הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 146

מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי

יום שלישי, י"א בשבט התשע"ז (07 בפברואר 2017), שעה 13:13

1. מניעה וטיפול בדיכאון אחרי לידה, של חה"כ לביא עליזה

2. מניעה וטיפול בדיכאון אחרי לידה, של חה"ב מיכאלי מרב

3. מניעה וטיפול בדיכאון אחרי לידה, של חה"כ עזריה רחל

4. חינוך למודעות והקטנת תופעת הדיכאון שלאחר הלידה, של חה"כ גליק יהודה

5. מניעה וטיפול בדיכאון אחרי לידה, של חה"כ טיבי אחמד

חברי הוועדה: עאידה תומא סלימאן – היו"ר

עליזה לביא

עבדאללה אבו מערוף

יהודה גליק

אורלי לוי אבקסיס

מרב מיכאלי

איילת נחמיאס ורבין

רחל עזריה

שושי הרץ - מנהלת היחידה למניעת אובדנות, משרד הבריאות

אפרת שרעבי - ס. מנהלת השירות לרווחת הפרט והמשפחה, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

לירון אלמוג - הרשות לקידום מעמד האשה, הרשות לקידום מעמד האישה

ענבל ראובני - נציגת איגוד הפסיכיאטריה, ההסתדרות הרפואית בישראל

אילן טל - פסיכיאטר, הקליניקה לתמיכה רגשית, ההסתדרות הרפואית בישראל

רחל פיש - מנהלת מחלקת בריאות הציבור - מכבי, קופות חולים

שרהלי גלצר - פסיכולוגית תפתחותית/חוקרת בכירה, מכון גרטנר

ענבל אביב - מנהלת קשרי ממשל, ויצו

רות כהן-אדיב - רכזת פרוייקט "אם לאם בקהילה"

סאאדה מסרי - מנהלת תכנית תמיכה לאמהות לאחר לידה, "אם לאם בקהילה"

תמר קלר - "אם לאם בקהילה"

אילנה בן חיים - פסיכולוגית קלינית, מרצה ל"אם לאם בקהילה"

מירב מרסל אהרון - מייסדת מיזם "אמא יקרה"

אנה לנדסמן - חוקרת, מרצה, מרכז אקדמי לב

אהובה ווינסטון - מנכ"לית עמותת ניצה - רשת תמיכה שלאחר הלידה

שולמית גולדיש - עוזרת מנכ"לית עמותת ניצה - רשת תמיכה שלאחר הלידה

אתי ירדן - עגונה לשעבר

רוני וינברג - מוזמן/ת

בנימין וורצמן - מוזמן/ת

דלית אזולאי

הדס גור, חבר תרגומים

1. מניעה וטיפול בדיכאון אחרי לידה, של חה"כ לביא עליזה

2. מניעה וטיפול בדיכאון אחרי לידה, של חה"ב מיכאלי מרב

3. מניעה וטיפול בדיכאון אחרי לידה, של חה"כ עזריה רחל

4. חינוך למודעות והקטנת תופעת הדיכאון שלאחר הלידה, של חה"כ גליק יהודה

5. מניעה וטיפול בדיכאון אחרי לידה, של חה"כ טיבי אחמד

שלום לכולם, אני פותחת את הדיון של הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, היום ה-7.2.2017. היום אנחנו נטפל בכמה הצעות לדיון מהיר שהועברו אלינו תחת הכותרת - - - בסופו של דבר אני לא אקריא את חמשת הכותרות, אבל הנושא העיקרי הוא מניעה וטיפול בדיכאון אחרי לידה גם של חברת הכנסת עליזה לביא, חבר הכנסת יהודה גליק, חברת הכנסת מרב מיכאלי, רחל עזריה ואחמד טיבי. אני רואה שחלק מהיוזמים לדיון נמצאים איתנו. אני רק רוצה להגיד שהוועדה דנה כבר בהרבה היבטים שקשורים לבריאות נשים וחלק מהדיונים גם נגעו בנושא של דיכאון אחרי לידה. אבל אני בטוחה שזה נושא שטוב תמיד להעלות אותו מחדש. במיוחד, לצערנו הרב, אולי הפעם זה עולה גם בקונטקסט שהוא כואב מאוד לאחר המקרים ששמענו אותם. אני אתן לחברי הכנסת היוזמים והנמצאים איתנו, לפי הסדר שהגיע אליי מנשיאות הכנסת, לפתוח בכמה מילים לפני שמתקדמים בדיון. חבר הכנסת יהודה גליק, בבקשה.

אני שמח שנשיאות הכנסת הבינה את החשיבות של הנושא הזה. אני ממש מצר על כך שלטובת אותה אישה שרצחה את ילדיה מכלל אותה מצוקה זה היה מאוחר מדיי. אבל אני מאוד שמח שהדיון הזה מתקיים כי הוא דיון שהוא נוגע לכל כך הרבה אנשים וכל כך הרבה נשים. אבל לא רק אגב נוגע רק לנשים, נוגע לכל המשפחה, לבעל, לילדים, למשפחה הרחבה יותר, החברה.

הנושא הזה של נשים שעוברות דיכאון אחרי לידה הוא פיל שנמצא בהרבה מאוד חדרים, אבל לצערי, מכוון שלא מדברים עליו, אנשים לא מודעים כמה אנשים בסביבה הקרובה שלנו, ההיא, אשתו של ההוא, אמא של ההוא שחוו את אותן חוויות ובדרך כלל פעם אחר פעם, גם מפניות שקיבלתי, חוזר פעם אחר פעם המשפט שלא ידעתי בכלל שאני חווה את החוויה הזאת, אף אחד לא הכין אותי. יש איזה תופעה בכלל בחברה שאנחנו לאירוע הנקודתי אנחנו מתכוננים המון. לחתונה אנחנו מתכוננים המון, למה שקורה אחרי החתונה, חיי זוגיות כמעט אנחנו לא מתכוננים. ללידה יש קורס קדם הכנה ללידה, קורס שבו לומדים איך בדיוק לנשום ואם לקבל אפידורל או לא לקבל אפידורל, אבל מה יקרה ביום שכולם, כל הבלונים יתפוצצו ויוצאים הבייתה והאישה נשארת לבדה בבית והיא לא מבינה למה קורה לה שהדבר שהיא הכי חיכתה לו, מגיעה לפעמים לשלב שהיא שונאת את הילד הזה.

כשהבעל מגיע הבייתה ומוצא אישה שלא מסוגלת לצאת מהמיטה ומתביישים לדבר על זה, אסור לדבר על זה, זה סוד. אף אחד לא אמר לאישה שזה עלול לקרות לה, אף אחד לא אמר למשפחה. זה מביא למשבר זוגי נוראי. ואם הבעל מפסיד את ימי העבודה אז זה גם מביא למשבר כלכלי נוראי. וכל הדבר הזה, עם הסטרס כי אני רוצה להיות האמא הכי טובה בגלקסיה ואני חייבת להניק כי ככה החברה מצווה עליי וכל הסביבה הזאת, כל הדבר הזה מביא, כל הלחצים על בנאדם אחד שצריך לנהל פה מלחמת קיום ואין אף אחד שנמצא שם מסביב כדי למחוא כפיים לאישה הגיבורה הזאת שמגיעה לה את כל הגבורה על איך היא מנהלת בית וממשיכה לגדל עוד את הילדים שנולדו לפני כן וממשיכה לנהל בית ואני לא צריך שתהייה לי איזה פליטת פה אנטי פמניסטית - - -

הכל בסדר, אתה עד עכשיו מדהים.

האישה הזאת שזקוקה במקום לקבל מחיאות כפיים היא קורסת וקורסת ומיום ליום המצב הופך להיות יותר גרוע ולפעמים זה יכול להמשך גם חודשים ארוכים. הדרישה מבחינתי, היא קודם כל יש דרכים לזהות את הנושא הזה כבר בזמן ההריון, לדעת שיש איזשהם סממנים שמנבאים שיש פה אישה עם סיכון. כשהאישה באה לקורס קדם הלידה, כשהאישה באה לקבל את כל ההדרכות שהיא כל כך מעוניינת לדעת על רגע הלידה ואולי על ההנקה שיידעו ומישהו ישים את האצבע ויגיד, רבותיי, יש פה סיכון גדול שהאישה הזאת תסבול. לאחר מכן, לא ביום למחרת הלידה, לפעמים הדיכאון אחר לידה מתפתח אחרי חודש, לפעמים אחרי חודשיים, לפעמים אחרי שלושה חודשים והוא נשאר חודשים. הליווי המתמיד שלא להשאיר את האישה הזאת לבד, התמיכה הקהילתית, הצורך שיגידו לאישה הזאת שבאמת מגיעות לה מחיאות כפיים ואני אומר את זה כאן כ - - - ברוך השם, אני אבא לשמונה ילדים, סבא לשבעה. אני קורא באמת לוועדה שלא נגיע לשלב שמסוכן מדיי. שנעסוק בזה כבר בשלב ההריון, שלב הלידה. שקופות החולים, טיפות החלב, אם יש עוד דבר כזה, שיהיו מוכנות, שכל הזמן יהיו עם אצבע על הדופק כדי שלא נגיע למצב שיהיה מאוחר מדיי. ובאמת אני רוצה להודות בהזדמנות הזאת להמון עמותות פרטיות שלוקחות על עצמן. אם זה ניצה, אם לאם, יד לאם, אנוש, מילאן וכולי וכולי. כל מיני עמותות בחברה הערבית, עמותות בחברה היהודית. עד עכשיו זה מטופל רק על ידי גורמים פרטיים. צריך לדאוג שזה יופיע בתרשים זרימה הפשוט של כל אישה בכל השלבים: מההריון, דרך הלידה, דרך הליווי שלאחר הלידה.

תודה רבה. כדי שנוכל באמת לקיים דיון אני מבקשת שחברי הכנסת ינסו למקד את הדברים שלהם בשלוש דקות. חברת הכנסת מרב מיכאלי, בבקשה.

תודה רבה גברתי. טוב, קודם כל אני חותמת על כל מילה שאמרת, חבר הכנסת גליק, ותודה לך גם על הטון שאתה מדבר בו כי הוא בדיוק הטון הראוי. אני אשתדל לא לחזור וללכת רגע לדבר על התמונה היותר גדולה. באמת יש קודם כל בעיה עם הדבר הזה של ה"מוכרחות להיות שמח", זה אין, מה זאת אומרת, את בהריון, זה נפלא, יש לך ילדים, זה דבר נהדר, ילדים זה שמחה ואין מקום לדבר על אי שמחה, על אי נחת, על אי כאב. מה שאתה מדבר עליו, חבר הכנסת גליק, על הסוד, יש סיבה למה זה סוד. הסיבה למה זה סוד כי אסור.

מבחינה תרבותית וחברתית זה לא מקובל שמה פתאום, יש לך ילד או ילדה, מה פתאום תהיי לא שמחה, באיזה עולם, באיזה זכות בכלל, השתגעת לגמרי. גם אם את מעזה להגיד משהו ישר יגידו, כן, בסדר, בטח זה יעבור אבל יהיה זה, מה זאת אומרת, איזה נהדרת, איזה מתוקה, איזה מקסים, איזה נפלא. אני רוצה להגיד, אני תיכף אדבר על האופן שבו אני חושבת שאנחנו צריכות להבנות בכלל מחדש, גברתי היושבת ראש, בחברה שחייבת להיות חברה פמיניסטית ובימים, מאה שנה אחרי שנשים כבר יש להן גישה לחוק וגישה להקצאות התקציבים של החברה, ולתפיסת העולם של מדינה המערכת חייבת להשתנות מהיסוד ואני תיכף אדבר על זה. אבל לפני הכל ואחרי הכל אנחנו חייבות לדבר. היום, מאה שנה אחרי זכות בחירה, מאתיים שנה מאז המאבק הפמניסטי, מספר הנשים שאני שומעת, צעירות, עדכניות, משכילות שיולדות ואומרות לי, למה אף אחד לא אמר שזה כל כך קשה? למה אף אחת לא אמרה שזה כל כך קשה? ואני בתחושה, אני בעולם שלי, שהספרות הפמניסטית היא הספרות המקצועית שלי, אז מבחינתי מה זאת אומרת, מדברות רק על כמה זה קשה. אבל התחושה היא שאף אחת ואף אחד לא מספר לך כמה קשה זה הולך להיות גם אם את נורא נורא, נורא נורא שמחה.

