לי SMS ברגע הרצח של דועאא, הביע תנחומים ואמר: עאידה, חייבים לעשות משהו. בבקשה.

גברתי, יושב ראש הוועדה, תודה. בנות משפחה יקרות. אני מייצג כאן את הנשים מהמגזר הדתי והחרדי שהן קורבנות לאלימות במשפחה. אני באתי להזדהות בעיקר עם זכרה של דועאא, ה' ייקום דמה, ולזעוק על דמה השפוך. בחברה הדתית והשמרנית, גם היהודית וגם הערבית, כשיש העדפה יותר לגברים שנמצאים בעמדות מפתח, יש גם מקום, הרבה מקום להסתרה של האלימות כלפי נשים. בערב פסח התקשרה אישה מבית שמש למוקד המשטרתי וביקשה עזרה כי בעלה מכה אותה. המשטרה שלחה ניידת. ניידת היגיעה אל האישה לדירה. בתוך כמה שניות התאסף המון של גברים סביב השוטרים והניידת. הם הפכו את הניידת על הגג, היכו את השוטרים וחילצו את הבעל האלים מהמקום. אז חברה שנותנת גב לבעלים אלימים יכולה להיות גם כאן וגם כאן, ואנחנו צריכים להפסיק את זה. גברתי, את יודעת אולי שגם שבמקלטים לנשים מוכות, בכל המקלטים, לאו דווקא בשני המקלטים לנשים ערביות, יש אחוז מאוד מאוד גבוה של נשים ערביות – כמעט 50% בכל המקלטים הן נשים ערביות. כ-20% נשים דתיות.

נקודת האור היחידה שאפשר למצוא בתוך החושך הזה זה גם דברים שאמרו – שנשים יותר פונות, נשים מעזות להתקשר למשטרה ולפנות לרשויות הרווחה. מצד שני, אם הממשלה לא תיתן מענים יותר ספציפיים ויותר רחבים לאוכלוסיות האלה, לאו דווקא במענה של שוטר אלא גם בחינוך, מניעה והסברה – אז לא עשינו מספיק. שנה טובה לכולם.

שנה טובה. גברת רות רזניק, בקצרה, בבקשה.

קשה מאוד לדבר קצר. ראשית , אני רוצה להשתתף בצער המשפחה והחברות של דועאא שנרצחה, ולציין גם לטובת משטרת לוד - בכל מדינת ישראל יש נשים מאוימות אבל ממשטרת לוד אני, במשך 35 שנה בלילות מקבלת פניות ומקבלת נשים בסיכון גבוה. אני, אישית, במקלטים שלי, החזקתי נשים שבסופו של דבר קיבלו החלטות ונרצחו. נשים ערביות, גם יהודיות. דבר הכי חשוב שאני חושבת שצריך לציין שאין רצח סדרתי כמו שיש בלוד. אין, אני לא מאמינה שיש עוד מקום בעולם כזה, וזה צריך יחס מיוחד והתייחסות שונה לחלוטין מאשר בכל מקום אחר בעולם. אין דבר כזה. 40 נשים נרצחו בעיר אחת, ועולם כמנהגו נוהג? מה זה כאן? זה יכול להמשיך ככה? זה קטל נשים סדרתי. וכאן העניין – מי שנרצחה, נרצחה. חבל, בוכים עליה. אני רוצה שלא תהיינה עוד נשים שם שתרצחנה. אחד הדברים הכי חשובים שלא מתבצעים זה מניעה, וחינוך לדור הבא שגוף האישה אינו טריטוריה כבושה של גברים. אני פונה אליך, ד"ר טיבי. אתה, שאתה גניקולוג, אתה צריך לעמוד בראש המאבק. אתה יודע מה אישה עוברת. לא יכול להיות דבר כזה שגברים סבורים שהגוף של האישה הוא טריטוריה בלעדית שלהם או של המשפחה. לא. הגוף של האישה שייך רק לה.

נמצא אתנו שייח' אמין כנעאן שהוא גם אב שכול, שביתו נרצחה על ידי בן זוגה.

