הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 144

מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי

פרוטוקול מס' 128

מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד

יום שני, י' בשבט התשע"ז (06 בפברואר 2017), שעה 11:00

נערות וצעירות בסיכון בחברה הערבית והמענים הניתנים להן

חברי הוועדה: עאידה תומא סלימאן – יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי

יפעת שאשא ביטון – יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד

עליזה לביא

עמיר פרץ

יוסף ג'ברין

מסעוד גנאים

חנין זועבי

אוסמה סעדי

ציפי נחשון גליק - מנהלת שירות לנוער, צעירות, צעירים - משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

מימי אקרמן - מנהלת פיתוח 360 - התכנית הלאומים לילדים, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

איילת כוכבי סמסליק - מפקחת ארצית, רשות חסות הנוער, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

אילן שמש - מנהל תחום קידום נוער, משרד החינוך

איריס מנדה בן יעקב - ממונה על חינוך למיניות, משרד החינוך

זהר סהר - מנהלת המחלקה לטיפול באלמ"ב ותקיפה מינית, משרד הבריאות

נטע ברק - עורכת דין בסיוע המשפטי ת"א, משרד המשפטים

וואליד חדד - מנחה מגזר ערבי ברשות למלחמה בסמים, המשרד לבטחון פנים

ד"ר נורית יכימוביץ-כהן - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

מרים רבינוביץ' - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

ראוויה גזאווי - עו"ס מדריכה ראש צוות, מרכז השלטון המקומי

באטריז רוזן כץ - יועצת ראש העיר חיפה לשוויון מגדרי ומנהלת, עיריית חיפה

ליאורה שרעבי - רכזת עובדים סוציאליים לחוק הנוער, עיריית לוד

שלם ניתאי לוי - סגן מנהלת האגף לשילוב חברתי, עיריית לוד

רבקה בן ישי - עובדת סוציאלית, עיריית רמלה

סיגל מאור גוטמן - עובדת סוציאלית, עיריית רמלה

פאולה כהן סטרבצ'ינסקי - חוקרת, מכון ברוקדייל

אנה רזניקובסקי - עוזרת מחקר, מכון ברוקדייל

לירון אשל - עו"ד, המועצה לשלום הילד

סעיד יונס - מנכ"ל הפורום הארצי הערבי לוועדי הורים

רסמי עמאש - הפורום הארצי של ועדי ההורים הערביים

מוחמד גרבאן - הפורום הארצי של ועדי ההורים הערביים

איהאב ריאן - הפורום הארצי של ועדי ההורים הערביים

יהודית אילני - ע"פ חנין זועבי

מרים מורביה - יו"ר מטה מאבק הנכים

לינה סבח - מנהלת תחום אל האופק - בתים חמים, עמותת יעדים לצפון

סוהיר ניג'אם - מנהלת אשכול בתים חמים, עמותת יעדים לצפון

יהודית סידיקמן - מנכ"ל, אל הלב ע"ר

נאילה עואד - מנהלת העמותה, עמותת נשים ונערות נגד אלימות

מירית סידי - מנכ"לית עמותת החצר הנשית

ירדן ניזרי - נציג, מועצת התלמידים והנוער הארצית

בני ג'אג'אטי - נציג, מועצת התלמידים והנוער הארצית

רבקה כרמון - מרצה, תכנית אמ"ת לנוער בסיכון

לילי הלפרין - יו"ר, תכנית אמ"ת לנוער בסיכון

דלית אזולאי – מנהלת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי

תמי ברנע – מנהלת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד

הדס גור, חבר המתרגמים

נערות וצעירות בסיכון בחברה הערבית והמענים הניתנים להן

בוקר טוב לכולם, בוקר טוב, חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, יושבת ראש הוועדה לזכויות הילד. אני שמחה להודיע על פתיחת הישיבה המשותפת של הוועדה לקידום מעמד האישה והוועדה לזכויות הילד במאמץ משותף לדון היום בנושא של צרכים ומענים הניתנים לצעירות ערביות שנמצאות בסיכון. אני חושבת שזה צעד מבורך ששילבנו ידיים, שתי הוועדות, בעיני, החשובות ביותר בכנסת. כדי לדון בנושא שכבר הרבה שנים מעלה תהיות ופניות רבות של גם ארגונים שפנו אליי וגם, כנראה, פנו לחברת הכנסת יפעת שאשא ביטון כדי להעלות את המצוקה גם של הנערות שנמצאות במצוקה, אבל גם המצוקה הקיימת במענים לנושא זה. כמו שחלק מכם אולי יודע, אני באה מרקע של עבודה בארגון, הייתי מנכ"לית ארגון נשים נגד אלימות, הארגון שייסד בתחילת הדרך לפני כ-25, 26 שנים את התחלת הפרויקטים והמענים גם לנערות במצוקה וגם לנשים ערביות הסובלות מאלימות. אחד הנושאים שמאוד התקשנו אז וכיום בטיפול בו זה הנושא של נערות במצוקה. במיוחד לאור החסמים החברתיים, אבל גם החסמים המקצועיים הקיימים בשטח. אנחנו היום קודם כל נשמע את המסמך. עיקר הממצאים במסמך שבמקריות רבה גם חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון ביקשה אותו ממרכז המחקר וגם אני במקביל וככה נוצר המסמך ונוצרה הישיבה הזו. אני מעבירה עכשיו לחברת הכנסת. בבקשה, יושבת ראש הוועדה לזכויות הילד.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

תודה רבה חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. אני בהחלט מברכת על הדיון הזה. אני רק אומר בקצרה שהדיון הזה הוא תוצר של סיור שקיימתי במגזר הערבי, בחלק מהיישובים ובו נחשפנו לבתים החמים שם ומתוך כך גם לצרכים הייחודיים שיש לנערות במגזר הערבי. המסמך אני חושבת שמדבר בעד עצמו. אני רוצה רק להעלות שתי נקודות או שתי סוגיות שיעמדו במרכז. האחד זה באמת עניין התקציבים. החלוקה התקציבית וחוסר המימוש של חלק מהתקציבים במגזר הערבי שאנחנו ננסה לתהות על הסיבות. אחת מהן, לטעמי, כפי שאני כבר ציינתי, היא חוסר התאמה של חלק מהתכניות לאוכלוסייה הייעודית הייחודית. ולכן יש צורך אמיתי לבנות תכניות שהן ייעודיות לאותו מגזר עם המאפיינים הייחודיים לו כדי שבאמת נוכל לתת את המענה המתאים והנכון. אני רוצה להודות לחברת הכנסת עאידה על שיתוף הפעולה. אני חושבת שזו הדוגמה לכך שאנחנו שתינו ניגשנו לאותו נושא בלי שידענו אחת על השנייה ובמקום לפעול בשני ערוצים נפרדים בחרנו לאחד כוחות ולקיים ישיבה משותפת ואני מאמינה שזו הדרך שצריך לעבוד וגם אוכל להניב בכך יותר. אז תודה רבה חברת הכנסת. אנחנו נשמע את המ.מ. שיציג את הדו"ח. נורית, בבקשה.

שלום לכולם, שמי נורית, אני חוקרת במרכז המחקר והמידע של הכנסת ואני כתבתי את המסמך על נערות וצעירות בסיכון בחברה הערבית והמענים הניתנים להן. אני רוצה לפתוח בכמה הגדרות. קודם כל, נערות מוגדרות בטווח גילאי 12-18 וצעירות בגילאי 18-25. יש למשרדי הממשלה הגדרות שונות למצבי סיכון. משרד הרווחה פועל לצורך השמה על פי תקנון העבודה הסוציאלית, ואילו התכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון מפעילה הגדרה אחרת, קצת יותר רחבה, שכוללת חיים במצבים שמסכנים את הילדים במשפחתם ובסביבתם, בעלי קשיים בתחומים הבאים: קיום פיזי, בריאות והתפתחות, השתייכות למשפחה, למידה ורכישת מיומנויות, רווחה ובריאות רגשית, השתייכות והשתתפות חברתית, הגנה מפני אחרים ומפני התנהגויות מסכנות שלהם עצמם. לפי ההגדרות האלה משימים את הנערות והצעירות למענים השונים.

היום אני רוצה לדון בכמה נושאים. קודם כל ננסה לקבוע את מספר הנערות והצעירות הערביות בסיכון בישראל וגם את מספר הנערות והצעירות שמקבלות מענים. אני כבר יכולה להקדים ולומר שאין לנו הערכה מדוייקת של מספר הנערות האלה, אבל תיכף נראה ממה המספרים האלה בנויים. בסוף אני אדבר על קשיים וחסמים במתן מענים לאוכלוסיית היעד. נדון בתקציבים, בכח אדם, בסוגי המענים שהנערות והצעירות מקבלות ובהתאמה השפתית והחברתית של המענים לאוכלוסייה.

במיפוי שנערך ב-2011 במסגרת התכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון נמצא ש-23% מהילדים ובני הנוער הערבים בישראל הם בסיכון. וזה שיעור יותר גבוה מהשיעור בכלל החברה הישראלית. מכלל בני הנוער הערבים בסיכון 37% הן בנות.

למה זה רק 2011 ואין נתונים מעודכנים?

התכנית הלאומית התחילה ב-2011. רוב המיפוי נערך אז כדי לדעת למה התכנית צריכה להערך ובמהלך השנים הצטרפו עוד יישובים נוספים לתכנית הלאומית וכל יישוב נוסף שהצטרף נערך בו גם מיפוי. חלק מהנתונים הושגו בהמשך, אבל הסדר גודל הוא שבערך 37%- - -

שש שנים אחרי יש שיפור, יש גידול, יש צמצום. אנחנו מדברים על 5-6 שנים זה תקופה, זה לא - - - אין נתונים לרשויות יכול להיות?

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

אני אקדים את המאוחר ואני אומר משהו, ברשותך נורית. אנחנו ראינו את ההגדרה של התכנית למה אלה נערות בסיכון. ואני אומרת לך, עוד בלי שאנחנו נכנסנו, צללנו פנימה לתוך הנתונים, במגזר הערבי היקף הנערות שהן בסיכון, לא על פי הפרמטרים האלה, על פי פרמטרים נוספים של יכולת בכלל להשתלב בחברה. אנחנו מדברים על נערות שגדלות בתוך סביבה תרבותית מסוימת, עם קושי שפתי כי לא תמיד הן מקבלות את השפה. היכולת שלהן לצאת אל מחוץ ליישוב או לכפר, היכולת שלהן להשתלב בתעסוקה בחברה הכוללת הוא קטן הרבה יותר מכל נערה שגדלה בסביבה היהודית, ולכן יש מאפיינים נוספים שצריך להכניס כדי לאפיין מי היא נערה בסיכון במגזר הערבי מה שאומר שההיקף שלהן הוא הרבה הרבה יותר גדול.

בדיוק זו הנקודה שאני רוצה להגיד. אנחנו חושבים שהמספרים הם פי כמה הרבה יותר מהמספרים האלה.

במיוחד אם לוקחים בחשבון גם את העלייה שנמצאת בנושא העוני למשל בתוך החברה הערבית.

עוני, אלימות, כל הדברים האלה.

האלימות הרווחת יותר זה מעלה את האחוז, ברור. אבל זה כבר מעיד על משהו שאין - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

על מגמה ש- - -

לא, שאין נתונים.

אין נתונים.

כבר חמש שנים.

אבל מה ההגדרה המדוייקת לסיכון. הרי מה הבעיה נניח, לפי דעתי, באופן הגיוני, העובדה נניח שמשפחות מועסקות אמורות להיות ברמת סיכון יותר נמוכה כי הסביבה הביתית שלהן היא סביבה ביתית שאמורה להגן. אמורה, לא יודע, לפי הגיון - - -

זה חלק מהסיכון לפעמים בתוך ה - - -

אולי כן, אולי לא, אני לא יודע. אי אפשר להגדיר את זה ככה. אני מצטער. רוב המשפחות המסורתיות הן באופן כללי סביבה יותר מוגנת מאשר מקומות אחרים.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

חברי הכנסת, בואו רגע ניתן לה להשלים את המסמך ואחר כך ניכנס לסוגיות האלה וננסה להבין.

לא - - - מסמך בלי להבין את ההגדרה.

ולמה ההגדרה של - - - נמצאת בתוך הגדרה - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

ההגדרה של נוער בסיכון הייתה בשקף הקודם כמו שאנחנו נוהגים לאפיין נוער בסיכון: אלימות, פגיעה. אפשר להחזיר את זה.

הנה היא החזירה. יש הגדרה של התה"ס ויש הגדרה של התכנית הלאומית שהן קצת שונות. התכנית הלאומית מרחיבה את היריעה יותר.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

ועדיין לא מספיק.

(דיבורים לא ברורים בין הנוכחים)

בסדר אבל אי אפשר - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

אנחנו לא כופרים בהגדרה אני רק טוענת שכשמדובר באוכלוסייה הערבית זה רחב יותר.

קודם כל, אני דייקתי מאוד טוב בנושא. אמרתי יש הגדרה של התה"ס ויש הגדרה של התכנית הלאומית והתכנית הלאומית הרחיבה את היריעה. זה היה מאוד מדוייק. בבקשה.

תודה רבה. בעקבות השאלה שנשאלה על השנים והאם הנתונים מעודכנים אני יכולה רק לציין שיש מחקר הערכה מאוד רחב ומעמיק שבדק פרמטרים שונים בסיכון של אותם הילדים ומצא שברוב הפרמטרים התכנית פועלת גם במגזר היהודי וגם בערבי. המחקר הרחב גם מצא שבקרב ילדים ובני נוער ערביים היעילות של התכנית הייעודית היא גבוהה במיוחד. כנראה שזה בא על רקע זה שלפני כן לא היו מספיק תכניות לילדים ונוער בחברה הערבית.

אבל אתם פניתם לרשויות וביקשתם נתונים חדשים עדכניים ולא קיבלתם?

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

כן הייתה פנייה ל-82 רשויות, רק 15 רשויות היו. מתוכן בעצם יש מיפוי, תיכף היא תציג את זה.

אני אגיד לך מה הבעייתיות בעניין הזה. ההנחה שלנו היא, ואני רואה שמשרדי הממשלה נמצאים, ההנחה שלנו היא שכל שנה המשרד אמור היה או יכול לספק לנו מה מבט הצרכים בקרב היישובים. זאת אומרת, זה לא נתון שצריך להיות מוסתר או סודי או לא ברור. זאת אומרת, בסוף כל סיכום שנת העבודה במשרד העבודה והרווחה אמורים להגיד לנו כמה נערות במצוקה בכל יישוב ויישוב.

אני רוצה לבקש מחברי הכנסת, חלק מהנתונים שאתם שואלים עליהם יבואו עוד מעט במצגת. כלומר, כמה נערות כן נמצאות במעגל הטיפול יש לנו אותן, אבל זה לא אומר כמה נערות נמצאות בסיכון.

מספר מוחלט.

לא. לא רק שהוא מספר מוחלט, לא כל הנערות בסיכון מטופלות. אנחנו נקבל מידע על המטופלות. בואו נקשיב למצגת עד הסוף ואז נעלה את כל השאלות.

אוקיי. אז בכל אופן המספר המינימלי שאנחנו יכולים להגיד של נערות שהיו בסיכון בשנת 2011 במיפוי הוא בערך 13.5 אלף בחברה הערבית. כאשר מחסור במידע גדול יותר עולה מהעובדה שאין מיפוי של הצעירות הערביות שנמצאות בסיכון. לא נערך מיפוי כזה מפני שהתכנית הלאומית יש לה מנדט לעבוד - - - לחקור ולעבוד ולפעול עד גיל 18. צעירות זה מגיל 18 עד 25, אין לנו מיפוי שלהן. אבל בחודשים האחרונים הושקה התכנית שנקראת תכנית יתד, זו תכנית לאומית לטיפול בצעירים וצעירות בישראל. היא מתייחסת לחברה הערבית כאל גורם סיכון ונשאר רק לראות מה היא תעשה.

