הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 155

מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי

יום שלישי, ט' באדר התשע"ז (07 במרץ 2017), שעה 14:00

אמנות וחינוך משנות מציאות – כדרך ודיאלוג להעצמת נשים בחברה רב- תרבותית

חברי הוועדה: עאידה תומא סלימאן – היו"ר

אילן גילאון

מרדכי יוגב

אושרה לרר שייב - מנהלת היחידה לשוויון בין המינים, משרד החינוך

חי אלטרז - מדריך מחוזי, משרד החינוך

סמדר גלעד - מדריכה ארצית ביחידה לשוויון בין המינים, משרד החינוך

ד"ר תייסיר חדד - מפקח מוזיקה ואומנויות במגזר הערבי, משרד החינוך

נורית רון רונקין - מנהלת אגף אומנויות במשרד הפדגוגי, משרד החינוך

חאולה דיפסי - יו"ר מדור תרבות ערבית במשרד התרבות, רכזת תרבות בעיר רמלה

ברלנטי אלחאז - מנהלת בית ספר יסודי בג'דיידה-מכר

נאדיה חמדאן - יו"ר נעמת מרחב הגליל, ארגון נעמ"ת

אלחאן אשקר חילו - מורה לחינוך מוזיקלי בבתי ספר ממלכתיים במשרד החינוך

לאה אברהם - יוצרת בתחום מחול, מוזיקה ותיאטרון

תרצה בן יצחק - ראש האולפנה "הללי" לאומנויות

חגית כפיר - זמרת, יוצרת, מלחינה וחזנית

דלית אזולאי

מאיה ויקטור, חבר תרגומים

אמנות וחינוך משנות מציאות – כדרך ודיאלוג להעצמת נשים בחברה רב- תרבותית

צהרים טובים, אני פותחת את החלק השני של היום הזה, היום שאנחנו מציינות בכנסת, יום מיוחד לרגל ה-8 במרץ, יום האישה הבינלאומי. קיימנו בבוקר דיון שהיה מאד מעניין, חגגנו את ההשגים שלנו כנשים, את המאבקים שלנו כנשים לאורך כל השנה וגם את הקשיים והחסמים שעדיין עומדים בפנינו. אנחנו עכשיו נתמקד בחלקו השני של היום הזה, אני מברכת קודם כל את הנשים שנמצאות איתנו בחדר, לרגל ה-8 במרץ, יום האישה הבינלאומי ואני מברכת את כלל אזרחיות מדינת ישראל ונשות העולם כולו. אני מברכת אותן בעשייה שלהן לקידום זכויות הנשים, לקידום מעמד נשים ולקידום שוויון מגדרי, אבל בעיקר לברך את התנועה הפמיניסטית על ההבנה העמוקה שבלי לקשור את האישי לציבורי, בלי לקשור את האישי לפוליטי ובלי שאנחנו נעמוד מאד חזק על תשתית של דמוקרטיה, של שוויון, של צדק חברתי, של שלום, של סיום הכיבוש, אנחנו לא נגיע לעתיד המיוחל שכולנו רוצות להגיע אליו – של חיים ברווחה, חיים בשוויון וחיים במעמד של שווה בתוך החברה שלנו.

אנחנו עכשיו נעסוק, עוד מעט, בפאנל בנושא היצירה כמקדמת דיאלוג רב-תרבותי, אבל לפני שאנחנו עוסקות בפאנל אני הייתי רוצה קודם כל להודות לכל התלמידים והתלמידות שהגיעו למשכן הכנסת, שהסכימו שאנחנו נציג את העבודות המאד יפות שעשינו מהן תערוכה בחוץ, אני גאה מאד בכם, אבל אני רוצה לעבור לערבית כדי שאני אהיה בטוחה שהם יבינו בדיוק מה אני אומרת.

אנחנו נקשיב למורות כי הן ידברו איתנו, היום, על דברים אחרים. ידברו על עצמן וההתנסות שלהן. לפני שאנחנו מתחילים ומתחילות אני רוצה גם להודות קודם כל לד"ר תייסיר חדד שיצר את הקשר הראשוני, מפקח מוזיקה ואומניות במגזר הערבי, אני הייתי אומרת באוכלוסייה הערבית, לא אשתמש במונחים של משרד החינוך, למרות שזה בשיתוף פעולה עם משרד החינוך. אז תודה רבה, תודה שהתקשרת, תודה שהתקשרת, תודה שארגנת את האירוע הזה, אני מאד מודה לך. כמובן שתודה לגב' רון רונקין, מנהלת אגף אומנויות במשרד החינוך, שחלמה ונתנה לי ליישם את החלום שלה. תודה. כמובן גם לאושרה לרר שייב, אושרה מנהלת היחידה לשוויון בין המינים, אנחנו מכירות מדיונים של הוועדה, כאשר היא מגיעה ומייצגת את המשרד, לא תמיד מחייכות אחת לשניה, לפעמים אני מקשה עליך, לפעמים את לא נותנת לי תשובות, אבל מה שבטוח הוא ששתינו מכבדות אחת את השנייה על העשייה ועל המחוייבות לנושאים שאנחנו עוסקות בהם ואנחנו יודעות, גם כשאנחנו מקשות אחת על השנייה, המטרה היא להגיע לעוד ועוד הישגים למען הנשים.

המורות לאה אברהם, תרצה בן יעקב, אלחאן חילו, חגית כפיר וחאולה דיפסי, שהיום אני אראה אותה בכובע אחר- -

אני לא מורה, אגב.

את לא מורה? אז את מדריכה? תכף נשמע. אני אבקש מאושרה לנהל לנו את הפאנל הזה, אני אהיה יותר צופה מן הצד, אני לא אחראית אם הן יגרמו לי להתערב באמצע, את מכירה אותי כבר.

אני באמת רוצה לפתוח בתודה רבה ליושבת ראש הוועדה, חברת הכנסת עאידה תומא סלימן, זה לא מובן מאליו לתת קול ציבורי למורות ועוד ביום האישה, להביא אותן לקדמת הבמה כאן בכנסת, להקשיב להן ולתת להן להשמיע את קולן. אני יודעת להיות נאמנה לעצמי, זה מה שאני יודעת, זו הבחירה שלי, ללכת עד הסוף, ללחום, לא לצמצם את המהות שלי, לשאוף תמיד לטוב יותר תוך כדי תנועה ועשיה, זה מה שאני יודעת. ביום שהבנתי שאני כאדם, כאישה, כיוצרת, לא הולכת לשום מקום בלי הלב שלי, בלי האנרגיה הזו שמבקשת ממני לנוע קדימה ולנצח את הבינוניות – הבנתי שאני חופשיה. איזו הקלה. אפשר לקרוא לזה בכל מיני שמות חשבתי, וגם פמיניזם, כל כך פשוט, כל הפמיניזם הזה הוא כל כך אישית וטוב שכך, כי מהאינטימיות הזאת את יוצאת אל העולם, משמיע את קולך והעולם מגיב אליך. השרשרת האנושית הזו, שאת חלק ממנה, היא עוצמתית ביותר ואין לך ערך בלעדיה, כשאת מבינה את זה – את רוצה לצעוק את זה, כאן ועכשיו, כי זה הזמן שלך, ברגע הזה, לעשות ולהגיד את דבריך, זו הבחירה והברירה הנהדרת שלך.