בסם אללה א-רחמאן א-רחים. (=בשם אלוהים הרחמן והרחום) אני באתי היום לכאן שוב בראשית לומר לכם גם שנה טובה למרות כל הכאב, וגם לשנה ההג'רית. השנה ההג'רית הייתה ביום ראשון וראש השנה היה ביום שני. כאב לי כל מה שקרה לדועאא ז"ל. הזדעזעתי. אני רוצה להגיד למשפחה – המקרה שלכם קרה אחרי החג. אני, ב-2009, אשתי הכינה בצק לקראת החג. הבצק נשאר 130 יום. לא חגגנו. החג ב-2009 היה בנובמבר, 20 יום לפני החג. אבל אני זקוף קומה גם עם הילדים שלי זקוף קומה, כי הבת שלי לא נרצחה כפי שמקובל בחברה שלנו, שכאשר שומעים על רצח קודם כל שואלים - מה עשתה. ביתי לא עשתה. אני שותף אתכם ואני שותף עם כל בית בישראל – לא חשוב אם זה יהודים או ערבים. אחרי הרצח אני נפגשתי עם שר הרווחה והשירותים החברתיים, מר הרצוג, שהוא היום יושב ראש האופוזיציה. אמרתי לו – ההצהרה הראשונה שיוצאת מלשכת הרווחה אחרי כל רצח: אין למשפחה תיק ברווחה, כדי לצאת מגדר חובה. מה דעתו של אדוני שבכפרים הערבים יעשו ראיונות חתך, וכל אלה שמתחתנים - - -כי האלימות נמצאת באליטה היום. הבעל בעל אמצעים והאישה דלת אמצעים, והמשפחה שלה רוצה לתת לה להתחתן כי יש לו אמצעים, ושם היא עוברת מסכת גיהינום. אז אולי שם יהיו ראיונות חתך מה קורה שם.

אני רוצה לקצר בדברים. אני מקווה שדועאא, שנשמתה תעלה השמימה, ואני רוצה להגיד בערבית את הפסוק האחרון בקוראן:

(אומר דברים בשפה הערבית, להלן התרגום החופשי:)

אחים, אם המנוחה ואחיותיה. בשם אלוהים הרחמן והרחום. נאמר בקוראן בסורת ההצהרה, פסוק 51:

"אֱמֹר, דבר לא יפגע בנו זולת הדבר אשר כתב לנו אלוהים. הוא מגיננו, ועל אלוהים ייסָמכו המאמינים" ( לקוח מתרגומו של אורי רובין לקוראן).

האל ירחם עליה ויאריך את ימיכם.

אינשאללה, ניפגש רק בשמחות.

אני חייב להתייחס לדברים שעלו כאן, ונשאלו שאלות. לשאלת כוח האדם – אנחנו חיים עם שמיכה מצומצמת ברמת כוח האדם במרכזים לטיפול באלימות. אני חייב לציין שבחברה הערבית פתחנו 13 יחידות חדשות בשנה האחרונה. יש 24 שהיו קיימים ב-2015, וב-2016 נפתחו 13 יחידות, לא כולן עדיין מאוישות. זו הבעיה הנוספת שאני רוצה לציין – קושי מאוד מאוד גדול לגייס כוח אדם לצורך הטיפול באלימות במשפחה בחברה הערבית. אנחנו עובדים בתוך המחלקות, במיוחד במגזר הבדואי בנגב, שאנחנו היום בניסיון לתנופה בשינוי הזה, עובדים לא מעוניינים לעסוק בתחום הזה של אלימות במשפחה מכמה סיבות. אחת הסיבות היא נושא היקפי המשרה והתקציבים המועברים, זה אחד. דבר שני, זה הנושא של החשש של האנשים האלה לעבוד אל מול משפחות, חמולות בתוך החברה שלהם, והם נמנעים להציע את המועמדות שלהם. זאת אחת הבעיות שיש בגיוס כוח האדם דווקא בחברה הערבית, שאנחנו מאוד מעודדים. אנחנו לא צובעים את כוח האדם הזה כי אנחנו יודעים שאם אנחנו נצבע, בסופו של דבר לא נפתח מרכזים, אבל הבעיה הזו אכן קיימת.

