הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 415

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שלישי, י"ט בסיון התשע"ז (13 ביוני 2017), שעה 9:00

מערכת החינוך - מאחדת או מפלגת? - לציון יום האחדות

חברי הוועדה: אמיר אוחנה – מ"מ היו"ר

איתן ברושי

מסעוד גנאים

רחל עזריה

דניאלה פרידמן - מפמ"ר מדעי החברה, משרד החינוך

שושי שפיגל - מפקחת חינוך חברתי מינהל חברה ונוער, משרד החינוך

הדר אליהו - רכזת תחום צעירים, מרכז השלטון המקומי

מיכל מנקס - סמנכ"ל חינוך וחברה, מרכז השלטון המקומי

אילן גאל דור - מנכ"ל עמותת גשר

דניאל גולדמן - יושב ראש עמותת גשר

יעל קמחי - מנהלת ארגונית וחינוכית, גשר

אורה חכם - יו"ר פורום ציבורי למען שוויון הזדמנויות

הודיה טלקר - תלמידה, נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית

אבי פרנקל - אביו של נפתלי פרנקל ז"ל

מירב ישראלי

יהודית גידלי

סיגל גורדון

מערכת החינוך - מאחדת או מפלגת? - לציון יום האחדות

בוקר טוב, אני שמח לפתוח את ישיבת ועדת החינוך בכנסת, אנחנו פותחים את הדיון המיוחד הזה שהוא במסגרת יום האחדות בכנסת. לא רק מערכת החינוך אלא בכלל החברה הישראלית היא חברה מגוונת שכוללת זרמים רבים שונים, לעיתים לצערנו מקוטבים אלה לאלה וזה אתגר לנו כחברה ולנו כמערכת חינוך איך אנחנו מגשרים על הפערים הללו ולכן נשמע גם את עמותת גשר, גם את הגורמים הממשלתיים, אבל נפתח ברשותכם במר פרנקל שנמצא כאן. בכלל, הורי שלושת הנערים – גיל-עד שער ז"ל, נפתלי פרנקל ז"ל ואייל יפרח ז"ל – מלווים אותנו ביום הזה, גם בשנה שעברה. אנחנו משתתפים בצערכם ורוצים לשמוע, האם מהצער הזה אתם מפיקים תובנות שיכולות לסייע לנו כחברה לראות איך אנחנו ממשיכים יחד - כל החברה הישראלית - קדימה. מר פרנקל הבמה שלך.

בוקר טוב, אני מקווה שבדברים שלי אני אצליח לענות על רוב השאלות אם לא כולן. אני רוצה לברך ולהודות על קיום היום הזה, זה לא דבר מובן מאליו, יש כל כך הרבה אירועים בארץ שלנו, כל כך הרבה דברים ואנחנו מציינים את הדבר הזה. זאת הזדמנות של כולנו לבוא ולפעול לטובת כולנו, כל האנשים שחיים פה במדינה הזאת, לטובת הציבור. האם זה עוזר? אם נצליח לעשות משהו כמו שאנחנו מנסים לעשות בשנים האחרונות, גם זאת במה חשובה ביותר כדי לקדם דברים.

בחצי משפט אדבר, ציינו את יום האחדות מבחינתנו בשבוע שעבר, היינו בטקס בבית הנשיא, היו לנו זוכים שזכו בפרסי ירושלים לאחדות ישראל. אפשר לומר, שהשנה אנחנו מתחילים להרגיש את הניצנים שעולים מהשטח. אנחנו מנסים כך מלמעלה לתת את הצד שלנו אבל אם זה לא יבוא מלמטה, מתוך האנשים עצמם, זה לא יהיה, זה לא דברים שבאים רק מלמעלה, הם חייבים לבוא מלמטה. אני אתן דוגמה אישית שלי, ממה שאני חוויתי. אחת הזוכות שלנו היתה קהילת הדר בחיפה. שכונה שהיתה שכונה טובה, ירדה, היתה במקום לא טוב. כל האנשים שחיים שם החליטו שהם יתאגדו בעצמם, תחת העירייה, אבל יתאגדו בעצמם כל האנשים שחיים שם מכל הזרמים וירימו את השכונה - והם הצליחו. בלילה לפני שנתנו את הפרס הם עשו מסיבת רחוב – זה היה ביום שלישי שעבר בלילה – ונסענו לשם, רחלי ואני. לשבת ברחוב בחיפה עם סוגי המוסיקה השונים ולראות את כל האנשים, מגוון כל כך נרחב של אנשים ולראות את כולם יחד חוגגים את הדבר הזה, אתה מרגיש שזה הדבר האמתי. זאת אומרת, אנחנו יכולים לשבת פה, לדבר ולהכווין אבל בסופו של דבר זה שם, שם הדברים נעשים. אז זה מהזווית האישית שלי.