בחרתי לפתוח בדבריה האחרונים לציבור, של יוצרת נפלאה שאינה כבר איתנו, רונית אלקבץ. זה הטור האחרון אותו כתבה לידיעות אחרונות, לפני שנה בדיוק. רונית בחרה שלשלב ביצירתה אמירה חברתית נוקבת ורצון להביא לשינוי חברתי. זו, אומרים רבים, זו מהות החינוך. היום נדבר על המתח בין החינוך האינדיבידואלי לבין החינוך לתרבות משותפת, בין העמדת הזהות האישית במרכז לבין השאיפה ליצירת זהות משותפת. המתח הזה מועצם בחברה רב-תרבותית, ועוד יותר כאשר מדובר בנשים יוצרות.

החוקרת הפמיניסטית, קרול גיליגן, מביאה תפיסה לפיה נשים מסתכלות על העולם אחרת, הן רואות אותו מורכב מיחסים, אינטראקציות, אכפתיות, אמפתיה, נשים מביאות למרחב קול שונה, היא אומרת, קול של צדק חברתי. נשים יועדו להשמיע קולן במרחב הפרטי, הסגור, המרחב הציבורי יועד לגברים. 200 השנים האחרונות הביאו אותנו הנשים קדימה, לקדמת הבמה, להשמיע את קולנו בכל תחומי החיים. בפאנל היום ננסה לגעת במתח הזה בין החינוך לבין האומנויות, בקול הנשי אותו מביאות היוצרות, המורות, המחנכות, אל תוך הניסיון שלהן לבנות חברה רב-תרבותית פתוחה וצודקת. אני מזמינה את גב' נורית רון רונקין, מנהלת אגף אומנויות במזכירות הפדגוגית לשאת דברים.

צהריים טובים, התרגשות מיוחדת לנו היום ותודה לך, אושרה היקרה על הדברים שפתחת בהם, התכנסות מיוחדת, התרגשות מיוחדת, תודה לכל המורות שנמצאות, היוצאות, הכוריאוגרפיות, הזמרות, המנצחות, התלמידים, אבל אני רוצה במילה להתחיל אולי ממה ששמעתי פה הבוקר מאחת הנשים. היה כאן פאנל סיח מדהים בעיני, שאמרה, אני רוצה שיום האישה הבינלאומי יהיה כל יום, לא רק אחד בשנה. אז חשבתי לעצמי שזה תלוי בנו, אם נקום כל יום בבוקר ונגיד שזה היום שלנו, אז זה היום שלנו, אבל אנחנו חוגגות יום אחד, אנחנו נצא ליום – נגיד מה שנגיד ומה שיקרה יקרה, לא הכל תלוי בנו, אבל האמירה הזו של איך אנחנו קמות בבוקר ואיך אנחנו יוצאות – יש לה משמעות שבעיני בהחלט קשורה במה שאנחנו עושים במערכת החינוך.

זה מביא אותי לשני סיפורים קטנטנים, אחד שקן רובינס כתב בספר שלו: המקום הנכון, שהוא מספר על שיעור ציור, כיתה יושבת ומציירת והמורה מסתכלת ומביטה על התלמידים ורואה שכולם סיימו לצייר ואחת נשארה ורוכנת ומציירת ועובר הזמן, בשלב מסוים היא ניגשת אליה ושואלת אותה: מה את מציירת? אז היא לא מביטה בה אלא ממשיכה לצייר והיא אומרת: אני מציירת את אלוהים. אז המורה אומרת לה: אף אחד לא יודע איך אלוהים נראה. אז היא מביטה אליה ומרימה את הציור ואומרת: עוד מעט כולם יראו.

זה סוג של ילדה אחת, שעם זה היא באה, היא באה לחיים, היא באה לעולם עם זה. ילדה אחרת פגשתי פה, שרה – פגשתי המון ילדות וציורים מרגשים מאד. שרה סיפרה לי על הציור שלה וריגשה אותי, היו כאן צילומים ובאמת, היו פה הרבה עבודות מאד מרגשות, פמיניסטיות, עאידה, התחילו משם, ממקום מאד בטוח. אחרות שאמרו: אנחנו לא יודעות ושרה, היא אמרה יש לי חלון אחד פתוח, חלון אחד סגור וים, היא ציירה ים ואמרה: מי שמביטה על הים זאת אני והמורה שלה אמרה לי ששרה היא ילדה שקטה. שרה ילדה שמדברת את עצמה דרך הציור הזה, כנראה, וזה מה שהאומנויות בעצם מאפשרות במערכת, הן מאפשרות להגיד כל אחת את עצמה. אחת באה לעולם והיא תראה לכל העולם מי זה אלוהים, ואחת באה עם קול אחר לעולם והיא תמצא את דרכה והאומנויות מאפשרות את זה.

המורות שלנו, זה כבוד גדול למורות להיות מורה במערכת, זה האומנות שלה, אומנותה של המורה היא באמת היכולת לאפשר לשרה, לחברותיה, לאותה ילדה שקן רובינס מדבר עליה – להציג את מה שקיים פה, בכולם קיים. אחת צריכה שיקלפו את זה ממנה ואחת באה עם זה לעולם. אני חושבת שלימודי האומנויות ולכן כל כך חשוב שאנחנו נמצאים פה – נמצאים פה היום להגיד כמה דברים.

להגיד על החינוך כמה הוא חשוב והאומנויות באמצעותם, על היצירה, על האפשרות הזו של לדבר בשירה, בנגינה, יש הרבה אמצעים, כחמשת התחומים שנמצאים באגף אומנויות. נמצא אתנו כאן מפמ"ר מוזיקה, מפמ"רית אומנות, יש אתנו את מי שהוביל ואפשר, כמו שאמרת, את קיום היום הזה – ד"ר תייסיר חדד ואני חייבת להגיד שעבדאללה שעומד מאחוריו ופתח את המקום ואת הדלת לאומנויות בחברה העברית במערכת החינוך. זה לא שזה לא היה, זה היה, אבל באותם מקומות שהמחנכות או המנהלות, כמו ברלנטי שנמצאת כאן, רצו שהאומנויות יהיו אצלן בבית הספר, אבל באופן מערכתי – זאת האפשרות שלנו כמערכת להשפיע על זה, עבדאללה חטיב ותייסיר ב-4 שנים האחרונות נותנים את הקול החשוב הזה בחברה העברית להתקיים ועל זה אני מאד מודה להם, מקרב לב, כי אנחנו כולנו מאמינים בחינוך לאומנויות ובמה שזה יעשה לחברה של כולנו, לחברה ולתרבות וליחד שלנו וזה בזכות שילוב הידיים הזה.