כל האנשים כאן דיברו על שיתוף פעולה בין המשטרה לרווחה אבל לא אמרו מה הוא. ביוזמת המשטרה לפני שנה נכתב נוהל לנשים מאוימות שמקיים דיון שוטף בין שני הארגונים האלה, וחשוב לצין אותו. אני חושב שהוא נותן איזושהי תנופה נוספת בכל הנושא של המעקב, לפחות, והזנת המידע בין הגופים. אז זה, באמת, היה ביוזמת המשפחה ובשיתוף אתנו ואני חושב שחבלי הלידה של זה בשנה האחרונה – מתקדמים.

הנושא של הדיון היישובי – כמו שאת יודעת ואת הובלת את זה, הוועדה הבין-משרדית שהיום מסיימת את עבודותיה ובחודש וחצי הקרובים מגישה את המסקנות - - -

ב-22 בנובמבר ידווחו לנו פה על עבודתה.

נכון. תוך חודש תגובשנה כל המסקנות. אחת המסקנות בוועדה זה הנושא של הוועדות היישוביות בנושא של אלימות במשפחה שייכנסו את כל הגורמים הטיפוליים ברשויות המקומיות, מרמת הבריאות ועד רמת חינוך ומשטרה, כדי לנסות ולקדם את הסוגייה הזו ברמה היישובית.

אני מודה לך. אני חייבת להגיד שככל שהרגשת חוסר הביטחון והשתוללות הפשע בחברה הערבית תלך ותבגר ולא תהיה אכיפה יותר ויותר קשה, יהיו יותר ויותר גורמים אשר יפחדו להיכנס למלכודת הזו, אם זה עובדים סוציאליים, אם זה פסיכולוגים, אם זה מורים – ככה הפחד ישתלט על כולנו, והדברים מתגלגלים לפתחכם.

אחותה של דועאא, בבקשה. אנחנו חייבים לסיים.

אני רוצה להפנות את המילים שלי למשטרה. מה שנאמר פה זה חמור מאוד. רוצח שמקבל 5 שנים – זה חמור מאוד. אם באתי לפה עם 50% אמונה אני אצא מפה – אני לא בטוחה. כל אלה שמאוימות לא בטוחות. 5 שנים זה סתם. אם ביום המשפט, גם אם יש עד, וגם אם הכתובת על הקיר, במקרה של דועאא, גם אם היו תלונות במשטרה, ומה שאמרת הוא חמור – אתה אמרת שהיא שלפה את התלונה, היא לא שלפה את התלונה. עורך הדין שלהם גם אמר את אותו הדבר. זה גם חמור מאוד. זה נותן לי את ההרגשה שזהו, גם התיק הזה ייסגר על כבוד המשפחה, אם לא כבוד המשפחה – ייקחו אותם, יסגרו אותם ליומיים שלושה ויסגרו אותם, ופה אתם תפתחו עוד מלחמה. עוד מלחמה תיפתח שם כי אנחנו נבקש את הילדים, ניקח את הילדים אלינו, אבל הם לא יפסיקו. הם ירדפו אחרינו, אחרי האחים שלי, אחרי המשפחה שלי. הם לא יפסיקו עם זה. אתם יודעים טוב טוב איזו משפחה זו. הם סוחרי נשק. אם לרוצחים מגיע לרצוח ולקבל עונש מאסר של חמש שנים, אני בעצמי אם התיק של אחותי ייסגר, אבוא למשטרה ואבקש נשק חוקי להגן על עצמי. אם אתם לא תגנו עלי אני אגן על עצמי. אני אבקש נשק חוקי.

השאלה אם תקבלי.

ביום שישי, יום שבת, יום ראשון היו צרורות. לא הייתם יכולים לשים ניידת אחת מול המשפחה, ככה סתם כדי להרתיע? עשיתם את זה? – לא. איך אני ידעתי? הייתי שם, בלוד, הרי אני ביפו. הייתי אצל ההורים שלי וראיתי את הילדים של אחותי, עוד פעם חזר להם הסרט של הרצח של אמא שלהם. יום שישי, יום שבת, יום ראשון, כל יום היה צרור, ואתם יודעים ואתם מודעים. זה חמור מאוד.

