הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 164

מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי

יום חמישי, י' בניסן התשע"ז (06 באפריל 2017), שעה 10:00

ישיבת חירום על רצח נשים – אחריות הרשויות ודיווחים על המקרים האחרונים

חברי הוועדה: עאידה תומא סלימאן – היו"ר

נחמן שי

חנין זועבי

אחמד טיבי

אוסאמה סעדי

נירה ראובני - קמ"ד נפגעי עבירה, המשרד לביטחון פנים

גוני פרנקל - יועץ מנכ"ל, המשרד ביטחון פנים

שבתאי גרברציק - דובר למגזר חרדי דתי, המשרד לביטחון פנים

סאיד תלי - מפקח ארצי לאלימות במשפחה, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

אילן שריף - מפקח ארצי אובדן ושכול, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

חנה שדמי - מנהלת אגף שפ"י, משרד החינוך

הדס גבריאל-זני - עורכת דין באגף לסיוע משפטי, משרד המשפטים

עילית אפשטיין - פרקליטה, פרקליטות המדינה

נאילה עואד- ראשד - מנכ"לית, עמותת נשים ונערות נגד אלימות

סאוסאן תומא שוקחה - רכזת סינגור, עמותת נשים ונערות נגד אלימות

יעלה כהן - מנכ"ל משותף- אלה- עמותה ציבורית לטיפול נפשי המפעילה תוכנית סנ"ה

ורד הירשפלד- יפת - מנהלת מרכז סיוע בתוכנית סנ"ה בעמותת אלה

מרים זלקינד - מקדמת מדיניות וחקיקה, שדולת הנשים בישראל

ציפי דיק - משקיפה, עיריות ומועצות מקומיות

אסעד ניקולא - מנהל מחלקת רווחה בכפר ראמה, עיריות ומועצות מקומיות

נאדיה חמדאן - יו"ר נעמת מרחב מרכז הגליל, ארגון נעמ"ת

פנינה מזרחי - פעילה חברתית, ויצ"ו

הדס ארנון-שרעבי - עו"ד, מנהלת ידע, ויצ"ו

רינת לאון-לנגה - מנהלת מקלט לנשים, ויצ"ו

שרי ירושלמי - פעילה חברתית, ויצ"ו

ציפקה פארן - מתנדבת, ארגון משפחות נרצחים ונרצחות

צילית יעקבסון - יושבת ראש, בת מלך

היאם אזברגה - מוזמן/ת

דלית אזולאי

אתי בן-שמחון

ישיבת חירום על רצח נשים – אחריות הרשויות ודיווחים על המקרים האחרונים

בוקר טוב, אני מתכבדת לפתוח את הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. היום ה-6 לאפריל 2017, אנחנו מתכנסים למרות הפגרה בישיבת חירום על רצח נשים – אחריות הרשויות ודיווחים על המקרים.

מתחילת השנה איבדנו חמש נשים שלפחות התקשורת כיסתה את הסיפורים של הרצח שלהן. לפני מספר ימים קראתי בעיתון על הגשת כתבי אישום לבן זוג והאח שלו על מקרה רצח שכמעט לא שמענו עליו קודם. זה חלק מהטרגדיה הזאת שנשים כאשר נרצחות הופכות לסיפור של שעה בתקשורת, ולפעמים לא סיפור. הופכות לעוד סטטיסטיקה בלי סיפור חיים, בלי אישיות מאחורי השם, בלי תקוות ומטרות שהיו לאשה הזו, בלי להזכיר כלום על החיים שלה והיא הופכת לעוד סטטיסטיקה.

מתחילת השנה לפחות השמות שנרשמו וידועים, תתקנו אותי אם אתן מכירות את השם של האישה השישית. ב-28 לינואר 2017, במושבה מגדל - דור כרסנטי ושני ילדיה ובן השכנים נרצחו על-ידי בן הזוג.

ב-17 במרץ, בפתח-תקווה – פז בן יוסף. ב-26 במרץ, בלוד - סיהאם אזברגה בת 29, נורתה למוות בבית שלה. ב-29 במרץ, 2017 בטבריה – אדל קולמן, בת 30, נרצחה על-ידי הגרוש שסבל כנראה מבעיות נפשיות – נתייחס בהמשך.

ב-3 באפריל, בכפר ראמה שבגליל, נרצחה לינה אחמד, בת 35, אימא לשני ילדים ביריות במכונית שלה כאשר כל הרחוב מלא אנשים שיכלו לראות את הרצח במו עיניהם - תוך שבוע אחד שלוש נשים, תוך שלושה חודשים שש נשים. כל שנה אנחנו מציינים את הסטטיסטיקה הזו, אבל הזעזוע והיגון כל פעם עולה מחדש. כל פעם שיש רצח, אנחנו מזדעזעים מחדש, אנחנו מרגישים את הכאב גם של האוהבים, גם של הסובבים, וגם הכאב שלנו כנשים שנאבקות יום יום בתופעה של אלימות ורצח, ומנסות לשנות את המצב הקיים.

הכעס הזה הוא גם כן כעס של אולי יכולנו להציל אחת מהן. ואולי אם הרשויות היו פועלות אחרת, היו מצילים אחת, או שתיים, או כל הנשים האלה, בתקווה שאולי נגיע למצב שיצילו את כלל הנשים שנמצאות בסכנה. אני יודעת שיום יום נעשית עבודה, בעיקר על-ידי ארגוני נשים, ומקלטי נשים והרשויות שמצילים מאות נשים כל שנה מסכנה, אבל מספיק שנרשום שהיה רצח אחד כדי שנגיד כשלנו. מספיק שאישה אחת נרצחת, כדי להגיד לא נעשה מספיק.

אנחנו נמאס לנו לספור גופות, ונמאס לנו להגיש אצבע מאשימה ולהגיד, תעשו ככה ותעשו ככה. הוועדה הזו כבר דנה בדיונים שקשורים לאלימות נגד נשים, ודיוני חירום בשנתיים האחרונות מעל ומעל. כל פעם הגשנו המלצות. כל פעם ביקרנו את העבודה של הרשויות, במיוחד המשטרה והרווחה. אבל, לצערנו הרב, אנחנו ממשיכים באותו כיוון.

את הסיפור של לוד כולנו יודעים – את הסיפור של לוד כאשר 40 נשים נרצחו בשנים האחרונות. סיהאם הייתה צריכה לסגור את המעגל של ה-40, אבל אף אחד לא יכול להבטיח שלא יהיו יותר. כל עוד רוצחים יכולים להסתובב חופשי, כל אחד יכול להרגיש בטוח בלרצוח, ולדעת שהוא ימשיך בחיים שלו - זה המסר שמשדרים כאשר לא מפענחים רציחות. זה המסר שמקבלים בשטח, כל השטח הוא הפקר – ככה זה מתקבל. כאשר מישהו יכול לפרוץ לבית, לירות במישהי בתוך הבית שלה, ולרצוח אותה ולצאת, וכנראה מסתובב חופשי, זה גם מצביע על מצב של הפקרות, על זלזול בחיי בני-אדם, ונשים במיוחד, ונשים ערביות במיוחד. גם כן בראמה בגליל – 8 נשים כבר נרצחו בשנים האחרונות. אני ארצה לדעת ולשמוע פה על פיענוח של מקרי רצח. לא ייתכן שפיענוח של מקרי רצח נשים יהודיות יעמוד על 100%, ופיענוח של רציחות נשים ערביות יעמוד על 50% - זה אומר דרשני.

מאיפה הסטטיסטיקה הזו?

מאיפה? אנחנו עוקבים אחרי הסטטיסטיקה, ואם הסטטיסטיקה שלי לא נכונה, בבקשה, עכשיו הרשויות יגידו את דברן.

אבל לא ייתכן שהמצב הוא ככה. לא ייתכן שנשים הולכות ומתלוננות - גם לרווחה, גם למשטרה, ובסוף נרצחות. אחר-כך אנחנו מעודדות את הנשים - איך נעודד אותן? איך נגיד להן לכו תתלוננו? אם הן יודעות שזה לא יגן עליהן. אם הן יודעות שלא בהכרח הן לא יירצחו אחרי שיילכו והתלוננו. ואם הן יודעות שהן מסכנות את החיים שלהן אפילו יותר כאשר הן מתלוננות - זה המצב כיום. זה המצב והוא בלתי נסבל, ואי אפשר לעבור עליו ועל סדר היום.

אנחנו לפני שבועיים דיברנו פה על ועדה שדנה שלוש שנים, ועדה בין-משרדית, בנובמבר באו ופרסו בפנינו בוועדה הזו המלצות שאני לא יודעת אם היו מצילים נפשות, אבל לפחות, היו כמה צעדים קדימה במאבק באלימות. אנחנו עדיין מחכות שההמלצות האלה יאושרו בוועדת ערים, ואנחנו עדיין מחכות למרות כל הלחץ שיתקצבו את ההמלצות האלה, ושם יש פרק שלם על הנושא של רצח נשים – זה מעיד שרצח נשים ואלימות נגד נשים לא בסדר עדיפות ברשויות המדינה.

אם באמת היינו בראש סולם מעיינם של מקבלי ההחלטות של השרים למיניהם, הוועדה הייתה מתכנסת אס.או.אס, והדיונים היו יוצאים לפחות בהכרזה שאנחנו במצב חירום. כאשר שלוש נשים נרצחות בשבוע אחד – זה מצב חירום. שיכריזו מצב חירום, שישימו תכניות חירום, זה מה שדרוש היום, אחרת, אי אפשר להתקדם.

אנחנו נמצאים היום כדי לדון גם במקרים האחרונים, אבל אני רוצה גם לקבל פרספקטיבה כללית. אני רוצה לדעת, וביקשנו לדעת, הוועדה ביקשה לדעת גם כן סטטיסטיקה של שנים שקדמו ואיפה עומדים התיקים. לפני זה אנחנו גם באיזשהו שלב נשמע עדות על התייחסות בזמן רצח אקטואלי איך מתייחסים למשפחה ואיך מטפלים במקרה.

חברי הכנסת, בבקשה.

אני הייתי רוצה לשמוע תגובה על הדברים שאמרת, כי את אמרת דברים מאוד קשים שאני נוטה להסכים איתם, בעיקר המספרים האלה הם מספרים מדהימים, והנתונים מעידים שרצח נשים נמצא בסימן עלייה, ואני לא רואה בינתיים שום מאמץ ממלכתי לטפל בכך, כולל, עם כל הכבוד, הייצוג של המשטרה בדיון הזה. גם כן נראה לי שיכולנו לקבל מהמשטרה התייחסות יותר בכירה, כי הייצוג בסופו של דבר - בלי לפגוע חלילה בכבודך, גברתי, ממש לא, בטח לא אני. אני חושב שאם המשטרה הייתה לוקחת את הנושא הזה ברצינות, אז גם הייתה באה הנה היום, אבל המפכ"ל מטפל כרגע באיזו קצינה שכל היום היא מתלוננת נגדו, והוא מתלונן נגדה, וכל העולם רועש סביב זה, ובינתיים נרצחות נשים אחת אחרי השנייה, אז אולי מעיד בפני עצמו על שימת הלב.

הנתונים האלה מחייבים התייחסות ברמה הממלכתית הבכירה ביותר. מספרי הנשים האלה הם חורגים מכל פרופורציה. אל"ף אין בכלל פרופורציה ברצח, כולל ברצח נשים, אבל יש פה משהו שמ-2011 עד 2017 - נרצחו 125 נשים. עכשיו בשבוע האחרון שלוש נשים, נראה לי שזה הופך להיות לאיזשהו תחביב – כנראה שזה פשוט וקל, וגם הפיענוחים הם נדירים, אז הולך להיות הצלחה גדולה. אנחנו לא ניכנס כרגע לכל. אני רוצה לשמוע הסברים, אני רוצה להודות לך שכינסת ישיבה מיוחדת בתוך פגרה, ביום שהכנסת לא נוהגת - כדי לשים את זה ככל האפשר גבוה בסולם העדיפויות.

חנין זועבי, חברת כנסת, עשתה דוח מאוד חשוב על הנושא של ההתמודדות של המשטרה בכלל בתוך החברה הערבית, ואולי גם תזכירי את זה בהקשר הזה, כי הבוקר כאשר נתכנסה הישיבה, נזכרתי בדוח הזה שאת הכנת. תדברי גם על הדוח, גם למי הגשת אותו ומה היו התוצאות אחרי שהגשת את הדוח שלך.

אני רוצה להודות לך, גברתי היושבת ראש, על הישיבה הזאת בפגרה.