אני רוצה להגיד, גברתי, מאוד בקצרה. בואי נתחיל רגע מהסוף. חופשת לידה חייבת להיות חופשת לידה שוויונית. הנטל, וזה הולך אחורנית גם, חייב להפסיק להיות רק על האמא. זה לא יכול להיות, זה נגמר הסיפור הזה. הדרך, בין השאר, להפוך את עבודות הבית וגידול הילדות והילדים, להוציא אותם מהשקיפות שלהם ומזה שאין הכרה בערך הכלכלי שלהם הוא חופשת לידה שהיא לאמא ולאבא או להורה השני, לא משנה אם זה אבא ואבא או אמא ואמא שהוא מנדטורי. זאת אומרת שאתה לא יכול להעביר לה את השלושה חודשים שלך או את השלושה שבועות שלך בגלל שיש חשיבות לזה שהאבא יהיה בבית עם התינוק/תינוקת ויעשה את הטיפול הפיזי בתינוק/תינוקת ויתחלק בנטל, אני אומרת פה נטל, כי יש פה נטל, אבל יתחלק גם בשמחה וגם באושר ויתחיל לדבר את השפה הזו. וכשתהיה שפה משותפת לשני הורות והורים שנמצאים בבידוד הזה עם פעוט אז אנחנו, כל החברה שלנו תתחיל לדבר בשפה אחרת. ובהקשר הזה צריך גם להגיד, האמא לא צריכה להשאר לבד בבית יום אחרי, בטח לא בימים הראשונים, בשבועות הראשונים. לפי הצעת החוק שלי אנחנו מדברות על ארבעה שבועות ראשונים שהן יכולות לקחת ביחד משום שגם הגוף, גם הגוף במצוקה, גם הגוף צריך להתאושש עוד מעבר לדברים האחרים.

לקחת את מה שאתה אמרת, חבר הכנסת גליק, לעניין ההריון ואני מסיימת בזה, זה לא רק לזהות בהריון, אלא זה לתמוך מההריון. ומדינת ישראל היה לה נכס אדיר בדמות טיפות חלב, אנחנו היינו בזה ממש מדינה חלוצה מדהימה ואנחנו כמו הרבה דברים, ממשלות ימין קפיטליסטיות ונאו ליברליות חיסלו- - - זאת עוד תשתית של שירותים חברתיים שהממשלות האלה חיסלו כמעט לגמרי. טיפות חלב חייבות לחזור להיות תחנה מאוד משמעותית מההריון לשני ההורות וההורים לזהות בדיוק את המועדות לכל מיני סוגים של משברים שחלק אתה תיארת וחלק אנחנו עוד נדבר עליהם בהמשך ולספק תמיכה. תמיכה לא רק רפואית, אלא באמת את ההדרכה הזאת, את השותפות הזאת, את הנוכחות בכל רגעי המשבר האלה, או לפחות, אם לא בכולם, אולי אי אפשר לכולם, אבל לפחות לתת את ההכרה במועדות שלהם, בנורמליות שלהם ולתת דרכים להתמודד איתם.

תודה רבה. את האמת, אני יושבת ומקשיבה ואני חושבת שהורות שוויונית היא דבר מאוד נהדר רק שיש נטל אחד שאי אפשר להתחלק בו. אני יודעת שחלק יכעסו שאני השתמשתי במילה נטל על הריון, אבל בזה אי אפשר להתחלק. אני מצטערת ועל זה אולי צריך להתמקד. אני אומרת לכם מהחוויה האישית שלי, לפני הרבה הרבה זמן, הרגש הראשון שהרגשתי אותו ברגע ששמו את הבת שלי ביד שלי, אני הסתכלתי עליה ואמרתי, למה אני לא מרגישה בדיוק כמו שתיארו לי שאני הולכת להרגיש. והרגשתי אשמה שאני לא הרגשתי ככה אז לפעמים כדאי גם לדבר על הצדדים שהם לא כל כך יפים ואוטופיים כמו שמנסים להגיד לנו. חברת הכנסת, שלוש דקות.

אחד הנושאים היותר כואבים שהולכים וגדלים בחברה בישראל, בכלל בעולם המערבי וזה הנושא של דיכאון אחרי לידה. חלק גדול זה מהשינוי שנובע במרחב המשפחתי, קהילתי, תמיכה. לאורך ההיסטוריה נשים, בכל דת, ידעו לתת מענה ולקדם מערכות של תמיכה באישה היולדת. אני הקדשתי לזה גם בספרים שלי וגם בעבודה משווה גם עם נשים ערביות. איך באמת הקהילה, קהילת הנשים, תומכת בנשים היולדות. איך הטקסיות סביב זה, גם כלגיטימציה לצאת מהבית ולבוא ולתמוך באישה, אישה את אישה, באמת התחילה סביב המקום הזה. המעבר לחיים המודרנים הרבה ניתק אותנו ומביא למציאויות שאולי פחות הכרנו במקום הזה של אחריות הקהילה. ודווקא מדינת ישראל שאחד הדברים היותר מיוחדים ממש מההתחלה ופה המקום להודות ולהזכיר את הנרייטה סולד, זה הנושא של טיפות החלב. המקום של הקהילה כמסייעת, כתומכת. אני זוכרת כאמא צעירה, פעם כן מערבבים תפוזים ובננות, אחרי זה עם הילד השני אמרו לי, לא, מפרידים תפוזים ובננות. כלומר, כל ההנחיות - - -

מתי מתחילים לאכול את הביצה?

תפוזים ובננות זה מה זה בריא ביחד.

אבל את המערכת הזאת - - - אני רוצה לבוא ולומר, לא צריך להמציא את הגלגל. יש לנו את טיפות החלב, יש לנו ידע בלדעת לעבוד עם קהילה ולדעת לבוא ולזהות ולהעביר אחריות על המקומות הללו. זה נשים שמגיעות עם התינוק, אפשר שתהיה דמות מקצועית שיש לה את היכולת לבוא, לזהות בשאלות, בהכוונה, באינטראקציה, במפגש. בטח בשנה הראשונה שהאמא באה עם הילד ברוב הפעמים. יש פעמים שאנחנו יודעים שלא האמהות מגיעות ואבות, כי בטח באוכלוסיות שהנשים הן עובדות והגברים הם לא עובדים אנחנו פחות רואים את הנשים בטיפות החלב, אבל זה נושא אחר. ולכן אני אומרת, גברתי, יש היום כן מערכות, ובטח המערכת הזאת של טיפות החלב לבוא ולראות. צריך להגביר את המודעות. במקרה דנן, אמרה חברתי, הרבנית מלכה פיטורקובסקי, שכל מה שנגיד לא היה במקרה הזה. יש קהילה תומכת ויש אמא רופאה ויש מערכת ויש הבנה והבעל היה מעורב והקהילה באמת עטפה. כלומר, כל מה שנבוא ונגיד לא חל במקרה והיא כתבה על זה באמת מאמר מאוד - - - כשאני קראתי את זה אמרתי, אז מה לא נעשה, מה לא נעשה במקרה הזה, מה עוד אפשר לעשות. ועדיין זה קורה במשמרת שלנו ומקום שקורה מקרה כזה ומקרה נוסף שקורה ועוד מקרה שקורה והשכיחות היא גבוהה זה אומר שאנחנו לא עושים מספיק. ויש ידע מקצועי וידענו לעשות את זה עוד טרם קום המדינה אז בטח עכשיו כשיש יכולת, יש תקציבים, יש ידע. בואו נראה איך מסייעים ומונעים את הרצח הבא.

תודה רבה. חברת הכנסת רחל עזריה, גם מהיוזמות של הדיון.

תודה על הדיון הזה. אני רוצה להזכיר שממש זה היה ביום האחרון של המושב הקודם, עשינו דיון על תחלואת נשים לאחר לידה. זה היה דיון, היינו היחידות, היה פה איזה בליץ שכולם היו צריכים להיות במלא ועדות אחרות ועשינו על זה דיון. אני רוצה להעלות את זה כי יש, מה שהבנו בנושא של התחלואת נשים בכלל לאחר לידה, שבעצם המערכת בנויה ככה שעד הלידה האישה במרכז כי היא זו שבהריון. אחרי הלידה המבט מוסט מייד אל התינוק או התינוקת והאמא הופכת להיות הרקע לאירוע האמיתי - - -

הופכת לכלי לטפל בילד.

כן. ובעצם אנחנו צריכים לייצר מהלך גם בנושא של דיכאון לאחר לידה, אבל גם בכלל, בתמיכה. כמו שחושבים על התינוק או התינוקת אחרי לידה צריך לחשוב גם על האמא. דיכאון אחרי לידה זה חלק מנושא רחב יותר. שאני חייבת לומר שדווקא דיכאון עוד קצת מקבל איזשהי תשומת לב. זאת אומרת כבר יודעים את זה בטיפות חלב. אבל כל שאר הדברים - - -

יש כל מיני תחלואות אחרות.

תחלואות אחרות. יש הרבה יותר סיכוי להתקף לב. זאת תקופה מאוד מורכבת שאנחנו בכלל לא מודעים לה. אנחנו מכירים הרבה נשים, גם הנושא של פקקת שזה יכול לגרום למוות, לצערי, אנשים לא יודעים, יש מעט מאוד מודעות. אם צמצמנו דרמתית את התחלואה והתמותה של נשים בהריון ובלידה הנושא של לאחר הלידה זה נושא שלא קיבל פוקוס ומבחינתי הדיון הזה הוא חלק מהפוקוס. אני חושבת שהנושא הזה נהייה עוד יותר חשוב בגלל השנים. אני רואה פה את אם לאם בקהילה שזה בעצם ניסיון לייצר מחדש איזה מן תחושת שבטיות ובאמת בעבר היה הרבה יותר אמא שהולכים אליה אחרי לידה. היום הסבתות עובדות. את יכולה לבוא אליה, אבל היא לא תהיה בבית - - -

אל תפלילי אותנו, אנחנו עובדות קשה, הסבתות.

זה מה שהיא אמרה, סבתות עובדות.

אין כבר סבתא שרק מחכה שתבואי עם התינוק ויהיו איתך 24/7, זה נגמר. וגם הרבה גרים רחוק והרבה פעמים יש עוד ילדים ואז אי אפשר לקחת את כל הילדים. זאת אומרת, בעצם, מעגלי התמיכה שהיו בעבר נעלמו. זה לא רק - - - יש פה בעיה שהתעצמה עם השנים ועכשיו אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מייצרים את הפתרונות לאתגר הזה. יש גם עוד אתגר, שבגלל שהתינוק קטן ואנחנו מרוכזות בתינוק רוב הסיכויים שלא נשים לב מה עובר עלינו. וגם אם נשים לב, היכולת לקבוע תור למשהו הופכת להיות משימה כמעט בלתי אפשרית. אז גם אם את מרגישה שמשהו לא בסדר, אם לא יושבים עלייך ואומרים לך, את חייבת להגיע לרופאת משפחה, את חייבת להגיע, את פשוט לא מגיעה. ואחד הדברים שאנחנו עובדים עליהם זה באמת לראות את האישה בצורה מערכתית מרגע הלידה ולחשוב איך היא מגיעה גם לרופאת משפחה, גם בטיפת חלב, בכל מיני נקודות בזמן יהיה מישהו שידבר ויבדוק מה הדברים שצריך לעשות והדיון שעשינו אז הוא הוביל עכשיו לעבודה משותפת עם משרד הבריאות ואני מאוד מקווה שיהיו לנו התקדמויות בעניין הזה. וטוב כל פעם להעלות את הנושא הזה על סדר היום. אם יהיו עוד רעיונות, אני לא יודעת אם לצערי או לשמחתי, אבל מתוקף תפקידי, אני צריכה לצאת לוועדת האתיקה, אבל אני אקרא את הכל. באמת אם יש לכם רעיונות אז גם תגידו, גם תכתבו לי, זה נושא שהוא בפוקוס ועובדים עליו עכשיו אז יש פה הזדמנות. אז תודה רבה וסליחה.

אני הייתי רוצה לשמוע עדות ואז לעבור לחברי הכנסת האחרים וגם לנציגי המשרדים והעמותות שנמצאים איתנו. רוני וינברג, אמא שנותנת לנו עדות, בבקשה. ואנחנו גם כן, אני מאוד מצטערת, כולם צריכים לעמוד בעניין של שלוש דקות.

אני רוני, אני אדבר ממש בקצרה גם כי אני רוצה לשמוע, באתי לכאן בשביל לשמוע שאלות אם יהיו. אני רוני וינברג, בת 28. לפני ארבע וחצי שנים ילדתי את הבת הבכורה שלי, צופיה, חצי שנה לאחר הלידה הבנתי שזה כנראה לא כל כך נורמלי לחכות שבעלי ייצא מהבית כדי לא להכביד עליו לשבת על הספה ולבכות. לקח לנו קצת זמן להבין שזה לא נורמלי ואין כל כך אישה בבית ובאמת פנינו לטיפת חלב, לאבחון בטיפת חלב ומשם התחלתי טיפול תרופתי וזהו, חשבתי שזה מאחוריי, אחרי הסיפור הראשון. לפני שנתיים ילדתי את הבת הקטנה יותר, קמה, וזה חזר, וזה חזר חזק מאוד. זה חזר מלווה בהתקפי חרדה ובמחשבות אובדניות שקשה לי להציג את האישיות שלי כאן, אבל זה כל כך מנוגד לאופי שלי וזה היה קטסטרופה מבחינתי. אבל עשרה ימים אחרי הלידה כבר תפסתי את עצמי.