מה זאת אומרת גורם סיכון?

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

אנחנו לא נחכה לראות מה היא תעשה. אנחנו היום נגיד מה אנחנו מצפים שייעשה שם.

התבקשנו במסמך הזה לכתוב מהם המענים שמקבלות הנערות והצעירות בחברה הערבית ולצורך זה פנינו למשרדי הממשלה הבאים: משרד הרווחה, משרד החינוך, משרד הבריאות והמשרד לביטחון פנים. פנינו גם, כמובן, לתכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון וביקשנו מידע ממחלקות רווחה ברשויות המקומיות. אני רוצה לציין שבמשרד הרווחה גילינו שהשירות לאוכלוסיית היעד מפוצל בין יחידות שונות ולא בטוח שיש גורם אחד שמתכלל ומסתכל בראייה כוללת על אוכלוסיית היעד.

זאת אומרת אין יחידה לנערות במצוקה?

יש את כל היחידות האלה: השירות לטיפול בנוער, צעירים וצעירות, שירות ילד ונוער, רשות חסות הנוער ועוד ועוד. אני מניחה שהנציגים ידברו בהמשך. אבל ראייה מתכללת את אוכלוסיית היעד הספציפית הזאת.

בתשובה לשאלות מהם המענים שניתנים וכמה נערות וצעירות מקבלות כל אחד מהם אנחנו מתחילים עם מעני משרד הרווחה. קודם כל המענה השכיח ביותר זה מענה שנקרא בית חם. מדובר במסגרת יומית בקהילה שמעניקה מענים טיפוליים, חברתיים, לימודיים ותרבותיים לנערות וצעירות. הבתים החמים פועלים יום, שלושה או חמישה ימים בשבוע. ושוב, זה המענה הנפוץ ביותר. חוץ ממנו יש מענים נפוצים נוספים כמו מועדוניות, סמך מקצועי, פנימיות כ-400 בנות. כאשר אם נסתכל על המספרים נראה שכ-9% מאוכלוסיית היעד מקבלות מענה פנימייתי, אבל אם נשווה את זה - - -

לא אבל את הבתים החמים את כבר מזכירה. תצייני את מספר הבתים החמים. מתוך 166, 56 זה במגזר הערבי- - -

אוקיי, אנחנו - - -

35%. לא, אם את עוברת תכנית תכנית אז כדאי שתגידי - - -

אני לא מתכוונת לרדת לעומקן של כל התכניות. יש לנו מסמך מאוד מפורט על העניין הזה והמסמך מוצג באתר.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

ריקי את תוכלי להציג את זה.

אני רוצה לשים את האצבע על העובדה ש-9% מהנערות מקבלות מענה פנימייתי ומנגד כ-60% מהתקציבים של משרד הרווחה מושקעים במענה הזה והרבה פחות מושקע בבית החם שזה המענה הנפוץ ביותר. אני גם רוצה להסב את תשומת הלב לזה שיש פה סל שלם של מענים ולכל אחד יש עלות שונה, תקציבים שונים שהמענה הזה מצריך. התקצוב של הנערות היהודיות והנערות הערביות הוא אותו תקצוב לנערה. אבל בגלל שהשימוש בבתים החמים נפוץ יותר בחברה הערבית עולה הממצא הבא ש- - -

סליחה, בשקף הקודם רציתי לברר משהו. ה-60% זה לא כולל המקלט וההוסטל שהם גם כן פנימייתיים?

זה גם מענים חוץ ביתיים.

פנימייתיים.

נכון.

זה אומר, 9.3 ו-7.7 והמעון הנעול זה מתווסף להשקעות הפנימייתיות.

נכון. כל ההשקעות החוץ ביתיות זה 77%.

זה הולך למסגרות שמתאימות להכי פחות נשים.

או לפחות שמשתמשים בהן הכי פחות. לא יודעת אם מתאים או לא מתאים.

יחסית שמתאימה למספר קטן לא מבחינת המשתמשות עאידה - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

זה גם מה שיוצר את הפערים בתקציב.

בדיוק. אחוז הגדול הולך למספר הנערות הכי קטן. זה לא - - - 60% ו-60% נהנות. אולי 10% נהנות - - -

נכון. 60% זה התקציב, זה אפילו הגיע ל-77%

ל-9% מכלל הבנות.

ל-9% הולך 70% מהתקציב. כלומר גם איך מחלקים את התקציב ואיפה מדגישים, איזה אופציות מדגישים זו גם סוגייה.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

אוקיי בואו נראה את הפערים בתקציב והדברים דיי מסבירים גם בהקשר של המענה של הפנימיות. כמה באוכלוסייה היהודית מקבלים וכמה בערבית. בבקשה, נורית.

אוקיי. אז הפערים הם כאלה: בעוד שמספר הנערות והצעירות היהודיות גדול פי 2.5 ממספר הנערות והצערות הערביות התקציבים שבסופו של דבר מושקעים בחברה היהודית גדולים פי 4.5 מהתקציבים שמושקעים בחברה הערבית וזה משתקף בסכום הממוצע למטופלת. 76 אלף ₪ בממוצע למטופלת יהודיה לעומת 45 אלף ₪ למטופלת ערביה.

אבל הנתון זה מראה צד אחד. יש באוכלוסייה היהודית יש יותר מעונות נעולים. יש יותר - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

נכון. יש יותר בנות שמקבלות מענה של פנימייה.

אנחנו היינו רוצים שלא יהיו בכלל מעונות נעולים, אבל ילדה שמגיעה לקצה ונמצאת בסכנת חיים בסיכון יותר גבוה משלמים עליה יותר, אין מה לעשות. להפעיל מעון נעול לנערות ערביות עולה הון כסף עם כל מה שצריך להיות שם, במיוחד אם אנחנו מתמודדים עם הסכנות חיים חדשות לבקרים שם מאשר להפעיל בית חם לצורך העניין.

אבל אפילו לפי הטענה שאת אומרת אני חושבת שכאשר אנחנו בודקים את הצרכים זה לא אומר שאין צורך גם במעונות או במסגרות פנימייתיות לנערות הערביות יותר מאשר הקיים היום.

אני רק אמרתי שהשקף הזה מוטעה מתמטית.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

נכון.

אני לא חושבת שהוא מוטעה מתמטית. ההשקעה היא מוטעית, לא השקף.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

המתמטיקה פה היא לא רלוונטית.

השקף מראה את המצב הקיים. עכשיו זה שהתכניות שקיימות באוכלוסייה היהודית צורכות יותר תקציב מטבען כמסגרות טיפוליות זה לא אומר שלא חייבת להיות גם אותה השקעה ואותן מסגרות או אפילו יותר בצד השני.

בעקבות כל זה נשאלת השאלה מה הצרכים בשטח, מה באמת עולה ממחלקות הרווחה. לצורך זה שלחנו שאלון ל-82 מחלקות רווחה בכל הרשויות המקומיות הערביות. 15 מתוכן ענו. 13 מהמחלקות אמרו שהמענים שהן מקבלות לא מספקים. כששאלנו מה חסר ענו לנו שהצורך העיקרי הוא בבתים חמים. כנראה שהמענה הזה הוא מוצלח במיוחד לחברה הערבית. יישובים שאין בהם בית חם אמרו שהם רוצים שיהיה בהם. יישובים שכבר יש בהם אמרו שהם היו רוצים שיהיה להם עוד אחד או להרחיב את היקף הפעילות ליותר ימים בשבוע. ומענים נוספים שעלה הצורך בהם זה מענים לצעירות. כנראה שהתחום הזה הוא מוזנח במיוחד. ומענים כמו שילוב בתעסוקה והכשרה מקצועית גם עלו מכמה תשובות של כמה מחלקות רווחה שענו לנו. חוץ מזה היו עוד כמה רעיונות של מחלקות רווחה איך אפשר לעזור לאוכלוסיית היעד. וכששאלנו את מחלקות הרווחה מה החסמים, מה הקשיים שהם נתקלים במימוש התכניות שכן יש להם אז קודם כל ובראש ובראשונה עלה נושא ה-מצ’ינג – אותה שיטת תקצוב של משרד הרווחה שבה המשרד דורש מהרשויות המקומיות לשלם 25% מעלות המענה. ויש גם דרישה, למשל, בחלק מהתכניות להשתתפות עצמית של פונים. לתכניות כמו מועדוניות מתבגרים אז זה השתתפות עצמית של המשתתפת עצמה או של המשפחה שלה. יש גם קשיים בכח אדם. חסר כח אדם בעיקר בתחום העבודה הסוציאלית ובאופן ייחודי בהתמחות בנערות וצעירות. וחסרות השתלמויות מקצועיות לעובדים הסוציאליים בפריפריה.

אותם הקשיים מלפני 20 שנה.

מכל הסיבות האלה אנחנו מוצאים את התופעה של תכניות שהן קיימות, אבל הן לא מופעלות בחברה הערבית. כשהנושא מודגש במיוחד ברשויות מקומיות חלשות.

אבל יש לך מיפוי של איזה תכניות קיימות ולא מופעלות?

זה פירוט מאוד מפורט. לא בכל יישוב בנפרד. יש במסמך מיפוי של התכניות שקיימות באותם יישובים שהשיבו לשאלות שלנו ויש לנו גם מיפוי כולל שלא מצאנו לנכון להביא אותו במשך הזמן הקצר של ההרצאה אבל הכל מופיע במסמך בפירוט.

במסגרת התכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון במהלך חמש השנים הראשונות לפעילותה טופלו בערך 7000 נערות בסיכון. אני חוזרת ומזכירה שמדובר פה על נערות עד גיל 18 ואחר כך כבר לא. מהן גם רוב הנערות קיבלו מענה בקהילה, אם זה טיפול רב תחומי בקהילה או התערבות רגשית בבתי הספר וכל השאר קיבלו מענים אחרים.

אנחנו חייבים להזכיר פה שכאשר אומרים קיבלו מענה אנחנו לא יודעים מה רמת המענה הייתה ועד כמה לעומק ועד כמה אינטנסיבית, והאם זה כלל טיפול או כלל רק ישיבה אחת עם היועצת של בית הספר או השתתפות אולי בתכנית העצמה. כלומר, להגיד קיבלו מענה זה קצת משלה בקטע הזה כי זה לא קיבלו מענה, אלא היו במעגל התכנית. אני לא חושבת שהם קיבלו ממש מענה.

אבל לפחות אנחנו יודעים שהן מוכרות וידועות וקיבלו איזשהי התייחסות.

לגבי המענים הספציפיים האלו אנחנו יודעים בדיוק מה המענים ומה מפרט התכניות ויש גם מדידה בשתי נקודות זמן.

פרטים נוספים על זה, אני חוזרת ואומרת, גם נמצאים במסמך. פה אני מביאה רק לצורך ההתרשמות והערכת סדר גודל כללית של כמה נערות וצעירות מקבלות מענה. גם למשרד החינוך יש תכניות לנערות בסיכון. שוב, רק עד גיל 18 כי זה המנדט של משרד החינוך. כאשר למרות שלמשרד החינוך יש גם הגדרה רחבה למהי נערה בסיכון עדיין התכניות שלו מתמצות ומתמקדות בעיקר במניעת נשירה שזה טיפול על ידי קציני ביקור סדיר – כ-4000 נערות בשנת הלימודים תשע"ו, וכ-1000 נערות טופלו ביחידות לקידום נוער ברשויות המקומיות וזה נערות שכבר נשרו ממערכת החינוך. במסגרת תכנית הילה שזה תכנית להשלמת השכלה טופלו או השתתפו פחות מ-300 נערות ערביות בשנת הלימודים האחרונה - - -

300 ארצית?

כן.

286 ארצית?

כן.

זה כלום. זה לא קיים כמעט.

נערות בכלל או נערות שמוגדרות בסיכון.

הילה זה בנות לפני יציאה ממסגרת חינוך בית ספרי נותנים להם מענה - - -

מענה, כן כן אני מכיר.

זה טיפה בים.

זה כללי. כלומר, נערות ערביות באופן כללי ממילא הן לא נכנסות לתחום אם הן לא מוגדרות על סף נשירה שזה אחת ההגדרות של נערה במצוקה.

אני רוצה רק לציין שיכול להיות שמספר הנערות שקיבלו מענה במסגרת משרד החינוך הוא קצת יותר גדול כי פה קיבלנו פילוח רק לפי יישובים ערביים ואין לנו כאן נתונים על היישובים המעורבים שגם בהם יש נערות שמשתתפות בתכניות. אז אני יכולה להגיד שהמספר הוא לפחות 5300 נערות בשנת הלימודים הזאת. בנוסף לזה יש לנו תכניות של אגף שפ"י, שירות פסיכולוגי ייעוצי של משרד החינוך. תכנית כישורי חיים שאליה נחשפים כל הילדים ובני הנוער במדינה למניעה של מצבי סיכון ותכניות עוצמה ואופי לאיתור וטיפול בתלמידים ותלמידות שכבר - - -

השאלה האם מישהו יודע את אחוז הנשירה בקרב נערות לעומת נערים ערבים?

אני חושב שנערות יותר, תלוי גם באזורים.

בדרום יותר, נכון.

יש לזה התייחסות במסמך. נערות נושרות פחות מנערים.

אחת הדרכים להעריך עד כמה התכנית מוצלחת היא לא רק למדוד כמה טיפלו בהן, אלא כמה באמת בסופו של דבר מנעו את הנשירה שלהן. אז זה אחד המדדים של הערכה גם.

נערות בכלל גם יהודיות וגם ערביות יותר נעלמות ונושרות. הן לא ממש מזיקות לחברה, בעיקר מזיקים להן. נערים מגיעים בדרך כלל באיזשהו שלב לעשות עבירה ואז אין ברירה חייבים לתת להם טיפול. והרבה נערות פשוט נעלמות לנו. בגלל זה גם - - -

לא מאותרות.

בדיוק - - -

אני אגיד משהו על נשירה. לא סתם - - - אני אחראי על זה פשוט על הנושא של נשירה כי אני ממשרד החינוך.

אדוני, שם.

אילן שמש, אני ממשרד החינוך אני מהאגף לחינוך ילדים ונוער בסיכון זה האגף החדש שהמשרד הקים. 4000 ומשהו נערות אותרו על ידי הקב"סים, זה דבר חדש. זה כדי למנוע את הנשירה של נערות. הנשירה במגזר הערבי היא גבוהה כמעט פי שניים מהנשירה במגזר היהודי. הנשירה של נערות במגזר הערבי היא קצת פחות מהנשירה של נערים. אבל עוד הפעם, אנחנו משקיעים בזה בשנים האחרונות המון כדי להגיע לזה בכלל כי, בוא נהיה הוגנים, ללא - - - כל כך גלויים, פשוטים הן היו מדווחות כלומדות. זה לא מציאות פשוטה והכנסנו הרבה מאוד קב"סים כדי להתחיל בכלל להכיר את התופעה, להכיר את הנערות כדי שאפשר יהיה בכלל לתת מענים. אז מהבחינה הזו זה נתון יחסית מתקדם לשנתיים האחרונות ואנחנו ממשיכים להשקיע המון. תראי, אני אתן לך דוגמה, תקחי את מזרח ירושלים בלבד שזה נערות ערביות, את שוקעת שם בביצה של כמויות של נערות שנשרו.

בירושלים המזרחית שוקעים בביצה מסוג אחר גם, אני לא מחשבת את זה עכשיו.

הנושא חשוב לנו ואנחנו משקיעים בו בשנים האחרונות המון.

כן אבל צריך גם להזכיר, חלק מזה שיש לכם את הנתונים האלה שדווקא הכנסתם את הקב"סים שכמעט לא היו קיימים.

נכון.