אתמול כולנו הפגנו בלוד מול תחנת המשטרה. היינו יחד שם, יחד עם נשים רבות ופעילים. לא היינו הרבה, אגב, זה מצער - כאילו שיש נורמליזציה של רצח נשים. הדבר המקומם ביותר זה להתייחס אל רצח נשים בעיקר באזור הזה כאל דבר טריוויאלי, כאל זה נהוג, זה קורה, זה בתרבות, ככה זה. ולמה הפגנו, או החליטו היוזמים והיוזמות להפגין מול המשטרה? כי במקרים רבים כאשר יש תלונות מראש, התלונות לא מטופלות בצורה מקצועית, ואז זה סיפורו של מוות ידוע מראש.

הדבר הנורא ביותר בכל סיפורי רצח נשים שאנחנו עדים להם, שזה עונה על הכותרת הזו – סיפורו של מוות ידוע מראש. עכשיו, האמת היא שאחרי הרצח וקצת לפני, רבים ביישוב או בשכונה, או במעגל הקרוב יודעים שאיקס הולך לרצוח את וויי, או שזה האיש שרצח אותה, בינתיים הוא לא עצור. בסוף עובר חודש, עוברת שנה, וגם אז הוא לא עצור, ואנשים בסביבה יודעים שזה הוא, ומצביעים עליו - בטח יש מודיעין משטרתי גם הוא יודע. כמו שאמרה היושבת ראש, במקרים האלה של רצח נשים ערביות, תמיד אומרים יש בעיה עם הוכחות וראיות.

הדי.אן.אי. שונה?

לא יודע.

המשטרה כאן בטח תתקן אותי אם אני טועה. יש יותר פיענוחים של רצח בחברה היהודית גם של גברים, גם של נשים, אגב, כי גם במקרים של אלימות ופשיעה בחברה הערבית, מלבד הנושא של נשק שממלא כל שכונה, כל יישוב, כמעט כל בית, יש יותר פיענוחים של מעשי רצח מאשר בחברה הערבית. רוב מעשי הרצח בחברה הערבית לא מפוענחים - רוב. אני תמיד מזכיר את הסיפור, בטייבה בתקופת המלחמה בין שתי קבוצות, נפלו ועשרות נהרגו ערבים. פעם אחד הגיע לשם יהודי לאזור המוסכים והוא נרצח, אחרי 72 שעות החשוד כבר היה עצור, והוא הועמד לדין, השאר לא. כמעט 85% באופן גס מהרציחות עד היום לא פוענחו באזור שם, ובכלל, בחברה הערבית זה לגבי סטטיסטיקה.

חשוב שהמשטרה תעשה את שלה, אבל כדי להיות הוגן והגון, יש מקרים שבהם גם המשטרה לא יכולה לפתור אותם, כאשר הרצח הוא מהמעגל הראשון, ללא התראה מראש, זה כמעט רצח שאי אפשר למנוע, ולכן, זו בעיה גם של משהו שצריך להנחיל ברחוב, בבית-הספר, לדבר נגד אלימות, ואסור שהאלימות תהיה כלי ראשון כדי לפתור בעיות, כי ככה יוצרים בעיות. תודה רבה.

תודה רבה.

בבקשה, חברת הכנסת חנין זועבי.

קודם כל, לא רוצים שיהיו פגישות כאלה, כי לא רוצים רצח, אבל חשוב לדון, אבל זה לא מספיק לדון. אנחנו צריכים שינוי יסודי מהמשטרה. כאשר אנחנו מדברות על רצח נשים, צריכים גם להאשים את הנורמות החברתיות, את השקט, כמעט שקט בחברה שלנו, למרות שיש פעילות ציבורית, פעילות מפלגתית, מנהיגים ומנהיגי הציבור מגנים את זה, גם מנהיגים דתיים מגנים את זה. אבל, נכון, יש מה לטפל, יש מה לשנות בחברה שלנו, הרצח הזה הוא רצח שאי אפשר לעבור לסדר-היום, ואנחנו מאשימים את החברה בגלל שהוא רצח ידוע מראש. כלומר, האישה המאוימת, אם 80% מאוימות, אז השכונה ידעה, המשפחה ידעה, החברים ידעו, החברות ידעו, אז היינו כחברה גם צריכים להגן על הנשים.

אבל לפי החוק, מי שאחראי למנוע רצח, ולפענח מקרי רצח, ולתפוס רוצחים - זו המשטרה. המשטרה אינה בלחץ. אנחנו כחברה בלחץ. הנשים בלחץ - הבעיה שהמשטרה אינה בלחץ, כי אין מי שאומר למפקד של התחנה - תתפטר כאשר אתה לא מגיש תכנית איך למגר את הרצח. ואתם יודעים למה יש בעיה במשטרה? לפי החוק הזה עבירה על החוק, המשטרה עוברת על החוק, והיא גם עוברת על החוק הבינלאומי.

מקרי הרצח זה לא מקרי רצח פתאומי – הם ידועים מראש, כלומר, זה רצח מיותר, היינו יכולים למנוע. שנית, מקרי הרצח בחברה הערבית גם של נשים, גם לא של נשים באמצע היום, בלי מסכות, כאשר הרחוב מלא אנשים, אווירה נינוחה - למה? הרוצחים האלה, לא רק שהם רוצים לרצוח, למה כל כך קל להם לרצוח? למה כל כך קל להם ללכת ברחוב כאשר יש תחנת משטרה קרובה, סמוכה, רחוב או שלושה רחובות, וכל כך נוח להם? רצח בחברה הערבית - חבר הכנסת נחמן שי, נוח לרוצחים, בלי מסכות. לפעמים כאשר יש מצלמות, יש מצלמות מול תחנות המשטרה. מקרי רצח בחיפה מתבצעים מול תחנות המשטרה של חיפה. אנחנו מאשימים את המשטרה. אתה אמרת איפה הסטטיסטיקה, על מה מסתמכים. אז, הנה לך אינפורמציה.

הסטטיסטיקה הכי חשובה – לפי העדות המשטרה, את יכולה לצחוק, זה אחוז העבריין להיתפס. לפי הדוחות של המשטרה, מדד היעילות של המשטרה - מהו אחוז, לא תיקים מפוענחים, אפילו לא תיקים מפוענחים, כי יש גם הטעיה במונח הזה - אחוז הרוצח להיתפס.

עכשיו אני רוצה לתת לכם משוואה מתמטית, ולתת תשובה מתמטית למה נרצחים ערבים יותר מאשר יהודים. נרצחים ערבים פי 7.4% יותר מאשר יהודים. 7.4%, ואנחנו טוענים שאחוז העבריין להיתפס כאשר הקורבן הוא יהודי הוא שבע פעמים כפול כאשר הקורבן הוא יהודי, מתמטית אפשר לעשות את זה, כי זה מה שכל המחקרים אומרים. אומרים לא חומרת הענישה משפיעה על אחוז הרצח, אלא כמה יש סיכוי שהעבריין הזה ייתפס.

עכשיו המשטרה לא נלחצת. אין ביקורת ציבורית, כנראה לא אכפת לה מהכעס של החברה הערבית, אלא אם אנחנו יוצאים כל יום לרחובות, ואנחנו סוגרים את הרחובות ועושים הפגנות מדי שבוע מול תחנות המשטרה ומבקשים, ואנחנו כן מבקשים ממפקד המשטרה ומהשר לביטחון פנים להיפטר. להיפטר כאשר פי שבע אנחנו נרצחים, פי שבע, אנחנו נרצחים יותר מאשר האפריקן אמריקן בארצות- הברית. אנחנו נרצחים יותר מאשר מיעוטים מהגרים, יותר מאשר מיעוטים עניים באירופה.

הדרישה – אנחנו רוצים תכנית, לא לגייס שוטרים, לגייס שוטרים. לגייס שוטרים למוסד עוין לנו - זה הפתרון? זה מעצים את הבעיה. לגייס שוטרים למוסד, או שהוא רוצח אותנו בעצמו, כמו באום אל-חיראן, או שהוא שותק על הרצח שלנו – שותק. אתם יודעים מה, בדוח הזה שאני הגשתי למבקר המדינה, יש תיעוד לשיתוף פעולה – כן, אנחנו אחראים על הדברים של הנשים. שיתוף פעולה לפעמים, ושתיקה, שתיקה מושחתת בין המשטרה לבין ארגוני פשע - אנחנו רוצים תכנית עבודה עם מטרות ולוח זמנים. תודה.

לפני שאני משמיעה את הארגונים שהגיעו, ואולי ככה שנוכל לקיים יותר שיח להבין ולקבל תשובות.

אני רוצה לפנות למשטרה, לנציגת המשטרה, רב פקד נירה ראובני, קצינת מדור נפגעי עבירה. אני יודעת, את מגיעה לישיבות של הוועדה ואת נוכחת תמיד, אבל אני חושבת, דיון מסוג זה היה אמור, ואני אעביר את זה הלאה.

הייתי מקווה לראות שהמשטרה לוקחת את זה ברצינות, ולהגיע קצינים מהשורה הראשונה - חס וחלילה זה לא אישי נגדך.

הייתי רוצה לשמוע את הסטטיסטיקה שביקשתי בעניין הרציחות שהיו בשנים האחרונות, בשלוש השנים האחרונות. אני יודעת שאת תגידי לי, אני לא אוכל להיכנס לפרטים בעניין שלוש הרציחות, כי זה עדיין בחקירה. אבל האם בחמש המקרים האחרונים, ובשלוש במיוחד, ידעתם? היו תלונות קודמות אצלכם? ואני אשאל את כל הרשויות את השאלה הזאת. האם הנרצחות היו מוכרות לכם? האם הגישו תלונות בעבר, ומה נעשה איתן? אתם חוקרים עכשיו את הרצח, אני רוצה לחקור לפני הרצח, והאם אפשר היה למנוע אותו? בבקשה.

שלום לכולם, אני אחלק את התשובה שלי גם לנתונים הסטטיסטיים שחברתי ביקשה, וגם להתייחסות המשטרה. אני רוצה באמת להתחיל בזה שהמשטרה כן נלחצת, המשטרה כן אכפתית, המשטרה כן לוחצת ועובדת ללא לאות למצוא ולפעול בכל הדרכים, אם זה המפכ"ל והשר. למרות הוועדה שהייתה אמורה להתכנס לפני כחודש, ועדת השרים שהיו אמורים להציג את ההמלצות, למרות שזה לא הוצג ולא אושר, עובדים במקביל ליישום הממצאים כפי שאני אפרט בהמשך.

קשה לי עם המשפט הזה, כאשר עוד לא אושרו הממצאים וההמלצות, ולא הוקצו להם תקציבים - איך יכול להיות שאתם מיישמים?

מבחינת פיענוחים - הנתונים סך הכול מקרי רצח הנשים, יש חלוקה למגזר הערבי בנפרד - ב-2016, 25 נשים נרצחו, 6 מהם התיקים סגורים, מפוענחים. 13 תיקים הוגשו כתבי אישום, 6 בחקירה. סך הכול נשים, זה אומר על ידי בני זוג וממניעים אחרים. 6 מהם התיקים סגורים מפוענחים.

ממניעים אחרים, זה אומר בגלל היותה אישה היא נרצחה, זה לא בן זוג שרצח.

גם וגם. אם גברתי תרצה חלוקה על-פי רצח שבוצע על ידי בני זוג, או רצח ממניעים כלליים.

מה זאת אומרת ממניעים כלליים?

בשנת 2016, נרצחו 12 נשים בידי בני זוג, ונרצחו 13 נשים ממניעים שונים. מניעים שונים - זה אומר, קרוב משפחה אחר במהלך שוד, אירוע פלילי אחר שבמהלכו נרצחה אישה. כל התיקים הם או סגורים מפוענחים, ב-13 מהם הוגשו כתבי אישום, ושישה בחקירה. אין תיק שהוא לא - - -

כמה נשים ערביות באותה שנה?

ב-2016 – 14 מתוך 26 נשים.

לכמה מהם הוגשו כתבי אישום?

אני אחזור לזה.

את אומרת שמתוך 25 מקרים מחציתם פוענחו?

לא, 6 מפוענחים, 13 כתבי אישום.

13 כתבי אישום, זאת אומרת, שיש חשוד שנחקר, התיק בפרקליטות. גילוי זה פיענוח לכל דבר ועניין. 6 מהם בחקירה, ב-7 מהם הוגשו תלונות קודמות. לא בכולם הרצח ידוע מראש, ולא בכולם הכתובת הייתה על הקיר. מתוך 25 מקרים, ב-7 היו תלונות קודמות. הטיפול בכל התלונות הקודמות, בכל מקרה של תיק רצח, אנחנו עושים תחקיר. תחקיר המדור עושה תחקיר על המחוז. המחוז עושה תחקיר פנימי, ואנחנו יושבים ביחד, גם בוועדה לבדיקת מקרי רצח ביחד עם משרד הרווחה, וגם עם המחוז עצמו, לראות האם היה אכן מיצוי חקירה כנדרש באותם התיקים.