זה מופיע בחוק חינוך, המקום הזה של לתת לילדים את האפשרות ליצור ולהביע את הכשרונות שלהם ואת היצירתיות שלהם, ואני חושבת שזאת ההזדמנות שלנו ומהמשכן הזה להשמיע את הקול הזה של חינוך, חינוך לאומנויות, הקול הנשי המגדרי – אני מרגישה שאנחנו מקיימים אותו בחינוך לאומנויות, אנחנו מידי שנה, כמו שנה שעברה, קיימנו את זה ביחד בחברה הבדווית, לפני שנים עשינו כנס מדהים של חוקרות ושל נשים ושל ההשפעה שלהן והיום הזה הוא באמת יום מיוחד, אני שמחה על זה שאנחנו מתארחים פה, בבית הזה. אני נורא רוצה להודות למנהלת הוועדה, דלית ולעמל שנמצא כאן, שלא נותן לנו לשיר ולנגן, אבל אולי זה יקרה, לא יודעת.

עמל בדרך כלל אדם מאד שמח והוא היה אוהב לשמוע אתכם, אבל הוא היה חייב להעביר את המסר מהנהלת הכנסת.

אז לשמוע הוא ישמע ולשיר אנחנו בכנס הבא נמצא את המקום שהשירה תאמר גם את הדברים ותביע בתיאטרון ובקולנוע ובמחול את מה שיש לחינוך לאומנויות לעשות, אנחנו גם יודעים לדבר כי באיזו שהיא הזדמנות שהזמינו אותי לאיזה שהוא כנס, דיברנו ודיברנו ודיברנו ואז אני רואה את פני זה שהזמין אותנו, אני גם מפמ"רית מחול, עם זה אני באה, אני מנהלת את האגף רק 5 שנים. אז אני רואה שפני זה שהזמין אותנו הוא הולך ומתכווץ, סך הכל אני רואה שיש שביעות רצון באולם מהדברים שאנחנו אומרים, אחר כך אני יוצאת החוצה ואני שואלת אותו, לא אסגיר את שמו: מה קרה? הוא אמר: לא חשבתי שתדברי כל כך הרבה, חשבתי שתרקדי.

אז אנחנו גם לדבר יודעות ואני באמת באמת מודה לך ומודה לכל מי שטרח ועשה ולתייסיר כמובן ולפאנל הנהדר שלנו ולאושרה ואני בטוחה שזה משהו שהוא מיוחד ומשמעותי בהקשר המגדרי ובהקשר של החינוך לאומנויות. פאנל מקסים לכולם ותודה שאתם אתנו.

אושרה, אם יורשה לי לברך את הצטרפות חבר הכנסת מוטי יוגב, שהתעקש להגיד לי שהוא נמצא פה בזכות קרובת משפחה, תרצה, שהיא אחת המשתתפות שלנו בפאנל, אז ברוך הבא. תרצה, נצטרך להביא אותך כל שנה כדי שחבר הכנסת יצטרף אלינו? הצטרף גם חבר הכנסת וחבר הוועדה, חבר הכנסת אילן גילאון.

בבקשה.

אני פותחת את השלב של הדיון, באמת יש לנו כאן 5 נשים, אנחנו נשמע עליהן עכשיו – הן מדהימות, כל אחת בפני עצמה שווה פאנל. דיברתי איתן כבר כמה פעמים וכל פעם הייתי מרותקת מחדש, אז אנחנו נתחיל בשתי שאלות – שלב השאלות הזהות ואחר כך נפנה לכל אחת בהתאם לייחוד שלה. אם תוכלנה בבקשה לספר על עצמכן, אני אתחיל. אני אושרה שייב לרר ואני ממונה על שוויון בין המינים בחינוך, אני מתחברת לאומנות על ידי כך שבעברי הייתי שחקנית, אבל אחר כך עברתי לתחום החינוך. הייתי מורה, יועצת, מנהלת, סגנית מנהלת והיום מפקחת ארצית במטה מהחינוך. חאולה?

אני חאולה חאג' דיפסי, אני שחקנית, אבל אני נמצאת פה בכובע של רכזת תרבות לחברה הערבית בעיר רמלה. התחלתי דרכי כשחקנית, אבל אמרתי שאם אני רוצה להשפיע יותר על חינוך לאומנות – אני חייבת לעסוק בזה, לשמחתי או לצערי לרוב אנחנו רואים אומנויות בחברה הערבית בבתי הספר, אמרתי זאת חוזקה שצריך לנצל אותה ולהביא אומנות שהיא שווה ומתאימה- - -

אנחנו נדבר על החוזקות, עכשיו רק על עצמך תספרי.

לא, אני רוצה להגיד למה הגעתי לזה.

אנחנו נגיע לזה, אבל עכשיו את. את. מי את, אנחנו נגיע ללמה הגעת.

אז אני גם שחקנית, גם רכזת תרבות בעיר רמלה, יושב ראש מדור תרבות ערבית במשרד התרבות, אמא לשני בנים וחיה בנווה שלום.

לאה, בבקשה.

לאה אברהם, אמא לבן בשם אנוש, בת לשמעה ויעיש אברהם שבאו ארצה מתימן, יוצרת בתחומים של מחול, מוזיקה ותיאטרון כשהיצירה שלי במובהק יונקת מתוך אותם שורשים מהם ירשתי מהורי.

בבקשה, תרצה.

שלום לכולם, קוראים לי תרצה בן יצחק, נשואה ואם לחמישה ילדים, היצירה האחרונה שלי היא יצירה חינוכית, אני הקמתי את אולפנת הללי לאומנויות. אני ראש אולפנה ופורצת דרך לחינוך למצויינות במגזר הדתי, בחמישה תחומי אומנויות: מוזיקה, מחול, אומנות פלסטית, קולנוע ותיאטרון. אני אחרי כברת דרך במסע של כ-20 שנה בתפקידי חינוך שונים באקדמיה, שכולם יונקים ומשתתפים על השפה האומנותית בדגש על מחול. אני מאד מאד מתרגשת להיות כאן, אני מאד מברכת על הבוקר הזה שהיה, על הדיון הקודם שהיה מרתק. אני חושבת ששיח והשותפות הם מנצחים פה את הכל, אני רוצה לציין את הזמן המיוחד שאנחנו נמצאים בו היום, ביום האישה הבינלאומי, בהשראת אסתר המלכה, גיבורת החודש שלנו, מתוך מגילת אסתר. אישה שבכח ההשפעה והעוצמה הנשית שלה חוללה שינוי בגורל העם היהודי ובזכות זה אנחנו פה היום.