אז זה בדיוק מה שאומרים על התקנים על נערות במצוקה. כאשר שיהיו עוד תקנים וכאשר יתחילו לאתר את הנערות שהולכות לאיבוד כי הן לא עושות כל מיני עבירות אז נגלה שהמספרים הם הרבה יותר גבוהים.

בניסיון לתכלל את סך כל מספר הנערות שמקבלות מענים מטעם רשויות המדינה נתקלים במספרים האלה: בערך 4500 נערות וצעירות משנת 2015, כ-7000 נערות כשהמספר הזה הוא מצטבר בשנים 2011-2015 כולל 15', אז החמש השנים הראשונות של התכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון. ומטעם משרד החינוך לפחות 5300 נערות בשנת הלימודים האחרונה שיש עליה נתונים. חשוב לציין שמדובר פה במערכות ממוחשבות נפרדות וטווחי הגילאים קצת שונים וקשה בעצם להגיד כמה נערות וצעירות קיבלו מענה ומזה עולה הדבר הכי חשוב שאי אפשר להעריך על בסיס הנתונים הקיימים מהו שיעור הנערות והצעירות בסיכון שלא שולבו באף אחד מהמענים, שאף אחד לא התייחס עדיין לזה שהן בסיכון. אלה הנערות והצעירות שלא רואים ולא טיפלו עדיין.

לסיום אני רוצה להעלות את הנושא של הנגשה שפתית וחברתית של המענים לחברה הערבית. כשמדובר בטיפול בקשיים חברתיים, רגשיים ונפשיים נושא השפה הוא קריטי להצלחת הטיפול ואם נתייחס לזה שנערות וצעירות ערביות לפעמים לא יודעות עברית בכלל אז מאוד חשוב להתייחס לנושא הזה. כאשר במשרד הרווחה מועסקים עובדים סוציאליים דוברי ערבית ובמהלך כתיבת המסמך - - -

ערבים.

ערבים. במהלך כתיבת המסמך נמסר לנו שכרגע נמצא בשלבי פיתוח מענה ייחודי לחברה הערבית. משרד החינוך מפעיל תכניות מניעה שהן, לדבריו, מותאמות תרבותית לחברה הערבית וגם נערכות תכניות טיפול המותאמות אישית לנערות. משרד הבריאות לא מקיים תכניות ייעודיות לנערות, לצעירות או לחברה הערבית, אבל הוא מחוייב להנגשה שפתית לפי נהלי המשרד. המשרד לבטחון פנים אינו מקיים תכניות לסיוע לנערות וצעירות ערביות, אבל יש תכניות כלליות למניעת אלימות שמופעלות גם ביישובים ערבים.

אני רוצה להעלות לסיום את הנושא של התייחסות מעמיקה ורחבה למאפיינים של החברה הערבית. גישה שמקדמת שימוש מושכל במאפיינים של החברה הערבית לשיפור מצבן של הנערות והצעירות. בין היתר עולה האפשרות של התייעצות ושיתוף פעולה עם נכבדים בקהילה והתחשבות במאפיינים חברתיים כמו נטייה להשאיר את הנערות והצעירות בבית. להעדיף טיפול בקהילה ולא להוציא אותן למענים חוץ ביתיים. במסמך יש סקירה של הצעות נוספות להתייחסות תרבותית שהציעו גורמים מהאקדמיה וגורמים נוספים לטיפול מותאם לחברה הערבית. בנוסף על כך יש נתונים נוספים על תקציבים, פילוח לפי קבוצות אוכלוסייה בחברה הערבית ופילוח לפי אזורים. המסמך נמצא באתר מרכז המחקר והמידע ואתם מוזמנים לקרוא. תודה רבה.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

תודה רבה נורית ותודה רבה לממ”מ על דו"ח מאוד מקיף ומפורט. חלק מהלקונות שאנחנו ציינו כאן זה לא על איסוף הנתונים, אלא על זה שבעצם היה קשה, גם אני יודעת, לגייס נתונים מחלק מהמחלקות אנחנו נתייחס לזה בהמשך הדיון, ועל העבודה השיטתית שנדרשת על ידי מי שאמור לבצע את הדברים בשטח. אבל לגבי הדו"ח, המון המון תודה. אני רוצה שאנחנו נשמע תחילה את האנשים שעובדים בשטח. עמותת יעדים לצפון, נציגות נמצאות כאן? עובדת סוציאלית לינה סבאח ומושירה אבו ראשד.

לא הגיעו.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

עדיין לא הגיעו. אז נאילה עואד נמצאת?

בדיוק נכנסה.

אפשר לנשום קצת?

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

אם ממש תתעקשי.

אני מתעקשת.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

מאה אחוז. מירית סידי, נמצאת? אז בואי, את רוצה לספר? מנכ"לית עמותת החצר הנשית.

בוקר טוב. אנחנו עובדות בערים מעורבות, ביפו ובחיפה, בערך כבר כמעט 15 שנים. ביפו עיקר האוכלוסייה שאנחנו עובדים איתה היא מהחברה הערבית. מהניסיון שלי כשירות בקהילה אני חושבת שחשוב להגיד דבר אחד, שבערים המעורבות חייבים להסתכל על הצעירות בהצטלבות יחד עם העניין של עוני ומעמד. אי אפשר לא להסתכל על ההצטלבות של הדיכויים האלה, של מגדר, עוני והשתייכות לחברה הערבית. זה אומר שהמענים צריכים להיות באמת מצד אחד בתוך הקהילה, הוליסטיים ולהסתכל על כל תחומי החיים, אחרת אנחנו מפספסות. ועוד דבר ממש חשוב אני חושבת שבגלל העניין של אמון שיש בחברה הערבית כלפי הממסדר ובכלל הרשויות יש צורך להתחיל מגילאים מאוד צעירים לאורך זמן. לא לעשות תכניות קצרות, אלא תכניות שמתמשכות שבונות את האמון מגיל מאוד צעיר ומלוות כל תחומי החיים. כי אנחנו רואים את העניין הזה של נערות זה שלב מאוד קצר כי בגילאים כבר 18-19 רובן, לפחות אלה שאני עובדת איתן, שהן באמת יותר בשוליות חברתית, הן הופכות להיות אימהות. בגיל 25 את כבר עובדת עם צעירה עם ארבעה ילדים. יש עניין גם לא להתייחס רק למענים הקונקרטיים של השכלה ותעסוקה, אלא להתייחס הרבה גם לעניין של תשישות נפשית כי חיים בטראומה עיקשת לאורך כל כך הרבה שנים מחלישים גם מבחינה נפשית ואנחנו רואים מצבים של דיכאון וחרדה בגילאי 23 ברמות כאלה שאנחנו צריכים להתחיל לייצר רשתות חברתיות דרך ביטוח לאומי וזה מקשה. זאת אומרת, העניין הזה של להסתכל גם על הצד הנפשי וגם על הצד הקונקרטי של המחסומים שקיימים בחברה הישראלית בפני נערות ערביות זה מאוד מאוד חשוב - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

התכניות שלכם הן - - - זאת אומרת, נערה נכנסת אליכם לתהליך של טיפול, נקרא לזה טיפול לצורך העניין לכל המענים, כמה זמן היא יכולה בעצם להשאר תחת הטיפול הזה? כי אני מכירה מסגרות שאנחנו נדבר עליהן כשיגיעו הנציגים שהן לשנה, באישור מיוחד אולי לשנתיים שלוש. זאת אומרת, הנגיעה היא מאוד מאוד קצרת טווח, לא באמת נותנת את המענה האמיתי והעמוק שאנחנו נדרשים לו. מה קורה אצלכם?

אני יכולה להגיד לך שתיאורטית וקונקרטית אצלנו הן יכולות להגיע בגיל 13. הן בדרך כלל מסתובבות סביבנו בגילאים כבר הרבה יותר צעירים דרך אחיות ובנות דודות ואנחנו מלוות אותן עד היום, גילאי 25-26. אני יכולה להגיד שאפילו בהבנה היום אחרי שיש נערות שיש לי איתן קשר 15 שנה, הגילאים אחרי 25, כמו שאמרתי, הם הרבה יותר קריטיים, יש עניינים כמו שאירית הזכירה לי של דיור שהם מאוד מאוד משמעותיים בגלל הרגישויות. וגם אני חייבת להגיד שבגלל שאנחנו עובדים במרחבים משותפים של נערות יהודיות וערביות המענים וההתייחסות בחברה הערבית הם אחרים. ואי אפשר לעשות copy-paste -- -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

את אותו דבר, חד משמעית.

ממש לא. זו עבודה אחרת, זו גישה אחרת.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

איך נעשה האיתור?

אצלנו המרכזים הם קהילתיים ככה שהם כתובת קבועה בקהילה והנערות מאתרות אותנו. הן מגיעות אלינו, אנחנו לא לא עושים פעולה יזומה. אני כן יכולה להגיד שבשנים הראשונות שהגענו ליפו כדי להתבסס ולרכוש את האמון של הקהילה עשינו המון עבודה בתוך בתי הספר, עשינו עבודה במסגדים יחד עם שותפות, כל הזמן בשותפות ובעדינות שמתרחבת יותר ויותר. היום יש כבר מספיק אמון והכרה ככה שהקהילה כבר יודעת איך להשתמש בנו ואנחנו - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

ובכל זאת מגיעות מי שמעוניינות. לצורך העניין, זאת אומרת, יש מצב שיש נערות בסיכון שפשוט יבחרו מכל סיבה שהיא לא להגיע ואז הן לא יהיו תחת הטיפול שלכם.

ובדרך כלל זה, עד כמה שידוע לי, נערות שהן בהתחלת הרצף של המצוקה בדרך כלל מגיעות למקומות כאלה. הנערות שכבר נמצאות בסיכון גבוה ובמצוקה מאוד קשה לא מגיעות למסגרות הפתוחות האלה.

אני חייבת להגיד לך שמהניסיון שלי עם נערות ערביות קצה הרצף הוא רצף רצף, הוא לא קצה רצף. זאת אומרת, הבעיות הן מאוד מורכבות, יש הרבה פרקטיקות של הסתרה שבהתחלה זה נראה כאילו זה לא. אבל עם העמקה של היחסים מתגלה שם באמת מורכבות המצוקה. אני הייתי מציעה להסתכל על ההגדרות האלה בשונה מההגדרות על הנערות היהודית.

ברור.

זאת אומרת, קצה רצף פה זה לא אותו קצה רצף פה. אסטרטגיות השרדות כאן הן לא ממש דומות.

אני יודעת. אני דיברתי מתוך ידע של איך בדיוק הבעיות האלה מתפתחות ואיך באמת מנגנוני ההסתרה וההשרדות הם מאוד שונים מאוכלוסייה לאוכלוסייה. אני רק רציתי שנקח בחשבון גם את העובדה שרבות מהנערות היהודיות בגילאים 18-20 יש להן מסגרת של צבא שגם נותנת להן מסגרת שהיא חינוכית - - -

שלנו לא מגיעות לצבא.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

הנערות בסיכון בקצה הרצף לא מגיעות לצבא.

אוקיי, ההרדקור, את מדברת על ההרדקור ואני אומרת לך, חלק מההרדקור הזה מגיע לצבא ומסיים את דרכו בכלא הצבאי כי יש כל מיני acting out כדי להוציא את הבעייתיות. אבל מצד שני הנערות הערביות בגילאים האלה אין להן שום מסגרת חוץ מהמסגרת המשפחתית והמדינה לא מספקת להן מענים. רוב המענים שמסופקים, כולל למשל הבטחת הכנסה לפעמים, הנערות הערביות לא יכולות להשיג בגיל הזה. אז זו גם סוג של בעיה של שנתיים שהן לא נקלטות בתוך המערכות בוא נגיד ככה או הן לא נמצאות תחת הרדאר המערכתי. נאילה - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

נאילה בבקשה.

סליחה שהגעתי באיחור, אבל גם מתנצלת על זה שלא שמעתי את הנתונים מההתחלה אבל הצלחתי קצת להבין את התמונה. בטח אני חיה גם את התמונה, זה לא משהו מפתיע. אני אתייחס לכל העניין של המשרות. אני לא יודעת אם היה אחוז לעניין של משרות של עובדות סוציאליות לנערות במצוקה.

תקנים.

תקנים. עד כמה אנחנו מדברות על מה אחוז המטופלות גם. כמה תיקים יש לכל עובדת סוציאלית ועד כמה יש תכניות שיקום, טיפול בתוך הלשכה לשירותים חברתיים שיכולה להתמודד עם הצרכים ולא מתן כיבוי שריפות כלפי אותה נערה שמגיעה. וזאת מי שמגיעה. השאלה מה יהיה עם הנערות שלא מגיעות ולא מוכרות לשירותי הרווחה והן כן במצוקה. דיברת על ההרדקור, השאלה שלי, מה זאת אומרת נערה במצוקה? אני חושבת שכל אחת מאיתנו שמתמודדת עם גיל ההתבגרות היא תהיה במצוקה אם לא תהיה לה משפחה תומכת. אז מה ההגדרות ואיך מגדירים. אם אני מדברת על החברה הערבית, גם, עד איזה גיל זאת נערה? עד 24?

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

לא, אנחנו הגדרנו פה נערות עד גיל 18 וצעירות 18-25. כאן ההגדרות הן מאוד ברורות. אבל אנחנו את השאלות העלינו. אני רוצה לשמוע מההיכרות שלך את השטח איך אתם מטפלים, איזה סוג של מענים אתם נותנים, איפה האתגרים שאתם מתמודדים איתם, אתם כעמותה.

אוקיי, כעמותה אנחנו היינו הראשונים שהפעלנו את המקלט לנערות במצוקה ולצערי ב-2003 גם אנחנו הראשונות שהופעל עלינו המכרזים של המדינה ואז פספסנו והפסדנו עד שהגענו לבית המשפט העליון ושם גם הפסדנו את ניהול המקלט לאחר 10 שנים של ניהול לאור כל הראייה והמדיניות גם, לצערי, של המשרד לפי הקריטריונים מי ינהל את המקלטים. ואני חושבת שכאן יש לנו מה להגיד ומהניסיון שלנו יש לנו הרבה מה להגיד על כל העניין של ההתנהלויות ועל כל העניין מי - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

לא, אבל נאילה אנחנו, ברשותך, אנחנו לא באנו להציל את העמותה אנחנו פה בשביל להציל את הנערות הערביות.

היא לא מדברת על - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

היא מדברת על זה שסגרו אותם ו- - - ומה היא עושה היום?

על ראייה מעמיקה, פמיניסטית, הוליסטית לטפל בנערות בצרכים שלה לא כמקום של מקלט שרק לישון ולהשאר בו, אלא מה עומד מאחורי החשיבה והאידיאולוגיה של ארגונים שמנהלים מקלטים או מסגרות חוץ ביתיות וזו הראייה הכי חשובה בעיני שצריכה להתייחס לנערות ולנשים במצוקה. אם אני מדברת גם על מה קורה עם החינוך וכל מערכת החינוך מבחינת גם יועצות ערביות בבתי ספר, מבחינת אחוזי משרות, האם כל בתי הספר יש להם את היועצות, האם אחוז המשרה של היועצת מתאים לצרכים של התלמידים והתלמידות ועד כמה יש תכניות טיפוליות ותכניות גם להעלאת מודעות וליווי לנערות כשהן גם חושפות איזשהי מצוקה שהן סובלות ממנה.