אני חושבת שאנחנו יכולים לשבת עוד שעות ולדבר, ועוד יעלו עוד טענות, כאשר אני מבינה - - - אני לא יכולה להגיד לא. תפדאלי, אמא של דועאא.

אני רוצה להגיד שזה לא הרצח האחרון, אבל אני מקווה שזה יהיה הרצח האחרון באכזריות הזו, מול העיניים של הילדים שלה, אבל הם לא יפסיקו לרצוח אנשים. עד שבתי המשפט והמשטרה מוציאים לחוקק חוק שיתלו אותו מול אנשים ויגמרו עליו, אז כל אחד שיחשוב לעשות את הדבר הזה יחזור אחורה. שלא יעשו את זה, אחרת הם לא יפסיקו לרצוח אנשים. רק בצורה כזו – לחוקק חוק שיתלו אותו מול אנשים עד שימות, וזהו.

גם מאסר עולם אנחנו רוצים.

- - -

תמיד קשה לי בישיבות האלה, כי אני יודעת שעד שמגיעים נשים לפה רוצים להשמיע את צעקתן וקשה לי להשתיק, אבל אנחנו חייבים באיזה שהוא שלב לסיים את הישיבה הזו, וכנראה, כנראה, לצערי – זו לא תהיה הישיבה האחרונה. כבר קיימנו כמה ישיבות בנושא של רצח נשים, ואם המצב ימשיך להיות ככה כנראה נצטרך לקיים עוד ישיבות, לצערי הרב.

אני קודם כל רוצה להודות למשפחתה של דועאא ולשאר המשפחות השכולות שהגיעו, לנשים האמיצות שהגיעו, ולס' שהגיעה ונתנה את העדות שלה. אני חושבת שאם אני אשמע עוד מישהו שיגיד – לא רוצים, הנשים הערביות לא מתלוננות, לא מגיעות, לא משתפות פעולה, אני חושבת שזה יהיה כתב האישום הכי גדול נגד מי שיפתח את הפה בנושא הזה. הרי הנשים הערביות כבר נמצאות בחזית. הנשים הערביות יצאו כבר נגד כל הדעות הקדומות, והן נלחמות על החיים שלהן. צריך רק לתת להן את הגיבוי כדי שייאבקו להמשיך לחיות בכבוד ולהמשיך לחיות. אז קודם כל, אני מודה לכן על זה שבאתם והשתתפתן.

לסיכום, אני מבקשת מהמשטרה לתת לי את המידע שנדרש סביב המקרה של ס', ולדווח לי מה נעשה עם שני השוטרים שהוגשו נגדם תלונות על זה שאמרו את האמירות האלה לס'. האם בכלל נפתח תהליך משמעתי אתם על הדברים שנאמרו? הם נחקרו הדברים? ומה הולכת המשטרה לעשות כדי להגן על החיים של ס' ושל שאר הנשים? אני ארצה גם כן לקבל מידע יותר מדויק בעניין התיקים, כמה תיקים בלוד וברמלה היו בחמשת השנים האחרונות של תלונות על אלימות, ומה נעשה אתן, באוכלוסייה הערבית. כלומר, האם עדיין פתוחים, כמה נסגרו, כמה הועברו לפרקליטות עם המלצה להגשת כתבי אישום – ארצה לדעת את הכל, וב-15 מקרי הרצח שהזכרתי, איפה עומדים התיקים האלה. אני מבקשת לקבל את המידע הזה לוועדה.