יש תיקים שבאמת נבדקו. הייתה תלונה קודמת, ולא הייתה עילה להביא את התיק הזה למעצר תום הליכים. יש תיקים שבהם אותו אדם ישב ונשפט, והוגש נגדו כתבי אישום. יש תיקים שהחשוד נחקר ושוחרר. כל תיק באמת נבדק האם באמת נעשו בו מקסימום הפעילויות שניתן היה לעשות. תיקים שהיה צריך לחדד יותר פעילויות, כמו למשל, למלא טפסים מסוימים ביתר תשומת לב ולא בוצע, גם אם לא בהכרח, זה היה משפיע על אופן ההחלטה בתיק, אז מרועננות ההנחיות, ויוצאים דגשים, וכל מה שצריך לעשות נלמד.

מבחינת פיענוח רצח בני זוג זהה למגזר הערבי. בגדול, רצח בין בני זוג מבחינת הפיענוח שלו הן במגזר הערבי והן במגזר היהודי, הפיענוח דיי זהה, הזהות ידועה.

זה די קל. זה הכי קל לפענח - בן זוג רוצח, אתם לא צריכים אפילו להתאמץ.

רק להקריא לכם שתי משפטים. "המשטרה נוהגת להשתמש במושג פיענוח מבלי להתכוון כלל לתיק מפוענח ומוגש להגשת כתב אישום, אלא אך ורק לתיק בו צוינו פרטי החשוד, גם אם לא היו בו דיי ראיות מפלילות ופיענוח חקירתי מלא של המקרה - זה פיענוח, יעני, מפוענח. מפוענח זה לא קרוב אפילו להגשת כתב אישום, זה לא מיצוי חקירה, זה רק פענוח - נכון או לא?

אני עכשיו הקראתי. התיקים האלה נבדקו על ידי. כל מקרי הרצח מתוכללים על ידי במדור.

השישה המקרים המפוענחים, זאת אומרת, הוגשו כתבי אישום, יש גזרי דין? לכן אני שואל מה זה מפוענח מבחינתכם.

מפוענחים – האיש בכלא, התיק סגור. הסתיים, נדון – סיום תיק.

זה לא נכון.

אני בדקתי את התיקים האלה אחד, אחד. אני מ-2014, מרכזת את כלל תיקי רצח הנשים. בשנה האחרונה אני גם מרכזת את תיקי רצח הנשים ממניעים כלליים, מה שהיה בעבר על ידי פיענוח חקירתי, עבר למדור שלנו, אני באמת מכירה את כולן בשמות ובפרטים.

אפשר לקבל לוועדה את כל הרשימה של 2016, שמות, מפוענח, מה גזרי דין, 16 כתבי אישום, ה-6 שעדיין בחקירה - אני רוצה שמות. היא אומרת שישה בכלא.

מבין הסגורים מפוענחים, זה גם אותם בני זוג שרצחו והתאבדו, התיק הזה הסתיים. יש לפחות ארבעה, חמישה כאלה.

ב-2017 – חמש נשים נרצחו, בשניים מהם הוגשו כתבי אישום. שלושה מהם בחקירה, בשתי תיקים היו תלונות קודמות. גם אופן הטיפול בתיקים האלה בימים אלו הוא מתוחקר – האם נעשה מיצוי חקירה בהם, והאם ניתן היה לעשות הכול גם מול רשויות אחרות. המקרה הנוסף של פתח-תקווה, היינו במעקב לגביו, האם מדובר באלימות בין בני זוג או לא, זה המקרה השישי שאנחנו גם אותו מתחקרים.

ב-3 מתוך 5 היו תלונות?

בשני מקרים.

האם במקרה של לינה שנרצחה בראמה, נכון שיש צו פרסום, האם היו תלונות?

יש ברקע שלוש תלונות, המניע לא ידוע. לא בהכרח, הרבה פעמים יש תלונות קודמות, זה גם בעיה עם הנתון שנותנים ומתבקש, לא בהכרח, במיוחד בין בני זוג שהרצח מבוצע ממניעים אחרים, ולא על-ידי בן זוג, ויש תלונות אחרות ברקע – יש תלונות נגד הגיס, נגד הדוד, נגד האח, והאישה נרצחת, אז קיומן של תלונות קודמות או תלונה אחת קודמת, היא לא בהכרח באמת כלפי אותו אדם שבסופו של דבר רצח אותן. בכל זאת אנחנו נותנים מידע, מבחינתי זו תלונה.

לא חשוב לי. מה שחשוב לי, אישה הגיעה לתחנת המשטרה, התלוננה פעם ראשונה, התלוננה פעם שנייה, התלוננה פעם שלישית – אמרה, אני בסכנה. אני מאוימת.

לא בהכרח. יש תלונות שגם על גניבת טלפון.

אני לא מדברת על גניבת טלפון. תעזבי, אל תעשי לי עכשיו תיאוריות. אמרת במקרה של לינה היו שלוש תלונות, והיו שלוש תלונות על איום. היא הגיעה למשטרה ואמרה, אני מרגישה מאוימת – מה לא בהכרח?

לא בהכרח. זה תחת איסור פרסום, כולל זה. אני אשמח לפרט ברגע שאני אוכל.

אני בטוחה שהיא לא הגיעה להגיד, נגנב הטלפון שלי. אני לא מפרטת עכשיו, ולא מבקשת לדעת נגד מי התלוננה, למרות שאת סיפרת עכשיו. אבל אישה הגיעה שלוש פעמים לתחנת המשטרה - או בגלל אלימות, או בגלל איום, היא לא תגיע בגלל שגנבו לה זהב, ואת לא היית מעלה את זה אם היא הגיעה בגלל זה.

העובדה שבאמת ציינתי שגנבו לה את הטלפון, זה באמת הייתה אחת התלונות. חשש עתידי מזה שאולי יבוא ויפגע ברכב, זה באמת דברים שהם לא בהכרח לאחר מעשה של תקיפה, או עקב איום ומסוכנות ממשית.

מה קורה אחרי שהיא באה להתלונן? אגב, גם גניבת טלפון היא אינדיקציה למשהו שמישהו בודק לה את הטלפון, ורואה אולי התקשרויות וכן הלאה.

זה לא תמים, זה לא גניבת טלפון תמימה, היא לא הגיעה למשטרה רק בגלל שהיא איבדה את הטלפון.

אני שואל ככה - אחרי התלונה מה השלב הבא? האם היא מטופלת? האם ניתן לזה שוב עדיפות? כי אתם כבר צריכים להיות עם אינדיקציות, הלא זה כל החכמה של עבודת משטרה, אתם צוברים ניסיון, ואז בתחנה או מרגע זה, זה משדר לי משהו שהוא שונה ממקרים אחרים, כי כאן מתפתח איזשהו סיפור משפחתי, ואני כבר צריך לשים לזה שימת לב מיוחדת, אז מה קורה הלאה, זאת השאלה?

אני רוצה להוסיף לך. הם יודעים שהסיפור הזה סביבו היה עוד סיפור שהוא מאוד מסוכן, ואתם יודעים את זה. והיה מסביב לזה עוד פגיעה בנשים, והיה רצח מסביב לסיפור. אני רוצה להבין – אישה שמגיעה, ואתם יודעים את הקונטקסט הכללי - המשטרה יודעת את הקונטקסט הכללי ובכל זאת.

לא תמיד הדברים שאנחנו יודעים בדיעבד, אותן עבירות שמבוצעות במעגלים הרחבים יותר, בדיון למשטרה לאותו חוקר שמגיע, והאישה מודיעה על עבירה אחת.

לא אכפת לי. יש תחנה, יש מפקד תחנה, יש ראייה כללית. תחנה מסוימת אמורה לדעת כל מה שמתרחש תחת השליטה שלה.

אני רוצה לפרט ככה בקצרה את כל הפעולות שהמשטרה עושה. אני חושב שבאמת, בשנתיים האחרונות יש דחיפות ומידיות בנושא הזה של הטיפול ועל מה. אני אפרט כמה מהפעולות שאנחנו עושים כדי לדעת.

אני לא רוצה עכשיו. אני לא רוצה להיכנס לצעדים כאילו כלליים.

יש במיוחד, בשלושת המקרים האחרונים, שני מקומות שיש בהם רציחות גם של נשים, ורציחות באופן כללי, שהם לא מפוענחים כמו שצריך, ויש השתוללות שצריך לעצור אותה באיזשהו מקום.

הדיון נקרא דיון חירום. עכשיו להתחיל שוב לדבר על הוועדה והמלצות הוועדה, ויישום הוועדה – אני לא רוצה. רוצה להבין קונקרטית, מה קורה כאשר יש לי מקרה של העיר לוד, שאני אתמול השתתפתי בהפגנה, וצעדתי שניים, שלושה מטרים מתחנת המשטרה לבית של הנרצחת. הבית של הנרצחת הוא כמה מטרים מתחנת המשטרה, רק הכביש מפריד, והרוצח נכנס לתוך הבית.

את יודעת מה, אני רוצה גם אחר כך לשמוע על המצלמות שנמצאות ברחוב. למה לקחתם אותם אחרי שבוע? למה השכנים צריכים לקבל הוראה לתת את המצלמות שלהם אחרי שבוע מהרצח, שבוע שלם שאפשר לחבל במצלמות, שאפשר להפחיד את האנשים שיש להם מצלמות, שאפשר שהם בעצמם יפחדו – על זה גם ארצה לקבל תשובה.

ארצה לשמוע ממר אסעד ניקולא, מנהל מחלקת הרווחה כפר ראמה.

אדוני הנרצחת הייתה מוכרת לכם?

הנרצחת הייתה מוכרת לנו, אמנם לא באופן אישי כל כך. אני מכיר אותה, אבל היא הייתה בטיפול של עובד סוציאלי אחר.

אנחנו מדברים על ישוב של 8,000 פלוס, ויש לנו ארבעה עובדים סוציאליים, חוץ ממני כמנהל.

בכמה תיקים מטפל כל עובד או עובדת סוציאלית?

בסביבות 250 תיקים.

אני רוצה לסבר את האוזן בשני דברים שהיו אחרי הרצח. אני והצוות התחלקנו – חלק הלכו למשפחה ולילדים בבית, וחלק הלכנו לבתי-ספר בהם לומדים הילדים. יש לה שני ילדים – בת בכיתה ח' ובן בכיתה ד'. כאשר נכנסנו לכיתה ח' ודיברנו עם התלמידים מאותה כיתה, בחור אחד יושב בשקט כאילו לא אכפת לו, אמרתי לו, מה תגובתך, אני רוצה לשמוע מה אתם מרגישים על מה שקורה? אז הוא אומר לי, אני לא מרגיש כלום. אמרתי לו, זה לא טבעי שאתה לא מרגיש כלום. הוא אמר לי, כי כל יום זה קורה – כל יום יש רצח, אנחנו שומעים ברדיו רצח אם לא בראמה, בלוד, אם לא בלוד, בחיפה, במקום אחר, זה כבר שיגרה, אנחנו לא צריכים להתרגש מזה.

ובת של עובדת סוציאלית בכיתה של הבן, אומרת לה למחרת בכיתה דיברו על זה, שהיא הביאה בושה לעדה הדרוזית, לכפר, לנשים בראמה, ובגלל זה היא נרצחה, מגיע לה - זה מה שדיברו ילדים בכיתה ד', זה באמת כואב.

אפשר להגיד לנו כמה רציחות היו?

בראמה היו בסביבות 35 רציחות ב-15, 14 השנים האחרונות. דרך אגב, אני לא יכול להגיד הכול כאן, לא רק בגלל איסור פרסום, אלא כי אם אני אגיד דברים כאן, אני אהיה ברשימת המאוימים. פעם אחת הייתי מאוים וישבתי חודשיים בבית, בגלל שהפיצו כרוז שהתירו את דמי. לכן אנחנו צריכים להיות מאוד זהירים במעורבות שלנו.

מצד שני, אני רואה, ויכול להיות שזה יקומם את רוב הנשים שנמצאות כאן. גם הגבר בעיניי הוא קורבן בסוגריים, כי אני חושב שצריך לטפל בשני הצדדים. אני חושב שצריך טיפול מניעתי. צריך להשקיע מאמצים. אני חושב שצריך לעשות חינוך לחיי משפחה.

לא, מה זה הגבר מאוים, אני רוצה להבין במה הוא מאוים.

לא מאוים, קורבן. אחר כך הוא יודע מראש שהוא מכניס את עצמו לסיטואציה, שאם הוא ייתפס, הוא כבר איבד את החיים שלו, איבד את המשפחה ואת הילדים כולם. אני לא בוכה על הגברים. כל מי שעושה את זה, מגיע לו לקבל בגדול, להיפך, אני בעד החמרת הענישה. אבל אני אומר שצריך לחשוב גם מפרספקטיבה אחרת להסתכל על העניינים - לחשוב על כיוון מניעתי. הרי בחור ובחורה מתחתנים, לא יודעים מה זה משפחה לפעמים. לא יודעת לזהות אם יש לו סימנים של אלימות הגבר שהולכת להתחתן אתו.