אני גם אתייחס לכל העניין של התה"ס. עד כמה יש התחדשות בתה"ס, נערות שמגיעות למקלטים, עד כמה חושבים על הצרכים של אותן נערות שמגיעות למקלטים. למשל אם נערה מגיעה למקלט אסור לה להשתמש בטלפון, היום עם כל הטכנולוגיה, עם כל מה שקורה בחוץ אני חושבת שצריך גם לחשוב אחרת ולהתפתח בכלים יותר מתאימים לצרכים של אותן נערות באותה תקופה. הראייה הכוללת כמערך טיפולי, שיקומי – חינוך, רווחה, בריאות. כל העניין של התכניות הכשרה ותכניות לימוד. נערות שמגיעות למסגרות, אפילו הבתים חמים לא מספקים את התכניות שהן יכולות - - - כשנערה עוזבת את בית הספר או כמעזיבים אותה מבית ספר מגיעה אפילו לבית חם עד כמה כן יש איזשהי השקעה בזה שהיא תמשיך את הלימודים. יכול להיות שיש תכניות, השאלה האם הן מספיקות. אני בספק. אם זה מספיק לצורך של אותן נערות שכן הן מתמודדות בלי לימודים, בלי תעודה, בלי עבודה, בלי כל עניין של ה- - -

בעניין של ההכשרות במסגרות חוץ ביתיות רק אם, ואני לא יודעת, אני לא בטוחה לגבי המידע הזה, צריך לבדוק, נערה שנמצאת במסגרת חוץ ביתית ואני כאן מדברת על ההוסטל, באמת אין לי מושג אם זה נכון, רק מי שעושה שירות לאומי היא זאת שמקבלת את ההכשרות - - -

זה לא נכון.

אני העליתי את זה- - -

אל תגידי דברים שאת לא בדקת אותם.

אני בהתחלה אמרתי שאני לא בטוחה- - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

בואי ננסה רגע להתמקד בעמותה שלך לפני שאנחנו מפזרים פה ספקולציות לחלל האוויר וננסה לדבר רק על הדברים שאנחנו יודעים אותם. אנחנו מנסים לברר את העובדות כי אנחנו רוצים להתקדם אוקיי? בין אם הן טובות ובין אם הן פחות טובות ובמקרה הזה הן פחות טובות, אבל אנחנו רוצים לברר את הדברים. אז תעלי שאלות, בבקשה בואי תתייחסי למה - - -

חלק מהעניין להביא את הנושא זה להעלות שאלות - - -

השאלה נאילה, את העלית את זה כי את קיבלת מידע מהשטח או שאת - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

לא, היא אמרה היא לא יודעת.

אני קיבלתי מידע מהשטח ואני העליתי את זה - - -

אוקיי אז תעלי אותו כמידע שקיבלת כדי ש - - - לא בצורה שנאמר זה היה כמן כאילו - - -

לא, אני אמרתי שאני לא יודעת אם זה נכון או לא נכון, לא בדקתי את זה אבל - - -

את גם לא יכולה לבדוק.

כל העניין של הפיקוח על מינון התרופות הפסיכיאטריות, מי מפקח על זה כי פשוט הורסים אותן בתרופות הפסיכיאטריות ואין אף פיקוח.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

אוקיי אנחנו נפנה את השאלה למשרד הבריאות.

חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה.

תודה רבה. אין לנו מחסור במידע ובאינפורמציה ואני צריכים כבר ללחוץ בשביל לשנות מדיניות. ואני גם מצפה מכם שאתם עושים הכל בתחום הזה גם אולי לדפוק על השולחן כי אפשר לכנות את הדו"ח הזה, הוא לא מה שמשרד הרווחה עושה לנערות במצוקה אלא מה הוא לא עושה. ומה הוא לא עושה - זה לא שיש תכנית ויש פערים בתכנית ויש שוליים שאנחנו צריכים לחזק פה ושם, לא. המענה הוא השולי, המענה הוא הזניח בתמונה והמחסור הוא האלמנט העיקרי ועל זה צריכים לצעוק ובאותה מסגרת תקציבית. כלומר, באותה מסגרת תקציבית אפשר לחייב את משרד הרווחה לפסול את התנאי הזה של מצ’ינג. לחייב ביישובים של רשויות חלשות, אשכולות 1-4, תקנה לחייב בתים חמים והמספר לפי גודל היישוב. זה ה-א'-ב'. כלומר, ה-מצ’ינג הזה אנחנו צריכים לפסול כי אחרת אנחנו נשארים באותו מעגל של יישובים חלשים שאין להם. אז אוקיי נעשות תכניות בסדר עדיפות ראשונית שהם הבתים החמים. אני חושבת שהמענה או המסגרת שנותנת מענה ליותר בנות מאשר המקלטים שצריכים יותר תקציב - - -

אבל זה לא במקום זה, צריך לזכור. זה מיועד לקבוצה מסוימת וזה מיועד לקבוצה אחרת.

אני יודעת. בכל זאת, זו ההצעה שלי. אם אנחנו רוצות עדיפויות אני הייתי ואולי את חולקת, אבל אם אנחנו מציגים עדיפויות אני הייתי מקריאת המציאות שמה בתים חמים בראש העדיפות כי היא נותנת מענה לאוכלוסייה יותר גדולה ועם תקציב יותר נמוך. והעדיפות השנייה, ואני רוצה המלצות, לתכנית SOS לנערות במצוקה וצעירות במצוקה היא התאמה תרבותית ולעבוד על האיכות. עבדנו על התקציב, לעבוד על התקציב, אבל לעבוד על האיכות של הטיפול לנערות האלה. מה שאתם הדגשתם פה. לא רק העדפה תקציבית ולא רק ביטול ה-מצ’ינג לתכניות של בית חם או גם לתכניות אחרות, אלא גם לעבוד על האיכות של התכניות הטיפוליות. והעדיפות השלישית שאני חושבת שהיא מאוד חשובה היא למנוע את הגדילה במעגל הזה של נערות במצוקה. שילוב בתעסוקה ותכניות של הכשרה מקצועית שהיא מתאימה לשוק העבודה. העצמאות של הנערות האלה היא האלמנט הכי מעצים והכי יכול להגן על הנערות האלה, העצמה כלכלית, ולכן שילוב בתעסוקה הוא אלמנט מאוד חשוב באוכלוסייה הערבית כאשר אנחנו לוקחים בחשבון שאחוז התעסוקה של הנשים הערביות הוא רק עומד על 38%. והדרישה הרביעית, פתרונות דיור למגורשות. סיוע בפתרונות דיור לנשים שחלק גדול מאוכלוסיית הצעירות במצוקה הן נערות שמתחתנות בגיל צעיר ומתגרשות בגיל צעיר ואחר כך הן נזרקות, אין להן מענה אפילו בחיק המשפחה שלהן וזו אוכלוסייה שהיא מאוד פגיעה ואני חושבת שצריכים לחלק את הצעירות והנערות לאוכלוסיות ואז לשים את רמת הפגיעות ולתת מענה לרמת הפגיעות הגדולה.

תודה. חבר הכנסת מסעוד גנאים.

תודה רבה. אני מודה לך על הדיון ואני מודה לכל הנוכחים ואורחים במיוחד העמותות העוסקות במלאכה שהיא באמת מלאכה חשובה מאוד ולא קלה במיוחד בחברה הערבית. אני ליוויתי מקרוב כבר שנה עניין של רק נערה אחת למשל שהיא נושרת, היא בבית, מצב סוציואקונומי קשה מאוד, סכסוכים בין האמא והאבא, על סף גירושין וכל הבעיות המתלוות. וידעתי עד כמה זה קשה, נערה בכיתה י' שהיא נשרה והיא בבעיה, בבעיות התנהגות, בבעיות מכל הסוגים. אני בקשר עם העובדות הסוציאליות בקשר לעניין החדש אצלנו אולי בחברה הערבית או, אני לא יודע, או פתחו חדש למשל בסכנין את הבית החם לנערות זה כבר חצי שנה או שנה.

אולי בסכנין אבל התכנית הזאת קיימת כבר - - -

ככה אמרו לי. לא, לא, בסכנין זה חדש, נדמה לי זה שנה. אבל העיקר, אני נוכחתי לדעת עד כמה זה לא קל, עד כמה זה קשה מאוד. באותו זמן הצורך שעולה לבית חם, לשאר המענים הוא עולה משום שלצערי הבעיות גם, כולנו יודעים, התגברו יותר אצלנו בחברה הערבית. ולכן הפתרון ה-comprehensive, הכוללני - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

יותר מודעות.

המודעות היא שלב ראשון. אבל לתת את הפתרון הכוללני של הצד החינוכי והרווחתי והכלכלי והחברתי וגם עם המשפחה אני חושב שזוהי הדרך הנכונה בסוף כדי לפתור את בעייתן של נערות אלה. לפי הממ”מ אני רואה שה-מצ'ינג הוא בעיה ותמיד הוא, לצערי הרב, בעיה, ולכן אנחנו צריכים לעשות הכל בעניינים כאלה שיש בהם לפעמים הצלת חיי אדם, הצלת חיי נערה. במקרים כאלה, בתחומים כאלה, צריך להתגבר על העניין של ה-מצ'ינג. גם אני התפלאתי באמת, אני מופתע, מחסור בכח אדם בעיקר בתחום העבודה הסוציאלית. כמה עובדות סוציאליות, כמה עובדים? מלא עובדות או עובדים סוציאליים, אבל אם העניין שיש להם התמחות, שהן מתמחות בעניין של הנערות, איך להתנהג או איך לבוא במגע עם הצעירות האלה או עם הנערות האלה למה לא עושים מזה תכנית להסבה מקצועית כדי להכשיר אותן, את העובדות הסוציאליות או העובדים הסוציאליים כדי לדעת איך להתנהג או איך לקחת את התיקים האלה ולמצוא להם פתרונות. לפי דעתי אנחנו יכולים לפתור את הבעיה הזאת. חוץ מזה, העניין מאוד חשוב, מאוד קריטי לפי דעתי וצריך לעשות הכל כדי להקציב את התמיכה, את התקציבים, את המסגרות שמתאימות לנערות כאלה. תודה רבה.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

תודה רבה, חבר הכנסת מסעוד גנאים. אני רוצה להתחבר לדבריך שלך, כתבתי את זה לסיכום, אבל אני חושבת שזה מאוד מתאים כאן. הראייה ההוליסטית בכלל, לא רק לגבי הנערות בסיכון, שבסופו של דבר יכולה לתת מענים יותר טובים בחברה הערבית והכנסת את סוגיית התעסוקה. אני מכירה את זה ממקום אחר, לצורך העניין, כמי שבאה מעולם ההוראה וראיתי שהייתה נהירה של הרבה מאוד בנות ובנים להוראה בחינוך גופני. ואני אומרת, כמה כבר מורים לחינוך גופני צריך? לא רק בחברה הערבית, אלא בכלל ואתה רואה שאין איזשהי התוויה של דרך, אין איזשהו תכלול של המענים שיכלו בסופו של דבר לעזור גם לאותם צעירים לחזור חזרה ולהשתלב במסגרות שלהם. ואני בהחלט מסכימה עם זה שמעבר לנושא המאוד קונקרטי שאנחנו עוסקים בו היום של נערות וצעירות בסיכון אני חושבת שבחברה הערבית צריכה להיות איזשהי תכנית שמתעלת באמת את אנשי המקצוע, את בעלי המקצוע, את הלימודים שהולכים אותם צעירים, אותה השכלה הם הולכים לרכוש, באופן כזה שיתן מענה גם לתקנים שאנחנו מחפשים לנערות בסיכון, גם עובדים סוציאליים ולעשות את זה בהתמחויות שהן באמת רלוונטיות ושאנחנו נדרשים להן, גם יועצים חינוכיים בבתי ספר כי אנחנו שומעים שגם כאן יש מצוקות. זאת אומרת יש הרבה מאוד מצוקות בחברה הערבית שאנחנו צריכים לתווך אותן ואני חושבת שראייה מערכתית מאוד תסייע בנושא הזה.

אני אשמח לדעת אם יש פה נציג של רשות מקומית?

כן.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

יש פה ראשי רשויות? אין ראשי רשויות.

אז חיפה.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

חיפה?

כן.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

נרצה אחר כך גם ישוב קטן יותר.

את תצטרכי לענות על כל מה שיעלה, בגלל זה מחכים.

אין בעיה.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

ציפי, אנחנו אוספים לך פה את לא מבינה כמה.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

אוקיי בואי תציגי את עצמך אני אשמח לשמוע על התכניות אצלכם.

שלום, אני באטריז רוזן כץ, יועצת ראש עיר חיפה לקידום שוויון מגדרי ומנהלת אופק נשי, תכנית סיוע לנשים בזנות בעיר חיפה. האמת שדיון כל כך חשוב אנחנו מדברות בעיקר על איך ליצור את הרצפים כשהשותפות זה בין עמותות, משרד העבודה והרווחה, משרד הבריאות, משרד החינוך והרשות המקומית. ונכון שיש נערות שאולי לא יהיו בחצר הנשית, אבל יש לנו בהמשך את התכנית של על"ם, של נערות עוד יותר בקצה הרצף. בצד השני יש את הבתים החמים, וכן לנסות לפתח וליצור רצפים בשיתוף עם משרד הרווחה בוודאי כי אין מישהו שעובד לבד. אם יש לך פה עמותה שאומרת שהיא עובדת לבד מאוד קשה בלי הסיוע של המשרד. אני כן רוצה, חשבתי על שתי סוגיות שמאוד מטרידות אותי. אני חושבת שאת בדיוק ציינת אותן. אחד זה הנושא של צעירות, קראת להן, מגורשות. אני קוראת להן צעירות במנוסה. מגיעות אלינו לחיפה הרבה, בעיקר מהדרום, אבל גם מהצפון, צעירות במנוסה. הכניסה של הצעירות הערביות למעגל של מצוקה היא כניסה דראסטית, התדרדרות מהירה מאוד כי הרבה פעמים מתנתקות מהמשפחות. המשפחות פחות גמישות לקבל התנהגויות שאולי נערה יהודיה לא הייתה צריכה לברוח מהבית על אותן התנהגויות. ולכן אני רוצה לשים דגש גם על הנושא של הסברה, גם על הנושא של מתן פתרונות. לא קצה, לא צריך פתרונות קצה. נערה שבורחת מהבית כי היא התנהגה באיזשהו אופן שלא מקובל על המשפחה היא לא חייבת פתרון קצה. ואני חושבת שעל זה במשרד הרווחה, ציפי הלכה, בתכנון מדובר גם על דירות מעבר - - -

באטריז אני לא מבינה מה זה פתרון קצה?

מעון נעול.

אופק נשי למשל זה פתרון קצה, הוסטל, פנימייה. היא לא רוצה. היא לא רוצה ללכת למקום איפה שיש מלא כללים, היא לא רוצה. היא רוצה להיות צעירה בת 18.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

היא בעצם מחדדת את הייחודיות בחברה הערבית שיש עוד מאפיינים שהם מעבר למאפיינים שאנחנו כולנו רגילים אליהם בחברה היהודית - - - יש אבל לא בהיקפים האלה.

אני לא מבינה במה מדובר - - -

דווקא זה לא מיוחד לחברה הערבית.

על מה אנחנו מדברים, אפשר לחשוב שכל נערה כזו או אחרת ישר שולחים אותה למוסד נעול. יש מוסד נעול, יש מקלט לנערות במצוקה ומקלט לנערות ברוב המקרים לא מקבל נערות או נשים נשואות בגיל מאוד מוקדם. בדרך כלל, ברוב המקרים הן מועברות למקלט נשים ומקלטי הנשים מקבלים אותן בגלל שיש סכנה על החיים שלהן. אז בואו, אני מנסה להגיד, לתאר את זה כאילו כל נערה במצוקה יש שולחים אותה למוסד סגור.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

זה מה שהיא אומרת. היא אומרת שהיא לא צריכה מעון נעול, היא צריכה פתרון שאין אותו היום - - -

אני אומרת שבין המענים הפנימייתיים מהסוג גם של מקלט לצורך העניין, גם של הוסטל לבין הרחוב אני אומרת שצריך לחשוב על - - -

ברור אבל - - -

לספר לנו רק על ההיקף של התופעה.

לא, ההיקף של התופעה כבר דיברנו על זה.

בחיפה?

לא, לא רק בחיפה.