דיברתם מקודם על הנקה וכל זה, אז החלטתי שיותר חשוב אמא בריאה ולא הנקתי, אני מקווה שלא יהיה לי איזה - - -, אבל לא הנקתי אותה. למזלי הייתה לי חברה - - - גרנו באיזשהי קהילה של ישיבה והיא קלטה מהר מאוד שצריך כאן עזרה, שאני לא יכולה להשאר לבד, בעיקר בגלל המחשבות האובדניות שלא היו בדיוק בשליטה. והיא פשוט ארגנה סבב של הנשים, של השכנות שלי, היא בחרה דווקא נשים שכבר ילדו שיהיה לי נוח מאוד עם השיתוף הזה. והיו אצלי כל יום, אני בקושי טיפלתי בילדה, ודווקא עכשיו אני מציינת את זה באופן חיובי כי זה נתן לי את האפשרות לטפל בעצמי. עכשיו אני בהריון, חודש שישי, ואני באה אליכם עם הבטן הזאת, עם התינוק הזה שיוולד בעוד ארבעה חודשים ואני שואלת ואני מביעה את החשש. הסיכון שלי לחלות בזה שוב, לחוות את זה שוב, 60%. אני לא גרה היום בקהילה, היום אנחנו - - -

מעל 60.

תקן אותי מעל 60. אתם מוזמנים לבקר אותי אחרי הלידה. זה החשש שלי. 60% ומעלה ואני לא גרה בקהילה היום, אני גרה בנתניה. התכנית של אם לאם שאני מכירה דרך רות לא קיימת שם. מה יקרה אם אולי אפילו פחות מעשרה ימים אחרי הלידה אני אגלה פתאום שזה חזר, ואני לא בקהילה ואין לי רבנית שעוקבת אחריי כל יום ובודקת האם אכלתי היום או לא. והבעל שלי עכשיו עובד. אז הוא היה בצבא והייתה שם יכולת הכלה לזה שהוא היה חייב להיות איתי בבית עד שהחברות קלטו שהן צריכות להיות שם. מה יהיה, בשביל זה אני כאן ואני באתי לבקש את העזרה שלכם באמת בבנייה של יצירת תכנית לאומית לתמיכה ולליווי של נשים לאחר לידה. ואני רואה כל כך הרבה רצון טוב כאן, כולכם כל כך רתומים לזה אז רק בואו ניתן לזה את הכלים, ניתן את המשאבים הנכונים לאנשים הנכונים שכבר פה, שמושיטים שתי ידיים לעזרה, רק תנו להם את הכלים. זהו, רק באמת, אני באה לפה בשביל עצמי ובשביל הרבה נשים שאני פוגשת ביום יום שתעזרו לנו, תעזרו לנו להנות מאחרי הלידה. פעם אחת, אני מקווה שבלידה הקרובה אני כבר אוכל לשמוח כמו שצריך אחרי הלידה. ואני כאן לשאלות, גם בטלפון, למה שתצטרכו, העברתי את המספר שלי וגם כאן. תודה רבה על הבמה.

קודם כל תודה. תודה שהגעת ותודה ששיתפת אותנו. אני, מצדי, קודם כל אני מאחלת שאת תהיי חלק מהסטטיסטיקה של פחות מ-40%. אני מאוד, מלבי, מקווה שאת תהיי שם ואת תשמחי ואת תגדלי את הילדים שלך.

אני משבחת אותך שנכנסת עוד פעם להריון.

אומץ.

לא טריוויאלי, נו מה.

לא לכולן יש את האומץ להיכנס להריון, מה לעשות. אוקיי נדבר על זה אחר כך. כנראה אין מה לעשות, כל הנושא של הריון, כמה שנתנו נאומים בהתחלה, כמה זה קשה ולמה יש מן הסללה כזו שזה חייב להיות שמח, אבל בכל זאת אנחנו מדברים ותיכף יש לנו חיוכים כאשר מדברים על הריונות ועל לידה.

אז לא היו חיוכים, באותה תקופה לא היו חיוכים. הלילות היו ארוכים ולא היו חיוכים.

ברור. אני מדברת על הדיון פה. כי למרות כל המודעות שאנחנו מגלים כשמדברים, אבל אנחנו בכל זאת מתנהגים כמו שצפוי. הריון זה צריך להיות שמח.

אני חושבת שהחיוכים הם גם סוג של חיוכים שכל אחת כאן מזדהה עם נקודות קטנות של ה- - -

נכון, נכון. אוקיי, חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף כד"ר, בבקשה.

יום טוב. אני מברך על הדיון ואני חשבתי שאני יכול לעזור לכם כרופא ולא כחבר כנסת, אבל הדהימו אותי בנתונים ובדברים שאני לא אוסיף הרבה עליהם, אבל בכל זאת תודה על הדיון, דיון חשוב מאוד. אני רופא משפחה ואורולוג לפני שאני בכנסת וכמובן, לצערי, ראיתי הרבה מקרים של דיכאון אחרי לידה. אני אתייחס להיבטים בשתי דקות, מה לעשות, איך למנוע. יש כאן משרד הרווחה, משרד הבריאות כאן ישנם?

הבריאות.

כן אנחנו נרצה לשמוע, למרות שיש לי מה להגיד על ה - - -

העניין הוא, הדבר החשוב ביותר, איך לאתר אותן קודם עוד בזמן ההריון, קבוצות הסיכון, ויש ואפשר. אנחנו חייבים לעשות תכנית, לא יודע אם צריך חוק או לא צריך חוק זה כבר עניין אחר, אבל זה שאכן צריכה להיות תכנית מהמרפאות, מטיפת חלב, מרפאת האם והילד ומשרד הבריאות ומעקב הריון וגם שיש שם מעורבת עובדת סוציאלית לאתר את הקבוצות שאכן הן בסיכון שיפתחו דיכאון לאחר לידה ואכן להתחיל את הטיפול עוד לפני הלידה וישר להתחיל אם ישנם איזשהם סימנים ממש לאחר הלידה. זה החשוב ביותר. אין לי הצעות, כמובן שיש מה להגיד באופן קונקרטי, אבל את הבעיה הזאת חייבים, כמה שאפשר למזער. אני מבין שאפילו אם נאתר לא נוכל לאתר את כולם, לא נוכל לעשות מניעה לכולם, אבל העבודה היא בטיפת חלב, במעקב הריון של רופא הנשים גם, רופא המשפחה גם יש לו תפקיד חשוב וכמובן, הטיפול אחרי זה, אחרי הלידה, זה חשוב מאוד כמה שאפשר לקצר את תקופת הדיכאון שיכולה להתפתח. כל הדברים האלו חייבים להיות במכלול אחד, במעגל אחד ולעבוד עליהם בצורה נכונה. ואני פונה למשרד הבריאות שאכן יחשוב על תכנית ולא רק מודעות בקהילה ואצל רופא המשפחה ורופא הנשים, מעקב הריון, גם לפתח את זה שתהיה גם עובדת סוציאלית. לא חייבת להיות עובדת סוציאלית בכל מקום או בכל כפר או בכל יישוב, אבל בכל זאת גם דבר חשוב מאוד במהלך ההריון, הנישואים, המצב הסוציואקונומי, המצב המשפחתי, העבודה, יש הרבה מרכיבים שאנחנו יודעים שהם - - - אני לא מדבר עכשיו על המרכיבים הרפואיים, השינויים ההורמונוליים וכל הדברים האלו שיכולים לקרות, אבל זה הסיבה המשנית, לא סיבה עיקרית. כל הדברים החברתיים הכלכליים האחרים הם הדברים העיקריים שישנם ואנחנו חייבים לאתר אותם ולעשות את הדברים המניעתיים הראויים שהאישה אחרי הריון אכן תשמח ולא רק תחייך, תחייך מכל הלב ומהשכל ולא תרגיש בכלל שהיא בדיכאון. אני לא מדבר בכלל על ההיבט שיכול להיות, חס וחלילה, סכנה גם לפעוט עצמו, אני לא אכנס לזה. ולכן, הדיון מבורך, תודה על הדיון ואני חושב שמהדיון הזה ייצא משהו, לא רק אמירה, אלא גם עשייה אכן לטפל ולמנוע את הדיכאון אחרי לידה. תודה.

תודה, חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. חברות הכנסת, תרצו לשמוע את נציגות המשרדים קודם או יש לכן מה להעלות עכשיו?

יש לי מה להגיד, אבל אני בהחלט מוכנה לשמוע.

אוקיי אז נלך ככה. אני רואה שמבחינת משרד הבריאות יש לנו את הנציגה, עו"ד שושי הרץ, מנהלת היחידה למניעת אובדנות. השאלה שלי, למה משרד הבריאות בחר לשלוח נציגה ממחלקת אובדנות כאשר הדיון הוא על דיכאון אחרי לידה. זה מעיד משהו על המדיניות?

אני ממש לא חושבת. אני ניסיתי לערוך - - - היה ברור לי שיש פה נציגים נוספים ואני משהו נלווה. לדעתי, אחד או שניים מהנציגים, מישהו שם, קרתה איזשהי תקלה. לדעתי מי שצריך להיות פה זה סיעוד, אבל אני אייצג את המשרד ואני אגיד את מה שאני יודעת. זה לא יושב אצלנו הסיפור הזה של דיכאון אחרי לידה - - -

אה זה לא יושב אצלכם?

זה יושב גם. אני אסביר מה אנחנו עושים. בסדר?

את החלק שאת אחראית עליו אני אשמח לשמוע, אבל בעיני זה לא קרתה טעות פה כי לא נרשמו אנשים אחרים מהמשרד ובדרך כלל המשרד מחליט מי לשלוח לדיונים האלה וכנראה, או שלא מבינים את הנושא כמו שצריך או שזה מעיד על ממש - - -

אני מאמינה שזה לא מעיד על מדיניות. כמובן שאני אחזור עם זה למשרד ואני אעשה את מה שצריך לעשות. בכל אופן אני אגיד את מה ש- - -

כן, בבקשה גברתי.

קודם כל אני אמא לחמשה ילדים, אני סבתא ל-11 נכדים. כהכנה לדיון, יש לי יולדת בבית חודש אחרי לידה כבר ולא נוסעת, למרות שאני - - - והיא זוכה לטיפול לפעמים גם בלילה, גם היא וגם הילד. אז הייתה לי הכנה טובה לעניין הזה.

אולי בגלל זה בחר משרד הבריאות לשלוח אותך.

אגב, לפי המחקרים יולדות בבית סובלות פחות מדיכאון אחרי לידה מאשר יולדות - - - דבר מעניין - - -

אה, יולדות בבית, אנחנו ממש לא בעד, היא ילדה בבית חולים - - - אני לא אמליץ לילדים שלי ללדת בבית - - -

אוקיי בוא נצא למה עושה משרד הבריאות.

אחד, לגבי רגע מחוץ ליחידה למניעת אובדנות וצריך, אני אגיד כבר בהתחלה, שאובדנות זאת לא הבעיה העיקרית, יש מחשבות אובדניות וכולי, מבחינה מספרית, כמה שזה קשה לדבר בדברים האלה במספרים, אבל אין הרבה התאבדויות ותקשורת כשהיא עושה גלוריפיקציה לנושא שהוא כל כך בעייתי. פרסומים כאלו הם פרסומים מזיקים, אגב, יש לנו איזשהי עבודה עם התקשורת בנושא של פרסומים מהסוג הזה בין אם זה רצח ובעיקר בהתאבדויות כי יש דרך לפרסם את זה. בכל מקרה, לטפל בזה צריך. יש נוהל, כמובן, היום במשרד הבריאות, של איתור נשים בדיכאון אחרי לידה. החל מהשבוע ה-26 כל אחיות טיפות חלב עוברות הכשרה גם בקופות החולים וגם עדיין במעט טיפות החלב שישנן של משרד הבריאות. הן עוברות הכשרות ongoing כל הזמן גם לאיתור ויש נוהל ויש רצף שהם צריכים באמת להפנות - - -

גם האחיות של הקופות שמטפלות ביולדות?

במיוחד עשיתי טלפון לפני כי אני לעצמי רציתי לדעת אם באמת עושים את הדברים האלה. הן עושות וגם עושים הכשרות. אנחנו ביחידה למניעת אובדנות נתקלים בזה כי אנחנו למשל, בנושא של מניעת אובדנות, עכשיו התחלנו בהכשרה של רופאים, רופאי משפחה ורופאי ילדים גם לנושא של מניעת אובדנות היות ובריאות הנפש עברה לקופות. היות וזה נושא, דיכאון אחרי לידה, אנחנו מכניסים איזשהו חלק גם בנושא הזה של דיכאון אחרי לידה לרופא המשפחה וגם לרופא הילדים כי רופא הילדים דרך הילדים מאתר גם את ההורים- - -

הפיזור הזה, בגלל זה אמרתי שאני לא אכנס לפרטים, הפיזור הזה הוא לא מקצועי, לא נכון. רופא ילדים אין לו משהו שהוא נוגע באופן ישיר, ישר.