אני עשיתי צעד קדימה – אני מקים קבוצה בתיכון לכיתה אחת שאני עושה להם 14 מפגשים על חינוך לחיי משפחה - מה זה לאבחן את האדם אם הוא אלים או לא. מה זה מערכת יחסים זוגית. מה זה גבר, מה זה אשה. מה זה ילדים. מה דורשת חיי משפחה מכל אחד מהם, כי ככה יכול להיות שזה ימנע ממנה להתחתן עם כל כך סימני אלימות לעתיד, ותדע לקראת מה היא הולכת.

אתה יודע שכבר בהרבה ממקרי הרצח, ואולי גם במקרה הרצח הזה, כבר מעורבים גם כן מעורבים אנשים שמשלמים להם כדי לבצע את הרצח הזה.

הם מתוחכמים.

כאשר מגיעים למצב שאנשים יכולים באופן מדויק כאשר היא עוברת בכביש באוטו שלה לירות בה מול כולם, זה אומר הפקרות בתוך הכפר, זה מה שנאמר - אחרת לא היו מעזים. אם היה מצב שיש בו הרגשה – אתה יודע, שמונה נשים נרצחו בראמה. בעשר השנים האחרונות בכמה מהם פוענח מקרי הרצח, והרוצחים יושבים מאחורי סורג ובריח? במקרה הרצח הקשור, כמה אנשים - אף אחד. אז למה שלא ירגישו חופשי - אפשר לרצוח.

יש לי הערה. אני חושב שאנשים לא מתוחכמים יודעים חוק. אותו אדם שמעוניין ברצח עושה אליבי, הוא מוכיח, הוא יושב עם אנשים, והוא הזמין את הרצח על ידי מישהו אחר. הוא מוכיח שהיה בפני עשרה אנשים במקום אחר, אז ככה שמיד חוקרים אותו, משחררים אותו כי אין ראיות.

הוא מנצל - - -

מה שאני חושב שיש אמצעים טכנולוגיים. יש את הפלאפון הזה, דרכו אפשר לגלות הרבה דברים. יש כל מיני אמצעים טכנולוגיים.

תאמין לי, המשטרה משתמשת בטכנולוגיה הזו, אבל לא לפיענוח רציחות, אני מאוד מצטערת על זה.

היאם אזברגה. היא השתתפה בדיון קודם אצלי פה בוועדה כצופה, כאשה שאכפת לה, אישה פעילה. בחורה פעילה, הגיעה לדיון אצלי על מקרה הרצח של דואה - - - והיום היא מגיעה כאחותה של הנרצחת סיהאם אזברגה. אתמול סיפרת לי היאם במיוחד על היחס שקיבלתם מאז הרצח. אני רוצה שתשתפי אותנו במה את חושבת, חשוב לך היום שכולם ישמעו. כמובן, אנחנו אתמול העברנו את תנחומנו על הרצח של סיהאם. שוב, בשמי ובשם חברי הוועדה והנוכחים, אנחנו מעבירים את תנחומינו. בבקשה.

מהיום הראשון שאחותי נרצחה, היה אח שלי הקטן בבית ואימא שלי. הדבר הראשון שעשתה המשטרה - לקחה אח שלי הקטין, שהוא עבר טראומה לפני כמה דקות, ולקחו אותו וחקרו כחשוד בלי להסביר לו שהוא יכול להתייעץ עם עו"ד, יכול לשמור על זכות השתיקה, שיכול להיות אתו אחד מהמשפחה. לקחו את אימא שלי, אפילו לא ידעה מה קרה עם הבת שלה. היא לא ידעה באיזה מצב היא. לקחו אותה מהשעה תשע בבוקר עד ארבע אחר הצהריים בחדר המתנה, בלי להתחשב שהבת שלה בין החיים למוות, היא לא יודעת כלום מה קרה. לקחו את הפלאפון שלה, כיבו את הפלאפון שלה. אימא שלי התחננה לשוטר, אמרה לו, אני יש לי בן עם צרכים מיוחדים, וגם יש לי בת, תעדכנו אותי לפחות מה קרה, איפה היא, מה המצב שלה – הם לא התחשבו. השאירו אותה מתשע עד ארבע, ואחרי שהתחננה שיחררו אותה כדי לקחת את האח שלי מהמעון, מחוסר ברירה, כאילו אם לא היה לה ילד עם צרכים מיוחדים, אולי הייתה נשארת עד השעה שמונה, תשע, אני לא יודעת על מה חושבת המשטרה.

היא לקחה אח שלי עם צרכים מיוחדים לבית החולים. תחשבי – היא לא יודעת על מה לבכות, על מה לחשוב. היא בלחץ, בעצבים, המשטרה לא התחשבה. כל רגע היא שואלת אותם – תעדכנו אותי, מה קרה עם הבת שלי, תשבי, עוד מעט נחקור אותך. חוסר רגישות, חוסר – כאילו, אין לי מלים אפילו לתאר. באמת, שאין לי מלים. אני לא מוצאת מילה אחת לתאר התנהגות של המשטרה.

ביום ראשון עשתה חיפוש המשטרה בשעה חמש, לקחה את כל חמשת האחים שלי בשעה חמש בבוקר למעצר. רצו גם לקחת אותי עם הברזל, אבל לא יודעת, נראה לי פחדו, לא יודעת על מה חשבו. באמצע החיפוש גם היה צחוק - כל אחד זורק מלה, אין התחשבות. צועקים על אימא שלי – את תשבי. באמצע החקירה, צעקו עליי. אני מבקשת מהשוטר שיכבד, אני באתי מהלוויה, שיכבד את זה.

בחמש בבוקר קורה כל זה?

כן. בדרך הוא צועק עליי, הוא אומר לי, "תקשיבי, מה, אל תזייני לי את השכל, תשבי בשקט". אני אומרת לו, אבל תכבה את השירים אני באתי מהלוויה. מה, את באת לזיין לי את השכל, תשבי בשקט, זה מה שיש. תסתמי. תסתמי, אחרת אני אחזיר אותך מהשערות, זה מה שאמר השוטר.

הוא גם אמר לאימא שלך, אני אתמול שמעתי מאימא שלך.

כן. הוא אמר לאימא שלי, כשהוא הגיע לבית, אמר, הנה מי שהרגו הבת שלהם, תגידי, את הרגת את הבת שלך נכון? דברי, הוא עשה לה ככה, הוא מפחיד אותה, הוא צועק עליה.

זה הוא אומר לאימא, את הרגת את הבת שלך.

כן. אומר לאימא ואומר לאבא, ואומר לי את זה גם. המשטרה מעוניינת לסגור את התיק. השוטר אומר לי - - -

היא יכולה לזהות אותם. הם מתחנת לוד, והיא יכולה לזהות אותם.

ברחובות. אני ביקשתי עשר פעמים, המשטרה לא מעוניינת לתת לי את המספר שלי, את השם שלו ואת המשפחה שלו. שאלתי עשר פעמים, ביקשתי מהם עשר פעמים, היא לא נתנה. אמרו לי, עוד מעט, עוד מעט, עד ששכחתי מזה. אין מלים, אני לא מרגישה שיש שיתוף פעולה של המשטרה. היום בדיוק חתמתי על האחים שלי שהם ביום ראשון בעזרת השם השתחררו. אבל אין, אני לא מרגישה ביטחון.

אף אחד לא נשאר במעצר מכל החמישה?

אני חתמתי עליהם שהם ייצאו ביום ראשון.

אני חייבת להגיד, אמרתי את זה בהתחלה. הבית שלהם בדיוק מול המתנ"ס ומול תחנת המשטרה. בשכונה פזורים מצלמות. יש מצלמות של המשטרה. יש מצלמות של המתנ"ס שמשקיפים על הכול. הרצח קרה כאשר מישהו נכנס אליהם הביתה ורצח את סיהאם בתוך הבית.

אפשר לראות כל מה שקרה בכביש, ומי הסתובב בכביש באותה שעה דרך מצלמות. אבל לבקש את המצלמות מהשכנים אחרי שבוע, זה אני לא מבינה, ולא מוכנה להבין. זו לא פעם ראשונה שמדובר בענייני. אני בעצמי עקבתי אחרי שני המקרים ודיווחתי לשר ישירות על נשים שאמרו, יש מצלמות, והמשטרה לא אספה את המצלמות. בתוך שבוע אפשר להעלים, לשבור את המצלמה, למחוק את הסרט - לעשות מה שבא לך. אפשר לאיים על כל אחד שיש לו מצלמה בשבוע הזה, ולהגיד לו, אוי ואבוי אם תראה את המצלמה, אפשר הרבה דברים שיקרו בשבוע. אבל להגיע בחמש בבוקר לבית של הנרצחת ולהתייחס בצורה כזו למשפחה זה אכן קורה.

אתמול עמדתי מול אימא שאומרת לי, המשטרה אומרת לי, את רצחת את הבת שלך, דברי, עם חבטה כזו על השולחן כדי שתפחד. זה לא צורת חקירה, זו התעללות מה שנקרא.

אולי שמישהו יגיד פה לעזאזל, זה לא יכול להיות כך. אף אחד יגיד שהוא לא יודע, כי הוא לא ישב אתך בניידת ושמע את השוטר מדבר אליך כמו שתיארת, אף אחד פה לא יודע.

באמת, לא מדברים פה על דברים חריגים.

היא ביקשה לא לשמוע שירים, זה לגיטימי לגמרי.

זה סיפורים שאנחנו שומעים כל הזמן.

לא, זה דפוס שחוזר על עצמו.

זה חלק מהחומר שהגשנו למבקר המדינה. אי בדיקת חומר מצולם, אי חקירת עדים, התעללות בעדים.

שלום לכל הנוכחים והנוכחות, אני רוצה להביא בפני הוועדה את המאמצים שמקדם המשרד לביטחון פנים בהנחיית ובמסגרת מדיניות השר לביטחון פנים בצורה משמעותית, ומתוך הכרה עמוקה בחשיבות הטיפול ובהגברת השרות והקצאת שירות משטרתי איכותי במגזר הלא יהודי.

אנחנו הולכים עכשיו על כל העניין באופן כללי של מה עושה משרד לביטחון פנים? אנחנו הקדשנו הרבה דיונים לנושא הזה. אני רוצה תגובה על מה שעלה פה.

ברשותך, גברתי, הועלו פה מספר טענות בפני המשטרה, בפני המשרד לביטחון פנים. הייתי רוצה גם להשמיע את המצב כפי שהוא כיום, וגם להתייחס בחלק מהדברים לדברים שספציפית שהועלו כאן. המשרד לביטחון פנים מקדם תכנית בהיקף של לא פחות מ-2 מיליארד שקל למגזר הלא יהודי, שכולל הקמה - - -

כלומר הערבית.

חברה ערבית, כולל הקמה של תחנות משטרה, שכולל מאות תקנים.

לא. אני בדרך כלל לא עוצרת נציגים. אבל אם אני אשמע שוב את הסיפור של פתיחת תחנות - אנחנו מכירים את התכנית.

גברתי, אם תרשי לי לסיים, אני מתחיל מין הכלל אל הפרט.

אדוני, אתה תסיים, אבל אתה תענה על שאלות מאוד ספציפיות.

אנחנו מסרבים לקבל את התכנית הזאת.

אני מבקשת. אני לא זימנתי הרצאה על עשיית משרד ביטחון פנים בנושא אלימות. אני זימנתי אתכם לתת תשובות. אתה יודע מה, הבעיה שאנחנו יושבים פעם אחרי פעם היא שאני לא מקבלת תשובות, והיא שלא שומעים להמלצות שלנו.

את העניין של תחנות המשטרה, אני לא רוצה לשמוע. לוד, אמרתי לך, תחנת המשטרה כמה מטרים מהבית של הנרצחת - זה הציל את סיהאם? – לא. זה הציל את דואה – לא. זה הציל את כל הנשים בלוד – לא, אז תתחילו לחשוב אחרת. אני רוצה תשובות על מה שעלה היום. אל תתחילו לי עם כל הסיפור של תכנית ושל פתיחת תחנות משטרה - תפתחו בינתיים, תעשו את שלכם בזה.

אבל אני אומרת לך, אנחנו רוצים תשובות קונקרטיות - זהו. פה עלו דברים קשים על התייחסות השוטרים בזמן חקירה של רצח, של אישה שנרצחה, התייחסות למשפחה. אני, לפני שבועיים ישבתי ושמעתי ממשרד המשפטים על תכנית סנ"ה. אתמול אני שואלת אותם, משפחה איבדה בת? נרצחה הבת שלה? שאלתי אותם. ניגשו אליכם, אמרו לכם אתם יכולים לקבל ליווי משפטי? – אף אחד לא שמע על זה.

אני רוצה תשובות עכשיו, לא רוצה בכללי. בכללי, תאמין לי, אני מכירה את התוכניות עד הסוף. אני רוצה תשובות, אם יש, בבקשה.