תודה תרצה, חגית?

צהריים טובים, שמי חגית כפיר, אני זמרת, יוצרת, מלחינה וחזנית. אני מלחינה בעיקר שירי משוררות, טקסטים מהמקורות, מהתנ"ך, מהתלמוד וכו' ובשנים האחרונות מלחינה הרבה הרבה תפילות נשים, אני גם מופיעה הרבה עם חברת הכנסת עליזה לביא, אני מלחינה את התפילות מתוך הספרים שלה.

רציתי לשאול.

כן. אני בעלת ותק של 28 שנה במשרד החינוך, הקמתי לפני כ-20 שנה את אחת ממגמות המוזיקה הראשונות, אני חושבת, במגזר הדתי, באולפנת ישורון בפתח תקווה ולפני 3 שנים תרצה התקשרה אלי וביקשה להצטרף לאולפנה הצומחת, גבעת וושינגטון.

אלחאן.

שמי אלחאן אשקר חילו, מנצרת, מורה לחינוך מוזיקלי בבתי ספר ממלכתיים במשרד החינוך, 31 שנים. אני בעלת תואר ראשון באקדמיה למוזיקה בירושלים לחינוך מוזיקלי ופסנתר, גם תואר שני במכללת לוינסקי. אני מרכזת פרויקטים מוזיקליים משותפים, אני לא אומרת דו-קיום, כי כשאני אומרת דו-קיום אז אני מפצלת. אז אני רכזת לפרויקטים חיים משותפים מוזיקליים משותפים בכפר יפיע ובית האומנויות בעמק יזרעאל, מרצה במכללת צפת במגמת הוראה לחינוך מוזיקלי ומדריכה פדגוגית מטעם לוינסקי. גדלתי בבית מוזיקלי, לאבא- - -

את יכולה להסביר לנו מה פרוש השם שלך, אלחאן חילו?

אלחאן זה לחנים, חילו זה מתוק, אבל שם משפחה ראשון שלי זה אשקר שזה- - -

אבל השם אלחאן לא השאיר לך שום אפשרויות בחירה אחרות לחיים.

אני גדלתי לאבא מלחין ואמן, מוזיקאי, כנר, הוא הלחין שירים מזרחיים בהשראת המוזיקה- - -

הוא היה המורה שלי, אני חייבת להגיד, הוא לימד אותי.

הוא חינך לחינוך מוזיקלי גם. מגיל 5 התחלתי, הוא לימד אותי פסנתר, לא היה לי מורה לפסנתר ואז אני בהמשך הפכתי לשותפה של אבא, בהרכבים מוזיקליים שונים, מוזיקה אירופאית ומוזיקה מזרחית על גווניה השונים: כמו מוזיקה ארמנית, מצרית, לבנונית, טורקית, מוזיקות עולם מהעולם הערבי וגם אני ניגנתי במשך שנים בתזמורת הכנסיה המרונית בנצרת, כשהוא היה המנצח של המקהלה ומאז, כשהוא נפטר, אני לקחתי את זה הלאה והמשכתי את התפקיד שלו.

תודה רבה. תודה אלחאן, אני אוהבת להגיד את השם הזה. בדרך כלל יוצרות ויוצרים חיים בתוך איזו שהיא בועה משל עצמם, אומרים שהיצירה דורשת התחברות אל תוך האני, אל תוך האינדיבידואל ובכל זאת, כל אחת ואחת מכן בחרה לבוא ולעשות מעשה חינוכי, גם אם היא לא מחנכת, בחרה לבוא ולעשות משהו ולשנות את פני המקום בו היא חיה. הייתי רוצה לדעת וללמוד מכן למה בחרתן בבחירה הזאת, למה לא נשארתן כל אחת בתוך הבועה שלה, בתוך העשייה שלה, בתוך עצמה – נתחיל איתך אלחאן.

אני, כמו שאמרתי גדלתי בבית מוזיקלי לאבא שהוא היה מלחין ומוזיקאי וגם מורה לחינוך מוזיקלי ואומנות בבתי ספר בנצרת, אז ליוויתי אותו מאז שאני זוכרת את עצמי, מאז שהייתי ילדה. הוא היה דמות מרכזית בעולם המוזיקלי שלו ורכשתי את ההשכלה האקדמית וגם המעשית- - -

למה בחרת בחינוך?

בחרתי בחינוך- - -

מה שאת מתארת זה באמת דרך של מוזיקאית. את עשית תפנית, את באת ואמרת: אוקיי, אני אומנית, אני מוזיקאית, אבל אני גם רוצה לחנך.

אני מרגישה וחשה סוג של שליחות. השליחות הזו נותנת לי אחריות כפולה ומכופלת בגלל שבחברה הערבית החינוך המוזיקלי הבסיסי של כל ילד הוא מה שהוא לוקח מחינוך פורמלי, מבית הספר. אני רואה גם כן, זה היה לפני כמה שנים, שלא היה במחוזותינו מוסדות ומסגרות פדגוגיות לחינוך מוזיקלי, אז אני מרגישה שאני העוגן האחרון של הילד, אני- - -

זאת אומרת את זיהית חסר ואת נכנסת לתוכו וראית בעצמך שליחות כדי- - -

גם שאבתי את זה מהדמות של אבא שלי ואני גדלתי באוירה של שליחות במוזיקה, הוא דמות דומיננטית מבחינה מוזיקלית, אני גם נתתי לעצמי להתקדם בתחום המוזיקלי ובתחום האקדמי וגם המעשי.

תודה רבה, תודה. חגית, למה חינוך?

אני מגיל 3 נמצאת בתחום האומנויות. ההורים שלי שלחו אותי לרקוד ולשיר וכל דבר שרק אפשר לחלום עליו ואני אמרתי לאמא שלי, כשהיא הכריחה אותי להתאמן בקלרינט: אני רוצה להפסיק. אז היא אמרה לי: את עוד תאכלי מהקלרינט הזה- - -

זה מה שחיכיתי לשמוע.

כן, כן.

ללמוד פרנסה.