הוא יכול לזהות.

הוא פוגש את האמא עם הילדים.

אני חייבת לומר משפט, תסלחי לי עאידה, כי אני רוצה את ההתייחסות שלה. זה שאנחנו לוקחים את כל הנושאים האלה ומכניסים אותם לטיפות החלב או למרפאות אנחנו מפספסים את המטרה. כי הרופא או האחות או לא משנה כמה זמן יוצא לך כאמא יוצא לך לבקר, אז בסדר - - -

אני פשוט חייכתי כי אני מכירה רופאים שמתחילים לרשום את המרשם עוד לפני - - -

עוד לפני שהתיישבת או שאמרו לך מה את רוצה. אז אני באמת, יש לי ארבעה ילדים, באתי לכל הפגישות והשתדלתי להגיע לכל החיסונים וכדומה. אני אומרת לכם, היכולת של הרופא בתחנה או של האחות בתחנה לזהות שמדובר בדיכאון לאחר לידה הוא מאוד מאוד מאוד מצומצם - - -

בגלל איך שזה - - - היום - - -

זה לא משנה. יהיה לו גם 20 דקות, יכול להיות שיהיה לו קצת יותר, 20 דקות לאמא נטו, יכול להיות, אבל- - -

זה גם - - - שאת באה.

בסדר, אני אומרת לך, אני עברתי את זה, אני יודעת. אני לא עברתי את הדיכאון למזלי הרב והגדול, אבל אני מכירה כזו שעברה. את סיפרת פה על העניין הזה שהבת שלך ירדה הבייתה. אני מודה גם בלידה הראשונה שלי וגם בלידה השנייה שלי הייתי גרה בתל אביב והייתי אצל אמא שלי בבית שאן ונשארתי שם חודשיים, וכשתמו החודשיים והייתי צריכה לחזור בחזרה למרכז זה היה קטסטרופה אחת גדולה. ובילדה השנייה את אותו הדבר עשיתי, ירדתי אצל אמא שלי ואחר כך הייתי צריכה לחזור עם שתיהן למרכז. ואז כשנגמר לך גם הקטע הקהילתי התומך אתה נשאר במן וואקום שלא- - -

את.

אצלנו בבית זה בית גדול עם הרבה אנשים ואתה מגיע בסופו של דבר לדירה הקטנה ואתה לבד ואתה צריך לטפל בתינוק הקודם ובתינוק החדש וב- - -

לא באמת זה מצחיק להגיד פה שאתה, באמת, אורלי, כי זה כל הדיון. בדיוק אמרה קודם היושבת ראש יש דברים שאי אפשר להתחלק בהם. אתה, אתה - - -

מרב, מרב, אנחנו יכולים להתעקש עכשיו על הסמנטיקה ואנחנו יכולים להתעקש על התוכן. מקובל, בסדר, את, את, את. אני, לא את ולא אתה, אני. וכשאני מגיעה למקומות האלה וכשאני מסתכלת ואני מנסה להבין האם בזמן הקצוב שיש לרופא או לאחות יש יכולת לראות, פרט מלראות אם יש בעיות בהתפתחות וכולי של הילד, לא. זה לא, זה פשוט לא קורה. ואצלנו באזור שלנו, עכשיו כשחזרתי חזרה צפונה זו הייתה אחת הסיבות שחזרתי, שעזבתי את תל אביב וחזרתי צפונה. בגלל התמיכה, בגלל הקהילה, בגלל הידיעה שיש שם עוד מישהו שרואה אותי, שרואה את הילדים, שיודע לזהות את הניואנסים הקטנים האלו. ולכן הפנייה שלנו צריכה להיות לקהילה והפנייה לא יכולה להסתמך על התנדבות של הקהילה. אנחנו צריכים ליצור גופים מתוקצבים בתוך הקהילה ששם יהיו עובדים סוציאליים או ששם יהיו אחיות. אז אני כבר לקחתי את זכות הדיבור.

בטח, מזמן.

לגמרי. וששם יהיו גם אחיות ושילוו ולא להשאיר את זה למן - - - זו השבטיות? אז כן, זו השבטיות. ואני רוצה לומר עוד דבר אחד. אנחנו לא יודעים, אבל לפעמים דווקא בלידות מוקדמות, בלידות של פגים יש פה אי - - - כי אתה גם לא מצפה לזה, זה קורה לך בפתאומיות ולפני הזמן וכדומה ואתה גם לא מחזיק את הילד, לוקחים את הילד, לוקחים אותו לאינקובטור וכדומה, ושם זה מחמיר. ואז כשהם חוזרים הבייתה הם גם עובדים סיעודיים כי הם צריכים להיות כל הזמן כי הם גם האחים והאחיות בנושא הזה. ושם צריך לשים גם את הדגש. אני באמת הייתי רוצה לשמוע גורם מקצועי, אם יש התעסקות של משרד הבריאות. האם הם מתעסקים ביחד עם משרד הרווחה בנושא הזה, אם יש שיתוף במידע, האם יש איזשהי תכנית שבה הנשים האלו תקבלנה את הגב הזה ואת הרשת ביטחון לא ליפול לתוך החלל והכאוס הזה.

אם תתנו לי באמת ככה לנהל את הדיון נגיע לשמוע גם את המשרדים הרלוונטיים.

אני רוצה משפט אחד רק לסיום. למשל, נעשות מספר פעולות. אחת הפעולות שנעשית בתקופה האחרונה זה חיבור הקשר של דיכאון אחרי לידה עם היחידה למניעת אלימות במשפחה. כי היה מחקר שהראה שלפעמים כ-30% מהמקרים ישנו קשר, כמובן שזה בערבון מוגבל. אבל יש עבודה משותפת למשל עם זה. מדברים על זה במשרד, כן יש מדיוניות, לכן אני מתפלאת שאין כאן עוד - - -

אבל זה תלוי בקבוצות הסיכון- - -

לא, לא, לא, שנייה. אני מאוד מצטערת- - -

שנייה רגע, נעשות שם הכשרות גם לאחיות וגם לעובדים סוציאליים בקהילה. לפי הנוהל במקרים מסויימים יש חובה על עובד סוציאלי ללוות מקרים של נשים.

אוקיי, גיליתם שיש דיכאון אחרי לידה, מה אתם עושים?

שנייה אורלי. אני מאוד מצטערת. אני בדרך כלל כשמזמינה משרדים להופיע אצלי אני רוצה תשובות ואני רוצה תשובות ברורות. ואני מבינה, אם מבקשים ממך מהמשרד להגיע היו צריכים לתת לך לפחות נייר שאומר זה מה שאנחנו עושים: אחת, שתיים, שלוש, ארבע. אני רואה שאת ניסית, התאמצת, אספת מידע פה ושם, אבל זה לא הולך ככה. זה לא עניין אישי, אבל אני מבקשת להעביר ואנחנו נעביר את זה בכתב. זה לא יכול להיות, זה היה - - - התשובות של משרד הבריאות היו יכולות לגרום לנו להתקדם הלאה בדיון הזה ולהסיק מסקנות מהדיון הזה. אני לא אוהבת דיונים ראוותניים - - -

מדובר פה נושא של פיקוח נפש וודאי שעאידה אומרת הם מבטאים את כל התחושה - - -

אני לא מקיימת דיוני ראווה ואני לא חושבת שחברי הכנסת וחברות הכנסת התאמצו והגיעו כדי לעשות מן דיון כזה של חשיבה קולקטיבית וסיפורים אישיים. אלא אנחנו באמת רוצות ורוצים לקדם את הנושא ואת העשייה בנושא. לכן אני אעביר את המסר הזה באופן הכי ברור למשרד ואני מבקשת שתעבירו אותו. אני רוצה- - - לא, לא, לא, שנייה, שנייה, אני מאוד מצטערת, אני מבקשת, מעכשיו אני רוצה לנהל את הישיבה בצורה שאני אקבל תשובות. אנחנו הגענו לפה, אתן טרחתן והגעתן מרחוק, רוצים באמת להגיע למסקנות בנושא. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין ואחר כך אני אפנה למשרד הרווחה.

אני אעשה את זה מאוד מאוד קצר כי בסוף אני חושבת שהתשתיות, אני אומרת את זה בהרבה דיונים, אני מתנצלת מראש, גם פה בוועדה וגם בוועדה לזכויות הילד. בכל הוועדות שבעיני, נקרא לזה מקיפות את מה שאני קוראת לו תפיסת המשפחה וגם לא משנה איזה משפחה זו, האם היא מורכבת משני גברים, שתי נשים, זה בכלל לא משנה. תפיסת המשפחה היא מבחינתי - - - אני מנסה להסתכל על הדברים האלה בצורה כוללת ובעיני מבחינה חברתית ומבחינה מעשית ומבחינה ממשלתית בעיקרון היו את כל התשתיות שנועדו לטפל בזה. אני לא מסכימה איתך במקרה, אורלי, לגבי מידת היכולת, למשל בטיפות חלב, לזהות אם אמא היא במצוקה. זה נורא תלוי באמת בכמה זמן מקצים לכל אחות עם כל ילד. זה תלוי ברופא, כן, זה תלוי גם ברופא המשפחה, כמה זמן נותנים לו כשהאמא מגיעה עם הילד. צריך לזכור, הרי אנחנו מדברים על דיכאון לאחר לידה, אנחנו מדברים בעיקר על השנה הראשונה אחרי לידת הילד והמצוקה שם היא גדולה ממקומות שאתה בכלל לא מבין ואז באמת, אורלי, אני אעבור למה שאנחנו מדברות עליו בינינו הרבה, שוויון הזדמנויות. כי מי שיש לה משאבים אז מערך התמיכה סביבה הוא מאוד מאוד גדול ואז היא גם יכולה לפנות לרופאים נוספים ולהעזר בעוד גורמים. ואני אומרת, למה המדינה ויתרה על טיפת חלב ראויה לשמה כמו שצריך בתל אביב? אין שום בעיה שאחיות טיפת חלב, אני אומרת את זה באמת, בחוויה האישית שלי, שאחיות טיפת חלב ישימו לב מה קורה לאישה.

עכשיו מה מדהים? הרי דיכאון אחרי לידה הוא לא מגיע מהשלב שבו נולד התינוק, האמא יוצאת מחדר לידה, רגע מחייכת, היא מאוד מאוד מתעייפת ואחרי זה היא מגיעה לשיחה, חס וחלילה, ליחידה למניעת אובדנות. הרי יש תהליכים באמצע, יש סימפטומים, יש חוסר בתאבון, יש המון דברים שמצביעים על דברים שאפילו היום אני יודעת להסתכל בדיעבד ולהגיד לעצמי, את יודעת, כפסע היה בינינו בכל מיני לידות בין להיות בדיכאון לאחר לידה ללא להיות בדיכאון לאחר לידה. כי היה מישהו סביבך ויש את התשתית. ואני לא מבינה, אני כל פעם חוזרת ואומרת את זה, אחיות לבריאות הציבור, כל העניין הזה, זה בסוף המסד שעליו נשענת כל התמיכה הקהילתית הזאת, לא צריך ללכת לחפש הרבה. זה מתסכל, אני יודעת, והפעמון מסכים איתי. זה מתסכל, זה באמת מתסכל. כי אתה רואה את הדבר הזה ואתה אומר לעצמך לא יכול להיות שאי אפשר היה למנוע את האובדנות הזאת ולא יכול להיות שלא היו אנשים ליד הנשים האלה במצוקה.