גברתי, כפי שציין נכונה חבר הכנסת נחמן שי, אין בידי פרטים ספציפיים אודות מקרי חקירה כפי שציינתם כאן. אני מהמשרד לביטחון פנים, ואינני מצוי בחומרי החקירה. עם זאת, כיוון שאתם מעלים טענות אודות מקרים ספציפיים, אבל שהם חלק, כפי שאמרה חברת הכנסת חנין זועבי, הם חלק מתופעה, ותופעה מתמודדים לא רק עם אמצעים פרטניים, אלא עם תכנית, אז אנחנו מקדמים גם עובד סוציאלי שיושב בתחנת המשטרה, תכנית עו"ס משטרה, שיישב בתחנת המשטרה וייתן מענה של חיבור טיפולי עם המסגרת האכפתית, בדגש על המגזר הערבי. חברת הכנסת ציינה על אחוז הנרצחים מהחברה הערבית שהוא משמעותי. במסגרת התכנית של עיר ללא אלימות שאנחנו מפעילים ב-151 רשויות בישראל, 70 מתוך הרשויות האלה הם בחברה הערבית.

עיר ללא אלימות מתעסקת בקטטות של בני נוער, לא ברצח ולא בפשיעה חמורה.

תראה, בפרטים, אנחנו מכירים את הפרטים של האלימות ומה המשטרה עושה. אתה לא יכול לזלזל לא באינטליגנציה שלנו, לא בידע שלנו, אל תחזרו על המידע הזה, אנחנו לא מקבלים מה שאתם אומרים. אנחנו לא מקבלים את ההסברים שלכם – אנחנו רוצים שתשנו את המדיניות כולה.

מדיניות השר לביטחון פנים עוסקת בתגבור וחיזוק בשיפור ביטחון האישי בחברה הערבית, זו

מדיניות שהיא בסמכותו של השר, ואני חושב שהיא הולמת את הצרכים.

אתה יודע מה, הייתי מצפה, ולו בשנייה אחרי כל מה שאמרתי שתעצור שנייה, ושתגיד, מה ששמעתי מהעדות עכשיו הוא חמור ביותר. הייתי מצפה שתגיד – אנחנו נפעל מהר מאוד לברר אם העדות הזו היא נכונה, ואם אכן השוטרים התייחסו - אני צריכה להגיד לך מה להגיד? לפחות תתייחס למה שנאמר פה. אני יודעת על התכנית, ואני יודעת על עיר ללא אלימות, ואני יכולה לתת הרצאות כבר בנושא הזה. אתה יודע מה, יש לי ביקורת מפה עד להודעה חדשה שלא אגיד אותה עכשיו על התכניות האלה. ואני אומרת לך, תעזוב מהתכניות - דבר על הדברים. אנחנו מדברים על חיי בני אדם. אנחנו מדברים על יחס לבני אדם. אם רוצים לשפר את הביטחון, אז צריך להתייחס קודם כל למה שנאמר פה.

אתם מוכנים לבדוק את ההתנהגות של השוטר שהיא דיברה עליו - אם הוא התבטא כפי שהוא התבטא. אם הוא סימס בפלאפון תוך כדי נסיעה.

לא רק זה, גם השוטר עם האימא.

אבל הבעיה שלי שמחר בבוקר השוטר הזה הוא יבוא אליהם הביתה, הוא יגיד להם, אתם התלוננתם, עכשיו אני אלמד אתכם. אני יודע, כי אני עברתי את זה עם שוטרים.

את רוצה לחשוף פה עדויות כאלה?

רשמתי את הדברים, אני בהחלט אבדוק את זה.

ואת תדווחי בבקשה לוועדה מה קרה. יש פה מקרה קונקרטי מאוד שהוא מנבל את הפה שלו כלפי אישה. הוא מוציא אותה מהבית שלה בחמש בבוקר. הוא משמיע רדיו באוטו כשהיא מבקשת ממנו כאשר היא באבל, ותוך כדי נסיעה הוא מסמס, כי זה המלצה של הרשות למניעת תאונות בדרכים, תסמס תוך כדי נהיגה, זה מומלץ לנהגים. תדווחי לוועדה.

אתה יודע מה, אני הייתי רוצה לראות שמתייחסים למשפחה של נרצחת יהודייה בצורה כזו. אני לא הייתי רוצה לראות - - -

זה קרה בשבוע שעבר, אז את יכולה להיות רגועה, זה קורה גם במגזר היהודי.

שמוציאים בשעה חמש בבוקר אמא של נרצחת כדי לעשות איתה חקירה? המשפחות ישר מואשמות וחשודות דבר ראשון שהם רצחו את הבנות שלהם, כי עדיין, ואת יודעת מה, עדיין משתמשים השוטרים והשתמשו ברצח על כבוד המשפחה, עדיין משתמשים למרות ההוראות.

המשטרה כבר לא משתמשת בו.

אז אני אומרת לך, השוטרים השתמשו.

אין שום קשר בין - - - לבין מעשי הרצח.

גברתי היושבת ראש, חברי חברי הכנסת, העדות של היאם היא מצמררת. אנחנו שמענו אותה גם אתמול שהיינו בהפגנה בלוד, אבל זה לא חד פעמי, וזה לא מקרי. אנחנו שהיינו גם ברצח של דואה אבו - - שמענו אותם סיפורים, גם מהאחות שלה. ישר עצרו את האחים שלה, והיינו צריכים לעשות שמיניות באוויר על מנת שיבואו להלוויה, ובאו להלוויה באזיקים. אני הייתי בהלוויה וראיתי את המראות האלה שהם היו צריכים לקבור את האחות שלהם שהם באזיקים, והיינו צריכים להתחנן למפקד על האחריות שלנו כחברי כנסת שהם לא יברחו, ושיכניסו אותה לקבר.

אחרי זה הייתה פגישה עם המשפחה הזאת עם השר לביטחון פנים. ואני הייתי עם חברתי, יושבת ראש הוועדה. הוא שמע את הסיפורים האלה, אבל מה קרה? כלום.

היינו גם במקרים של שתי הנשים מרמלה, משפחת מוגרבי, והבת שלה סונדוס. אני מדבר אתכם על מקרים שאני מכיר את הנשים האלה באופן אישי, אנחנו מכירים את המשפחות האלה. ישר עצרו גם את בני המשפחה. גם עכשיו במקרה של סיהאם אזברגה. עצרו את המשפחה, ואז כאילו יש ידיעה - צו איסור פרסום, עצרנו חשודים. אחרי כמה ימים, אין חשודים, משחררים את הכול, התיק סגור.

אני אומר לך גברתי, ולכן אני מבקש את הפילוח ואת הפירוט על 2016. המקרים האלה של לוד, רמלה, ואל תספרו לנו סיפורים על תחנות משטרה. גם בלוד יש תחנת משטרה, וגם ברמלה יש תחנת משטרה, וב- - - יש תחנת משטרה. אם אנחנו מדברים אפרופו על אלימות כללית במגזר הערבי ורצח כללי, ובנצרת יש תחנה, בטייבה יש תחנה, זה לא סיפור של תחנות משטרה.

היינו אצל מבקר המדינה, השמענו את הדברים האלה ואני וחברתי חנין זועבי ואחרים עם הדוח שהגישה. אנחנו מקווים שאחרי כל האירועים האלה, וצריך לפנות למבקר ולשלוח לו את העדכון הזה, שכן יורה על דוח של מבקר המדינה בנושא הזה של המשטרה, מה עושה המשטרה. אם אתם רוצים, יש לכם את היכולות, את האמצעים, את הכישורים. אתם בארגוני הפשיעה במגזר היהודי ריסקתם. אבל במגזר הערבי, בחברה הערבית - הנה בראמה, תלכו ותראו מה קורה. בנצרת – 1,168 קורבנות מאז 2000 בכללי. אז אנחנו רוצים, ומוכנים כל המנהיגות של הציבור הערבי, מוכנה להירתם לעניין הזה, אבל לא כל הזמן תביאו גיוס שוטרים ותחנות.

תודה.

אני רוצה לשמוע מנאילה עוואד-ראשד, מנכ"לית עמותת "נשים נגד אלימות". אני יודעת שאתן עוקבות אחרי המקרים האלה. בבקשה.

פשוט מזעזע ומתסכל – לפחות 20 שנה אנחנו מעלות את אותם נושאים, את אותם דיונים, אנחנו מבקרות את רוב התכניות וכל התכניות. אז, אחרי 20 שנה המשטרה, אם אני מדברת על המשטרה, ברמלה, לוד, יפו, ב-96' דיברנו על רשימות שחורות של נשים. רק אחרי שנרצחה חמאדה אבו ראנם, הם התחילו לדבר והבינו שנשים מאוימות, וזה לא חייב להיות רשומה כתובה, אלא כל אשה יודעת איך שדיברתם בהתחלה.

גם נשים מגיעות למקלטים, ואנחנו מפעילות את אחד המקלטים. הן מגיעות למקלטים, וכולם יודעים שהיא בסכנת חיים, אבל אותה אישה גם רוצה לצאת מהמקלט. השאלה המופנית - אם היא יוצאת, מי ממשיך בטיפול איתה מקרב רשויות הרווחה, והמשטרה, כשהיא יודעת שהיא בסכנת חיים גבוהה מה היא עושה? אם יש לה את המודיעין, לא המודיעין שהיא בסכנת חיים גבוהה, אז בטח היא יודעת מי הגורם המסכן, המהווה סכנה - מה היא עשה עם זה?

זו השאלה הכי רצינית שהמשטרה צריכה לתת תשובה אם מישהו מהווה סכנה על ביטחון מדינת ישראל, כל המדינה במצב חירום, אבל כשמדברים על נשים לאף אחד לא מזיז. וכאן השאלה ועיקר הבעיה, בטח שאנחנו צריכות לטפל, ואנחנו ממשיכות, ואנחנו שברנו את - - - מול החברה שלנו, וגם ההנהגה מגויסת, אבל אנחנו נעשה את זה ונמשיך את הפעילות שלנו בקרב החברה הערבית. אבל האחריות של המשטרה ושל המדינה גם להקצות משאבים, גם לטפל בתכניות, גם לשמוע את הקולות כשיש לנו ביקורת על תכניות "עיר ללא אלימות", תשמעו את זה, לא לחכות עוד 20 שנה, ואז תבינו פתאום, ואללה, מה שדיברתן אז כפמיניסטיות נכון במאה אחוז.

מאז 103 נשים ערביות נרצחו בעשר השנים האחרונות. כן, אני רוצה לדעת כמה פוענחו, וכמה יש אנשים בתוך בתי הכלא היום. הזכירה, חברת הכנסת חנין, אותם גם אנשים היום, במקרה של סיהאם - חמישה אנשים קרובי משפחה עצרו אותם, ואין להם שום ראיות עדיין, יכול להיות שיוציאו אותם בעוד חודש - - -

סליחה, השחרור מחר.

השחרור גם מחר.

אז הכול הולך, ואף אחד לא עוקב, ואף אחד לא שואל. אנחנו עקבנו אחרי מקרי רצח מ-2007 ועד היום, יש מקרי רצח של נשים שאפילו לא מוזכרים. יש עילום – התיקים שלהן נעלמו, אפילו אין במשטרה כתבי אישום, אין כלום – אז איפה הכול נעלם, מעניין? אם הם לא נסגרו ולא רשום שהם לא נסגרו, והם לא פוענחו.

אני רוצה לקבל את הרשימה של השמות של הנשים האלה כדי לבדוק מול המשטרה.

אנחנו נעשה את זה גם בהמשך, יש לנו עד 2013, אנחנו נמשיך ונעשה משהו עם זה.

בסדר, תודה.

אני יודעת שבמקרה הרצח של אדל הייתה חוות דעת של שרות פסיכולוגי שהגרוש שלה לא מהווה סכנה לציבור. הגיעו מהשרות הפסיכולוגי בטבריה? אנחנו הזמנו אותם, הם לא הגיעו.

אני מנהלת השרות הפסיכולוגי.

זה מה שהיה בתקשורת. כנראה שרות פסיכיאטרי, הם אמרו שחודש ומשהו לפני מקרה הרצח, הם נתנו חוות דעת שהבן אדם לא מסוכן. הבן-אדם לא מסוכן עד כדי כך, שלא רק שרצח, אלא רצח בצורה הכי זוועתית שאפשר לחשוב עליה, וכולנו קראנו על המקרה הזה. אין מי שייתן תשובה במקרה הזה. אנחנו נמשיך גם לעקוב גם על המקרה, מה נעשה, ועד כמה הרשויות ידעו על המקרה.