אז כנראה שאמא שלי צדקה, אני באמת מתפרנסת מהקלרינט הזה. נכנסתי לעולם החינוך כי אני מאמינה בחינוך. דבר ראשון אני אישה, אמא, אמא ל-4 בנות, אני אוהבת גם את הגיל של הנעורים שהם נמצאים במין עולם של אמת כזה, זאת אומרת הם לא יגידו סתם דברים. אנחנו המבוגרים כבר יותר, איך אומרים, מתורבתים ואנחנו אומרים מה שרוצים לשמוע אבל אני אוהבת מאד מאד את הגיל הזה, אני מאד אוהבת להראות להם כל מיני דרכים וגם ללמוד מהם הרבה. ברגע שני נמצאת במקום הזה- - -

אז את נמצאת שם בעצם גם בשביל לתת וגם בשביל לקבל.

נכון מאד. גם חשוב לי מאד העניין של הובלה של אומנויות, במיוחד במגזר הדתי.

תכף אנחנו נדבר על זה. נדבר על כל חברה והמאפיינים שלה.

אוקיי.

תרצה, למה חינוך ולמה אולפנה?

נתחיל מהשורשים? אני נולדתי וגדלתי בקיבוץ, על ברכי סבא וסבתא החלוצים שהיצירה שלהם היא יצירה של מודל שיש בו תרבות ויש בו תורה ויש בו עבודה. ינקתי משורשים של סבא וסבתא מלב אירופה, שהביאו איתם תרבות על כל הרבדים ואהבה לתרבות. ולמה חינוך? חינוך לאומנות, אני חושבת שהוראה של אומנות זו הוראה של שפה מאד מאד יחודית, מאד עוצמתית, לכלי ביטוי שהוא מהגבוהים ביותר. אני הייתי רוצה להעניק לילדי ישראל את היכולת לדבר בשפה אומנותית, שפה שמייצרת לכידות, סובלנות, לקיחת אחריות, מנהיגות, דיוק וירידה לפרטים.

תודה רבה. לאה, את באמת פורצת דרך, אין מה להגיד. כשהיא מדברת על הגמוניה, אתן באתן וחתרתן מתחת להגמוניה, לאותו מקום באתן ואמרתן אנחנו לא פולקלור – אנחנו תרבות. למה חינוך? לא התאפקתי, זה יהיה בשאלה הבאה, אבל למה חינוך?

אני לא כל כך מפרידה בין יוצר, מבצע ומחבר. אדם שעומד על בנה הוא מתקשר, יש מסרים שהוא מוסר לקהל שלו והוא יוצר עם הקהל שלו איזה שהוא דיאלוג. לפעמים הוא דיאלוג מפרה ולפעמים הוא דיאלוג חוסם, אבל זה עדיין סוג של דיאלוג, כך בעיני חינוך לאומנות או כל חינוך, אם הוא לא דיאלוג הוא לא חינוך. יש איזה שהוא מצב שאתה עומד, כמו שתרצה אמרה, אתה נותן ומקבל וזה בדיוק מה שקורה על במה. מי שעומד על במה מרגיש את זה היטב, מי שיוצר מרגיש את זה היטב ולכן, אין אצלי הפרדה ולא היתה פרדה וכנראה שבאופן טבעי זלגתי אל עולם ההוראה והייתי רוצה לציין, עולם המחול לא היה כמו שהוא נראה היום.

אנחנו תכף נדבר על מה שעשית בעולם המחול, שהוא לא היה כמו שהוא היום, אבל- - -

אבל הוא בא מהמקום של חינוך למחול. אני גדלתי בבית שמחול הוא חלק אינטגרלי מהחיים. אין הפרדה, בטקסים המשפחתיים והשבטיים רקדו וזו היתה צורת ביטוי של תקשורת זה עם זה, זו עם זו.

רקדו ושרו.

רקדו, שרו, תופפו, שיחקו, לא היתה הפרדה בין האומנות לבין החיים. לא קראו לזה אומנות, לא היה בתי ספר לאומנות, גם לא חילקו את זה לסקטורים, לא היתה הפרדה.

הם פשוט עשו את זה בכיף.

עשו את זה, זה היה החיים. שמחו – שרו ורקדו, הכי טבעי בעולם כמו שילדים קטנים עושים.

מה שמחזיר אותי להבדלים בתפיסות באמת, בתפיסת הדת, בין היהדות האשכנזית ליהדות המזרחית, זה נושא בפאנל אחר, אבל זה בדיוק העניין הזה. האם מה שאני עושה הוא חלק מהחיים ואני זורמת בתוכו או שאני נותנת לו איזה שהם במות ומקומות.

היום כבר אין ברירה, היום אתה כבר חייב, אתה חלק מאיזו שהיא פתיחות כלל עולמית, אנחנו היום כבר לא כל כך "אנחנו", אנחנו אינטרנט וזה אנחנו עדיין אנחנו והכוח שלנו באמת נמצא אולי במקום הזה, איך אני שומר על אותו גרעין, יקר כל כך וזה גם חלק מהצורך להעביר את זה הלאה, שזה לא ישכח. כי אלו אוצרות שחבל שילכו לאיבוד.

נכון. תודה לאה. חאולה, קודם כשהציגו מחנכות את אמרת: אני לא מחנכת, בשבילנו בחינוך לא רק הכיתה היא השדה לשינוי, אז בשבילנו את מחנכת, אבל תספרי לנו מה הביא אותך באמת לעשות את העשייה הציבורית הכל כך ענפה שלך.

האמת היא שאמרתי שאני לא מורה, אבל אני כן מחנכת. האמת שאני נקלעתי למצב להיות מחנכת, הייתי יותר שמחה לעמוד על במות ולשחק ולעשות רק את זה, אבל מה לעשות? מצאתי שאם אתה רוצה לעמוד על במה אתה חייב קהל ואם אתה רוצה קהל אתה חייב לחנך לקהל, אתה לא קם בוקר אחד ומוצא שיש לך קהל לכל האומנויות. אצלנו בחברה הערבית, אני מצאתי, שרוב מה שאנחנו רואים אנחנו נתקלים עם תיאטרון או כל האומנויות דרך בתי הספר. אפשר ל הסתכל על זה כחולשה ואפשר להסתכל על זה כחוזקה, אני אמרתי שננסה "לנצל" את הדבר הזה, במרכאות, נביא לתלמידים שלנו את הדבר כי טוב, כמה שאפשר, להתעקש לעשות תיאטרון ואומנויות ברמה – כי זה מה שמגיע לילדים שלנו. הפעם הראשונה שהם נתקלים באומנות זה דרך בית הספר אז בואו נביא להם דבר טוב.

אושרה, סליחה שאני מתערבת, אבל אני מרגישה שהמשפטים שאמרה חאולה עכשיו צריכים להשמע על ידי התלמידים והתלמידות, אז אם לא אכפת לכם אני רוצה לבקש ממנה להגיד את זה בערבית, כי אני חושבת שיש מסר מאד חשוב לילדים ולילדות לשמוע אותו.