אני רוצה כן להגיד רק דבר אחד אחרון. אני כן מוצאת שליווי ותמיכה קהילתית בפרויקטים הקהילתיים יש להם ערך בעיני ממש בלתי רגיל. אגב, יש פרויקטים של אמהות לאמהות ויש פרויקטים של סבתות בהשאלה. זה דבר מדהים. זה שיש מישהי יותר מבוגרת ממך לידך, במיוחד בלידה ראשונה שנמצאת שם. אבל את זה המדינה, תסלחו לי, גם לא יודעת לתקצב בצורה הולמת. אז אם לפחות אנחנו אומרים, טוב אנחנו ויתרנו על אחיות בריאות הציבור שזה פחות או יותר מה שקורה אז לפחות שיתנו לארגוני המגזר השלישי המדהימים האלה, ששם יש נשים שלוקחות על עצמן עוד משימה, להיות עוד הפעם אמא, להיות עוד הפעם סבתא. תנו להם לפחות את הכלים, תנו להם את המשאבים לעשות את זה. ברור לי לגמרי שנוכל למנוע הרבה יותר נשים בדיכאון לאחר לידה וזה דבר מאוד מאוד חשוב. אגב, צריך להגיד משהו, עאידה, אני נתקלתי בדבר ממש מדהים. אני מלווה את המחלקה, את החטיבה לילדים ונוער בבית החולים גהה. אחד הדברים המטורפים שאני גיליתי, ממש באמת, שלפעמים מגיעים לשם תינוקות והתינוקות מגיעים לשם - - - מדוע התינוקות מגיעים לשם? זה בדרך כלל מקור הבעיה אצל האם. לא תמיד זה נשים שהן עצמן באמת פגועות נפש או מתמודדות נפש, זה לא אוטומטי, זה לא חייב. וזה אגב, אחד מבתי החולים היחידים בעולם, יש עוד בית חולים אחד בניו יורק שמטפל בתינוקות. ופה בישראל, פה יש לנו מוקד של ידע כזה מדהים שעוד פעם אני אומרת, בספקטרום הזה, לא צריך להיות מייד קיצוני. לא כל תחושה רגשית של עצב היא מייד דיכאון לאחר לידה, אבל אנחנו צריכות באמת באמת להשתמש, יש פה כלים ויש פה ידע ובאמת בסך הכל צריך לתת את הכלים הנכונים וגם אני אוכל להצטרף למחאתה של יו"ר הוועדה, משרד הבריאות היה צריך להפגין פה הרבה יותר נוכחות.

תודה רבה.

אני חושב ש - - - שמשרד הבריאות יש פה - - - תראו, אחת הבעיות שחוזרת פעם אחר פעם בכל המקרים שראיתי של דיכאון אחרי לידה זה עד שאת מודעת שאת נמצאת בדיכאון אחרי לידה זה כבר מדיי מאוחר. לא הרופא ולא האחות, הבעל נמצא בבית, הבן זוג, הבעיה שאין מודעות. העובדה שצריך לעורר את המודעות לעניין הזה. להגיד, אדון בעל, אדון בן זוג, תאיר, יש פה פעמון מצלצל, יש פה נורות אדומות שזועקות. והבעלים או בני הזוג בכלל לא מודעים לזה. להעלות את הנושא של המודעות לנושא ולא להתבייש בנושא.

אוקיי. תשמעו, יש הרבה אנשים מכובדים שגם עושים בשטח שהגיעו לדיון כדי להגיד את דבריהם ואם נמשיך ככה אנחנו לא נגיע אליהם. אז אני מבקשת עכשיו רק למי שאני נותנת את זכות הדיבור כדי להתקדם וכדי לדעת. הכעס שלי בעניין משרד הבריאות כי אני אומרת לכם, אנחנו עכשיו מגששות בחושך ומנסות להבין מה קיים בשטח. במקום שהיה מגיע לפה מידע ואומרים לנו, תראו, זה מה שאנחנו עושים ואז אנחנו מבינות מה חסר. עכשיו זה קשה לבנות את הדיון בצורה כזו, אבל ננסה לדלות מידע מגורמים אחרים גם כן. גברת אפרת שרעבי, סגנית מנהלת השירות לרווחת הפרט והמשפחה, בבקשה גברתי.

שלום רב, אז קודם כל כמו שהובהר פה, תופעת הדיכאון אחרי לידה היא אוניברסלית, חוצת מגזרים, חוצת מצב כלכלי והיא לא מאפיינת בהכרח רק את הפונים למחלקות לשירותים חברתיים, ולכן מן הסתם, הפתרון צריך להיות כזה שיפנה לכל הנשים בחברה. במחלקות הרווחה העובדים הסוציאליים מוכשרים לזהות כל מיני סוגים של מצוקה באשר הם ולא באופן ייעודי לדיכאון אחרי לידה, גם בדגש לנשים עצמם. זאת אומרת, הראייה היא גם את הנשים עצמן וגם בזיקה לילדים שלהן, האם הם - - -

לא הבנתי את המשפט הראשון. הם מוכשרים לזהות כל מיני מצוקות, אבל לא באופן ייעודי לדיכאון אחרי לידה. כלומר, הם מוכשרים לזהות דיכאון אחרי לידה או לא?

העובדים הסוציאליים מעצם ההכשרה שלהם מטפלים בכל מיני סוגים של מצוקות. אנחנו למשל, בשירות שלנו, מטפלים גם בנפגעי כתות אז יש לנו איזשהי ציפייה שעובדים סוציאליים אנחנו נעזור להם לסימני זיהוי יוכלו לזהות גם מישהי נפגעת כתות שמגיעה אליהם ויוכלו ככה כל מיני איתותים. יש כל מיני סימנים של מצוקה שאישה יכולה, בבואה לבקש סיוע במחלקה לשירותים חברתיים שאמורים להדליק נורות אזהרה - - -

אבל את מניחה שהיא יודעת להצביע - - -

לא, לא, לא, היא מתכוונת אם היא באה למשהו אחר אפשר לזהות.

אנחנו במקרה הספציפי הזה לא מדברים על reaching out, אנחנו מדברים על נשים שמגיעות לרווחה ואז אפשר לזהות.

אז אם אישה באה לבקש מועדונית לילד שלה ועל הדרך העובדת הסוציאלית שמה לב שהיא במצוקה כזאת או אחרת אז היא יכולה אגב העניין להושיט לה איזשהו סיוע במסגרת מה שניתן במחלקות לשירותים חברתיים.

שזה?

אז זהו, במקרה של דיכאון אחרי לידה, מכוון שמדובר במחלה ומכוון שמדובר באיזשהו סיוע רפואי שמתבקש, אני לא מדברת על ההיבטים הקהילתיים והתומכים אז הם יכולים לתווך אותה לשירותים נוספים שקיימים בקהילה, אם זה בריאות הנפש ואם זה הסתייעות במערכים של קופות החולים וכדומה. אין, העובדים הסוציאליים במחלקות לשירותים חברתיים לא ערוכים, לא מיומנים ולא מוכשרים לתת טיפול של שיחות או של טיפול תרופתי לנשים שסובלות מהבעיה הזאת. הם כן יכולים להתאמץ ולנסות לזהות שהיא במצוקה, לנסות לאתר מה היא המצוקה ולתווך אותן לשירות המתאים בקהילה. אין לנו במשרד הרווחה שירותים ייעודיים לטיפול בנשים בדיכאון אחרי לידה.

תודה. לפחות התשובה היא מאוד ברורה.

מה שאומר שיש לעבוד על שיתוף פעולה בין משרד הבריאות למשרד הרווחה.

אוקיי. אני רוצה לשמוע מנציגי או נציגות קופות חולים. רחל פיש, מנהלת מחלקת בריאות הציבור במכבי. בבקשה גברתי.

שלום וברכה, אני מנהלת את התחום של בריאות האישה וטיפות חלב בתוך מכבי. אני אנסה להאיר את עיניכם לגבי משרד הבריאות, אבל אני אדבר כאילו מתוך מכבי. בשנת 2012 יצא נוהל של משרד הבריאות שדיבר על זה שחובה לתשאל נשים בשאלון ייעודי את הנושא של דיכאון לאחר לידה. הנושא הזה נכנס לקופות החולים כעצם היותנו בטיפות חלב, נותני שירות של טיפת חלב וגם במשרד הבריאות. מה שכן, לנו יש גם אחיות שמלוות את הנשים בהריון בעצם כי מרבית הנשים בהריון לא מטופלות בטיפות החלב, אלא מטופלות בקופות החולים. בקופות החולים ניתן שירות שהוא לא בסל של אחיות ליווי הריון שנותנות מענה ואנחנו מתחילים את התהליך כבר בהריון. כאשר אישה מגיעה לשבוע שבין 24 ל-28 אנחנו מתחילים את התהליך של זיהוי ואיתור דיכאון.

מה שידוע שכשאנחנו מתחילים את זה בהריון אנחנו יכולים כבר להביא ולנסות למצוא גורמי תמיכה כבר בהריון ובוודאי גם לאחר לידה. אז אם אנחנו מדברים, אנחנו מדברים על רצף טיפול שאני חושבת שהוא הדרך הכי נכונה, זה באמת להתחיל את התהליך בהריון, ללוות את האישה ללידה. ויש נשים שבלידה צריכות עזרה, שמישהו יגיד, האישה הזאת סובלת מדיכאון בואו בחדר לידה תדעו מזה, תעשו עם זה משהו וכמובן אחר כך ללוות אותה אחרי לידה. אם זה בטיפות חלב שלנו אז אנחנו, אבל אם זה בטיפות חלב של המדינה אז המדינה היא זאת שמאתרת אותן. אני חושבת שהשירות של אם לאם הוא שירות מצויין, גם אנחנו בקופות משתמשים בו כאשר אנחנו צריכים עזרה - - -

תיכף נשמע מהנציגה שלהם.

לא, אבל אני אומרת, המשמעות היא בעצם אנחנו הן אלה שמזהות, אנחנו הן אלה שיכולות לתת את המענה הראשונה. אנחנו הכוונה לרופאים הפסיכיאטריים שיכולים לעזור. לנו יש מערך של עובדים סוציאליים ואחיות שעובדות יחד. אנחנו עובדים יחד. בקופה אנחנו עובדים יחד. כשהטמענו את הנוהל, כשהטמענו את כל התהליך זה עבודה משותפת של אחות ועובדת סוציאלית. האחות היא כגורם הראשון ובמידה ואנחנו מאתרים או במידה ואנחנו חושדים במשהו יש לנו עובדת סוציאלית שאנחנו מפנים אליה. וכמובן שאם אנחנו מאתרים סכנה, שיש שם שאלה שמראה על סיכון גבוה של התאבדות או משהו כזה אז אנחנו כמובן מערבים את הפסיכיאטר או איש מקצוע שצריך באמת לתת טיפול.

מה מידת ההענות של הנשים שאתן מבקשות לשלוח אותן לטיפול? נניח, לא במקרים הקיצוניים דווקא - - -

אז זהו, זה מה שרציתי להגיד, שמאוד קשה - - - זאת אומרת, אם אנחנו מסתכלים, אתם יודעים שהשנה במדדי האיכות של משרד הבריאות, ונורא חבל לי שהם לא פה, זה נכנס כאחד ממדדי האיכות בטיפות החלב זה כמות התשאולים שמתשאלים נשים בהריון. אז אני יכולה להגיד לכם שאנחנו במכבי לטיפות חלב שלנו מתשאלים קרוב ל-90% מהנשים. לפחות אנחנו מתשאלים אותן, מדברים איתן על זה. צריך לשאול את האישה מה שלומה. כשהיא מגיעה עם הילד, ואת אמרת, אנחנו לא מסיטים את הטיפול רק לילד, אלא אנחנו שואלים את האמא מה שלומך. זאת שאלה מאוד משמעותית כי רק משם אתה יכול כבר לקבל תשובות. והנושא של להביא למודעות זה בנושא שאנחנו עושים סביב סדנאות. לעשות סדנאות לאמהות, לעשות סדנאות להורים ולהגיד שאפשר לדבר על זה, שלכולם זה קשה, ואחת מביאה מהמקום שלה ומגיעה אז גם השנייה פתאום מעזה.

ולשאלתך, הנושא הזה, כאשר אישה נמצאת באיזשהו מצב של סטרס המקום הכי בטוח לה זה באמת המקום שהיא מכירה. אז אם למשל טיפת חלב, יותר קל לה לבוא ולספר לאחות טיפת חלב. יהיה לה מאוד קשה לבוא ולהגיד, יש לי בעיה, אני צריכה ללכת לפסיכיאטר. לאחות טיפת חלב היא עוד איכשהו יכולה להגיד את זה. וגם, אם היה לנו את הכלים באמת ואת הזמן לעשות איזשהו טיפול ראשוני, אני לא חושבת שאנחנו צריכים לטפל בפסיכוזה או בדיכאון עמוק, אבל לעשות איזשהו תהליך ראשוני, ואנחנו עושים את זה במידת האפשר. אני מאוד מאמינה בזה. גם אני פה כי אני חושבת שזה קריטי. כשאחות שבמילא האמא באה אליה וזה לגיטימי להגיע לאחות ואפשר להגיע לאחות פעם בשבוע. אני זוכרת עוד כשעבדתי במשרד הבריאות כשהגיעה אליי אמא כל יום ואני שואלת את עצמי למה היא מגיעה כל יום? היא מגיעה כי היא צריכה להגיד משהו, אבל קשה לה להגיד את זה לאיש מקצוע, אבל פה זה לגיטימי. אז אני בהחלט אשמח לנושא הזה.

חברת הכנסת עאידה, אני מהמשרד לשוויון חברתי - - -

אני רוצה לשמוע גם משירותי בריאות כללית ואז אני אתן לך. גברת חיה גוטמן, היא לא פה? כן גברתי.