בעניין נשים שנמצאות בסכנה – אנחנו כבר שנה וחצי, אני וחברת הכנסת עליזה לביא מקדמות הצעת חוק בנושא האזיקונים מול משרד לביטחון פנים, ואני יודעת שיש לכם דיונים, אבל הדיונים לוקחים יותר מדי זמן. אני חושבת שהגיע הזמן שכל האמצעים הטכנולוגיים - יכול להיות שעניין האזיקונים לא פותר את בעיית כלל הנשים שבסיכון, אבל הוא פותר בעיה של חלק מהן, והגיע הזמן לזרז את החקיקה בנושא הזה, ולזרז את התכניות ליישום החקיקה הזאת.

אני מבקשת לתת למר מר סאיד תלי, מפקח ארצי לאלימות במשפחה, משרד העבודה, הרווחה והשירותים. רק לפני שאתה מתחיל מר תלי.

ישבו אצלי מלשכת הרווחה בלוד בדיון שהתקיים, הם אמרו באופן הכי מפורש, גם אתמול ראש העיר אמר, כמובן בגישה אחרת, הם אמרו שיש להם רשימה של 60 נשים בתוכם 40 נשים ערביות שהן בסכנה מידית לרצח. כאשר שאלתי כמה עובדים סוציאליים ערבים נמצאים בלוד, התברר שיש שניים ורבע תקנים מאוישים על ידי עובדים סוציאליים ועובדות סוציאליות ערביות בעיר לוד, שיש בה רשימה של 60 נשים מאוימות ברצח, מתוכם 40 נשים ערביות, וזה אומר ששניים ורבע התקן האלה אמורים לחלוש על כלל הנושאים. הם לא מיוחדים לטפל במקרה האלימות והסכנה הגבוהה. האם אתם חושבים במשרד הרווחה שזו היערכות מתאימה בתוך עיר כמו לוד? ואם לא, מה אתם הולכים לעשות עם זה?

קודם כל, לגבי שניים ורבע או שניים וחצי עובדים סוציאליים שמטפלים בחברה הערבית, הם לא מטפלים ספציפית בתחום של אלימות במשפחה. משרד הרווחה כשהוא נניח מקצה משאבים, יכול להיות 50 או 60 תקנים, עדיין לרשות המקומית – אני לא רוצה עכשיו להתווכח עם לוד, אבל יכולת ההחלטה שלה לגבי איך לפזר באופן פרופורציונלי שייתן מענה כזה או אחר, כי עדיין יש לה את הרשות והחופש לעשות את זה.

אני רוצה לברר משהו. מחלקת הרווחה בעיר לוד הוזמנה לישיבה הזו. הם בחרו לא להגיע, או שקיבלו הוראה. האם נשאלתם בעניין הזה, והאם נתתם להם אישור להגיע, והאם ביקשתם שלא יגיעו, ואתם תמלאו את מקומם? כי אז אני אשאל שאלות אחרות.

מבחינתנו אנחנו לא האחראים - - -

אתם אחראים מבחינה מקצועית.

כן, בוודאי. אנחנו לא המנהלים שלהם. אנחנו בשום פנים ואופן לא נתנו להם הוראה כזאת, ההיפך. אנחנו מבחינתנו דיברנו ועודדנו ואספנו חומר, כמו שאת אומרת, בחלק המקצועי, ובחרו לבוא או לא לבוא זה כבר באמת - - -

בסדר, כדי שנדע איך לטפל בזה אחר כך.

עד היום בבוקר עוד ניסיתי לדבר עם המנהלת, ואני הבנתי שלא יגיעו.

כן, אבל אתמול הגיעו להפגנה עם ראש העיר.

רק תנו לי להשלים.

מבחינת לוד, וזה נכון למקומות אחרים כמו רמלה, ונכון גם לגבי הדרום, וגם בחלק מהמקומות מהצפון. לגייס עובד סוציאלי, לצערי, זה לרוב רק עובדות סוציאליות, לא לצערי, כי אני ממעיט מערכן, אלא כי פחות גברים עובדים סוציאליים מגיעים. זו משימה לא פשוטה עובדים סוציאליים, יכול להיות שבצדק, חלקם אפילו מפחדים לבוא, ולעבוד בתוך המרכז בלוד. זה עדיין לא אומר שנשים שיגיעו ללוד לא יטופלו.

אם ניקח את המקרה של לוד, היא חוברה לתקופה מסוימת לפני כמה שנים במקלט, לתקופה ממושכת יחסית, היא קיבלה טיפול. המקלטים אמנם מופעלים על-ידי עמותות מצוינות, אבל הן חלק ממערך שירותי הרווחה. ואחרי השהות במקלט, היא עזבה לחיים עצמאיים, ואחר כך, היא כבר לא רצתה להיות בקשר עם הרווחה, למרות מאמצים להמשיך ולעקוב אחרי זה.

אני יכול לומר שיש לא מעט נשים – המקרה השני של החברה הערבית. אני רוצה כן לשים פה סוגיה, גם המקרה השני – אני מדבר על שלושת הנרצחות האחרונות. שתיים היו בתקופה מסוימת במקלט, השלישית של טבריה לא הייתה מוכרת כלל לשירותי הרווחה, כן הייתה מוכרת כנראה לשירותי בריאות הנפש, אני לא פה בשביל להגיד את זה, חבל שאין פה את הנציגות שלהם בשביל להגיד ולהתייחס לזה. לגבי שני המקרים שכן היו במקלט, היו כן בקשר ובטיפול, ויש פה את המנהל, אחת לא רצתה אחר כך להמשיך בקשר עם הרווחה מסיבות שלה, והשנייה הייתה לתקופה מאוד קצרה במקלט, היא סירבה אחר כך עוד פעם, אנחנו מכבדים את זה, זה וולונטרי, ואנחנו לא יכולים לכפות את זה. היא עזבה, המשיכו להיות אתה בקשר ועדיין.

המעמד של המקלטים לצערי בחברה הערבית, אני מדבר לא בקרב אנשי המקצוע, הוא כזה שלא מעודדים לפנות, וגם אחר כך לקהילה, כאילו היא עשתה איזשהו משהו מאוד חמור ובעייתי. כמובן, אני רוצה להרחיב פה את ההסתכלות.

אני מציעה כאשר אנחנו אומרים משפטים כאלה קצת לעצור. אתה יודע טוב מאוד מה הקשר שלי לעניין המקלטים ויסוד המקלטים. אני ייסדתי את המקלט הראשון באוכלוסייה הערבית. כאשר היה מצב – כאילו 30 שנה אחורה, ואז הנשים התקבלו בחזרה וידענו לשלב את הנשים. אבל כאשר יש מגמה שמטפחים אותה אצל מנהלי לשכות הרווחה להתרחק מסידורים חוץ ביתיים, וללכת יותר לטיפול קהילתי, אז זה מה שקורה. אז מה זה מה שקורה, ואז מסכנים את החיים של הנשים האלה בגישה שאומרת – תלכו יותר לגישה קהילתית. אני היה לי ויכוחים גדולים עם המשרד בעניין הזה, ועם מפקחים, ועם מנהלי לשכות.

למרות זאת, מעל 40% מהנשים ששהו במקלטים ב-2016, היא מגמה שממשיכה עם נשים ערביות, כלומר, עם כל הכבוד לרצונות לשלב אולי בקהילה, כשיש אשה בסיכון או בסכנה – דוגמת שתי הנשים האלה, אנחנו לא אומרים טוב, בוא ננסה דברים וכאלה, אנשי המקצוע מפנים למקלטים. ברור לי שצריך גם לבחון את המגמות האלה ולשקול אותן, במיוחד אולי את מדברת על אזור מסוים, אולי באזור הדרום - עדיין יש מאות נשים שמגיעות למקלטים.

כאשר נשים מרגישות שהכניסה שלהן למקלט לא תפתור את הסכנה בחוץ, כאשר יש מחדל בלטפל בסכנות הקיימות בחוץ, והיא יודעת שהיא תשהה במקלט שלושה, ארבעה וחמישה חודשים, ותצא אולי למצב יותר מסוכן, אז היא לא תרצה להמשיך להיות במקלט. זה אומר שצריך לחשוב - זה אחריות של הרווחה, זה אחריות של המשטרה – לטפל בסכנות שקיימות בחוץ כאשר האשה נמצאת במקלט.

אני רוצה לומר, שאם אנחנו כרווחה אתם רואים אותנו כמטפלים בסכנה במובן של מניעה ואכיפה אז משהו פה התבלבל. אני חושב שהרווחה, עם כל הכבוד - - -

אני אמרתי באופן ברור – רווחה ומשטרה.

לא, אני לא שם את זה על המשטרה. אני רק אומר, הרווחה תפקידה בוודאי תכנית הגנה, ליווי, תמיכה, גם אחרי וגם לפני, אבל אם אנחנו כבר אמורים להיכנס פה למעגל של מניעת הפשע, אני חושב שזה כבר לא אנחנו.

אני רוצה לתת לארגון משפחות נרצחים ונרצחות. בבקשה.

יושבת הראש, משתתפים, חברי כנסת, משתתפות נכבדות, לצערי, אני חלק ממשפחת השכול מאז שאחותי סוזי לאה כהן נרצחה עם שני ילדיה יעל ויאיר, זכרם לברכה על-ידי בן זוגה ואביהם ביולי 99', זאת אומרת, 18 שנה אני בעניין הזה, ועוקבת כל הזמן מה קורה. באתי לכאן כדי לקרוא פרשיות, כדי לעשות מעשה. עשו ישיבות, ועשו ועדות ויש המלצות, אם לא נמנה מישהו שזאת האחריות שלו, שעל זה משלמים לו, שעל זה הוא נבדק, לא נתקדם. יש המלצות מצוינות, רק הן לא מתבצעות, ורק חלק קטן מהן.

קודם רציתי להגיד, הסיפור על איך שהתנהגו עם המשפחה הוא מאוד מזעזע, לא עובר אצלי בזלזול. אבל הדבר שבאתי בשבילו זה למנוע, לא איך מתנהגים אחרי, איך מונעים לפני, וזה בעיניי הרבה יותר חשוב. הדבר הכי מרכזי פה זה התקשורת בין כל הגופים, אם לא יהיה ממונה שאליו מתנקז הכול, לא ננצח את הדבר הזה.

אם לא תהיה רשות, זה כבר אמרנו מאה אלף פעמים.

זה בעיניי הדבר הכי חשוב.

הדבר השני שאני רוצה להגיד, והוא גם נאמר, שצריך לטפל באנשים האלימים. צריך להקצות לזה תקציבים, וצריך לאפשר למדינה לכפות את הטיפול, מי שמאיים אי אפשר לאסור אותו, אבל אפשר להכריח אותו לעבור טיפול ולקבל עזרה במרכזים למניעת אלימות יש, אני חושבת, משהו כמו 30, הם עושים עבודה נהדרת, אבל אם לא יכפו על הגברים, או הנשים האלימות ללכת לשם, לא יקרה כלום.

תודה.

סמאח, אני בטוחה שאת במצב שלי, וכמו במצב של ארגוני הנשים.

אנחנו התנדבנו לקחת על עצמנו את האחריות שהיא מוטלת עליכם, זה העבודה שלכם. אני, מאז מקרה הרצח בשבוע האחרון, העוזרים שלי מתמוטטים מהטלפונים של נשים שנמצאות בסכנה, והן מתקשרות, כי כל מקרה רצח מציף אצלן את כל החרדות.

עאידה - - - לא נכונה אבל. מתקשרים גם אלינו, גם אנחנו עוזרים להן. יש 30 מרכזים לטיפול במניעת אלימות.

סאיד, זה התפקיד.

אתה יודע מה, כל אישה שאני או אחד מהארגונים תומך בה, זה התנדבותי. כל אישה שהיא לא נתמכת ונרצחת שלכם, זה אחריות שלכם, זה ההבדל. ההבדל – שאתם מייצגים את רשויות המדינה שאמורה לעשות את העבודה הזו, זה לא עניין לך אישית, אני לא מזלזלת בעשייה. אמרתי בתחילת הישיבה, כל עוד יש אישה אחת שנרצחת, לא עשינו מספיק. תפקידי להצביע על המקומות שלא נעשה בהם מספיק, או שנעשו בהם דברים לא טובים.

אני מסכימה עם סאיד וגם אתך עאידה, שהמצב שאליו נקלענו הוא מצב חירום, והוא מצב שכואב לכל מי שעוסק במלאכה, אם זה גורם ממסדי, סאיד, או אם גורם וולונטרי התנדבותי. אבל אני כן חושבת שבמקום כמו לוד שאין בו ארגון נשים, ואין בו גם מסגרות לנערות וצעירות כמו שצריך, או כמו שהיינו רוצות – וכגודל המשימה, היינו צריכים לפתוח את העמותה אחרי כל כך הרבה שנים שניסינו לעשות את זה בתוך המעגל, בתוך מי שאמור להוביל, אם זה החינוך הבלתי פורמלי, אם זה רשויות הרווחה, העירייה, אנחנו יודעים מי מופקד על מה, אבל התחושה היא שמישהו לא עושה את העבודה שלו.