כי באטריז מייצגת גם את אופק נשי בחיפה ואם היא - - -

דרך אגב, הקטע הכי קשה, אם את שואלת אותי זה שמגיעה אליי איזשהי צעירה מאוד צעירה בת 19-20 מהחברה הערבית עם דפוסי השרדות. עכשיו אני לא רוצה אותה פה, אני לא רוצה אותה פה. כי פה היא תעשה בית ספר. אני רוצה שיהיה משהו ביניים, אני רוצה פתרונות ביניים לצעירות שלא חייבות להגיע לא להוסטלים ולא למקלטים. זה דבר אחד.

אבל איפה יש לנו - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

זה מה שאנחנו רוצים. אנחנו רוצים שייצרו פתרונות ייחודיים לחברה הזו עם המאפיינים הייחודיים - - -

ודרך אגב אני חושבת שזה - - - רוכש את הדירות מעבר שמתחילות להיות מתאימות וצריך לפתח אותן מאוד, לפי דעתי, לצעירות ערביות- - -

את מדברת על הדירות מעבר לגיל 18?

כן.

הייתה דירת מעבר נסגרה ויש - - -

דבר שציינו פה, למרות שאין תקציב ולמרות שאין מספיק מקלטים, אבל 70% מהתקציב הולך למקלטים ולא לפתרונות הביניים האלה. 70% הולך לשם.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

שרק 9% - - -

אני רק מזכירה לכולם. זה שאנחנו מתחילים לחלק את העוגה שממילא קטנה זה לא יעזור לנו. אני לא רוצה לעסוק באיך אני מחלקת את השאריות שהוקצו לתקציב הזה. אני רוצה לדבר על הרחבת התקציב. כי מה שקיים לא עונה על המינימום שבמינימום. לא אם נותנים אותו למקלטים ולא אם נותנים אותו למענה אחר.

אבל גם כאשר מגדילים אז החלוקה הפנימית משתנה.

ברור. אבל צריך לדבר על הרחבה. אוקיי. אני - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

מי שמדבר בבקשה בשתי דקות, תנסו להיות ממוקדים כי אנחנו עוד רוצים להגיע גם למשרדי הממשלה.

הילה סופרמן הורניק, פורום ארגוני הצעירות נמצאת? לא. אני חושבת שכדאי לתת ל- - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

יעדים לצפון.

יעדים לצפון, אבל אנחנו דיברנו גם על נציגה של רשות מקומית ערבית. בבקשה.

אני לינה, מנהלת תחום נערות אל האופק בעמותת יעדים לצפון. במסגרת הפעילות שאנחנו מפעילים, תכנית בתים חמים, שזו תכנית של משרד הרווחה כגוף מפעיל וזכייה של המשרד. כיום יש בארץ, אני לא יודעת אם דיברתם על נתונים, יש כ-60 בתים חמים בכל רחבי הארץ לנערות. הרוב נמצא באזור הצפון. אנחנו מפעילים 30-31 בתים חמים ועוד ארבעה חמישה מעגלי בנות וזה עדיין מתפתח.

מה זה מעגלי בנות?

מעגל בנות זה מודל מצומצם של בית חם. וזה דבר שמאפיין יותר את הצפון ואת המועצות האזוריות, כל היישובים שלא קיבלו זכאות על פתיחת בית חם בגלל ההיקף ובגלל הגודל של היישוב, ישובים קטנים, אז קיבלו מעגלי בנות שזה מענה יותר מצומצם. זה שאנחנו מפעילים את רוב הבתים בחברה הערבית ובאזור הצפון זה קודם כל משקף את המצב של הרשויות המקומיות, החולשה הכלכלית, התקציבית, הארגונית. אם לא מפעילים את המסגרות שם יכול להיות שהתקציב הזה חוזר ויש חלק מהמעגלי בנות קיבלו עשרות מעגלי בנות שעוד לא נפתחו בגלל הקושי הזה. ופונים אלינו. אני למשל, לא צפיתי שיפנו לתכנית שהיא 50 אלף ₪ שנתית להפעלה חיצונית, אבל זה משקף מציאות - - -

רציתי לשאול, את ה-50 אלף את מתכוונת לבית החם?

לא, למעגל בנות. אני מדברת על התכנית הקטנה.

אוקיי אז זה למעגל הבנות.

לא, לא רשויות - - -

אני אומר לך שאפילו מעגל בנות הם פנו אלינו לקבלת עזרה והפעלה.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

אתם נותנים את המענה של ה-מצ’ינג בעצם?

לא.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

לא, אתם בכל מקרה לא מכסים את העניין של ה-מצ’ינג.

של ה-מצ’ינג לא, אבל יש עוד בעיה נוספת של המבנים ברשויות המקומיות הערביות, שאין מבנים ציבוריים. ואנחנו כן מימנו למשך שנים, שש שנים מימנו מבנים שזה באמת בלי המבנה הפיזי המותאם לתפיסה הטיפולית לא היה קיים בית חם ו- - -

מימנו כלומר הפסקתם?

אנחנו סיימנו את תקופת מכרז ההתקשרות אנחנו לקראת מכרז חדש ונמצאו פתרונות לרשויות החלשות על ידי המשרד בעניין המבנים.

אנחנו נתקצב את השכר דירה במגזר הערבי. כן.

לכמה?

30 בתים חמים לדעתי. כשהרשויות אין להן את האפשרות לשכור מבנה.

רק אם אפשר להגיד לנו, כשאת מדברת על בית חם, מה זה אומר מבחינת תקנים, מי אנשי המקצוע שעובדים, כמה אתן מקבלות, איזה סוג של שירותים אתם נותנים.

הבית החם הוא מסגרת שנמצאת בקהילה בתוך מבנה פיזי מופעל על ידי צוות מקצועי, קבוע. אגב מקצועי, שמורכב משלוש פונקציות: עובדת סוציאלית שמנהלת את הבית החם עצמו- - -

מלא?

לא. לצערי. אני אתייחס להיקפי המשרה. אם בית ומדריכה חברתית, לדעתי זה עוד ביטוי של בעיה שמוכוונת לנשים שהן מועסקות באחוזי משרה מצחיקים, לדעתי, צר לי להגיד, שזה רבע משרה בהתחלה באמת ואחר כך הורחב ל-35%. אני חייבת להגיד שבאמת זה שנפתחו בתים חמים בחברה הערבית עשה שינוי ואני רואה את השינוי. באמת עשינו כברת דרך בשנים האחרונות- - -

לא המשכת בתקנים.

זה 35% של עובדת סוציאלית כי זה עלה בשנה - - -

לבית?

לבית. מודל א'. ומודל ג' שיש מספר מאוד מצומצם של מודל ג' זה 75% אבל זה אולי, כמה ציפי תקני אותי אם אני טועה - - -

אם זה 35% כמה נערות היא צריכה לקבל לתוך הבית?

15 בנות שמגיעות פעמיים בשבוע לבית המקבלות ארוחה חמה, מקבלות קשר עם עובדת סוציאלית שעובדת 10 שעות בשבוע, אם בית בחצי משרה ומדריכה ב-33% משרה.

כמו הדירה שראינו בתל אביב שזה בעצם - - -

הוא פתוח פעמיים בשבוע כל פעם ל- - - הן באות ישר מבית הספר- - -

כמו הדוגמה שראינו בסיור שהם אמרו לנו שסוגרים - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

לא, זה מישהו לרוץ - - - לא הבית החם זה רק פעמיים בשבוע, שם הם יכולים לבוא כל יום רק עד שעה מוגבלת בלילה.

הצוות באמת יפגוש את הנערות פעמיים בשבוע, אבל מי שעובד עם נערות, המפגש עם נערה זה באמת פותח עולמות. צריך באמת לטפל בנערה ולהתייחס אליה. או שמתייחסים ונוגעים בנערה ויוצרים קשר אמיתי על מנת לקיים טיפול או שלא. אבל מה שאני חייבת באמת להסתכל על הצד החיובי שהכיוון הוא נכון. המיקום של הבתים החמים בתוך החברה עשה עבודה של reaching out. הבעיה האמיתית, אם דיברתם על היקפי והגדרת המצוקה של הנערות הערביות, זו בעיה גורפת שהיא תוצאה של הבניה חברתית. אנחנו לא יכולים להתייחס אליה כבעיה אישית, פסיכולוגית של נערה אחת - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

טיפול נקודתי ושם זה נגמר, נכון.

נקודתית של האישה או של הנערה. זה הצטלבות מקומי שוליים שההיקפים הם מאוד גדולים, אבל אני חייבת להוסיף שזה עזר לנו להפוך את הנערות לנראות ולא שקופות, לחזר אחריהן וכן למנוע סידורים במקלטים שעולים עשרות אלפי שקלים לעומת סידור נערה שהרבה יותר מצומצם. בקלות נערות שסידרו בבתים החמים היו יכולות להסתובב - - - סוהיר יכולה לספר ולשתף בנערה שאתמול טיפלה בה שברחה מהבית, נעלמה ליומיים, אבל בזכות הבית החם שיש אנשים, יש עם מי לדבר, היא מנעה סידור במקלט. הרבה פעמים סידור לכיוון אחד חייה לא יחזרו לכמו שהיו פעם. זה מאוד קשה להחזיר את הגלגל אחורה במצבים האלה. ובמקום הזה כן המצאות מסגרת שנגישה גם תרבותית, גם מגדרית, גם פיזית זה מאוד מאוד חשוב, אבל פיזית אני קצת מסתייגת מכוון שעדיין הנגישות - - -

איזה סוג של שירותים אתם נותנים בתוך הבתים החמים חוץ מאשר העובדת הסוציאלית והמנה החמה. כלומר, מה עושות הנערות?

סוהיר היא - - -

אבל אתן צריכות לקצר, אני מאוד מצטערת. אנחנו הולכות לקראת סיום הדיון ויש רבים שעדיין רשומים. אז תענו לי לשאלות אם אפשר.

אני סוהיר, עובדת סוציאלית בבתים חמים. בתוך הבתים החמים אנחנו נותנים ליווי אישי לנערה בנוסף לליווי קבוצתי לקבוצת הנערות מכוון שאנחנו מאמינות בכוח הקבוצה, בכוח שכל נערה רואה שהיא לא לבד בכל בעיה שהיא נמצאת בה. בנוסף לזה, להעצמה גם אישית, גם חברתית. גם המדריכה החברתית עוזרת גם מבחינה לימודית לנערות. בנוסף לזה שאנחנו מאפשרות לנערות אווירה שהיא ממש מעצימה, אווירה חמה. פעם ראשונה בחיים שהיא נמצאת במקום שהיא מרגישה באהבה, מרגישה שמישהו - - - לה ושהיא נראית.

זה יכול להגיע עד לאקטיביזם נשי בתוך היישובים שלהם.

אני חושבת שגם מסגרת הבית החם היא גם תכנית מניעתית שבה אני נתקלתי בהרבה נערות שהגיעו מהמקום שהן בורחות מהבית, נמצאות במקלטים, פוגעות בעצמן והם היום במקומות אחרים. במקומות יותר מנהגתיים אפילו, כאילו במקום - - -

כן, בבקשה גברתי.

קוראים לי ראוויה, אני מקלנסווה, אני גם ראש צוות, אבל גם שנים עובדת עם נערות וצעירות. אני גאה לומר שבאמת אנחנו פיתחנו, לפי דעתי, את המודל שהוביל לבית חם, לכן יש לנו מודל קצת ייחודי. יש לנו גם בית חם ויש לנו גם מרכז בנות שיש לנו גם ברמלה. יש לנו בבית החם שזה מודל ב' שזה שלושה ימים טיפול אישי בנערה ויש לנו סיפורי הצלחה זה כמעט ארבע שנים אצלנו במניעת סידור חוץ ביתי לנערות שהן ממשפחות מאוד קשות. במרכז הנערות שזה מודל של יומיים, מאולתר, כלומר אנחנו בנינו את הטיפול, ציפי מכירה את זה, אני באמת רואה שזה פחות טיפולי, אבל לא ממש בעומק של בית חם וזה גם מניעה. אנחנו מגיעים להצלחות רבות. אני רק רוצה להגיד שבהגדרה אני חושבת שאני בהבנה שלי נערה במצוקה היא לא נולדה נערה במצוקה. בקלנסווה אצלנו - - - כשאתם דיברתם על תכנית לאומית וילדים בסיכון אצלנו השיעור 27% של ילדים בסיכון. זה באמת הגבוהים ביותר בארץ. מצב סוציואקונומי 2, רשות חלשה, לשמחתנו קיבלנו השתתפות מהמשרד, בזכותכם, ציפי, בתשתית, בשכירות של הבית. אני חושבת שיש לנו באמת, אני בראייה שלי - - - יש לנו עוד עובדת מאוד טובה שעובדת מול הבית החם. עובדת גם פרטני מול נערות וצעירות. אני מאמינה שבלי עבודה עם ההורים בהרמת התשתית של המשפחה העבודה היא, כי זה באמת רגיש תרבות, רגיש מקום. בלי העובדת שעובדת מול הנערות היא אומרת לי, מה אני עושה. חסר הקטע של העבודה מול ההורים, מול המשפחה. האמא שהיא בסוף. הילדה הולכת הביתה, הנערה הולכת הביתה. ואם אין לנו את הרצף ואת העבודה ביחד זה באמת חסר.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

אז אתם עובדים בעצם גם עם ההורים, בעיקר עם האמהות?

זה חסר.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

אה זה חסר, אוקיי.

בבית החם יש לנו את כל הרב מקצועיות לזה, אבל את העבודה מול- - - אני חייבת, אני אמרתי לעובדת שלנו שאנחנו נבנה לשנה הזו תקציב להורים. אני רק רוצה לומר שהתשתיות הן בעיה, רשות מאוד חלשה, ואני חושבת שהנערה במצוקה היא לא שלכעוס על המשפחה. נכון שיש את הראייה הטיפולית, אבל זה כישלון של כל המערכות. הראייה ההוליסטית חסרה. ולכן אני - - -

אין לך עו"ס נערה במצוקה?

אני עו"ס - - - בהתמחות, אני גאה בזה.

אני לא מדברת על התמחויות, אני מדברת על תקן.

תקן יש לנו 75% נערה, 22 אלף תושבים. ואמרתי כמה אחוז. יש לנו עוד מכשול שלא עלה פה שהוא- - -

רציתי לדעת כמה התקן.

סליחה עאידה, שבאמת לא עלה פה העניין של כן תקבלו, קחו פרויקטים, אבל העו"ס ואני למשל עכשיו אומרת, יש לי הרבה כובעים, אז צריך להיות רפרנט במחלקה - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

מישהו שיתכלל את זה. אנחנו כל הזמן חוזרים לעניין של יד מכוונת ואם אין יד מכוונת אז כל מה שנדבר כאן - - -

אז להיות הרפרנטית אין לי - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

יש לי שאלה. יש תכניות שאתם לא קיבלתם כי הרשות לא יכלה להשתתף בעצם ב-25% או ב-מצ’ינג שלה?

יש, יש את התכניות למשל חסר לנו עוד בתים חמים. אבל הייתה גם תכנית מעטפת נראה לי, הייתי מאוד רוצה את זה וגם - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

ולרשות לא היה את הכסף להשתתף בעצם?

כן. וביתד למשל - - - אין, אני לא יכולה גם להיות רפרנטית לכל מיני ויש לנו הרבה בעיות.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

מאה אחוז. תודה רבה. תודה.

אני רוצה לתת לוואליד חדד מנחה ברשות למלחמה בסמים. הנתונים האחרונים על עלייה מאוד מדאיגה בשימוש בסמים ואלכוהול בקרב הנוער הערבי כולל הנערות נכון?

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

וממש בקצרה בסדר?