ברור לי שיש מחסור אדיר בטיפול במערכת הרווחה ואנחנו נפנה גם למשרד הרווחה בנושא הזה, ונרצה לקיים דיון על איך יכול להיות שבעיר מוכת אלימות בצורה כזו ורציחות, יש רק שני תקנים לטיפול באלימות. זה מה שנקרא לא הפקר, אפילו - רשלנות פושעת, לא אצל העובדים הסוציאליים, אני מדברת, אלא אצל אלה שמקצים את התקציבים, ואלה שמחליטים על סדרי העדיפות ואיך מתנהלים הדברים, אבל בכל זאת, גברתי, את מנהלת לשכת הרווחה. עד כמה שידוע לי את יכולה גם כן לעשות שינוי פנימי שיתמודד עם הטרור הקיים בעיר לוד, גם מבחינת הקצאות המשאבים. אני חושבת שהגיע הזמן לעשות את זה. אני אפנה גם ואבקש להקים גוף – לא צריך לחכות לוועדה, זה האל"ף-בי"ת שהיו אמורים לחשוב עליו: אם עיר נמצאת במצב של תוהו ובוהו כזה, היתה אמורה להתקיים איזושהי מסגרת עירונית שכוללת את מערכת החינוך, מערכת השיטור, מערכת הרווחה – את כל הגורמים הרלבנטיים, כולל נציגות ציבור ולא רק נציגי ציבור, ולקיים שיח ולנסות – כולל ארגונים שפועלים בשטח, ולשים תוכנית פעולה עירונית למאבק באלימות וברציחות האלה. אני קוראת לכם, ואני אפנה לגורמים הרלבנטיים להתחיל מחר כבר בנושא הזה.

אנחנו נקבע לאחר מכן סיור של הוועדה בשתי הערים – בלוד וברמלה, כדי להכיר את המצב מקרוב ולראות האם נעשה שינוי, איכשהו, בשטח, או לא. הסיור יכלול גם את הרווחה וגם את המשטרה, אבל גם כן נרצה לפגוש את הציבור שם. אני שוב מזכירה שבזמנו העליתי את הדרישה וכבר הנחתי הצעת חוק לרשות למניעת אלימות נגד נשים, הרשות שתתכלל את כל המאמצים של המדינה בנושא הזה. אני חושבת שדיון כזה מדגיש כמה חשוב להקים רשות כזו וכמה חשוב לתמוך ברעיון הזה.

אני פונה למשטרה ואומרת – הועלו דברים מאוד קשים, שאם היה משהו שצריך להדיר שינה מהעיניים, זה מה ששמענו היום. זה שאומרים שיש יריות ואפילו ניידת משטרה לא נכנסת לתמונה, זה אומר דרשני. אני חושבת שגם הועלו הרבה שאלות בקשר לאנשי פשע שקיימים בלוד ורמלה ומהלכים אימים על הציבור ועל נשים באופן כללי, וכנראה כנראה מרגישים כל כך בנוח ובחופש לפעול, ואם הם מרגישים ככה, צריך לשאול למה המשטרה נותנת להם את ההרגשה הזו, או במעש או בחוסר מעש, אבל למה פושעים יכולים להרגיש בנוח ולהלך אימים – זו שאלה קרדינלית שצריך לעשות אתה משהו, ואי אפשר לעבור עליה בשקט.

אני חושבת שהגיע הזמן לבדוק את תפקוד המשטרה בלוד וברמלה. היה פעם מפקד תחנה שהביאו לפני כמה שנים, שהנהיג משטר חירום ברמלה. תוך שנה שלמה הפושעים חששו לצאת מהבתים, ואז, פתאום, תוך שנה – הוא הועבר מהתפקיד שלו. אולי הגיע הזמן לבדוק מה היה הפיילוט הזה שהונהג ושכתבו עליו בעיתונות. אני חושבת שהמשטרה צריכה לבדוק את העשייה שלה, ואנחנו נפנה גם כן למבקר המדינה ונדרוש באופן רשמי בדיקה מהותית לתפקוד גם של המשטרה וגם של הרווחה בשתי הערים, בכל הקשור לרצח נשים ערביות.

אני מודה לכולכם, אני מודה גם לאתר פאנט ששידר ואימץ את הישיבה הזו, ואני מאוד מקווה שהצער של משפחת דועאא שאני יודעת שהוא גדול, יקבל לפחות תשובה ומענה ותראו את הרוצח של דועאא נרקב מאחןרי סורגים.

ורק משפט אחד: לדרוש משירותי הרווחה ושירותי הבריאות המשך טיפול בילדים של הנקטלות. זה לא נעשה.

ברור.

זה לא ברור בכלל, זה לא מתבצע.

תודה לכם, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:26