ברשותכם, אני לא אדבר על המשטרה, כי גם הנוכחות פה של השוטרים היא צנועה, וגם כי הם יודעים בדיוק מה אני חושבת ומה כולנו חושבים כי המספרים מדברים בעד עצמם, והוקצה זמן אוויר לעיסוק במשטרה בצורה מספקת.

אני קרובה למקרה הזה מקרוב. היאם היא צעירה שאני מכירה מגיל 16, מאותה משפחה קשת יום. אני הכרתי אותה בכיתה י', היום היא מסיימת תואר ראשון, תאמינו לי, לקח לה שש שנים, זה לא קל - זה מלגות, זה תמיכה, זה לפעמים אין שכר לימוד, יש שכר לימוד. היא עובדת שבע ימים בשבוע. לקחת הלוואה כדי להוציא רישיון - זה פשוט עבודה יום-יומית כדי להוציא מהבית הזה, מהעיר הזאת, מהשכונה הזאת, צעירה שרוצה לפרוס כנפיים ולחיות, פשוט לחיות - ולא יכולנו לעשות את זה עם סיהאם, לצערנו, כי היא לא הייתה חלק מהפעילות. אבל המסגרת הזאת, או החיים של היאם שהיא היום בנקודה מאוד קשה, ואני מקווה שהיא תעבור את זה, וכמוה עשרות צעירות. תאמינו לי, היאם מתנדבת עם נערות בתוך בית-ספר, והיא מתנדבת תמורת מלגה ללימודים שלה. אז מי שמדבר על התנדבות של צעירות ערביות, ועל נשים ערביות – פשוט לשנות את המציאות שלהן - יש פה דוגמה חיה שהיא שכלה את אחותה לפני שבוע.

עכשיו אחותה, כפי שנאמר בתקשורת, ואורלי, המנהלת של הרווחה אמרה את זה ברדיו, שהיא הייתה מטופלת והייתה במקלט – הדבר הזה היה לפני שש שנים. סיהאם נשלחה למקלט לנשים עם ילדים, ונשים נפגעות אלימות והיא הייתה בת 24, זה כבר טעות. רווקה במקום כזה לכמה חודשים זה לא בריא, וזה לא נכון, אל תתפלאו שצעירה בת 24, רווקה, לא תרצה להיות במקום כזה מאוד מקשה לתקופה ממושכת – אתם יכולים להבין את זה. עכשיו אנחנו לא יכולים לשלוח את סיהאם למקלט לנערות כי היא לא נערה. אז מישהו חשב כאשר תכננו את מערך הרווחה או השירותים האלה, תכנן שאשה ערבייה בגיל 18 אמורה להיות נשואה, ובגיל 19 אמור להיות לה ילדים, אז כל רצף הטיפול הוא בעייתי והוא מגמתי, והוא סטריאוטיפי, ולא מותאם לנשים הערביות בחברה הישראלית בשנת 2017.

בוא נודה על זה, במקום להגיד איפה נכשלנו, פשוט צריך לתכנן את השירותים לצעירות מחדש, זה מאסט, חייבים. לגבי טיפול בקהילה – סיהאם חזרה הביתה – מישהו טיפל במי שפגע בה? נפתח נגדו תיק אלימות, נכנס לכלא – לא? מישהו חקר את הנושא – לא? היא הוחזרה לאותו בית, לאותו מצב. נחשו מה? התיק הזה בתוך רווחת לוד נסגר. תיק רווחה – אנחנו מדברים על משפחה מאוד קשה, שיש בה ילד בגיל 28 בעל צרכים מיוחדים, עוני, קושי, ממש הישרדות יום יומית, ומי שמבקר שם יודע על מה אני מדברת. התיק ברווחה שהתהדרו שהיא משפחה מטופלת נסגר, ויש לי טענה על זה. קשה לי מאוד כעובדת סוציאלית לקבל את העובדה הזאת. לכן הייתה צריכה סיהאם ואחרות והיאם לפנות למישהו אלטרנטיבי, ולחפש את החיים שלה במקום אחר, זה הסיבה, זה הכול.

תודה.

עו"ד מרים זלקינד משדולת הנשים.

אני מברכת על דיון החירום הזה. אבל מה שבאמת היה צריך להיות, שהממשלה תתכנס לדיון חירום.

אני לא מחליטה על הממשלה, מה לעשות, אחרת כל העולם היה נראה אחרת.

הממשלה היא זאת שהייתה צריכה על - - -

התכנית הלאומית תקפה לטיפול ברצח נשים, אבל אין אפילו גינוי או תגובה שזו בדיוק הבעיה, כי נשים שנרצחות פשוט לא מעניינות את הממשלה הזאת, הן לא בסדר העדיפויות. את הרצח אולי אי אפשר להפסיק לחלוטין, תמיד יהיה פשע, אבל כשזה קורה ככה – שלוש נשים בתוך שבוע זה מראה בבירור שפשוט לאף אחד לא אכפת. במה למען השם מתעסק המפכ"ל שלנו? מפכ"ל המשטרה הוא מתעסק באיזה קצינה שהוטרדה מינית ותובעת דיבה – בזה הוא מתעסק? ראש הממשלה שלנו מתעסק במי תהיה המגישה באיזה גוף של שידור כאשר נשים נרצחות על ימין ועל שמאל, זה פשוט שערורייה.

האישה בת 35 שנרצחה ושדיברנו עליה בכפר ראמה, התלוננה לפני כחודשיים במשטרה על איומים על חייה. המשטרה גבתה ממנה עדות, עצרה ועיכבה חשודים לחקירה, ואז שחררה אותם. כולם אמרו שהיא מאוימת. כולם ידעו שהיא תירצח, כל השכנים, כל הכפר, ועדיין זה קרה בסופו של דבר. הכתובת הייתה על הקיר, ויש תחושה שאין מקום על הקיר לעוד כתובות.

שש נשים נרצחו מתחילת השנה בישראל – הממוצע כל שבועיים וחצי נרצחת אישה, תסתכלו על הגילאים שלהן. מתוך שש הנשים, חמש היו מתחת לגיל 40, שתיים פחות משלושים, ונשים שלא הספיקו בכלל לחיות. הממשלה החליטה להקצות 50 מיליון מדי שנה למאבק לאלימות נגד נשים, אבל אפילו אגורה אחת לא הופנתה, והתכניות שוכבות במגרה.

לפני כמה שבועות היה פה דיון על הנושא של ועדת שרים, ומסקנות ועדת המנכ"לים שכבר לפני ארבעה חודשים הם נחשפו כאן ולא עשו איתן כלום. מה הפלא שנשים ממשיכות להירצח – אם זה היחס, אם זה המסר שאנחנו מקבלות שהחיים של נשים שווים פחות – כמה נשים צריכות למות כדי שהממשלה תיקח את הנושא הזה ברצינות? כמה תמונות מזעזעות של נערות ושל ראשים ערופים הממשלה הזאת עוד צריכה? תודה.

תודה.

בבקשה מהסיוע המשפטי, במשרד המשפטים.

האמת ששותפים איתי כאן לתכנית סנ"ה גם מר אילן שריף ממשרד הרווחה, אולי יש מקום שהוא יספר על תכנית סנ"ה וגם יעלה.

בדיון שהתקיים לפני שבועיים שמענו על התכנית. הובטח לי באופן הכי ברור כששאלתי, האם כל המשפחות ששכלו את יקיריהם במקרה רצח יודעים על התכנית? הוסבר לי איך שהמשטרה מיידעת תיכף את המשפחה, ונותנת להם מספר טלפון שהם יכולים לפנות, ושהם יכולים לקבל את הסיוע המשפטי.

זה לא עובד בצורה כזאת. ברגע שיש מקרה רצח במדינת ישראל, מתכנסת ועדת זכאות שמורכבת מנציג ממשטרת ישראל, נציג ממשרד הרווחה, ויושב ראש שכשיר להיות שופט ממשרד המשפטים. הוועדה מחליטה אם מדובר במקרה רצח, ואם כן, מועברים פרטי המשפחה למנהלת מרכז הסיוע מעמותת אל"ה שהיא עובדת סוציאלית במקצועה.

מנהלת מרכז הסיוע יוצרת קשר עם המשפחה, מגיעה אליה הביתה, מציעה להם סל של טיפולים תמיכתיים, כספיים, נפשיים וסיוע משפטי.

בדרך כלל, התהליך הזה כמה זמן לוקח?

זה מאוד תלוי באישור שאנחנו מקבלים מהוועדה. אני לא יכולה לתת סיוע משפטי אם העובדת הסוציאלית עדיין לא מגיעה למשפחה, והמשפחה מעוניינת בסיוע משפטי.

אחד הסייגים הוא, שלא נותנים אישור כזה אם יש מישהו שהוא חשוד ברצח בעצמו, ואז זה מתעכב. יכול להיות, אני לא רוצה להתייחס למשפחה כזאת או אחרת, זה היה גם במקרה הזה. יכול להיות שהיה איזשהו חשד שבני המשפחה בעצמם מעורבים, ואז זה לוקח יותר זמן עד שמחליטים מיהם נפגעי העבירה שזכאים לקבל את הסיוע.

זה בדיוק הדיון שהיה לפני שבועיים על הצעת החוק שאני הגשתי גם כן וחברת הכנסת חנין זועבי, שתי הצעות חוק בעניין של זכויות נפגעי עבירה, ומי מקבל את הזכויות האלה – על זה נדבר אחר כך. השאלה שלי היא, ואנחנו ראינו את זה בהרבה מקרים, שהנחת היסוד בדרך כלל כאשר אשה נרצחת, אשה ערבייה נרצחת, הנחת היסוד בדרך כלל זה רצח על רקע כבוד המשפחה, ואני יודעת שיש הוראה, אבל בכל זאת השוטרים עדיין לוחצים והתפקוד של המשטרה כאשר החקירות מתמקדות בהתחלה במשפחה, אפשר להבין שזה יוצא מנקודת הנחה כזו, ואז אולי אפשר להבין למה מתעכבים בהגשת הסיוע הזה לפי מה שאמרת.

לפני שבועיים ביקשתי פילוח וסטטיסטיקה בעניין המקרים שאכן קיבלו זכאות.

זה בדרך אליכם, זה הועבר כבר לשרת המשפטים, וזה בדרך אליכם.

בדרך אלינו. לאור הדיון הזה שמתקיים עכשיו, והעובדה שהם לא קיבלו עדיין שום התראה שיש תכנית כזו, המשפחה, ותאמינו לי, אם יש משפחה שצריכה זאת המשפחה הזו. אני מבקשת שתזרזו את התהליך במקרה הספציפי.

יעלה, העמותה אצלך יש לה גם עובדים סוציאליים ערבים?

כן. יש לנו שתי עובדות סוציאליות ערביות, אחת בכפר כנא, פאידה עבדאללה, ובטירה עיאת אבו- - - -

הן עובדות במרכזים שהקמתם.

רציתי לשמוע קצת יותר את המשתתפים השונים פה, לפני שאני מביע את דעתי.

הנתונים הם מזעזעים על-פי כל קנה מידה. באיזשהו מקום כנראה מתהלכת האשה ה-126, היא עוד הולכת, אבל היא לא תהיה פה עוד כמה ימים. עכשיו אנחנו ב-125, אז יש כנראה מישהי שכבר מסומנת, מספרה 126, והיא מחכה, מישהו יהרוג אותה בזמן הקרוב. אנחנו לא נוציא אותה, ולא נושיע אותה כנראה, למרות שיכול להיות שיש כבר אזהרות והכתובת היא כמו שאומרים פה על הקיר או באיזשהו מקום אחר.

רצח נשים הוא לא מכה משמיים, זה לא רעידת אדמה, וזה לא מגיפה, זה נעשה בידי אנשים. אפשר לצפות כנראה את רוב המקרים, זה שונה ממעשי רצח אחרים. אפשר לזהות. יש קריטריונים מוקדמים, את עושה לי לא, ואני אומר לא תמיד, אבל יש כנראה.

אתה יודע למה היא אומר לא, כי אין להם הערכת מסוכנות. אנחנו ביקשנו מספר פעמים לעשות הערכת מסוכנות – אז מה שהוא אומר זה נכון, למה את אומרת לא?

יש מקרים שהם בלתי צפויים.

באופן כללי, מה שאומר חבר הכנסת נחמן שי, זה נכון. יש מקרים שבהם אי אפשר לצפות. ויש מקרים אם הייתה נעשית הצלבת מידע בין כלל הגורמים, היה אפשר - אז יש ויש.

ברור שכל מקרה הוא שונה, אבל יש כנראה איזשהן אינדיקציות מוקדמות, אם זה בא מהמשפחה, אם זה מהמתלוננת עצמה, אם זה בא מהסביבה. זה תלוי במודיעין המשטרתי, ותלוי בעיקר במוטיבציה שרוצים לגלות את זה ולעקור את זה מהשורש כדי שמספר 126 לא יופיע. המשרד שלכם, המשרד לביטחון פנים, עושה תכניות ענק, אני לא מזלזל בהם, ברור שצריך גם טיפול הוליסטי, אבל בסוף זה אנשים, במקרה הזה זה נשים, איך נושיע אותן?