לפני שלוש שנים הרגשנו שכולנו היינו יחד, היתה ערבות הדדית, קשה לתאר אותה אבל כל מי שהיה שם יודע לחוות אותה. לא פשוט לפצח את המילה הזאת מה זה בדיוק הדבר הזה ואחת הדרכים לפצח אותה היא לדבר על דרך. להגיד, אחדות זה לא אחדות, כל אחד עם הדעה שלו אבל אנחנו בדרך צריכים לכבד אחד את השני, צריכים לדבר בשפה נורמאלית.

היום, במקום הזה שעוסקים בחינוך ובליבה של הדברים אני רוצה לדבר על פן קצת אחר של הדבר הזה. שנאה בדרך כלל נובעת מפחד. אם אני מפחד ממישהו כי הוא מאיים עלי, כי הוא מאיים עלי פיזית, אישית, אינטלקטואלית, אני מפחד ממנו וכתוצאה מזה אני שונא אותו ושנאה היא כמובן ההפך הגדול מאחדות. בחברה הישראלית הקיטובים הגדולים שלנו נובעים מאידיאולוגיות שונות, מדיניות, דתיות, לפעמים גם עדתיות. אני חושב שפה בדיוק נכנס הנושא של החינוך. ככל שכל אחד ואחד מאתנו למד, חקר, התחנך והעמדות שלו ברורות לו והוא שלם עם מה שהוא, אין לו מה לפחד מהאחרים. העמדות של האחר לא מאיימות עלי, אני יודע מה יש לי, אני יכול לשמוע את כולם ואני לא צריך לפחד ממנו, אני לא צריך לפחד ממנו ואני לא צריך להתעמת אתו. לא בכדי שאנשים שעמדתם סדורה, גם פה בבית הזה, הם לא נגררים לוויכוחים אישיים, הם לא מפחדים מדעות ועמדות אחרות כי זה לא מאיים עליהם. כדי שאנחנו נגדל אנשים כאלה אנחנו נדרשים לחנך את הילדים שלנו לחינוך מעמיק ובירור יסודי של דברים, אני לא אומר לאיזה כיוון, כל אחד לכיוון שלו, אני בכלל לא מתייחס לתוכן אבל אני מתייחס לצורה. אנחנו לא יכולים לדבר על הדברים מלמעלה וללמוד כל דבר ולהגיד הכול נכון. יש משהו שצריך ללמוד אותו וללמוד אותו בצורה יסודית, כרגע זה לא משנה, כל אחד מה שמעניין אותו. כשאנחנו יודעים וחיים בעמדה שלנו ובמקום שלנו, אנחנו לא מאוימים מאחרים, יכול להיות שזאת עוד דרך לבוא ולפעול לטובת הדבר הזה. תודה.

תודה רבה לך. אנחנו נשמע עכשיו את משרד החינוך ולאחר מכן נעשה ריץ' רץ' של חברי כנסת ודוברים מהקהל כי אני יודע שחברי כנסת רוצים להיות בוועדות נוספות בעת הזה. שושי בבקשה.

בוקר טוב לכולם, שמי שושי שפיגל ואני מפקחת ארצית חינוך חברתי קהילתי במינהל חברה ונוער במשרד החינוך. לצדי יושבת דניאלה פרידמן, מנהלת המטה לחיים משותפים. קודם כל, יום האחדות זה יום מאוד משמעותי, אנחנו לא מדברים רק על יום של אחדות אלא אנחנו מדברים על לחנך לחיים של אחדות וזה בעצם מה שנקרא משימה ביטחונית חברתית לאומית. משרד החינוך מרכז מספר מאמצים ליעד הזה בזירות שונות, גם בזירת החינוך הפורמאלית וגם בזירות החינוך הבלתי פורמליות.