כן. שתי דקות כמו שאמרתן. נכון, יש עלייה בשימוש בסמים. אנחנו יותר מתמקדים בסמים הכימיים, Mr. Nice guy, מה שנקרא סמי פיצוציות, חגיגת, כל הדברים האלה. אנחנו מדברים על מספרים של 9% כמעט מהתלמידים בבתי ספר ניסו את זה לפחות פעם אחת בשנה האחרונה. גם יש פילוח לנערות. אמנם פחות שימוש בסמים בקרב נערות וזה הנושא שהיה מאוד חשוב לדבר עליו. אני במשך 25 שנים לא זוכר מקרה אחד של אישה, נערה שהצלחתי לשקם אותה מסמים. אני חושב שלא בגלל הדפקט במערכת של הבנות הערביות, אלא הבעיה היא מתוך המערכת עצמה. הטיפול בדברים עלו בחלק מהדברים. התאמת הנושא הטיפולי, מה שנקרא, כל המימד של הרגישות הטיפולית לא נלקח בחשבון בטיפול וזה מאוד חשוב. חלק, אני אומר לך, בחסות הנוער, בשירות לילד והנוער, במקומות האלה, נערה שמשתמשת בסמים נשאל מה עושים איתה, אולי שולחים למלכישוע, למקומות, אבל האופי הטיפולי לא מתאים. ואני אתן דוגמה למה כוונתי. אנחנו נדבר על תיאוריות מערביות של טיפול ולטפל במישהי מחברה מסורתית מזרחית שהאינדיבידואל לא הכי חשוב, זה הקולקטיב. היא רוצה שהמשפחה והחברה שלה תקבל אותה. לכן היה חשוב מה שאמרה באטריז, שתגיד על כמה נערות. אני הייתי במקום הזה וכדאי לעשות סיור ולראות. קשה לשקם כי החברה לא מקבלת אותן. היה לי דיון בכנסת בוועדת השרים על נושא שיקום והבאתי המון גברים שהצלחנו לשקם. בנשים אין לנו שום דוגמה, ולכן צריך לשנות.

עוד דבר, נושא ה-מצ’ינג. בחלק מהשירותים שלא נמצאים, אם זה עובדים סוציאליים, אם זה כל מיני שירותים, מב"סים, כמה חסר כי נושא ה-מצ’ינג וזה בידיים של המפקחים והמנהלים בתוך המשרדים הממשלתיים. לשנות הגדרות. אני נותן דוגמה, ברשות למלחמה בסמים עלינו מארבע מתאמים, מה שקרה, הקורדינטור, מי שבונה את כל תכניות המניעה בתוך היישובים, מארבע למעל חמישים בגלל שינוי המדיניות. אנחנו החלטנו שהיישובים שהם עניים והמצב עם חשב מלווה וועדה קרואה, מצב כלכלי לא מאוזן, לתת בלי מצ’ינג. ועלינו ואנחנו בעדיפות ראשונה, נערים ונערות במצוקה בתכניות המניעה. אני אומר לך היום, במשולש הדרומי, קלנסווה, טייבה, טירה, כפר קאסם, אין עובדים סוציאליים מומחים לטיפול בנפגעי סמים כי כל נושא ה-מצ’ינג עולה. אנחנו עושים את המניעה ואין לנו מי שיטפל - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

אוקיי, הנקודה היא ידועה וברורה.

וזה שווה, עאידה, ליום עיון בנושא הזה לדבר על שינוי מדיניות בתחום בשביל לשנות את הדברים. תודה רבה.

תודה.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

תודה רבה. עורכת דין נטע ברק מהסיוע המשפטי.

אני עורכת דין בסיוע משפטי, אני נציגת מערך ייצוג קטינים בסיוע המשפטי להיום. מה שאנחנו עושים, אנחנו מייצגים קטינים, בני נוער בהליכים משפטיים אזרחיים שהם רובם הליכים לפי חוק הנוער. מעל 1700 תיקים נפתחים אצלנו בשנה עם 65%-70% מגיעים אלינו לייצוג של הקטינים עצמם, ומתוכם 15% הם בני המגזר הערבי. אצלנו הנתונים הם קצת הפוכים מאצלכם. 60% מהתיקים שנפתחים תחת חוק הנוער, טיפול והשגחה הם דווקא של נערות ולא של נערים. ככלל - - - אני יודעת למה, אני רק לא ארחיב על זה את הדיבור כי זמננו קצר. מתוך השטח יש לנו מספר עורכי דין בני החברה הערבית שמייצגים את הקטינים, הנערות והנערים. אני אתמקד פה בנערות. והיה חשוב לי להביא כמה דברים שלנו מאוד בולטים בחוסרים ובפתרונות שעשויים להיות והראשון שבהם זה מיעוט משפחות האומנה שיש בקרב המגזר והעדרן כמעט בכלל של משפחות מארחות במגזר. שני מענים שקיימים בחברה היהודית וכמעט ולא קיימים בחברה הערבית, והדבר להבנתנו יכול גם להשתפר עם איזשהי העלאת מודעות והעלאת פרסום וגיוס כי המשמעות האופרטיבית, זה רק חשוב לי להדגיש, במיוחד עבור נערות למשל שנפגעו במשפחה ועכשיו הן לא יכולות לחזור גם אם הן מוצאות לאיזשהי מסגרת הן לא יכולות לחזור לבית שהן נפגעו בו. העדרה של משפחת אומנה מובילה לזה שמגיל צעיר מגיעים לפנימיות והעדרה של משפחה מארחת מובילה לזה שנערות שנמצאות בפנימייה למעשה נמצאות בה כל הזמן, וזה יוצר איזשהי בועת לחץ שהיא פשוט מדרדרת את מצבן ומאלצת אותן להגיע למסגרות פחות מתאימות.

הנקודה השנייה והחשובה שגם עלתה ואני אקצר עליה, יש מחסור בכח אדם ברשויות ערביות. יש מחסור בעו"סיות חוק נוער ברשויות ערביות. ראינו תקופות שאו מתחלפות הרבה - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

כן, הנקודה הזו ברורה, גם הרחבנו בה קודם.

לא צריך להרחיב על הפגיעה ביכולת לטפל כשאין בכלל את הגורם. עוד שתי נקודות או שלוש קצרות שלי חשוב לשים עליהן את הדגש וזה אם חושבים על תקציבים עתידיים, מרבית המסגרות שיש לנו היום הן בצפון הארץ. נערות ערביות שמשפחותיהן אינן מצפון הארץ זה מקשה על קשר עם המשפחה הביולוגית, זה מקשה על החזרה לקהילה. צריך מסגרות שיהיו גם במרכז ובדרום הארץ, בוודאי במזרח ירושלים. עוד נקודה שחשוב לנו לדבר עליה, ועליה דיברה גם חברת הכנסת חנין זועבי, צריך יותר תכניות לחיים עצמאיים. חלק מהנערות, החינוך שהן מקבלות בבית הוא לא חינוך שמופנה לעצמאות, לא כלכלית ולא התנהלותית והדבר הזה מאוד מאוד יסייע לנערות שלא יכולות לחזור הביתה או שלא מעוניינות לחזור לחברה שהן הגיעו ממנה. עוד דבר שחסר ואצלנו צף כי הנערות עצמן מעלות אותו: אין טיפול ואני לא בטוחה שניתנה מחשבה לטיפול בקהילה להט"בית במגזר והיא קיימת - - -

זה לא נכון מה שאת אומרת, אבל - - -

סליחה?

יש קהילה להט"בית קיימת במגזר כפי שהיא קיימת בכל המגזרים. ונערות שאנחנו מייצגים שהן חברות גם בחברה הערבית וגם בקהילה הלהט"בית מתקשות למצוא מענה מתאים. והדבר האחרון שאני ככה חשוב לי רק עוד לומר וזה פשוט משהו שעלה, אני מביאה את זה כאן כי זה נאמר לי ישירות על ידי הנערות עצמן והיה להן חשוב שהדבר הזה יובא אז אני מנצלת את הבמה. המעון הנעול בג'וליס, תנאיו הפיזיים אינם טובים והנערות שמגיעות לשם בפירוש מתלוננות על כך הרבה וקשה להן. הדבר הזה דורש טיפול. הוא פשוט נופל באיכותו ממעונות אחרים שקיימים.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

אני רק אומר כמשפט סיכום לדברים שלך שכל מה שאת אומרת הוא חשוב והוא נכון וצריך להתייחס אליו, אבל אני מאוד אשמח אם אנחנו נצליח למצוא מענים שיצרו מניעה כדי שהילדים בכלל לא יגיעו למקום - - -

אנחנו מטפלים במי שכבר הגיע להליכי חוק הנוער אז זו התייחסותי כמובן.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

יוסף, אבל רק במשפט.

בקיצור רב. שני דברים. את הנושא הזה אני מלווה אולי כ-20 שנה. אני מזהה שיש התקדמות, אבל הדברים העיקריים, הדברים המהותיים לא כל כך השתנו במובן הזה של בעיות איתור וגם לגבי אלה הקיימים שאין את המסגרת הטיפולית המתאימה, גם מבחינת כח אדם וגם מבחינת מסגרות. יש לי תחושה שאולי צריך לקדם את הרעיון, ואני חושב שנורית התייחסה לזה בהתחלה, יש הרגשה שאין מערך אחיד שמרכז את כל הטיפול בנושא ואני תוהה האם הגיע הזמן לחשוב על הקמת רשות לקידום הטיפול, אפשר לייחד את זה לנערות במצוקה אפשר בכלל לנערים במצוקה, אבל לפחות בעניין הזה של נערות במצוקה יכול להיות שהגיע הזמן - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

כל התקציבים ילכו לרשות, אבל צריך גורם שיתכלל את זה בין המשרדים- - -

גורם שיתכלל, אבל אני חושב על רשות. אני לא יודע אם יש לכם הצעה אחרת בתחום הזה. אבל - - -

אולי שהמחלקות השונות בתוך אותו משרד יתחילו לדבר יותר אחד עם השני.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

שיהיה גורם אחד, שיהיה גורם שיתכלל את זה.

מבקר המדינה נדרש לסוגיות הללו של חלוקת משאבים לגבי נוער בסיכון וכדומה ולמבקר המדינה הייתה המלצה מאוד ברורה: צריך לקבוע סף הגדרה מה זה נערה במצוקה וכל מה שמסביב ואז עושים מיפוי לגבי כל אלה שעוברים את הסף הזה ומחלקים אז את התקציבים בהתאם. החלום שלי הוא להגיע למצב שכשאני שואל את משרד הרווחה מה תמונת המצב, כמה נערות במצוקה יש ביישוב הזה, הכל יהיה זמין ולא שיקח לנו חמש שנים עד שנוכל לקבל את הנתונים הללו. עבודת המיפוי כאן היא מאוד בעייתית. היא כמעט ולא קורית. אם מתקשים להגיע אולי לנתונים אישיים של כמה נערות באמת קיימות אני חושב שאנשי המקצוע יכולים להגיד לנו שביישוב שנמצא אולי במצב סוציואקונומי 2 עם נתוני אבטלה מסוימים ונתוני גירושים מסוימים וכדומה אפשר לשער פחות או יותר מהו שיעור הנערות במצוקה - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

אנחנו לא רוצים לשער אנחנו רוצים נתונים ברורים.

לא, אני יודע. אני לא אומר שלא. אבל הם לא יכולים להגיד שאנחנו לא יודעים. אפשר לדעת ואפשר להעריך ואפשר גם להגיע לנתונים הללו ואני חושב שאנשי המקצוע באמת יכולים לתת את התשובה.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

תודה רבה. ציפי, נשמח לשמוע את משרד הרווחה. אני לא צריכים את כל הסקירה של כל התכניות כי הדברים גם מופיעים, אבל אני אשמח אם תתמקדי בין היתר בסוגיית ה-מצ’ינג, הממ”מ ניסה כבר לפני חודשיים לקבל נתונים על כמה רשויות בעצם מיישמות את התכניות שמגיעות להן, את התקציב שמוקצע להן, כמה מהן מחזירות בעצם תקציב למשרד הרווחה כי הן לא היו מסוגלות לעמוד בתשלום ה-מצ’ינג ואנחנו יודעים שזה קורה. משום מה לא קיבלנו שום נתונים וזה דברים שלא בעיה לבדוק. זאת אומרת, הכל ממוחשב. אז אני אשמח באמת להתייחסות.

אבל מישהו נאבק ב-מצ’ינג בכלל?

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

רגע, אנחנו נצטרך גם בזה - - -

המצב הזה שהאוכלוסייה הכי מוחלשת בקרב יהודים וערבים ובמדינה וכדומה דווקא היא מתעקשים על ה-מצ’ינג.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

צריך לשנות את זה בחקיקה. יש חקיקה בנושא.

יפעת מהקואליציה תוכל אולי. יפעת ועאידה יקדמו הצעת חוק של לבטל את ה-מצ’ינג לגבי נערות במצוקה.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

יש הצעת חוק לביטול ה-מצ’ינג או להפוך אותו לדיפרנציאלי בקרב רשויות חלשות אל מול חזקות, אבל אנחנו רוצים נתונים כדי שאנחנו נוכל אולי אפילו, דיברו על זה, לא הכל חייב בהצעת חוק. יש תהליכים שמשרדים יכולים לעשות. מעניין אותי בכלל להבין את הנתונים. כמה כספים חוזרים בגלל שרשויות לא מסוגלות לעמוד ב- - -

תקציבים במקרה הזה הם לא חוזרים, הם פשוט לא מקימים את המסגרות - - - באיזשהו שלב לחלק מהדברים לעקוף - - -

הם מועברים.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

הם מועברים לרשויות אחרות.

אנחנו מחלקים תקציב - - - בפעם הקודמת אני התבקשתי להעביר נתונים על כמה עובדות סוציאליות יהודיות יש ברשות המקומית כעו"ס מומחית לנערות וצעירות. אני העברתי עם נתונים של כמה מטופלות בפעם קודמת. התקציב שהמשרד שלנו מחלק הוא מתרחש בכמה אופנים. קודם כל אנחנו מעבירים תקציב למחלקה לשירותים חברתיים ברשות המקומית שקיימת על פי חוק ועל כל שקל שאני מעבירה הרשות חייבת להשתתף ב-25% - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

זה אנחנו מכירים.

אוקיי. זה לא בכוחנו לשנות, זה החלטות מלמעלה. אתם יושבים פה, אתם יכולים להיות מעורבים בזה ואולי גם לסייע לפחות לרשויות כמו שכולם מציינים פה מאחד עד שלוש, מאחד עד חמש. אז בעניין, למשל, של בתים חמים הרשות צריכה להעמיד מבנה של בית שיש בו סלון להתכנסות, פינת אוכל וכולי. ואני אומרת לך שהרבה מאוד מהרשויות המקומיות, מתוך 166 בתים 56 בתים זה במגזר הערבי. כששאלנו אותם, אנחנו הוצאנו מכרז לרשויות שאמרו שאנחנו לא רוצות להפעיל באופן ישיר את הבית החם כי לא רוצות יחסי עובד מעביד. אז תצאי את למכרז. כשיצאתי למכרז באמת יעדים לצפון הצליחו להפעיל את זה כמה שנים והם שילמו את השכר דירה. עכשיו אנחנו יוצאים למכרז חדש, אמרו לנו הרשויות המקומיות, אם לא תממני את השכר דירה אנחנו לא נוכל לפתוח את הבית החם. ובאמת הצלחנו ב-56 רשויות שאמרו לא יהיה שכר דירה לא נפתח את הבית החם מתוך 56, 40 רשויות במגזר הערבי אנחנו משלמים את השכר דירה. אז את עוקפת, למרות ההנחיות מלמעלה, את מנסה - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

אוקיי. אני יודעת שזה לא ברמה שלך להחליט, אבל אני חושבת שמשרד הרווחה כן בסמכות שלו להחליט. כמו שבמשרד החינוך בחלק מהתהליכים כן יצאו לתקצוב דיפרנציאלי בלי חקיקה ובלי עניינים, פשוט לקבל החלטה כמדיניות של משרד ולאפשר את זה במיוחד לנוער בסיכון.

אנחנו מנסים להביא את ההצעות שלנו וב- - -

אוקיי.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

אוקיי.