אני עורכת דין לירון אלמוג מהרשות לקידום מעמד האישה במשרד לשוויון חברתי. אני רוצה להתכתב עם הדברים של חבר הכנסת גליק בקשר להעלאת מודעות. אז אנחנו עובדים על זה בכמה מישורים. קודם כל יצא קול קורא לקידום שוויון מגדרי שבתוך הקול קורא נרשמו 179 רשויות. בתוך הקול קורא יש אפשרות ליום עיון. אנחנו בכנס שקיימנו ב-18 לחודש במרכז השלטון המקומי נתנו דוגמאות לפעילויות שאפשר לעשות במסגרת היום עיון הזה. זה רק פעילות אחת מתוך 28 פעילויות שקיימות. באמת מה שדיברנו עליו זה העניין של דיכאון אחרי לידה, העלאת המודעות לדיכאון אחרי לידה. בגדול כל הפעילויות שלנו הן מוקדשות רק לנשים, בצעד חריג אנחנו אפשרנו כניסה של גברים לתוך יום העיון הזה. זה דבר אחד שאנחנו רוצים לעשות, שאנחנו עושים, זה כבר קורה. דבר שני, יש אצלנו ביחידת ותיקים דבר שנקרא יחידות סגולה. אלה מתנדבים שנמצאים בתוך הבתי חולים ונותנים לאזרחים הוותיקים את כל הזכויות שלהם. אנחנו רוצים לעשות כזה דבר עכשיו, אנחנו עובדים עליו, בשביל נשים אחרי לידה, שיהיו שם בעצם יחידות סגולה לנשים אחרי לידה שיתנו להן מצד אחד את הידע שלהן על זכויות שמגיעות להן, עבודה, כל הזכויות שהן יהיו מודעות למה שמגיע להן. ומצד שני להעלות את המודעות לגברים, לבעלים לשים את הנקודות האדומות האלה - - -

בני הזוג. המילה הזו - - -

כל זמן שהן מתחתנות איתם זה נשאר בעל. רוצות בני זוג אל תתחתנו.

אולי בגלל שאני באה מתרבות שזה נקרא בערבית "זאווש" שזה בן זוג. אז זה מאוד קשה לי לשמוע את המילה.

אז לבני הזוג, אז באמת לתת להם סימנים כי הם האנשים. להגיע לאחות, להגיע לרופא זה משהו שהוא נורא נורא רחוק. צריך לגשת לבנאדם שנמצא - - - יש לי חברה שסבלה מדיכאון מאוד מאוד קשה ובעלה לא ידע לזהות את זה. הוא בא הבייתה בערב והוא חשב שהיא עייפה ובגלל זה היא ישנה. כל היום הוא לא היה. צריך לתת לצד הזכויות הסוציאליות שאנחנו נסביר לנשים מה מגיע להן גם לתת לגברים רשימה של דברים שבעצם יעוררו אותם בשביל שהם יקחו. כי כשאת בדיכאון את לא הולכת לרופא ואומרת, אני בדיכאון. את יותר מדיי עמוק בתוך הדיכאון בשביל לעשות את זה.

קוראים לרופא הבייתה.

בסדר, תודה. אני שמחה לשמוע שזו אחת מהאופציות שנתתם ליועצות לעשות עליהן פעילות. אני מאוד מקווה שכשיקבלו את התקציבים אכן הם יבצעו את התכניות כולל החלק הזה. ד"ר ענבל ראובני, נציגת איגוד הפסיכיאטריה. כן גברתי, בבקשה.

אני נציגת איגוד הפסיכיאטריה ואני מנהלת את המרפאה לבריאות הנפש בהדסה עין כרם, אבל הלב של העבודה שלי זה הטיפול בבעיות נפשיות שייחודיות לנשים. אנחנו מטפלים בבעיות גם בהריון, אחרי לידה, סביב טיפולי פוריות, אובדני הריון בלידות שקטות. יש מספר מועט מאוד של מרפאות ייחודיות כאלה מפוזרות בארץ. אצלנו, יש אחת באיכילוב, אחת בתל השומר שזה בעיקר עניין פרסונלי ולא מערכתי. מישהו שבלב שלו בוער לעשות את הדבר הזה ועושה את זה. יש כמה דברים שרציתי להעיר. גם ש-50% מהנשים עם דיכאון אחרי לידה מתחילות אותו כבר בהריון, ואנחנו חוזרים ואומרים דיכאון ודיכאון ודיכאון, אבל זה לא רק דיכאון, אלא ספקטרום רחב של הפרעות ובעיות כמו פוסט טראומה אחרי לידה והפרעות חרדה והזיהוי הוא לא כל כך פשוט כמו עצב ובכי וייאוש, אלא צריך כלים הרבה יותר משמעותיים. ואני מסכימה על הדגש פה של חינוך, חינוך, חינוך של כל האנשים שנתקלים באישה, אם זה הגניקולוג במהלך ההריון, רופא הילדים אחר כך, אחות טיפת החלב, עובדת סוציאלית, כל האנשים האלה שקודם כל, הדבר הראשון זה לזהות את הסימנים.

אני כן רוצה להגיד שהסיבה, לצערי, עדיין במערכת הבריאות היום, הסיבה השנייה למוות אחרי לידה זה אובדנות כי זה חלק מדיכאון אחרי לידה ואנחנו לא מצליחים למנוע את זה. ועדיין יש המון חסמים להגעה לטיפול. החסמים יכולים להיות גם החסמים בזיהוי, החסמים של להגיע למרפאות. רוב ההמתנה למרפאות בריאות הנפש היום היא המתנה דיי ארוכה. השירות שאנחנו נותנים בהדסה, אישה שמתקשרת ואומרת שהיא בהריון ואחרי לידה היא מקבלת אינטייק ראשוני תוך יומיים שלושה. אני נותנת את זה ופסיכולוגית שעובדת איתי זה כוח האדם שקיים, על זה זה מבוסס. וזה קיים גם במקומות אחרים שעוד פעם, אמרתי, זה עניין פרסונלי ולא מערכתי. אבל ברור לנו שהנשים האלה צריכות משהו אקוטי ולא יכולות לחכות חודש על שיתפנה תור לפסיכיאטר כזה או אחר בקופת חולים או במרפאה שלנו. וכמובן, הסטיגמה שלצערנו עדיין, אפילו בדיון הזה, מרגישים אותה במובן הזה שאומרים, טוב יהיה יותר קל לבוא לעובדת הסוציאלית ולחברה ולבעל וזה. נכון, אבל שירותי בריאות הנפש עכשיו נכנסו לתוך קופות החולים. אנחנו כן מקווים שהסטיגמה הזאת תוסר וזה יהיה כמו ללכת לרופא המשפחה. הוא יוכל להפנות לפסיכיאטר שלידו ולתת את השירות הזה.

אנחנו מקווים קודם כל שתהיה בריאות נפש ושהרפורמה תניב נגישות של בריאות הנפש לציבור ואז אולי נגיע למצב שזה טבעי ללכת לפסיכולוג.

אנחנו נותנים בריאות נפש, מנסים לתת לכמה שיותר. חלק לא באים וחלק שאנחנו באמת מוגבלים בזמינות של המשאבים שלנו, בעיקר משאבי כוח האדם.

אז את אומרת לי בעצם שזו החלטה שלכם להתנהג בצורה כזו ולפעול בצורה כזו, זה לא עניין מערכתי, אין משהו ברור מבחינת בית החולים או באופן כללי מערכת הבריאות בנושא הזה.

באופן כללי אין הנחיה לגבי קבלה של נשים בהריון ואחרי לידה באופן יותר מהיר, יעיל, לתת להן טיפול, אולי מה שאנחנו עושים זה התערבויות קצרות טווח בעצם כהתערבות במשבר במצב הזה שהיא נמצאת בו וכן אני קוראת להריון ולידה משבר. זו לא הנחיה מערכתית, אלא זה בעצם יוזמה שלנו לעשות את הדבר הזה.

אוקיי. תודה רבה. אני חושבת שמשכת את תשומת לבנו לעניין של הוראה כזו או אחרת שאולי חייבת לצאת. רות כהן-אדיב, רכזת פרוייקט אם לאם בקהילה. אני אבקש בנקודת זמן זו באמת כדי לייעל את הדיון, אם יש לכן הצעות קונקרטיות שאתן למדתן תוך כדי העשייה שלכן, אם יש לכן איזשהו מחסור שמאוד ברור לכן שאתן רוצות שאנחנו נדגיש אותו. בבקשה.

כן, לכן אני לא אלאה באמת מה צריך, רק מה קיים היום, מה קורה בעצם ליולדת. יש לה את הפנטזיה על החופשת לידה שהיא תלך ותטייל עם התינוק את השקר שבקשר שהפרסומות מראות לנו את האמא אחרי לידה חטובה ועם הבקבוק ומחייכת והכל טוב. ואז יש את הבום אחרי הלידה שפתאום היא קולטת, אוי, מה יהיה עם החופשת לידה שלי. אז בעידן המודרני נמצאה בדידות כגורם סיכון ראשון לדיכאון אחרי לידה ובגלל זה בעצם קמו ארגונים. הארגון הראשון שקם של אם לאם בשנת 1999 באוניברסיטה העברית על ידי מרשה קייטס. כל הפעילות של הארגון הזה היא רק מתרומות שמגיעות מחו"ל. הארגון הזה עובד בעיקר בירושלים ובבאר שבע. ארגון נוסף שקם, אם לאם בקהילה, הוקם על ידי הגברת דפנה נוימן שהיא בעצם הייתה מדריכת אמהות, קורסים להכנה ללידה והיא קלטה שבעצם המשבר הגדול הוא דווקא אחרי הלידה שמגיעים אחרי הלידה ולא יודעים מה לעשות ואז יחד עם שדמות שזו מנהיגות בקהילה באורנים היא הקימה את התכנית של אם לאם בקהילה שזה ליווי ותמיכה לאמהות אחרי לידה, להכשיר רכזות שהרכזות אחר כך כל אחת הולכת ליישוב שלה - - -

בואי תגידי לנו, אני מאוד מצטערת, אבל אי אפשר לעבור על ההיסטוריה כולה עכשיו. תגידי לנו מה אתן עושות עכשיו, לכמה נשים אתן מגיעות, מה החסמים העיקריים שאת רואה אותם.

מה שאנחנו עושות עכשיו, יש מספר מקומות שהתכנית עובדת, זה תלוי רשות. אם הרשות חושבת שהתכנית חשובה אז היא מתקצבת את הרכזת - - -

כמה כאלה יש לך?

זה לא לי, זה קיים היום ב-40 יישובים. אני יכולה לומר - - -

לא, אני מתכוונת לעמותה לא לך.

קודם כל אנחנו לא עמותה וזאת בעייה בפני עצמה כי אין תקציבים. זה תלוי רשות. אם הרשות חושבת שזה חשוב היא שוכרת את הרכזת. הרכזת היא פרילנסרית, היא מקבלת שכר מאוד - - - אני קוראת לזה החזר הוצאות- - -

אני מנסה להבין. זה לא עמותה זאת תכנית שהיא תחת איזשהו גוף. מי מנהל את זה? מי מדבר עם הרשות משווק את התכנית?

הרכזת עצמה שחושבת שזה חשוב הולכת לבקש מהרשות. אין. תכנית אם לאם בקהילה, כעיקרון, המנהלת נסגרה כי לא היו תקציבים. מה שעכשיו אני עושה, אני עושה בהתנדבות. אני לא באה משום מקום, אני באה מהתנדבות. שנה שלמה אני עובדת על זה בהתנדבות. סגרו את התכנית בנתניה, ריכזתי את התכנית בנתניה מכוון שלא היו תקציבים, סגרו את התכנית ברעננה כי לא היו תקציבים, סגרו בחדרה, סגרו בעמק חפר השנה - - -

כלומר, עכשיו אין תכנית, יש מיזם אישי של כל רכזת אם היא מצליחה להעביר את זה בתוך הרשות. כלומר אין משהו בנוי וברור.

אנחנו בינינו, הרכזות, בקשר. עשינו איזשהו כנס לאחרונה, בנובמבר, בהרצליה והזמנו את כל המתנדבות של הארץ.

הייתם בקשר עם משרד הבריאות באיזשהו שלב ? ביקשתם תקצוב? ביקשתם שיקחו תחת חסותם את התכנית שלכם?

כן. הקול קורא שהגיע דרך השרה, גילה גמליאל, הוא בעקבות הפנייה שלי. אני רוצה להאמין שזה בעקבות הפנייה שלי.

לא. אני שאלתי באופן מאוד ברור. פניתם למשרד הבריאות, היתה באיזשהו שלב בקשה שיתמכו בתכנית שלכם?

כן.

ו?

ונאמר לי שזה לא תחת חסותם.

אוקיי.

אבל הם גם לא עמותה, זו בעיה. משרד ממשלתי יכול לתמוך במסגרת מבחני תמיכות - - -

מחכים עד שהם מתמוטטים אז אין עמותה.