תודה רבה, לי אין בעיה, אני מבינה גם עברית וגם ערבית, אז את יכולה להמשיך.

לא, אני פשוט הרגשתי שיש מסר מאד חשוב- - -

נכון, חשוב מאד.

והרגשתי גם שהילדים התחילו להשתעמם, בגלל השפה.

עכשיו אני רוצה באמת קצת להקשות עליכן לפנות אליכן בשאלות שהן יותר ספציפיות לעשיה שלכן, אלחאן את בחרת באמת לגשר בין אנשים דרך המוזיקה. אנחנו בשבוע שעבר עברנו וראינו כולם את ג'יהאן ג'אבר מנסה לגשר דרך המוזיקה ובחלק מהמקרים זה הצליח ובחלק מהמקרים זה הגדיל את הפחד והגדיל את הניכור והגדיל את הריחוק. היא ניסתה ללמד עברית כדי לגשר בין תרבויות ואת מנסה דרך המוזיקה, איך את מתגברת על הזרות, על הניכור, על החשדנות הזו כשאת באה לעבוד עם ילדים יהודים וילדים ערבים ומפגישה אותם, כל אחד עם דברים שהם לא שמעו קודם, אז כבר האוזן לא רגילה לשמוע, אבל גם מה שהם יודעים זה משהו שלא מקרב. מה את עושה עם זה בעבודה שלך?

אוקיי, אני חושבת שהאומנות היא באמת מקשרת ומגשרת בין אנשים ובין תרבויות. היא מבטאת גם את הרגשות בצורה הכי גבוהה, ברמה הכי גבוהה. בעבודתי כרכזת פרויקטים מוזיקליים ובבתי ספר ערבים ויהודים, אני חושבת שהמוזיקה שאנחנו עובדים דרכה היא מעצימה את השירה והנגינה בעשיה ובהתנסויות, בעשיה המוזיקלית יחד, והיא מקרבת אחד אל השני.

אבל איך את עושה את זה? האוזן הזו לא רגילה לשמוע את זה והאוזן הזו לא רגילה לשמוע את זה, איך את עושה את המפגש הזה? איך את מרגילה את האוזניים?

תראי, עולם הילדים הוא תמיד אופטימי ותמיד מפתיע אותנו לחיוב. אנחנו, המבוגרים והאנשים הבוגרים, אנחנו מי ששמים ועושים את החומות, את הפחד. למשל, אני רוצה להביא דוגמה, בסיום אחד הפרויקטים שהיו לנו בבית האומנויות, היתה לנו מקהלה משותפת. אנחנו עושים עשיה מוזיקלית בשירה ובנגינה, אז אני הייתי אחראית וניצחתי על שיר של פיירוז, כולי אמונה. שרנו בית בשפה ערבית ובית בשפה עברית, אז אחרי שאנחנו סיימנו את השיר – המפקחת על המוזיקה באה ולחצה לי את היד והיא אמרה לי: אני לא זיהיתי מי שר את מה. אז אני חושבת, ברגע שהילדים נחשפים לתרבות אחרת, אז הם מכירים את האחר, כשמכירים את האחר זה לא רק שאני צריכה להכיר – אוקיי, אני פגשתי אותך אז נעים להכיר, אני צריכה לעשות עשיה משותפת ביניהם.

זאת אומרת שהעשיה המשותפת, הלמידה המשותפת, השירה המשותפת והחוויה – שיש משהו באומנות ובמוזיקה שהוא עובד, הוא פונה ישר לעולם הרגש- - -

בטח.

ומשם זה יוצר איזה שהוא גשר, תודה.

סליחה, אמרה אלחאן משפטים מאד חשובים עכשיו, זה בקשר לילדים שיבינו, אפשר להגיד את זה בערבית בבקשה?

(בערבית) ככה אני רציתי גם להגיד, בצורה כזו אנחנו נפיל את החומות של הזרות והפחד, אבל אני רוצה לסיים גם ולהגיד משפט סופי בקשר לשאלה, יש פתגם סיני שאומר: (בערבית). פירושו, כמו שאומר במילותיו יאנוש קורצ'ק: הזורע חיטה – דואג לשנה, הנוטע עצים – דואג לשנים, המחנך נפשות – דואג לדורות.

תודה רבה, אני לא הולכת לפי הסדר, תרצה, את בחרת לעסוק סגוף ובאינדיבידואל בחברה שרואה בגוף כלי והקהילה כעומדת מעל היחיד ואת באה ואורמת: לא, היחיד, הגוף שלו, איך העשייה הזו שלך, קודם כל מאיפה בא האומץ לעשות את זה ומה את מרגישה שקרה מאז שבאת ואמרת "אני עושה את זה" ועד היום?

קודם כל בבסיס של זה – אני לא רואה סתירה. אני חושבת שלהיות אישית, דתית ואומנית יוצרת, מחנכת, בעלת משפחה וילדים, זה סך כל החלקים של השלם. אותי מסקרנת במיוחד אומנות של נשים כאלה, של נשים שנאמנות לבית וילדים, לתפקיד המסורתי שלהן, לחנך לדורות, לנשים שמחוברות בנפש שלהן למקום רגשי שפועם וחי ודינמי ומבקש לפרוץ וליצור. אני לא רואה סתירה בין- - -

את לא רואה סתירה, אבל אני בטוחה שבסביבה שלך היו כאלה שראו את זה כסתירה.

נכון. אז הם יכולים להמשיך לראות את זה כסתירה.

אבל עשית דרך, מאז הצטרפו אליך והצלחת לשכנע.

עדיין המסע הוא מאד מאד ארוך, עדיין אנחנו בתחילת הדרך, אנחנו מבקשים השראה ומקבלים השראה, למשל מגדולי הדור הקודם לנו – הרב קוק, מדבר על זה שחלק מהתהליך של עם ישראל לגאולה שלנו כאן בארצנו זה המקום הזה של היצירה. באנו, התיישבנו ועכשיו בואו ניצור, בואו נדבר, זה החופש המוחלט של הדת שהוא מחובר לגוף שלו, לנפש שלו ומתוך המקום הזה יוצר וממריא.

תודה.

זה נכון שזה קצת אולי מקדים את זמנו, זה שיח שככה חדש בתוך הציבור שלנו, הציבור שלנו גם מורכב מהרבה הרבה זהויות וחלקים. החלום שלי זה אומנות שהיא אומנות מתוך מקום שורשי שיש בו השראה, יש בו ניקיון- - -

אני יודעת, אני חייבת לקצר כי באמת אנחנו- - -

אני רוצה לסיים בציטוט של הרב קוק שכל עוד יש שרטוט אחד - - - חובה על עבודת אומנות - - -

יפה מאד. חגית, את בעצם באה לחברה שלך ואומרת: אני קובעת, אני מחליטה, במקום שבו לא נותנים מקום אני מוצאת מקום, יש מקום, מאיפה הכוחות האלה לדברים האלה שאת מובילה?