בנושא הזה אנחנו נשמח מאוד. אז באמת כבר דובר פה שהחסם המרכזי הוא ה-25% השתתפות רשויות. יש תכניות שמעבר לחסם של ה-25% הרשויות לא רוצות להפעיל דוגמת דירות מעבר לצעירות בסיכון שזה מודל שאנחנו יש לנו 40 דירות מעבר בארץ, בסך הכל אחת מהמגזר הערבי שעמותה מפעילה - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

מה הסיבה?

כי הרשויות אומרות אני לא רוצה להקים - - -

יש דירת מעבר באוכלוסייה הערבית?

אחת, כן, שעמותת ילדים בסיכוי מפעילה, בסכנין נדמה לי. יש לי פה את הנתון איפה הדירה.

לא.

כן. דירה אחת של עמותת ילדים בסיכוי לבוגרות פנימיות חסרות עורף משפחתי, כן. הדירה במגזר הערבי פועלת כבר שנה שלישית במג'דל כרום.

מעניין למה לא יודעים על קיומה. איך מעבירים אליה נערות?

זה מכרזים לא?

לא. במקרה הזה זה מיזם משותף שהעמותה מביאה 2 מיליון והמשרד מביא 2 מיליון. מתוך ה-30 דירות שפועלות יש דירה אחת למגזר הערבי זה לבוגרי פנימיות. ועאידה, את יודעת, אני גם פניתי אלייך לעזרה שלך להקים דירות כי היישוב בא ואומר אני לא - - -

בסדר, אבל לא ידוע, כלומר, אני לא יודעת, יש נשות מקצוע פה שיגידו אם יודעות על קיום דירה כזו.

הדירה הזו מיועדת לצעירות שהן בוגרות פנימייה שהן חסרות עורף משפחתי שהן לא יכולות לחזור הבייתה.

אוקיי.

אז זה ספציפית הדירות האלה. עכשיו, שוב, זה שהרשות אומרת אני לא רוצה להקים אני לא יושבת שאננה. אז אני מנסה לייצר פתרונות אחרים - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

את מבינה, רשויות מקומיות מצד אחד רוצות לתת מענה לילדים שלהן אבל רק איפה שנוח.

אחר כך היא אומרת לא אצלי.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

כן, רק איפה שנוח.

ועאידה יודעת בעצמה, אני פניתי לעזרה שלה לגייס גם עמותות שיהיו מוכנות. אז עכשיו אני בהקמה של שש דירות מעבר, שתיים במיזם משותף שהעמותה מביאה 50% וארבע זה ייצא למכרז, מי שיזכה אז אני מרוצה. אז אנחנו כרגע - - -

שש דירות עכשיו.

אז יהיו שש דירות.

מצויין.

אז אני אומרת יש חסמים ואנחנו כל הזמן מנסים לייצר מענים כדי לעקוף אותם. למשל יישובים שלא זכו בבית חם שזה תקציב של בערך 150 אלף ₪ בשנה לבית אחד. אז הצלחנו לגייס תקציב יותר קטן ואנחנו עכשיו מחלקים תקציב להקים מעגל בנות שזה בעצם חמש שעות בשבוע, קבוצה של בנות באה, יש עובדת סוציאלית שמלווה אותן ויש ארוחה חמה. כי זה חשוב לציין ש- - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

זה כאילו נגיעות קטנות, את יודעת, לא עד הסוף, אני לא יודעת עד כמה זה פותר. זה להגיד הנה, אנחנו עשינו.

לא, לא, לא, אני לא מסכימה איתך כי זאת הייתה בקשה של רשויות מקומיות. אז למשל מתוך 75 מעגלי בנות שאנחנו עכשיו עסוקים בלהקים אותם אז 30 מתוכם הם במגזר הערבי. אנחנו לא יושבים בשמיים ואומרים מה אנחנו הולכים לעשות. אנחנו קודם כל קשובים לצרכים של העובדות הסוציאליות בשטח ואז לפי מה שהן אומרות, הצרכים, אנחנו מנסים לייצר את המענים.

הנגיעות הקטנות האלה נותנות הרבה פעמים אינדיקציה לאיתור שאין לנו בדרך אחרת.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

כן ברור שזה עדיף מכלום אבל אני - - -

סליחה, לא, לא, לא. אני חושבת שבואו נשים את הדברים בפרופורציה. כאשר אני יודעת שבית חם באוכלוסייה היהודית פועל חמישה ימים בשבוע ובית חם באוכלוסייה הערבית פועל יומיים בשבוע אז אני תוהה ואני מעלה שאלות. אני רוצה לשאול את כל השאלות עד הסוף. אי אפשר לבוא ולהגיד שאוקיי, עכשיו אנחנו צריכות להיות מרוצות מהנגיעות הקטנות. הנגיעות הקטנות לא פותרות את הבעיה. אנחנו פעם אחת ולתמיד העלינו את הנושא הזה במרוכז כדי לראות את הצרכים האמיתיים בשטח ולא להסתפק במה שהצלחנו לאלתר ולעשות, אלא להגיד שיש צורך מעבר לנגיעות הקטנות ואם תשאלו אותי, אפילו מעבר לבית החם. הבית החם לא מספק את המענה האמיתי. טוב שיש בית חם, אבל הייתי רוצה לראות אותו פועל בצורה אחרת. עובדת נערה במצוקה שהיא ב-35% של תקן והיא צריכה לטפל גם ב-15 נערות, לנהל את הבית החם, להדריך את המדריכה החברתית ואת אם הבית, נו באמת.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

השאלה, ציפי, אני רוצה רגע להתחבר לדברים של עאידה. השאלה אם אנחנו רגע בוחנות את הצורך בחברה הערבית שאנחנו יודעים שיש פחות הוצאה חוץ ביתית ואנחנו יודעים מה העלות של הוצאה חוץ ביתית. האם לא שווה להרחיב שם את המענה של הבית החם שיהיה מעבר ליומיים, שיהיה מענה קצת יותר עמוק. גם אם יהיה לי תקן של 100% עובדת סוציאלית זה לא כמו להוציא רק נערה אחת מהבית. זאת אומרת, מבחינת ההיקפים. הרבה יותר שווה לנו גם כמערכת להשקיע את הכסף הזה שם כמו שצריך מאשר, את יודעת, לתת לא לתת.

אז אני אענה. כשיש לי תקציב ייעודי לתכנית מסוימת אני חייבת חייבת לחלק אותו לפי קריטריונים. אז למשל הבתים החמים התקציב השנתי שלי עומד על 22 מיליון ₪. אני לוקחת את כל הרשויות במדינת ישראל ומחלקת לפי קריטריונים. הקריטריונים שאנחנו לוקחים בחשבון זה גודל היישוב, מספר הנערות בנשירה שזה נתונים שאנחנו לוקחים מהלמ"ס, מספר הנערות שמטופלות וסוציואקונומי של היישוב ואנחנו מחלקים. עיריית ירושלים יוצא לה 2 מיליון והיא מחליטה אם היא רוצה 20 בתים של פעמיים בשבוע או 10 בתים של חמישה ימים בשבוע.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

כן, אבל עוד פעם, את רואה, זה החלטה של ראש רשות. איפה העין המקצועית שתגיד איפה צריך. איפה הראייה מלמעלה. אני גם לא רוצה לחלק עכשיו, להגיד יש לי 22 אני רוצה לחלק אותם לפי קריטריונים. אני רוצה רגע שאנחנו נעצור. למה אנחנו פה.

זה לא שאני רוצה - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

כן, אבל ציפי, ציפי, למה אנחנו פה, אנחנו פה כדי - - -

ברגע שיש לך שני קריטריונים שהם גם אחוז נשירה וגם אחוז טיפול או מספר מטופלות, כלומר, את נותנת לאלה שכבר יש להם את הכלים גם לאתר ויודעים. השאלה איך אפשר להגיע לאלה שלא מצליחים לאתר.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

רגע אבל - - - רגע חברת הכנסת עאידה. ציפי, אנחנו פה. אני מבינה את הקונספט שקיים, אני מבינה את החלוקה שיש. אם היינו מסכימים איתה ואומרים אוקיי זה מה שיש אולי נחלק את זה קצת אחרת, לא בטוח שהיינו מתכנסים. אנחנו כאן כי ברור לכולנו שאנחנו צריכים למצוא איזשהו מענה ייחודי לאוכלוסייה הזו. ומענה ייחודי זה אומר חשיבה מחודשת, זה לראות איך אנחנו נותנים מענים מותאמים, זה לראות איפה אנחנו שמים - - - הרי אם היינו מוציאים אותן להוצאה חוץ ביתית זה היה עולה הון למדינה אז הן לא יוצאות מהבית בגלל העניין התרבותי לא כי אנחנו לא עושים את העבודה שם. אז אני אומרת בואו ניתן מענה שהוא זול יותר, אבל הוא נכון יותר לאותה חברה ונרחיב את השירותים זה מה שאני אומרת.

אבל אם אני לא מקבלת תקציב שהוא ייעודי לאוכלוסייה הערבית אני לא יכולה לחלק אותו רק למגזר הערבי, לא יכולה. אני מחוייבת על פי הנחיות משרד האוצר. הוא אומר, אם את רוצה להקים בתים חמים אני אגיד לך איפה תקימי אותם לא את.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

משרד האוצר אומר לך איפה להקים בתים חמים? מה הוא יודע חוץ מלתת את הכסף, איך הוא יודע מקצועית איפה נכון לו לשים את הכסף - - - לא רגע, לא, לא, זה עוד לפני שאנחנו מערבבים.

במובן הזה שהם מנחים לחלק לפי קריטריונים.

בסדר השאלה איך קובעים את הקריטריונים.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

קריטריון מגזרי הוא לא קריטריונים?

- - - קריטריונים נוספים אנחנו נשמח לשמוע. אנחנו לא יכלנו למצוא קריטריון גם בתכנית הלאומית עכשיו. כשאנחנו הולכים לחלק - - -

הצורך הוא לא קריטריון, הצורך - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

יש לנו את הלמ"ס - - -

סליחה, זה קודם כל מתחיל בכתובת. כשמאתרים צורך הצורך הוא בכל הארץ. אין רשויות היום שאין שם נערות וצעירות שלא זקוקות לטיפול.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

נכון, אבל המענים הם שונים, המענה שאני יכולה לתת במגזר היהודי הוא שונה מהמגזר הערבי. לא כי אלה יותר טובים מאלה, אלא כי המאפיינים הם אחרים.

נכון. את עובדת לפי רגישות בוודאי. אז למשל, הזכירו כבר פה, שצעירות בגיל 18 אז אולי במגזר היהודי את מכינה אותן לשירות צבאי או לשירות לאומי ואת יכולה דרך התכנית הזאת באמת לשקם אותן. אז באמת במגזר הערבי עכשיו אנחנו מנהלים משא ומתן עם מרכזי ריהן שזה מרכזי תעסוקה שנמצאים ב-40 יישובים מהמגזר הערבי כדי להשתמש בפלטפורמה שלהם לעשות שם קבוצות של צעירות שיכולות לבוא לשם לתכנית החל מיום בשבוע עבור לכאלה שיכולות לבוא חמישה ימים בשבוע כל פעם לחמש שעות ובעבור זה היא גם בהתחלה יכולה לקבל הבטחת הכנסה שאת הזכרת. כי הבטחת הכנסה מותנית, או שאתה נמצא מחוץ למעגל התעסוקה, אבל אתה נמצא בתכנית שיקום של 25 שעות שבועיות אז זה למשל באמת לפעול ברגישות מגדרית ולנסות לתת את המענה הייחודי הזה. כמה תקציב יתנו לנו? זה תלוי וזה כאן באמת יושב על מרכזי ריהן. אנחנו מנסים גם להגדיל את התקציב באמצעות התקשרות עם משרד לשוויון מגדרי שקיבל תקציב ייעודי לאוכלוסייה הערבית שאנחנו באמת יכולים להשען על חלק מהתקציבים שנמצאים שם לטובת אותן צעירות. אותו דבר הנושא של - - -

ציפי, לפני שאת ממשיכה, אני רוצה לחזור לעניין של הקריטריונים בכל זאת.

כן, בבקשה.

אני זוכרת שחלוקת התקציב של מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית יש בה חמישה קריטריונים. אחד הדברים שהיה ברור שממחזרים את עצמם כאשר בונים את הקריטריון על מי נמצא במעגל הטיפול אז ברור שהמרכזים שמטפלים יותר יקבלו תקציב יותר ואלה שלא מצליחים לעשות reaching out בגלל שהתקציב שלהם דל לא יקבלו יותר. אותו דבר במקרה הספציפי. מצד אחד נאמר שהבתים החמים עוזרים לאתר ולגלות את גודל הבעיה ולהגיע ליותר נערות שנכנסות למעגל הטיפול ומצד שני כאשר הקריטריון הוא כמה מטופלות וכמה זה, זה יחסום, זה שוב ינווט את הכסף לאלה שכבר יש להם את היכולת לאתר, יש להם את העובדים הסוציאליים, התקנים. אני חושבת שצריך להכניס עוד קריטריון שיעשה מן איזשהי העדפה מתקנת לאלה שנגזלים משני הקריטריונים האחרים.

אז אם אחד הקריטריונים שהזכרתי זה סוציואקונומי של הרשות המקומית אתם - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

נכון, יש למ"ס. מאוד ברור.

בוחרים לעזור לקדם שנגיד רשויות 1-4 הקריטריון הזה לא יהיה 25%, יהיה קריטריון מקדם - - -

שהמשקל שלו יהיה יותר גדול. אוקיי. בסדר.

אני לא יכולה לקבל החלטה כזו.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

בסדר, אבל המשרד יכול לקבל. משרד הרווחה ומי שאמון עליו כן הוא יכול לקבל. חלק מההמלצות יהיו שאנחנו מבקשים ממשרד הרווחה לשנות - - -

יש לכם רעיון נוסף לקריטריונים נוספים אנחנו נשמח לשמוע אותם ולקחת אותם בחשבון.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

אוקיי. אנחנו נסכם. המועצה לשלום הילד במשפט כן.

וגם משפט של ההורים.

אני לירון אשל מהמועצה, אני מנהלת פרויקט הליווי במועצה. לנו מאוד חשוב, אנחנו מדברים פה על מענים ועל תקצוב ועל כח אדם ואי אפשר שלא לגעת בסוגייה שעולה מאוד מאוד בבירור אצלנו בשטח ולא נמצאה במסמכים והיא בעצם העבודה שכיום מרכז ההגנה בירושלים לא נותן מענה לאוכלוסייה הערבית - - -

איזה מרכז?

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

מרכז הגנה לילדים נפגעי תקיפות.

רבות מהנערות בסיכון ברקע שלהן יש פגיעות מיניות ופגיעות אלימות והן בעצם האוכלוסייה, אנחנו מכירים את המאפיינים הייחודיים של האוכלוסייה - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

זה מתחבר לדיונים שאנחנו עושים בנושא של פגיעות מיניות בקטינים. צריך להעלות את זה שם כחלק מהטיפול עומק שאנחנו עושים.

גם פה על רקע של חוסר בתקצוב ובחוסר כח אדם האוכלוסייה הספציפית הזאת לא מקבלת את המענים - - - חסם מטלטל, אי אפשר להפריד את הסוגייה הזאת.

כל התחום הזה הוא בתת גם תקצוב וגם נגישות לכלל האוכלוסייה.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

תדברי איתי אחר כך כי אמור היה להיפתח חצי מרכז שנותן מענה נטו לאוכלוסייה הערבית. תדברי איתה ואנחנו נברר איפה זה עומד.

אני רוצה לתת גם כן למשפט - - -

מודל חדש - - -

שנייה, אנחנו לא נוכל עכשיו לשמוע על מודל חדש וחבל. מנכ"ל הפורום הארצי הערבי לוועדי הורים, מר סעיד יונס, אבל ממש בקיצור רב.