אין בעיה. אני חושבת שכל הרעיון הזה צריך להיות כמו שדרך ביטוח הלאומי, חוק סיעוד לקשיש שיהיה חוק סיעוד ליולדת. שתהיה מתנדבת, מתנדבות שיהיו רכזות שיכשירו אותן יחד עם עובדות סוציאליות, יחד עם אחיות.

אני יכולה להעיר פה משהו? אפרופו האופרציה והמלצות אופרטיביות. למשרדי ממשלה יש הרבה פעמים אפשרות לפי מבחני תמיכות ולפי בקשות מקרן עזבונות לתמוך בכל מיני פעולות בקהילה, אבל גם זה נעשה בפרוצדורות מאוד מסויימות לגופי המגזר השלישי. כמו שהפעילות הנהדרת הזאת מתוארת היא לא מגזר שלישי היא משהו מאוד - - - היא לא חברה לתועלת הציבור, היא לא עמותה, לא ניתן לסייע לה גם אם נרצה מכוון שהיא לא עומדת באף קריטריון.

לא, לא, לא, אפשר. אפשר דרך רשויות מקומיות כמו שיצא קול קורא שעכשיו הם יקבלו תקציב כדי שיכלול בתכנית שלו יום עיון. תאמיני לי כשהמדינה רוצה להעביר כספים היא יודעת לעשות את זה, היא מוצאת את הדרך.

אני רק אומרת לך מחלקת אלוהיי הקטנה, אני אומרת לך שאחד המסלולים המאוד מאוד פשוטים להעברת כספים למגזר השלישי היא באמצעות מבחני תמיכות וקרן עזבונות וחבל שהמסלול הזה לא - - -

אבל למה שלא כל רשות תקבל תקציב שיהיה צבוע מראש לתכנית הזאת?

קטונתי, אני רק נתתי - - -

אוקיי, זאת לא ועדת כספים, לא נפתור עכשיו את הבעיה. אבל ברור, אם משרד - - -

שאלת אותי מה החסמים.

אני אומרת, אני שאלתי באופן ברור אם משרד הבריאות היה מוכן לתמוך בפעילות כזו. קיבלתי תשובה. אני חושבת שאנחנו נצטרך לפנות למשרד הבריאות אחר כך גם לבקש לדעת מה אכן עושים ואז אולי לבדוק איך זה משתלב. יש לנו גם את מירב מרסל אהרון, מייסדת מיזם אמא יקרה. כן גברתי, בבקשה.

אז קודם כל אני אמא לארבעה ילדים, גם שחוותה איזה קושי רגשי אחרי לידות בכלל ובגלל איזשהו העדר מענה וסליחה, של משרד הבריאות ומשרד הרווחה והעדר מענה של הקהילה אז התאגדנו שש מייסדות להקים עמותה. שם העמותה זה "אמא יקרה, תמיכה לחוות קושי רגשי במהלך הריון ולאחר לידה" ובאמת היות ואין פתרונות וכל המייסדות חוו איזשהו קושי או דיכאון לאחר לידה יש בידינו, אנחנו רוצים להאמין שיש בידינו איזשהם פתרונות שתיכף אני אציג אותם שאלה מטרות העמותה שלנו.

אני מבקשת, תעשו לי טובה, אני לא רוצה עכשיו להתחיל, יש הרבה רשומים אצלי. אני מאוד מבקשת תיכנסו ישר לעניין הקונקרטי של הצעות.

המיזם קיים שלוש שנים, נכון לעכשיו אנחנו מתאגדים כעמותה. חלק מהמטרות של העמותה זה הקמת מרכז יום לנשים שחוות קושי רגשי ו/או דיכאון במהלך הריון ולאחר לידה, הקמת קבוצת תמיכה ברחבי הארץ - נכון להיום יש שתי קבוצות כאלה: אחת ברחובות ואחת בחיפה. פעילות לצורך העלאת המודעות, נושא הקשיים הרגשיים ודיכאון במהלך הריון ולאחר לידה והצעת חוק מטפלת ליולדת שפה באמת ייכנס המוסד לביטוח לאומי, זאת המטרה שלנו. אבל מה שכן, רוב הנשים שסובולות מדיכאון לאחר לידה מבקשות לשמור על דיסקרטיות ומכאן גם אנחנו לא פנינו למשרד הבריאות כי הוא לא יכול לתת לנו מענה כזה של דיסקרטיות. המיזם הזה הוא מיזם דיסקרטי נכון להיום ובאמת כל אמא שתפנה אלינו, כל מי שחוותה קושי או דיכאון לאחר לידה, באמת יהיה חשוב לנו לשמר את זה. כי רוב הנשים שלא יוצאות החוצה ולא משמיעות את הקול שלהן בנושא הדיכאון הן נשים שמתביישות, מחפשות באמת את הדיסקרטיות. הצעת החוק של מטפלת יולדת בעצם אנחנו נרצה שהיא לא תהיה מוגדרת כאיזשהי נכות של בריאות הנפש - - -

אני מציעה שאם יש לכן הצעה כזו תשלחו אותה לוועדה אנחנו לא נוכל עכשיו להיכנס לפרטים, אני מאוד מצטערת.

נכון להיום הבעיות הן בעיות תקציביות, לממן את כל הפעילות הזאת - - -

יש לכם מקור מימון, אתם מקבלים איזשהו מימון מ- - -

טרם. שוב אמרתי, אנחנו עמותה בהתהוות נכון לעכשיו, אנחנו צריכים להכין איזשהו מערך תקציבי ולפי זה אנחנו נפנה לגורמים הרלוונטיים לבקש מימון. אנחנו נשמח לשתף פעולה עם משרד הבריאות ככל שהוא יציע לנו אפשרות לדיסקרטיות או עם מי מקופות החולים.

אוקיי. אני חושבת שכל הנושא של דיסקרטיות גם צריך לדבר עליו כי אני יודעת שיש חיסיון איכשהו גם בקופות חולים ובבריאות הנפש שהוא לא הכי בטוח, בוא נגיד ככה, יש לי מעורבות בנושא גם שם.

מבחינת מספרים, נכון להיום 15% מהנשים הן אלה שמוכרות כסובלות מדיכאון לאחר לידה. המספרים הרבה יותר גבוהים ועומדים על 40% מהנשים ואלה הנשים שמחפשות את הדיסקרטיות.

אני מאוד מודה לך. לא נשמע פה קול על הפעילות בקרב האוכלוסייה הערבית ואני אבקש מסאאדה מסרי, מנהלת תכנית תמיכה מניעתית לאמהות לאחר לידה. סאאדה רק איפה זה, איפה את - - -

אני מפעילה את התכנית דרך המועצה המקומית שלנו בכפר קרע. אני פשוט רוצה לשתף אתכם בחוויה שלי וכתבתי לעצמי כמה משפטים, אקריא את זה כמה שיותר מהר - - -

יש תכנית מיוחדת אצלכם בכפר קרע למניעה ותמיכה מניעתית לאמהות לאחר לידה?

קוראים לתכנית "נבהא אל חנאן" הכוונה היא שהיא תכנית קהילתית - - -

היא ממומנת על ידי ה- - -

המועצה.

אני שואלת את זה כדי להגיד כל הכבוד. כלומר, כל הכבוד למועצה שקיבלה על עצמה החלטה לתכנית כזו.

נכון היא מתקצבת את זה, היא מפעילה את זה, אבל עדיין יש את ההרגשה שעושים טובה או שהם ככה - - -

לא, זה תמיד ככה, המועצות המקומיות עושות לנו טובה.

עושים דבר מיוחד, אבל כמה שזה, מהחוויה האישית שלי, כמה שזה עושה טוב לנשים במיוחד שזה מקום לשתף ברגשות האישיים שלהן. אז אני פשוט רוצה להקריא כמה שיותר מהר. הסיפור שלי התחיל מהצורך האישי שלי כאם לארבעה, בחוויה שלי תמיד מצאתי מסגרות שיספקו מענה לילדים שלי, רופא ילדים, טיפות חלב, אמנם בתוך כל זה שכחו אותי. לא מצאתי אנשי מקצוע שיתעניינו בשלומי, במה שעובר עליי, באיך אני מרגישה, איך אני נושאת את העול שלי בגידול ארבע. בחברה ראו שזה טריוויאלי, שרבות כמוני כבר עשו זאת. אני התעקשתי שצריך להיות מקום לרגשות שלי, מקום בו מקשיבים לי, מקום ששואלים עליי, מזדהים איתי ותומכים בי. ככה הגעתי לאם לאם ומאז המשכתי להתפתח בתחום. בניתי את התכנית כדי שתספק מענה לכל הצרכים של האם. התמקדתי בסיפוק צרכיה הרגשיים והנפשיים. במפגשים אני מקשיבה, תומכת ומעריכה. מתמקדת באם או מנתחת יחד איתה את הנושאים שמעסיקים אותה בכל הקשור בה ובתינוק שלה. להערכתי - - -

סליחה, אני רוצה לשאול שאלה. בתכנית שלך את מגישה את השירות הזה לכמה נשים?

יש לי בתדירות של שתי קבוצות בשבוע של 12 אמהות.

כלומר כ-24 נשים?

כל שלושה חודשים. אבל יש העלאת מודעות בנושא הזה כי בהתחלה הייתה רק הקבוצה ומספר מאוד קטן של נשים. אבל עכשיו יש את הקול של הבן זוג שהם מאוד רוצים שישתתפו בתכניות מסוג זה כי זה משפיע לטובה גם על הזוגיות ועל המשפחה כולה.

אבל הרצון שלי הוא לשאול אם הנשים שמגיעות לתכנית שלך הן נשים שמאותרות כנשים עם פוטנציאל או סתם נשים יולדות חדשות?

הן נשים רגילות וזו הבחירה שלהן - - -

כולנו נשים רגילות.

ללא שום הגבלה מסויימת, אבל מבחינתן הן רוצות לתת לאמהות שלהן הכי טוב. אבל למרות זה יש סימטפומים של דיכאון אחרי לידה.

אני רוצה לשאול אותך, ברגע שאת - - - את יכולה לזהות אם יש לך אמא בתוך הקבוצה שהיא עם נטייה לדיכאון או אולי יש לה סימנים של דיכאון?

מבחינתי זה מאוד ברור - - -

איזה סוג של הכשרה קיבלת?

אני בוגרת תכנית אם לאם בקהילה וגם מדריכה לעיסוי תינוקות, מדריכת הנקה, מנחת קבוצות נשים וגם בעלת תואר ראשון למדעי החברה ורוח.

אוקיי, קודם כל כל הכבוד, אבל אני מנסה ל - - - השאלה שלי, ברגע שאת מזהה אישה כזו, לאן את מפנה אותה?

אני קודם כל התכנית היא פועלת דרך הרווחה במועצה המקומית שלנו ואני כל הזמן בקשר ישיר עם עובדות סוציאליות, עם מנהל הרווחה ובדרך כלל יש אנשי מקצוע שמגיעים בהתנדבות לתכנית והם גם עוזרים לי לזהות את הסימנים האלה. וגם ככה אני עוקבת אחרי האם שאני רואה אותה כל שבוע וזה מתבטא אפילו באיך שהיא נראית בפנים שלה. היא עצובה, היא שמחה וזה - - -

כל הכבוד, אני חושבת שזו דוגמה - - -

בכמה מטפלות כל זה - - -

היא אמרה, שתי קבוצות, כל אחת 12.

כן, אבל זה רק בכפר קרע. החזון שלי לפתח את התכנית הזאת בכל כפר.

תסלחו לי אני חייבת לתת לעוד שניים שלושה אנשים, שתי דקות, ממש. ד"ר אילן טל מההסתדרות הרפואית.

אני גם בוועדת הביקורת של איגוד הפסיכיאטרים, אני אגיד לכם ממש דברים קצרים. אחד - גם אישה שמגיעה לרופא משפחה ורק מספרת לו קצת על אובדנות הוא רושם ואבן לעצמו. כי כל האנשים, אני לא צוחק, לא יודעים להתמודד עם אובדנות לא בגלל שהן הולכות להתאבד, אלא בגלל שזה נורא מפחיד אותם כבני אדם שמישהו בא ומספר לנו רק על מחשבות. והנשים האלה גם צריכות כתובת והכתובת, אין מה לעשות, היא או פסיכולוגים או פסיכיאטרים שמסוגלים להקשיב למחשבות האלה, לתת להן את הכיוון הנכון ולהרגיע. וזה רק באמצעות תקציב צבוע, זה לא יעזור לכם בדרך אחרת. שתיים - לצאת מדיכאון לוקח חודש, לפעמים חודשיים, לפעמים יותר. הייתי שמח אם כל אישה שיש לה דיכאון לאחר לידה הייתה יכולה לבחור מי ה-significant תווך שלה והוא היה מקבל חופשת מחלה לחודש והוא היה איתה בבית. לא רק התנדבויות, היא רוצה בעל, היא רוצה אמא, היא רוצה חברה, סבבה, מישהו שיהיה איתה על חשבוננו. דבר אחרון - לטעמי נעשה מעט מאוד בהעלאת המודעות. אתם מפספסים את בני הזוג. מפספסים. הם יודעים - - -

מי זה אתם?