מה זה אחדות לפי דעתכם?

כשאנחנו מדברים על אחדות, גם המילה יחד וגם המילה לחוד נמצאות שם במהות, שבעצם כל אחד ואחד יכול ליצור לעצמו את הזהות שלו, את החיבור שהוא רוצה ליצור, את ה"אני מאמין" שלו אל מול המקום שממנו הוא בא וצמח ממנו.

איך יש אחדות? אדוני היושב ראש, אתמול בנט הופיע בוועידת השלום ולא היתה שום אחדות, גם לא יכולה להיות אחדות, אפילו היתה שם התבטאות קיצונית, אמירות שצריך לגנות אותן.

כלפיו.

כלפיו. כשבנט אומר, שעדיף ירושלים השלמה מאשר הסדר מדיני, איזה אחדות יכולה להיות? ואני לא שולל את הוויכוח אבל לכן אני שואל מה זאת בדיוק אחדות פה בדיון הזה? שר החינוך מוביל אחדות?

חבר הכנסת ברושי, אני אנסה רגע להגיד - אתם מוזמנים ברשות הדיבור שלכם גם לסתור את מה שאני אומר, אם אתם חושבים אחרת - כשאנחנו מדברים על אחדות, זה היכולת לפעול יחד למען הערכים המשותפים שבכל זאת יש לכולנו. יש הרבה הבדלים ויש הרבה חילוקי דעות, אבל יש בבסיס האנושי שלנו כבני אדם ושלנו כאזרחים במדינת ישראל כן דברים משותפים שאנחנו יכולים לעבוד עליהם. אם אני לא טועה, זה הרעיון כשאנחנו מדברים על אחדות.

עשרת הדיברות חשובות לכולנו, אבל לא בשביל זה התכנסנו.

אנחנו לא התכנסנו כדי ליישב את הסוגיה של שתי מדינות לשני עמים, לשם כך לא התכנסנו, זה לא ייקרה.

לכן שאלתי מה זה בדיוק אחדות? כבד את אביך ואת אמך זה אחדות. מה בדיוק האחדות? שאתם עוד עוסקים בזה במשרד החינוך? בטח יש לזה שעות בבית הספר.

ברוח לדבר על חוויה של לכידות שמובילה כמובן לערבות הדדית, למעורבות חברתית, בעצם יש לנו כמה פלטפורמות במשרד החינוך שאנחנו עובדים על הנושא הזה, גם באמצעות תקנה תקציבית שנקראת תקנת מפגשים בחברה הישראלית שמתקצבת היום 13 גופים שונים: ערבים, יהודים, חילונים, דתיים ונותנת מענה מאוד משמעותי בתוך בתי הספר. יש לנו מיזמים משותפים עם בית הנשיא, מיזם שנקרא "תקווה ישראלית". תנועות הנוער, ארגוני הנוער, מכינות קדם צבאיות, כל הגופים האלה מאוד מחויבים לנושא הזה.

כמה משרד החינוך משקיע בזה וכמה התלמידים מעורבים או איזה שיעור של התלמידים מעורבים, 50%-70% או 20%?

אני יכולה לתת לכם נתונים מאוד מדויקים. בתקנה התקציבים יש לנו מספר של 33,167 תלמידים, שבאמצעות גופים מקבלים את אותה התמיכה של תהליך חינוכי.

מתוך כמה תלמידים?

כן, מה השיעור אחוזית?

בחינוך העל יסודי אנחנו מדברים על כיתות ז' עד י"ב על - - -

אם את לא יודעת זה בסדר להגיד שאת לא יודעת, זה גם בסדר. 33,000 תלמידים מעורבים בפעילות שדיברת עליה עכשיו, זה מה שאמרת?

לא מדויק. כשאנחנו מדברים על 33,000 תלמידים אנחנו מדברים על 33,000 תלמידים בבית הספר היסודי והעל היסודי, שבעצם מעורבים בתהליכים שמתוקצבים על ידי משרד החינוך.