דבר ראשון אני חושבת שזה בא מהבית שלי, אני גדלתי לשני הורים רופאים. אמא רופאה לפני – היא נפטרה, אבל היתה אמורה להיות היום בערך בת 80, זה לא דבר רגיל. אני לא נולדתי בבית דתי, אני בעצם דתית מכיתה ט' ובגלל זה גם זכיתי לחינוך לאומניות שופרא דשופרא, כי בעצם החינוך לאומנויות במגזר הדתי לא בדיוק מזהיר, רק מה שנקרא מתחיל עכשיו להתרומם, אולפנות בכל מיני כיוונים כאלה ומתחילים להעריך, מתחיל קהל להגיע ואני יכולה להגיע שבאיזשהו שלב כשהייתי בתיכון, אמרו לי שאסור לי לשיר כי הקול שלי הוא ערווה ואני באמת לא שרתי, מה שאמרו לי אני עשיתי, אבל כמה- - -

בזה כולן שוות.

אין לי שום ספק, זה לא המצאה של היהדות.

רב הדומה מהשונה.

לצערי הרב.

אבל לפני בערך 18 שנים אז דווקא אישי, שהוא הפמיניסט בבית, אמר לי: את חייבת לשיר. לא רק שאת צריכה לשיר, את חייבת לשיר, כי אלוהים נתן לך מתנה גדולה מאד. אמרתי לו: אבל איך אני אעשה את זה? אסור. אמר לי: אני אעזור לך וממש הלכנו ובדקנו ונכנסנו לשו"תים, אלה שאלות ותשובות של רבנים ודיברנו ובדקנו וכו' וכו' והבנתי שאפשר לשיר ומאותו רגע הפה שלי נפתח ולא נסגר. אני התחלתי בתחום של חזנות, אני האישה הראשונה לדעתי בארץ שהוציאה דיסק של חזנות קלסית, אף אחד עדיין לא הבין מה אני רוצה בכלל, אנשים לא הבינו בכלל מה העניין שלי. בכל מקרה, מאז ברוך השם באמת התקדמתי, אני גם מלחינה תפילות, אני שרה על הבמות- - -

היום בערב, כאן בבית יהודית מי שרוצה לבוא ולשמוע.

יחד עם חברת הכנסת עליזה לביא, כן, ואני רוצה באמת לומר שהעניין של לשיר ולשיר חומרים שלנו ולשיר דברים שהם שורשיים שלנו מאד מאד חשוב ובהחלט נותן, חשוב לי שבנות יראו את זה.

תודה רבה.

אני חייבת, הסקרנות הורגת אותי, עליזה שרה?

עליזה מדברת.

אוקיי. גם אני מדברת, אז מה?

נעשה מופע משותף.

לאה, בתקופה שאתן מכירות - - - יש תרבות אחת, הגמוניה אחת, ההגמוניה הישראלית הצברית, האירופאית, שמתכתבת עם המערב ואתן רואות, אתן באות ואומרות – לא, יש עוד דברים כאן, במרחב שלנו, כאן קרוב ואתן מקימות את תיאטרון ענבל. את רואה את הקשר בין מה שאתן עשיתן אז לשלל הקולות שאנחנו מתחילים לשמוע במרחב שלנו ואפילו הגיעו אלינו למשרד החינוך בדמות ועדת ביטון? יושב פה בצלאל גולדווסר, ידידי, מפמ"ר מוזיקה שבאמת מפנה את הדרך למוזיקה המזרחית ולפיוטים לתוך החינוך הממלכתי והממלכתי דתי, דבר שלא היה פעם. את רואה את הקשר בין מה שאתן עשיתן אז למה שקורה היום?

קשר תמיד יש. כל מה שנוצר מביא אחריו עוד דבר ועוד דבר ועוד דבר, אבל להגיד לך שזאת היתה איזו שהיא פריצת דרך שגרמה לאיזו שהיא טלטלה בהגמוניה? אני לא חושבת. אני מסתכלת מסביב ואם יש, אז זה באמת על ידי אנשים שהם מה שנקרא מחויבים לדבר, חייבים לעשות את זה, זה בנפשם, זה בדתם, אבל זה עדיין לא ממסדי, עדיין לא.

כשאנחנו בוועדת ביטון מכניסים את זה הביתה זה לא ממסדי? אנחנו לא ממסד?

אני לא יודעת. הבא נראה זאת או הבא נשמע זאת, כרגע אני אומרת לך שבשטח יש צעדים איטיים מאד, לא מספיקים לטעמי כלל וכלל. גם עולם המחול, זה לא שאני מייחסת את זה רק למוזיקה או רק לתיאטרון, זה מתייחס לכל תחומי האומנות בארץ, עדיין.

אז לא לנוח.

לא, בוודאי שלא. טוב שעדין יש אנשים שזה בדמם ובנפשם והם דוחפים.

תודה, תודה לך שהיית פורצת דרך. חאולה, המקום שאת גרה בו, הוא אמירה. נווה שלום זה כשלעצמו מקום שבא ואומר איך צריך לחיות ביחד ואת מביאה את האמירה הזו לתוך העשייה שלך. את מרגישה שינוי? את מרגישה שאת מצליחה לחולל תהליכים?

בזה שאני חיה בנווה שלום?

בזה שאת חיה בנווה שלום, בזה שאת פעילה בתיאטרון היהודי ערבי, בזה שאת יושבת במשרד התרבות, בכל המקומות שאת בוחרת לבוא אל תוך החיכוך.

האמת היא שזה אומר שכל הדברים האלה באמת נוגעים אלי ומעניינים אותי וזה הא-ב בחיים שלי. אנחנו נולדנו למקום שגם אם צריך לחנך את האנשים שגרים פה איך לחיות ביחד, זה לא מובן מאליו. לפעמים אתה עם בני העם שלך לא יכול לחיות או את ובעלך, את והילדים שלך, צריך ללמוד לעשות את הדבר הזה, לא באנו למקום הזה עם ספר הוראות ואמרו לנו – ערבים ויהודים, הנה בבקשה ככה תחיו ביחד. לצערי, לא מנצלים את הכוח הזה של בתי הספר לחנך לחיות ביחד, אז אולי האומנות כן יכולה לעשות את זה. חברים, אומנות זה כח שצריך לנצל אותו, אתה יכול להעביר מסרים, אתה יכול לחנך, לפעמים גם לדברים מאד טובים אגב, אבל בואו ננצל את זה, זה כח שצריך לנצל אותו. אם אנחנו רוצים לחנך זה בתוך בתי הספר, לא רק בבתים. בתים זה גם, אבל הילדים שלנו נמצאים 3/4 מהזמן שלהם בבית הספר או בהשפעת בית הספר, אז אני רוצה לנצל את הכח הזה, להיכנס למקומות האלה, לחנך לחיות ביחד דרך האומנות.