אנחנו.

זה לא התפקיד שלנו. הסתדרות הרופאים, משרד הבריאות, מה אתה בא - - -

סבבה, את צודקת.

תודה.

אנחנו מפספסים, אנחנו, גם אני, אנחנו כקבוצה מפספסים את החשיבות של בני הזוג כי הם הרבה פעמים יודעים לפני כל אחד אחר שהמצב לא טוב. הם לא יודעים לקרוא לזה בשם, הם לא יודעים לשאול את השאלות הנכונות ואולי הם צריכים להיות הצינור הראשון של המודעות.

תודה.

בגלל זה, גברתי, מה שדיברתי עליו קודם בהקשר של הצעת החוק של הגנה על תינוקות זה שבאמת טיפת חלב צריכה להיות תחנה למשפחה. זאת אומרת משלב ההריון ההורים צריכים לבוא שניהם. ובטח ובטח אחרי לידה צריכים לבוא שניהם ולא האמא לבד עם התינוק. זה מצב מעוות.

אני חייבת להגיד לך, אני לא חושבת שבטיפות חלב אף פעם לא גרשו בין זוג שהגיע עם אשתו לשקילת התינוק או לטיפול בתינוק - - -

ברור שלא אבל - - -

השינוי צריך לקרות בחברה. אני, כשהגעתי עם הבן זוג שלי שמחו - - -

לא, חד משמעית. אני רק אומרת שגם ההזמנה צריכה להיות לשניהם וגם באמת צריך לאפשר להם בימי off מהעבודה.

יש לנו עוד שתי דוברות ואני ממש עד הרגע, אני חייבת לצאת לראיון טלוויזיוני אז אני מבקשת. שרהלי גלצר, פסיכולוגית, חוקרת.

שלום, אני באמת אקצר. אני חושבת שמה שנעשה במשרד הבריאות ואני ממכון גרטנר שהוא קשור למשרד הבריאות. איתור מוקדם על ידי רשת טיפות חלב, בין אם זה בקופות בין אם זה במשרד הבריאות. ואני רוצה להציג פה מה שעבר בקונגרס בנובמבר 2016 שתקציבים ייעודיים ילכו לכל המדינות לאיתור, לתמיכה ולטיפול בדיכאון סף לידתי. סף לידתי זה כולל התקופה של ההריון ושנה אחרי הלידה לפחות. אז אני מציעה שאנחנו באמת נכניס את זה כתקציב ייעודי. דבר שני, בנושא ההתאבדויות אני בהחלט רואה קשר. אני אישית נודע לי, לא על המקרים שמגיעים לעיתונות, אבל שלושה מקרים של התאבדות בחודשים אחרי לידה מהקיץ האחרון. אני חושבת שההתאבדויות בשנה אחרי הלידה, למרות שהן rare events, אבל חייבים לתעד אותן, קודם כל לספור אותן כמוות אמהי. באנגליה ובעוד ארצות יש לנו suicide as the most common cause of post-natal deaths, זה באנגליה ובשוודיה, בעוד ארצות הם עושים בכל מקרה. והדרכים שנשים מתאבדות אחרי לידה הן לא אפייניות לאלה בתקופות אחרות שבחיים הן יותר מצליחות מאחרות. אז אני חושבת שאנחנו כן צריכים להגיע לתיעוד, לספור ולתעד ואפילו לעשות psychological outopsy. הנשים האלה בתקופה הסף לידתית הן המטבע מתחת לפנס של מערכת דיי ענפה יותר מכל תקופה אחרת. ואנחנו מפספסים אם אנחנו לא מנסים ללמוד מקרה אחרי מקרה. הדבר השלישי, אני רק רוצה, אז זה שתי ההצעות, ההצעה השלישית - משרד הבריאות הוציא עלון מידע מאוד מאוד יפה על דכדוך ודיכאון בהריון ולאחר לידה - - -

מי הוציא את זה?

משרד הבריאות. ואני חושבת שזה יהיה מאוד יפה אם זה יחולק בכל בית חולים. אף אחד לא נכנס לדיכאון בגלל שהזכירו את המילה. זה עוזר להכין מבין מה זה דכדוך ומה זה דיכאון - - -

איפה זה חולק אם את אומרת - - -

אני לא יודעת. מי שיודע עושה ומי שלוקח, אבל הם אמורים לחלק את זה בכמויות לכל מי שרוצה. אני מציעה שזה יחולק בכל בית חולים. יש במדינת ניו יורק חוק כזה גם. ואנחנו ביקשנו, וזה עוד לא קרה, זה יתורגם לערבית ולרוסית לפחות. דבר שלישי- השיעור בקרב הערבים, ואנחנו יודעים מהמחקרים מפה, מלבנון, מירדן, לא נמוכים יותר בגלל המערך המשפחתי. דבר אחרון אני רוצה רק להגיד אני מורידה את הכובע - - -

אני לא הבנתי את המשפט האחרון בקשר לערבים.

בקשר לאוכלוסייה הערבית, יש להם צרכים לא פחות מאשר - - - מישהי, אחת מהחברות כנסת אמרה שבגלל המערך המשפחתי הרחב זה פחות בעייתי. זה לא נכון השיעורים של דיכאון מאובחן גם בארצות הסובבות אותנו וגם אנחנו יודעים ממשרד הבריאות, מעבודות, מחקרים שעשינו, זה לא פחות בקרב הערבים אולי אפילו קצת יותר. זהו, ודבר אחרון אני מבקשת אולי בשמי אולי בשם עוד אנשים להוריד את הכובע בפני רוני שחשפה אותנו לחוויה המאוד מיידית ומה שהיא חוותה. אנחנו מאוד מעריכים את זה.

תודה. ד"ר אנה לנדסמן, מרכז אקדמי לב.

תודה רבה ואני מאוד שמחה שהזדמן לי להגיע לפה. אני מרצה וחוקרת במרכז האקדמי לב, בית ספר לסיעוד. אנחנו ערכנו ניסוי, אני אהיה מאוד קונקרטית ומאוד מהירה, הסיבה שאנחנו התחלנו בכלל את המחקר שלנו הייתה דווקא בעיה של כל פעם העליתם אותה של לזהות את הנשים. הרי נשים שמגיעות הן כבר מגיעות - - - זאת אומרת, לזהות אפשר כשיש סימפטומים כבר ואז הרבה יותר קשה לטפל, הרבה יותר קשה לעשות עם זה משהו. המטרה שלנו הייתה בעצם לזהות את זה לפני שכל הדברים האלה מגיעים, בכלל סיכוי לפתח את הדיכאון, לאו דווקא דיכאון עצמו. אתם יודעים שיש נשים שהן במצבים הכי טובים פסיכוסוציאליים, הכל טוב אצלן, הן מפתחות את הדיכאון, ולהיפך, נשים שהן ממש במצבים לא משהו הן לא מפתחות. זאת אומרת יש איזשהי עדות או חולשה לפני סטרס של לידה שזה לא עניין פסיכוסוציאלי, שזה עניין פיזיולוגי לחלוטין. אני אקצר ואני אגיד, כבוד היושבת ראש, שאנחנו גילינו שנשים עם היסטוריה של דיכאון שאין להן היום שום דיכאון, הן מבחינה גנטית עובדות אחרת לגמרי, זאת אומרת הפעילות הגנטית שלהן שונה לחלוטין, שני עולמות. אנחנו גילינו תשע גנים שמאפשרים היום לזהות בצורה מאוד פשוטה ואמינה סיכוי לפתח דיכאון. אנחנו מציעים פתרון מעשי. אנחנו מציעים היום לעשות את הסקירה כמו שזה חלבון עוברי, זה משהו מאוד זול ופשוט, לעשות סקירה מקיפה של השאר, שמגיעים לקופת חולים - - -

אני רוצה לשאול, אנחנו לא נוכל עכשיו להיכנס באמת לצד המדעי של הנושא - - -

לא מדעי, אני אומרת משהו מעשי מאוד. תנו לנו יד, תעזרו לנו.

בסדר, אז אני רוצה לשאול אותך, את נציגה של מרכז אקדמי. פניתם למשרד הבריאות בעניין?

אנחנו כרגע בונים את המערכת של איך אנחנו בעצם- - -

אז אני מבקשת, תעבירי אלינו 2-3 דפים שמסבירים את כל העניין ואנחנו נבדוק את זה ואנחנו נוכל - - -

מילה אחת אחרונה. אנחנו מציעים את הפתרונות שלנו דרך ייעוץ לזוגות. זאת אומרת, אנחנו גם מתחילים לדבר עם האנשים. ייעוץ זוגי לפני לידה, הכנה ללידה זוגית שם אנחנו רוצים להכניס את תכנית ההכנה, הכשרה של אחיות ואני מאוד מזמינה - - -

אני מאוד מצטערת. זה לא המקום לפרסם עכשיו. אני נשמעת עכשיו מאוד חדה, אבל אני כבר הסברתי. אני ביקשתי שתי דקות, אני אמרתי. אי אפשר עכשיו להיכנס, להתחיל לפרסם תכניות. אני חושבת שאחד הדברים שמאוד טובים ויוצאים מהוועדה הזו שכל מיני גורמים מתחילים לראות עוד גורמים בשטח. אני מציעה שאתם תוכלו ליצור קשר ואתם תוכלו לספק את הידע שיש לכם. אני מאוד מבקשת שתשלחו לנו את המידע שיש לכם ואנחנו ניצור איתך קשר, עם משרד הבריאות ונראה איך אפשר להתקדם.

אני רוצה לסכם מאוד בקיצור, לא בגלל שאני לא מאמינה שיש הרבה מה לעשות. אנחנו היום, כמו בדיון הקודם שהזכירה אותו חברת הכנסת רחל עזריה שקיימנו לפני היציאה לפגרה הקודמת על תחלואה לאחר לידה ומסוכנות לתחלואה, אחד הנושאים שעלו זה הנושא של אובדנות של נשים בשנה הראשונה ואז גם הייתה לנו המלצה שמשרד הבריאות יתחיל, כי שאלנו על סטטיסטיקה ולא הייתה סטטיסטיקה וביקשנו שיתחילו לרשום את זה כדי שנדע מה קורה בנושא הזה. אנחנו נדגיש את זה שוב ואנחנו נפנה שוב. יש לנו המון מה לפנות למשרד הבריאות. דבר ראשון שהייתי רוצה לדעת ועכשיו אני מסכמת שאנחנו פונות, אני רוצה לקבל דיווח מלא של משרד הבריאות, לא רק על איזה תכניות הם מקיימים ולא רק על איזה מידע הם מפיצים, אלא גם על איזה תקציבים הם מקצים לזה, ממש, בפרטי פרטים. אני רוצה תקציב ברור מה בדיוק משרד הבריאות מקצה לנושא של דיכאון אחרי לידה בכל הכיוונים: גם מחקרים, גם סטטיסטיקה, גם תכניות, אני רוצה לדעת את זה. וגם העובדה שאני שמעתי שאין הוראות ברורות לטיפול מיידי מ-X לנשים בהריון בצד הנפשי זה מדליק נורה אדומה. אני חושבת שהוראות ברורות, במיוחד כאשר מעבירים את בריאות הנפש לקופות חולים, ההוראות והרגולציה בנושא הזה חייבים להיות הכי ברורים כדי להבטיח באמת את הנושא.

אני מורידה את הכובע ואומרת שאפו לכל היוזמות, אם זה ברשויות המקומיות, אם זה כל מיני עמותות או התארגנויות של אנשים שאכפת להם מהנושא ורוצים לקדם אותו. אני קוראת למשרדי הממשלה להתחיל להתפכח ולתת יד ולעזור לארגונים האלה ולעשייה הנפלאה שנעשית. אני מברכת על המשרד לשוויון חברתי שלקח בחשבון שאחת מהתכניות שיכולות להיות ליועצות בקול הקורא זה הנושא של העלאת מודעות בעניין הזה ואני אבקש אחר כך שבאמת תעקבו צמוד אחרי שתאשרו את כל התקציבים על הביצוע כדי להבטיח באמת שהכסף יוצא לדברים שלמענם אושרו התכניות. נתתם לנו הרבה הצעות מבחינת החקיקה, אני בטוחה שחברת הכנסת וחברי הכנסת שירצו לקדם את זה. אני גם כיושבת ראש הוועדה ארצה לקדם חלק מהדברים שעלו ואנחנו נמשיך לטפל בנושא הזה. אני מבטיחה שאנחנו ממשיכות, אני כיושבת ראש הוועדה ממשיכה לטפל בזה ונודיע על כל התקדמות שתקרה בנושא. תודה רבה רבה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 14:47.