מאה אחוז. איזה שיעור זה מבין התלמידים ביסודי והעל יסודי?

אנחנו יכולים לדבר על כ-20,000 תלמידים שנפגשים במסגרת של - - -

מתוך פחות או יותר של 2 מיליון תלמידים במערכת החינוך היסודי והעל יסודי? זה השיעור.

יכול להיות.

רגע, שנייה, וזה וולונטרי, זאת אומרת, מי שרוצה פונה, מגיש לפי איזשהו קול קורא. זה בדרך כלל בתי הספר או המקומות שבהם הערכים האלה נמצאים בדרך כזאת או אחרת ודווקא המקומות שבהם החברה הישראלית מאוד מפוצלת ומפולגת, מדברת פחות בשיח של אחדות, הסיכוי שהם יהיו בתוך התכניות האלה קטן יותר.

אני רוצה להגיד משהו שחשוב לציין אותו. כשאנחנו מדברים על חינוך לערכים, הנושא של סובלנות והנושא של קבלת האחר הוא בבסיס העבודה החינוכית הערכית של מוסדות החינוך, הן באמצעות שעת המחנך והן באמצעות כל המעטפת החברתית קהילתית, המעורבות החברתית של בתי הספר והתלמיד גדל במערכת החינוך מגן הילדים עד ליסודי ועד לעל יסודי.

אוקי, אז מה מיוחד בתכנית הזאת שאת מדברת עליה?

אני אומרת, גם סביב ימי לוח השנה, הנה, ציינו את יום האחדות, אני יכולה לספר לכם שבשבוע האחרון היו מיזמים חינוכיים מאוד מרגשים אל תוך בתי הספר. הנפקנו ערכה חינוכית שהגיעה למוסדות החינוך.

כמה מיזמים כאלה היו?

משרד החינוך מחולק למחוזות, בכל מחוז ראינו מאות פעילויות תוך בית ספריות שהעלו על נס את הנושא של יום האחדות.

מאות.

לגמרי, מאות. עשייה מאוד מרשימה היתה בתוך בתי הספר. שוב, אנחנו צריכים לזכור, שבהקשר הזה יום האחדות הוא מיזם חשוב, הוא עדיין לא יום לוח רשמי של המדינה והלוואי ונגיע לכך שהוא יהיה יום לוח משמעותי בתוך מערכת החינוך. אבל אני רוצה להגיד, ציר העבודה אל מול קבלת השונה נמצא גם בתוך ההכשרות של בעלי התפקידים שלנו בחינוך החברתי ערכי. היום אין עשייה חינוכית ערכית שלא מחנכת ליעד הזה. כולנו קראנו את דוח מבקר המדינה, אנחנו קוראים את דוח מניעת גזענות ואנחנו מרכזים מאמצים אל מול בעלי התפקידים שלנו, אל מול ההכשרות בתוך מערכת החינוך כדי לפרוץ את הדרך לעניין הזה, גם דרך הרשויות המקומיות, גם דרך מחלקות הנוער, גם דרך מחלקות החינוך - נמצאים כאן נציגים של השלטון המקומי שאנחנו עובדים אתם בשיתוף פעולה והם בטח ירצו להגיד את מה שיש להם להגיד על זה - וגם דרך הנוער בעצמו באמצעות המון מסגרות חינוכיות שהן משולבות, רב מגזריות.

אבל את מדברת על פעולות מיוחדות שאתם עושים בנושא האחדות. דיברת על 33,000 תלמידים. אני רוצה לשמוע על זה יותר, אל"ף, כמה תקציבים מושקעים בזה? בי"ת, למה למרות שאנחנו מדברים על 2 מיליון פחות או יותר, יסודי ועל יסודי, זה מגיע רק ל-33,000 ולא מתפרס רחב יותר. האם זה מסיבות תקציביות, מסיבות שמנהלי בתי ספר לא מעוניינים לשלב או מסיבות אחרות? ומה מהות הפעילויות הללו, מה מייחד אותן מכל הדברים שאתם עושים בשגרה שדיברת עליהן כרגע?