את האמת זה לוקח הרבה, אבל אני אתייחס לשתי אוכלוסיות וסוגייה אחת. אוכלוסייה אחת שלמשל הורים שיש להם ילדים בעיר מסוימת, נגיד למען ענייננו נצרת, והורים גרים בנצרת עילית. הילדים שנמצאים במצגת נער בסיכון או נערות בסיכון לא מקבלים את הטיפול הראוי כי העובדות הסוציאליות שנמצאות בנצרת עילית לא יכולות לגעת, להגיע לבית הספר איפה שהילד נפגע או איפה שהילדה עברה תקיפה מינית. זו אחת הסוגיות. למשל בבערטה יש לנו עוד אוכלוסייה כזאת, שהנשים גרות בבערטה המזרחית, בערטה הפלסטינית והתלמידות לומדות בבעטרה הישראלית וכשנפגעות הבנות אז הבנות לא מקבלות שום טיפול ושום מענה כי אף אחד לא יכול להגיע למשפחה איפה שהיא גרה ומקרים כאלה יש לנו הרבה ולא חסר.

בקשר לבית החם, קודם כל זה צעד מבורך, אבל אנחנו חושבים שיש לעשות ביקורת על הבתים החמים כי יש לנו למשל, דוגמה, בג'סר א-זרקא בית חם פיקטיבי רק מאוכלס על ידי המזכירה או העובדת סוציאלית שם ולא מגיעות לשם בחורות לקבלת טיפול. צריך לבדוק את העניין הזה. והרבה תלונות יש לנו על תקיפה מינית, בהרבה כפרים, בהרבה בתי ספר ולא יכולים לדווח על המקרים האלה כי אין תקנים, כי יש מחסור בתקנים ואפילו קיבלנו בקשה מיושבת ראש מחלקת הרווחה להקים מעון יום טיפולי לתקיפות מיניות נגד נערות וזה לא חסר. אם נציגי משרד החינוך נמצאים כאן אז ברשותי גם כן להתייחס לתכנית אחת, תכנית המעברים, שדיברנו כל הזמן על תכנית מניעתית אחרי שהנערות נכנסו למעגל של נוער או נערות בסיכון. אני חושב שתכנית המעברים בבתי הספר שצריכה לדבר על הסתגלות, הסתגלות ההורים, הסתגלות התלמידות, מבחינה פיזיולוגית, מבחינה נפשית, מבחינה תברואית בתוך בית הספר. התכנית הזאת מועברת רק לצורך פרסום ושיווק. בית הספר, בעיקר תלמידי בית ספר יסודי שרוצים לעלות לחט"ב או בית ספר - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

אני ברשותך, עם כל הכבוד לביקורת, בוא תנסה רגע למקד, אתה קצת התפזרת, קצת לפה, קצת לפה.

אני לא מתפזר - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

לא, אין לנו זמן.

אני מוסיף עוד נקודה ברשותך.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

אבל נקודה שתהיה רלוונטית רגע ולא ביקורת. מה יש לך להציע כדי שאנחנו נעשה את הדברים יותר טוב.

אם אנחנו לא מעלים ביקורת אז אנחנו לא מעלים - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

הוא קופץ לדברים שהם לא קשורים חברים. הוא במקרה נוגע בתחומים שאני נוגעת בהם.

תכנית המעברים גברתי למשל בנתניה מועברת על ידי - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

נכון - - -

בסדר, בסדר, אני מבקשת - - -

- - - נוגעת רק לאוכלוסייה לכיתות א' עד ו'- - -

אני מבקשת שקט.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

תצאו החוצה.

גברתי, אנחנו חייבים להעלות את הביקורת כדי להגיע לחקר האמת. למשל, בתכנית המעברים צריכים להיות מעורבים היועצות, העובדים הסוציאליים והשירות הפסיכולוגי החינוכי. לתת הרצאות, לתת סדנאות להורים, לתת סדנאות. אפילו לאתר ילדה במצוקה זו גם כן דרך התכנית הזאת. זה לא קיים.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

בשביל לאתר ילדים במצוקה צריך הרבה יותר מאשר תכנית מעברים. צריך הרבה יותר מתכנית כישורי חיים שהייתה כאן. אנחנו באים ומדברים על מערך מקצועי הרבה יותר עמוק ואתה לוקח את זה לכל מיני דברים שהם במעטפת.

כשאני נתקל במנהל בית ספר - - -

הוא תורם את החלק שלו, מה קורה פה - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

אין - - -

אפילו אם אנחנו מדברים על תכלול ועל כל המערכות איך משתלבות בעבודה אז אוקיי, הוא העלה ביקורת. אני חושבת שגם תפקידנו לשמוע ביקורת שמגיעה מהשטח.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

לא, אין שום בעיה, אבל בוא נתייחס לגופו של נושא. אם יש לו ביקורת לגופו של נושא, כמו הסוגייה שהוא העלה בבית חם שהם יבדקו זה סיפור אחד. אבל לדבר על תכניות שהן לא רלוונטיות, הסיפור במערכת החינוך זה היועצים, זה המחנכים, זה הליווי המקצועי. זה לא תכנית ארעית כזו או אחרת שם המענה.

אם מנהל המחלקה אומר מחר שהוא רוצה לטפל בצעירות מחר אני פותחת פה מרכז טיפול לנפגעות תקיפה מינית.

אוקיי. אז אנחנו נבדוק את זה אחר כך ונטפל בזה אחר כך.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

אוקיי אנחנו נסכם?

אני כבר כמה פעמים מנסה להגיד משהו.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

מי כבודה?

מדובר כאן על מקלט חירום לנערות במצוקה ואני - - -, אני מנהלת של המקלט, אני ניהלתי את המקלט שבע שנים, עשיתי הפסקה, חזרתי. רציתי להשתתף בדיון רק לפני שלושה ימים - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

לא חשוב הרקע. מה את רוצה לומר?

אני רוצה להגיד שמתוך הניסיון אני רוצה לדבר עכשיו על המקלט והמגבלויות של כל - - - מאוד קשה - - - רוצה רק להגיד על אוכלוסיית נערות שאף אחד לא התייחס אליה וגם אני רוצה להגיד שזו אוכלוסייה שמאוד קשה להגדיר אותה שנופלת בין הכסאות, חלק מהנערות האלו לצערי הרב, נרצחו או יש סימנים של סכנה מאוד מיידית שאולי יש סכנת חיים ואלה נערות שלא מתאימות לאף מסגרת. אני לא רוצה - - - אני חושבת ואנשים שעובדים ישירות עם הנערות יודעות על מה מדובר. אני מאוד מבקשת אולי לתאם איזשהי יוזמה בין כל הגורמים הרלוונטים לתחום הנערות והצעירות ולהתחיל לחשוב, וציפי טוב שאת נמצאת כאן, על מסגרת שמתאימה לנערות האלה שהן לא למקלט, לא מעון נעול, לא פנימיות ואלה שנושרות כן הן משוטטת לבד ברחובות או יש התאמה מאוד - - -

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

אוקיי. תודה רבה. אנחנו ברשותכם מסכמים את הדיון. אני אעלה מספר נקודות ואת תסיימי. אז ראשית מהדברים שעלו כאן אני חוזרת דיי לנקודת ההתחלה של הצורך בבנייה של תכניות ייעודיות וייחודיות למגזר הערבי. גם בדו"ח הבנתי שקיבלו נתונים ממשרד הרווחה שהתגבש צוות שאמור לגבש תכנית שכזו. אנחנו מבקשים בוועדה המשותפת לקבל תוך חודשיים את התכנית או לפחות את הסטטוס. כתוב בדו"ח, נכון נורית?, שמשרד הרווחה והשירותים החברתיים בונה תכנית ייעודית לחברה הערבית.

החלטת ממשלה על תכנית יתד.

זו לא תכנית ייעודית לאוכלוסייה הערבית.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

אז אנחנו מבקשים שתהיה התייחסות ייעודית וייחודית מותאמת לחברה הערבית. כי אם אנחנו עוד פעם ניתן תכנית "שוויונית", כולם אותו דבר, אנחנו בתוכה נגלם את חוסר השוויון כי אנחנו יודעים שהחברה הערבית לא יכולה לקבל את אותן תכניות. ציפי, התייחסות, באמת לקחת, לדעת שיש לנו פה מגזרים שונים לתת ביטוי למגזר.

- - - מגזר ומגדר.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

מאה אחוז, מצויין. התאמת התה"ס למציאות המשתנה. אנחנו יודעים הרי, התה"ס נבנה ועד שנוגעים בו, פותחים אותו, אז זה יובלות. לגעת בו. שווה, זה זמן טוב לפתוח את הדברים מחדש, להתאים למציאות שמשתנה ולעשות שם את מה שצריך. אני כן מציעה שתהיה יד מכוונת. אני לא יודעת אם זה בסמכות של משרד הרווחה, אבל פה אולי אני קוראת לכל משרדי הממשלה לראות איפה לשים את אותה יד מכוונת שתראה בראייה הוליסטית את הצרכים הייחודיים של המגזר הערבי על מנת שיהיה אפשר לבנות שם גם מערך של אנשי מקצוע שיתנו מענים בכל אותם מקומות שבהם אנחנו מזהים קושי. אנחנו רואים את זה במערכת החינוך - - -

יש את הוועדה הבין משרדית.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

נכון, אז הוועדה הבין משרדית - - -

יש את הוועדה הבין משרדית והתכנית שלה.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

מצויין. אז להכניס לתוך הוועדה הזו גם את ההתייחסות למקצועות השונים, לדרישות המקצועיות השונות שנדרשות. בין אם זה במערכת החינוך, בין אם זה במערכת הרווחה ובמקומות האחרים כדי שאנחנו לא נמצא שוב את עצמנו במקום שיש תכנית, אולי אפילו יש תקציב, אבל אין מי שיישם אותה וינגיש אותה מבחינת שפה ובכלל. להרחיב את המסגרות בדרום ובמרכז. הבנו שיש מחסור במסגרות.

הסיפור של ה-מצ’ינג. אני שוב פונה באופן רשמי למשרד הרווחה. אני רוצה לדעת כמה יישובים מימשו את התכניות, כמה יישובים לא מימשו בכלל, כמה כספים הועברו ליישובים אחרים. בשורה התחתונה אנחנו רוצים לדעת כמה באמת הסיפור של ה-מצ’ינג מהווה חסם באופן אמפירי ולא רק ממה שאנחנו יודעים ולשקול להפסיק את ה-מצ’ינג לאשכולות 1-4 או בצורה דיפרנציאלית, פנייה למנכ"ל משרד הרווחה. תודה רבה.

אני רוצה להגיש שכמו בהרבה נושאים שנגענו בהם בוועדה לקידום מעמד האישה ואני בטוחה שגם בוועדה לזכויות הילד, אנחנו מגלים שהשינוי הוא יותר מהותי שאנחנו צריכים לעשות אותו, הוא יותר מהותי מאשר רק לגעת בנושא של התקציב שהוא אכן כן צריך שינוי ואני תיכף אגע בזה. אבל שינוי במדיניות הכוללת של לטפל בנערות במצוקה. צריך להבין, ככל שיש תשתית רעועה מבחינת השירותים החברתיים, מבחינת המסגרות החינוכיות ככה יהיה בלתי אפשרי לטפל באופן כאילו שוויוני. כאשר היסודות שעומדים עליהם, המערכות השונות, הם שונים, אי אפשר לבוא ולקבוע קריטריונים כאילו שווים כי זה יוצר את הפער ומעמיק אותו עוד יותר. כאשר אין תקנים מספקים לנערות במצוקה באוכלוסייה הערבית לא יהיה איתור, לא יהיה כאילו צורך על פניו כי יסתכלו, יראו, אין הרבה נערות מטופלות, אין נערות מאותרות, אין לנו יכולת באמת להרגיש את הגודל של הבעיה. אני חושבת שגם הנושא של תקנים צריכים לדבר עליו ולאו דווקא דרך התכניות השונות, אלא תקנים בסיסיים נמצאים בתוך המערכת של מערכות הרווחה בתוך הכפרים והערים הערביות. אני מוסיפה ומדגישה את הנושא של תכלול. כל המאמצים של כלל המערכות ושתהיה יד מכוונת שתדעו באמת מה המדיניות באופן כללי. האם אנחנו הולכים לכיוון של מערכות חוץ ביתיות, מערכות בקהילה, מה בדיוק קורה שם בפרויקטים האלה. אני אומרת לכם שהנגיעות הקטנות האלה לא פותרות את הבעיה ולפעמים - - -

זה עניין של תקציבים.

אני יודעת שזה עניין של תקציבים ותיכף אדבר על העניין של תקציבים. אני חושבת שבלתי מתקבל על הדעת, ואף אחד לא יסביר לי את הפער הזה כאשר חילקו את התקציבים על מספר הנערות המטופלות בחברה היהודית ובחברה הערבית. אני לא יכולה לעכל את זה. איך יכול להיות שההשקעה בנערה ערבייה יוצאת כאילו כל כך פחותה מנערה יהודיה. בגלל שיש מסגרות יותר חוץ ביתיות? אני לא יודעת. ואז יוצא לנו נגיעות קטנות בקהילה, זה מה שיוצא לנו בתקציב הזה.

יפעת שאשא ביטון (יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד):

לא, אבל זה בדיוק הסיפור. להרחיב בחברה הערבית את המענים שמתאימים להם ולא לסמוך על זה ש- - -

אני שוב עוד מדגישה, אני לא מסתפקת ולא רוצה לדבר על חלוקה אחרת בתוך התקציב הקיים. בואו נקבע, התקציב הקיים הוא לא מספיק שיענה על הצרכים הקיימים בשטח וצריך לחשוב על איך מוסיפים ומשקיעים יותר בתקציב הזה. במקום לחכות עד שהנערה תגיע לקצה הרצף ואז היא צריכה מסגרת חוץ ביתית או שהיא נפלטת לרחוב ולפעמים עולה לה בהכי יקר זה החיים שלה, זה בשבילי הכי יקר, לא מה שמשקיעה המדינה, אלא החיים של הנערות האלה. והרבה פעמים זה מסתיים, לצערי, בצורה כזו. אני חושבת שהגיע הזמן שמשרד הרווחה ישקיע יותר וישנה את אופן חלוקת התקציבים מבחינה זו שיתן גם משקל לנושא של ה-מצ’ינג או מצ’ינג דיפרנציאלי או לבטל אותו ו- - -

אבל רק להזכיר שמשרד הרווחה נכנס איפה שכבר יש בעיה. את מדברת על מניעה אז את צריכה לדבר על מערכת החינוך.

אני לא מדברת רק על מניעה, אני מדברת גם על טיפול בבעיות כשעוד לא הגיעו עד מצב זה. אנחנו מדברים על נערות במצוקה ונערות בסיכון. כלומר, הבעיה כבר קיימת. אנחנו בגלל זה התמקדנו בעשייה של משרד הרווחה. אני הייתי רוצה וכולם יודעים מה דעתי עד כמה מניעה משרד החינוך עושה. כולם יודעים מה דעתי כולל הנציגים של משרד החינוך. אבל גם משרד הרווחה, אני חושבת שהגיע הזמן שישנה במשקל של הקריטריונים, אפילו הפנימיים. אנחנו נפנה בעניין ה-מצ’ינג ואנחנו נפנה בעניין שינוי המשקל של הקריטריון של מצב סוציואקנומי כי אני חושבת שזה חייב להיות. ואולי צריך לשקול עוד מרכיבים בקריטריונים האלה, במיוחד כאשר אנחנו לא מצליחים לאתר סופית את המספר הקיים. צריך להעזר באינדיקטורים אחרים שיכוונו אותנו ויגידו לנו איפה נמצאת הבעיה בעיקרה. אני מודה כמובן על שיתוף הפעולה ואנחנו נמשיך לעקוב. תודה לכולם.

הישיבה ננעלה בשעה 13:03.