תודה רבה. אני מעבירה את השרביט לחברת הכנסת, יושבת ראש הוועדה, תודה רבה.

אני בטוחה שאתן הייתן רוצות להגיד דברים, אני לצערי חייבת להיות ב-3:15 במקום אחר לעוד חגיגה של ה-8 במרץ ואם לא הייתי צריכה להיות עם היושב ראש של הכנסת, תאמינו לי הייתי מבריזה.

מה שאני אגיד הן צריכות לשמוע, את חייבת לשמוע ואני אגיד את זה בקצרה. מדברים על בתי ספר, מדברים על לחולל שינוי בבתי הספר ויש פה מנהלות איתי, 3 מנהלות, חברות, עמיתי, ממחוז הצפון שאנחנו כן מחוללות את השינוי בבית הספר, כן עושות את זה עם מוזיקה עם אומנויות, מחול אני הכנסתי לבית הספר, אני חייבת להעיד שזה לא קל, זו מהפכה. זה לא רק לחולל שינוי, זו מהפכה שמדובר בישוב – אני במקור מיפו, מתל אביב – אבל מנהלת את בית הספר בג'דיידה-מכר, שם מדד הטיפוח הוא 8.32 של תלמידים מסוציו-אקונומי מאד נמוך. לחולל שינוי במקום כזה, זה אתגר וזה כל הדבר הנפלא שיש בזה, אבל צריך גם, אני חושבת, המקום הזה יש לו השפעה, מאד רבה, תלמידים הגיעו למקום הזה בזכותכם, בזכות ד"ר תייסיר שהוא מפקח למוזיקה ואומנויות, מנהלת האגף לאומנויות, בזכותך, אבל אתם צריכים גם להיות מעורבים ולראות מה קורה בתוך בתי הספר, מה השינוי שאנחנו מחוללים. לבד אנחנו עושים את השינוי, אבל המעורבות של חברי כנסת, אותך ואחרים, עם הפיקוח אני חושבת שזה מאד יתרום.

בינתיים את מכניסה לבעיות.

אנחנו מדברים על מהפכה במגזר הערבי, אנחנו מדברים על אביב מוזיקלי במגזר הערבי. אנחנו ואני חושבת אודות למפקח שעושה גם את כל העשייה הזאת, אבל הוא מפקח ארצי וצריך לעזור לו, אבל אתם, נזמין אתכם שתגיעו ותראו מה מתרחש בתוך בתי הספר.

תודה רבה.

מי מדברת?

מדברת ברלנטי אלחאז מנהלת בית ספר יסודי אבן סינא בישוב ג'דיידה-מכר, של מחוז הצפון.

תודה רבה, אני מצטערת שאני חייבת, אבל זה הקצב של הכנסת, ככה אנחנו עובדים פה ואנחנו רצים ממקום למקום ומנסים לנפץ את כל הסטראוטיפים שאומרים עלינו – מה הם עושים בכלל, הם יושבים כל היום ומקבלים משכורת בסוף החודש. אז בואו, אני רוצה להגיד לכם ככה, תודה קודם כל. שוב תודה למי שביקשו לקיים את הדיון הזה, אתם פתחתם לי דלת או חצי דלת להציץ לעולם שלכם שאני, להגיד לכם את האמת, למרות אהבתי למוזיקה, למרות אהבתי לאומנויות, שנתיים כבר נמצאת במקום הזה ואיבדתי את החוש הזה, אני כולי מרוכזת בדברים הקשים שאנחנו עושים, אני מאד מודה לכם.

אני חושבת שעולם האומנויות הוא עולם מדהים, לפעמים אפילו מקנאת ביוצרות, אני חושבת שעולם היצירה נותן הרבה חופש והרבה כח לנשים. אנחנו פה עובדים על דברים שלא נהנים לראות את התוצר שלהם מאד מהר, מה שאנחנו עושות פה לוקח שנים עד שאת רואה את השינוי, אבל ברגע שאת מלחינה, ברגע שאת שרה, ברגע שאת מציירת - את מיד רואה את התוצר שלך וזה נותן לך כח וזה נותן לך הרגשה של חופשיות, שאני יכולה לעשות ואני יכולה לבטא את עצמי וזה באמת מדהים.

את המפגש הזה גם בין אומנויות לחינוך, אני שמעתי את הבנות כשדיברו על הציורים שלהם, אני שמעתי על הגאווה שהם דיברו ואני חושבת שכל מה שאנחנו עושים – אני מסכימה איתך, את לא חייבת להיות מורה כדי להיות מחנכות. המחנכות הכי טובות שהשפיעו בחיים שלי, לא בהכרח היו מורות ואני חושבת שצריך ללמוד. לצערי הרב אין הרבה בתי ספר שיש בהם מחנכים ומחנכות, בתי הספר גדושים במורים ומורות. אנחנו רוצים מחנכים ומחנכות שיכינו לנו את דורות העתיד, שיפקחו את עיניהם לאפשרויות הקיימות.

אני גם מאד שמחה לראות את הממשק שרק בעדינות נגענו בו, של יהודים וערבים, אני חושבת שהגיע הזמן, באמת, לדבר יותר בכנות ולנסות להבין. אני אומרת את זה, אני פעם ראשונה לפני 10 שנים נדהמתי כאשר הייתי צריכה לענות לשאלה ששאלה אותי ידידה יהודיה, ששאלה אותי איזה רומן בעברית קראתי ונדהמתי לגלות או לחשוף שאני לא קראתי אף רומן בעברית ושבשבילי השפה היתה אינסטרומנטלית בלבד, השתמשתי בה רק לצרכים של פונקציות ומי שלא מבין עד הסוף את האומנות ואת היצירה ואת התרבות של האחר – אף פעם לא יצליח להכיר את האחר וזה מאמץ. צריך לעשות מאמץ. זה לא בא בקלות. תודה על ההזדמנות, אני חושבת שכל חברי וחברות הכנסת שלא הגיעו פספסו בגדול ואנחנו נמשיך את השיח הזה, תודה.

משפט אחרון, אפרופו שמקשר, מולייר אמר שאם מנהיגים היו רוקדים אז לא היו מלחמות.

אני חייבת להודות שאני רוקדת ואוהבת לרקוד. תודה.

הישיבה ננעלה בשעה 15:12.