לא רק זה, מחלקי משפחה שקמים בהנחיית המפכ"ל בתוך תחנת המשטרה, מחלקי משפחה שמיועדים לטפל בדיוק בדברים האלה. אלה אנשים שיהיו מיועדים לטפל בדיוק בתופעות האלה שמדברים עליהם לא רק בלוד, או ברמלה, או בנצרת או בטייבה.

אני לא אומר שלא עושים, אבל יש פה כנראה מרוץ בין המשטרה לבין הרוצחים מי יגיע ראשון. אתם מנסים לעקור את התופעה, וצריך לטפל בזה גם תופעות מהשטח, אני לא מזלזל בזה, אבל בסוף צריך לטפל במקרים הקונקרטיים. אני אומר לכם עוד פעם, יש לי תחושה של איזשהו רפיון, איזושהי הקלה – מה לעשות? וכאן נכנסות כל המלים המכובסות האלה שאנחנו שלא רוצים לשמוע אותן יותר על כבוד המשפחה, ועל תרבות מסוימת וכן הלאה. אין דבר כזה, בעיניי זה אותו דם, זה אותו צבע אם הן יהודיות, אם הן ערביות, אם הן עולות, אם הן ותיקות – לא מעניין אותי מאיזה מגזר ומאיזה תחום הן באות, בסוף זה אנשים ונשים.

זה מוכרח להיות גבוה בסולם העדיפויות שלכם, זה מוכרח לקבל דגש. אני מודה לך שאת עושה את זה. צריך לעשות תכנית לא רק להגנת עדים. תכנית להגנת נשים, אני מציע שהמשטרה תעשה תכנית להגנת נשים. תאמיני לי שנשים תבקשה לקבל הגנה בתכנית להגנת נשים, העסק הזה עוד פעם יקפוץ מדרגה אחת קדימה.

שלום, אני אימא לשלושה ילדים, מראשון לציון, אני יושבת ראש בבית-הספר חופית בעיר שלי - - - חברתית.

אני נמצאת כאן היום בימים הסוערים האלה, שיש אלימות כל כך רבה נגד נשים, כי אני באמת לא יכולה לעמוד מהצד ולשתוק. כשהייתי בת 12, חוויתי ניסיון אונס על-ידי חמישה נערים בעיר נורמטיבית בתוך שכונה באור יום. אותה חוויה נוראית בעצם היא זאת שעיצבה אותי, זה משהו שחרוט ונשאר לאורך שנים. מה שאני טוענת שלהוסיף עוד מצלמה ברחוב, זה לא מספיק. גם עוד שוטר זה מצוין וזה לא מספיק, כל הדברים האלה לא ימנעו את הרצח הבא. כאימא, שחשוב לי לחולל שינוי, שאין שום פתרון מלבד חינוך. אני מאמינה בכל ליבי שחינוך לשוויון מינקות ועד כיתה י"ב לעשות את זה חינוך כמגדר לא רק למערכת החינוך ולמורים, אלא גם לערב בזה את ההורים, זה דבר שחשוב מאוד ומשמעותי.

אני חושבת שההורים הם החוליה הכי משמעותית שמחברת בעצם את כל המעגל הזה – חינוך צריך להגיע מבית. אני מאמינה ויודעת שזה אפשרי לעבוד עם הורים. יש לפעול לשילוב שלהם בכל התהליך.

בעיר ראשון לציון, יצא מידע מדהים, שנקרא "הורים לומדים מגדר למען ילדיהם" – זאת יוזמה חדשנית וייחודית שטרם נעשתה כמותה בארץ. במהלך התכנית אנחנו יושבים צוותי ועד ההורים, יחד כדי ללמוד על הילדים שלנו דרך עין מגדרית. אנחנו עושים את זה כדי שנוכל בעצם לצמצם את כל הפעולות של האלימות, את הבריונות ולקדם אמונה עצמית ביכולות שלהם.

אני מזמינה אתכם פה לשקול, ללמוד ולהעמיק את התכנית שקיימת אצלנו, לשכפל אותה ברחבי הארץ כולה, להתייחס אליה כאל תכנית לאומית שבאמת תמנע את הרצח הבא, שאולי תצמצם ותסגור את המרכזים הקיימים. המודל הזה פותח על ידי היועצת לקידום מעמד האשה בעיר שלנו. תודה.

נשמח לקבל מידע על התכנית.

בבקשה, עו"ד צילית יעקבסון.

מעבר לחשיבות של הדיון היום - אלימות חוצה מגזרים, ואלימות קיימת אצל כל שכבות האוכלוסייה מכל הסוגים ודם זה דם, כפי שאמר חבר הכנסת נחמן שי. כמי שמפעילה מקלטים, וכחלק ממקלטים לנשים מוכות, אנחנו מהציבור הדתי והחרדי בכל המקלטים. השבוע הייתי אצל המשפחה של אדל, שנרצחה בטבריה. לא הכרתי, לא מכירה, אבל מתוך כאב גדול והתנצלות, אולי היינו יכולים למנוע את הרצח שלה. השמות האלה אנחנו עכשיו מזועזעים, והתמונות בעיתון הן עדיין חרוטות אצל כולנו. אבל עוד שבועיים, עוד חודש, זה נכנס לסטטיסטיקה. בנובמבר שנה הבאה כאשר ייצאו הדוחות, זה יהיה בתוך הסטטיסטיקה. כמו שאמרו חבריי לפני, זה צריך לעלות לראש סדר העדיפויות שלנו הלאומי, החברתי, זאת לא מכה משמיים. נכון, אי אפשר למנוע מאה אחוז, נכון, יש דברים בלתי צפויים שאי אפשר למנוע. אבל אם נמנע את מי שכן אפשר למנוע, דיינו. ורק הצלבת מידע והרשות – אנחנו אומרים את זה שוב, נכון זה תכניות גבוהות, אבל אם מחלקה ושירות פסיכיאטרי ידבר עם הרווחה, ידבר עם תחנות המשטרה, ידבר עם מקלטים, אם הדברים האלה יועברו, אז יהיה סדר. אני אומרת, אולי ככה נצליח גם להסביר לפעמים לאשה שתבין שהיא נמצאת בתוך מעגל של אלימות ונמצאת בסכנה. אם נעשה את הדברים האלה, אני אומרת, עשינו משהו, ונוכל אולי כולנו לישון ולא לחכות לאשה ה-126 שמסתובבת כאן בינינו.

עם כל הכבוד למה שאמרתם, אבל אף אחד לא דיבר על האקדח שמסתובב חופשי בין הצעירים – איפה המשטרה, מה התפקיד שלה שכל צעיר בן 14 מחזיק אקדח, איך זה מגיע אליו? – אף אחד לא דיבר על אקדחים שיש.

אולי הפעם היאם לא הדגשנו את הנושא הזה, אבל אנחנו תמיד מדברים ומדברות על כל הנושא של הנשק שמסתובב, במיוחד בכפרים וביישובים הערבים.

אנחנו כבר שנים מבקשים מהמשטרה שתיכנס, ותוציא ותאסוף את הנשק הזה ותוציא אותו מתוך היישובים שלנו, במיוחד שמקור שממנו מגיע הנשק הזה, ידוע וחייבים כבר להתחיל לטפל בזה, אין שום סיבה שזה לא התחולל.

אני אולי דיברתי בכעס, ועדיין יש בתוכי הרבה כעס - אבל זה כעס מוצדק, זה כעס בגלל שאנחנו רואים, רואות נשים שמאבדות את החיים שלהם מול העיניים, ואנחנו מרגישות שאולי היה אפשר היה להציל אותן. זה כעס, כי אני יודעת שאפשר לעשות יותר וזה לא נעשה. זה כעס, כי אני יודעת שלפעמים צריך לתת תשובות קונקרטיות, ולא להסתובב סביב הנושא ולדבר. בדיונים על אלימות נגד נשים, אנחנו מדברים על מאמצים מתכללים, ואנחנו מדברים על תכניות גדולות, ואנחנו מדברים על מה תפקידו של מערך החינוך, ומה תפקידו של מערך הרווחה, ומה משרד זה או אחר צריך לעשות.

אבל כאשר יש שלושה מקרי רצח בשבוע אחד, זה מצב של חירום. זה מצב מחייב תשובות מסוג אחר. זה מצב שמחייב היענות בצורה אחרת.

מאוד מקומם לראות שנציגות הרווחה בלוד לא הגיעו היום. מאוד מקומם אותי שראש העיר לוד, שהגיע אתמול להפגנה כדי לדבר עד כמה עבודה טובה הם עושים, אבל לא הגיע היום לבית המחוקקים כדי לדווח מה אכן עושים, וזה לא יעבור בשקט. וזה לא יעבור גם כן שנציגי שירותי בריאות הנפש בטבריה לא הגיעו, למרות שהוזמנו לדיון, והיו אמורים להתייצב פה ולתת תשובות.

אני אבקש את המידע שנתבקש לאורך הישיבה גם מהתכנית שלכם, גם הפילוחים שביקשתי מהמשטרה, וגם המידע שביקשתי מארגון נשים נגד אלימות על השמות של התיקים שאתם לא מצליחים לאתר, שנעלמו, שהמשטרה תיתן לנו דיווח או הפרקליטות איפה עומדים התיקים האלה.

אני מהדיון הזה פונה לראש ממשלת ישראל מר בנימין נתניהו. אני פונה לשר גלעד ארדן, הממונה על ועדת השרים לטיפול באלימות נגד נשים, ואני אומרת, המצב שקרה בשבוע שעבר, היה מחייב התייחסות. אולי לא רואים אישה נרצחת מהמסוק למעלה, כמו שלא רואים פקקים ודברים אחרים, אבל בטח קוראים עיתונים, ובטח ראש הממשלה מתעניין במה שכותבת התקשורת, והוא בטח קרא שנרצחו שלוש נשים במדינה.

הייתי רוצה לשמוע התייחסות גם מראש הממשלה, וגם מהשר גלעד ארדן, בלי שאני אדרוש אותה. שייצאו ויגידו - לא מתקבל על הדעת שביטחון הנשים במדינה הפקר, ואנחנו לוקחים אחריות על המצב, ואנחנו עושים תכנית חירום. תכנית חירום זה לא התכניות הרגילות שנמצאות בכל משרד ומשרד. תכנית חירום אומרת, לפני שמכנסים כל ועדת שרים, מכנסים את ועדת השרים לטיפול באלימות נגד נשים - מחר, היום, לפני יומיים, לפני חודש, מכנסים אותם, ואומרים בואו נבדוק מה נמצא אצלנו על הרשימה, ואיך אפשר לטפל אס.או.אס. נכון שאנחנו רוצים תכניות לטווח ארוך, אבל קודם כל רוצים להציל את הנשים. עד שיגמרו את התכניות לטווח ארוך, אנחנו צריכות להמשיך לספור גופות? אנחנו לא רוצות לספור גופות. אנחנו רוצות שהנשים ירגישו בביטחון, ויגרשו שהן יכולות לפנות לגורמים.

אני יודעת שגם הרווחה ברמה של העובדים בשטח מנסים, ומשתדלים ועושים, ולפעמים הם נמצאים בכוננות 24 ביום, בחלק מהם. אני יודעת שיש גם ביניהם שלא עושים את העבודה שלהם נאמנה כמו בכל מקצוע. אני מעריכה את אלה שעובדים קשה. ואני מעריכה את העבודה שלהם, אבל זה לא מונע מאתנו להצביע על הליקויים, הליקויים שעולים בחיי בני-אדם - זה נשים.

נפנה ונבקש את ההתכנסות המהירה של ועדת השרים, ותכנית, ואני מוקיעה את העובדה שאף שר ואף שרה וגם לא ראש הממשלה, לא שמו לב שבשבוע אחד נרצחו שלוש נשים, ביניהם שתי נשים ערביות.

ארצה לקבל התייחסות ודיווח מלא על טיפול בתלונות של היאם בנושא התייחסות המשטרה, כי זה לא מקרה ראשון שאנחנו שומעים על התייחסות כזו. אני רוצה לראות שהשוטרים שמתייחסים בצורה כזו, מתחילים לשלם מחיר על התייחסות מסוג זה. ארצה לשמוע דיווח קונקרטי על המקרה הספציפי.

אנחנו נפנה גם ונבקש לדעת ולעקוב אחרי ההתפתחויות בחקירות ולראות מה קורה עם המקרים האחרים. מאוד קשה לסיים דיון כזה.

שוב, אנחנו שולחות את תנחומנו למשפחות של הנשים שנרצחו, ומבקשות לשמוע דיווחים על איך יטופלו הלאה המקרים האלה.

תודה לכולם. אני נועלת את הישיבה.

הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:55.