קודם כל חשוב להדגיש, כמו שאמרתי, מבחינת ליבת העשייה החינוכית, היא נוגעת לעניין הזה, זה לא קשור לתקציב כזה או אחר, זה קשור ל-די.אן.אי של מערכת החינוך שעובדת היום ומחנכת לערך הזה. זה נושא אחד. נושא שני שחשוב וגם נמצא בתכנית האסטרטגית של משרד החינוך, כל מנהל בית ספר קיבל עכשיו מארז שנקרא מארז מתנה והיעד הזה שנקרא החלה וקבלת השונה וכשירות רב תרבותית, הוא נמצא כחלק מהתכנית האסטרטגית, כיעד על בתוך מערכת החינוך, מה שנקרא "מטרה 2" חינוך ערכי בתוך מערכת החינוך. היעד הזה נמצא שם ונוכח שם.

היעד הזה הוא מדיד? אפשר למדוד האם מנהל בית ספר עומד בזה, לא עומד בזה?

אפשר.

יש אוכלוסיות שלא משתפות פעולה, שיש להן ציונים נמוכים בעניין הזה? אם כן, איזה ולמה ומה עושים עם זה?

בעצם שתי דרכים למדידה מעמיקה יותר של כל ההיבטים שקשורים לקידום של סובלנות והחלת האחר באים לידי ביטוי במיצ"ב שמבטא את האקלים, את העמדות, את המאמצים של המורים.

מה זה אומר עמדות? מה יש במיצ"ב שקשור לעמדות ביחס לכלל החברה הישראלית?

הוא בודק את העמדות - - -

הוא בודק את האקלים הבית ספרי ואת חוויות האלימות - - -

הוא בודק את האקלים הבית ספרי כאשר הוא בודק האם בתוך בית הספר יש גישה סובלנית ומחילה.

אנחנו לא מדברים על החוויה של ילד בבית הספר, שזה מה שהמיצ"ב בודק.

לא רק. הוא בודק גם את המורים והוא בודק גם את העשייה - - -

אנחנו פה מדברים על איך אנחנו מייצרים שותפות בין כלל המגזרים בחברה הישראלית. אני הייתי אחראית מערכת החינוך בעיריית ירושלים, הייתי סגנית ראש עיר, אני לא מכירה שבמיצ"ב יש משהו שמסייע לנו בתחום הזה אבל אני אשמח מאוד שתאירי את עיני.

אני בטוחה שאת יודעת, שדווקא בירושלים יש היום מעל 60 בתי ספר שנכנסים לתוך הלימוד המשותף - - -

אני יודעת, אני הובלתי את זה, אין בעיה.

את חייבת לתת לי לדבר.

אין בעיה אבל שתענה על השאלה. שאלתי שאלה ואת עונה ב - - -

בשבוע שעבר ישבתי גם עם השדולה ואחד הדברים שאני מקווה שנעשה בתהליכים האלה, לפחות לשמוע אחד את השני בשיח.

אני מצטערת, אני לא מוכנה. תעני על השאלה. אל תסבירי לי מה בסגנון השיח שלי. שאלתי שאלה, תעני.

אני לא תוקפת את סגנון השיח שלך, אני רק מבקשת שתתני לנו את האפשרות להשלים את התמונה. אם התמונה עדיין לא נראית לך, את בהחלט יכולה להגיד.

אנא השיבי לשאלה.

כאמור, יש כאן שני היבטים שבשניהם יש היום שיפור. מערכת החינוך, ברגע שהיא הציבה בתוך התכנית האסטרטגית שלה את הנושא של קידום סובלנות, היא קודם כל הצהירה הצהרה שבאה ואומרת לכל המערכת: אנחנו מצפים מכם שבכל החלק של העשייה החינוכית אתם לא תעבדו רק על הישגים, לא תעבדו רק על קידום של תחומי דת, אלא תקדמו את הנושאים הללו. שני המדדים שמאפשרים לנו לראות את הדברים היום, אל"ף, המיצ"ב שבעצם מציג לנו מה קורה בבתי הספר וזה איזשהו מדד עבור בית הספר שמאפשר לו עכשיו לבוא ולהגיד, אני פה לא טוב, פה אני צריך לשפר את עצמי, בואו נראה איך אני עושה את זה. והדבר השני, התמונה החינוכית שפורסמה לראשונה בקיץ האחרון ובעצם מציגה מה קורה בבתי הספר על מדדים שונים שאחד מהם זה בהחלט הנושא של סובלנות.

אני רוצה לומר משהו בנושא של אחדות. אחדות זה לא רק דרישה הפגשה בין בתי ספר. אני חושבת שאם אנחנו רוצים לעשות תהליך שהוא תהליך עמוק, אנחנו צריכים לעשות אותו במכלול של תהליכים. אחד מהם – ושושי הזכירה אותו קודם – זה קודם כל ציבור אנשי החינוך, זה מנהלים וזה מפקחים, מורים וגננות, שאתם אנחנו עובדים היום על הנושאים הללו בפיתוח מקצועי. זה אומר, שאנחנו מקצים שעות לבתי ספר שמעוניינים לקדם את הנושא הזה באופן יותר מעמיק. זה אומר, שושי את הזכרת הכול, התקווה הישראלית, שוב, זה פלטפורמה שאומנם באה מבית הנשיא אבל היא בעצם באה להפגיש. הנושא של הפגשה, אתה לא יכול לבוא ולהפגיש ילדים לפני שעשית פעילות של הכנה. אנחנו לא יכולים סתם לבוא לשים אותם ולהגיד בואו, עשינו איזה סדנה ותלכו הביתה כי עכשיו עשינו אחדות. כי אם זה המקום, אני לא בטוחה שמערכת החינוך אפילו צריכה להיות בו, אפשר לעשות את זה בכל מיני צורות אחרות.

אנחנו רוצים לעשות תהליכים מעמיקים, אני חושבת שמערכת החינוך הגדירה לעצמה את זה כמטרה. להגיד שהכול טוב, שכל התלמידים משתתפים, אני לא רואה את זה ככה. אבל יש כאן המון המון עשייה שנעשתה במהלך השנתיים האחרונות שמתקדמת בכיוון הזה.

האם את יכולה למקד אותנו אם יש אוכלוסיות שלא משתתפות באופן עקבי, ומה אנחנו עושים עם זה?

באופן עקרוני כשאנחנו בשיח שלנו מחלקים את בתי הספר, אנחנו יודעים שיש לנו מה שאנחנו קוראים להם "המשוכנעים", אלה שזה בדי.אן.אי שלהם הם רצים, הם הולכים. היום אנחנו מנסים לעבוד דווקא כדי לקדם כל בית ספר מהמקום שלו. זה אומר, לנסות לאפיין את בתי הספר כי יש בתי ספר שהסביבה – רציתי לפתוח באיזשהו סיפור שלא היה קשור בכלל לאחדות ולמפגשים בין קבוצות. כשהבן שלי הגיע לבית הספר בפעם הראשונה באו אלי כל ההורים שהיו אתו בגן והדבר הראשון שהם אמרו, צריך לדאוג ש-ש' לא יהיה בכיתה שלהם כי אם ש' שהוא ילד היפראקטיבי יהיה בכיתה שלהם, הלך עליהם. ש' ישב עד סוף חטיבת הביניים ליד הבן שלי. ש' שמר על הבן שלי - מה שנקרא הוא ילד קצת חנון או ילד כאפות - ובעצם עזר לו. אני מספרת את הסיפור הזה כי אני רוצה להגיד, שבתי הספר לא פועלים בחלל ריק, הם לא פועלים בוואקום, הם פועלים בתוך סביבה שחלקה לאו דווקא רוצה לבוא ולקדם את האג'נדות השונות שקיימות או שמערכת החינוך והחברה רוצה להנחיל. אנחנו יכולים לדבר בסיסמאות אבל צריכים ליצור את השינוי גם בסביבה.

ואתם כמשרד חינוך שמתקצב את אותם בתי ספר, איך אתם מטפלים בבית ספר סרבן, אם אתם מגדירים את הנושא הזה כיעד?

היום אנחנו עובדים יחד עם בית הנשיא, המשרד ובית הנשיא עובדים על יצירה של סוג תו תקן שיאפשר לבית הספר לבדוק את עצמו ולראות איפה הוא נמצא כדי לדעת איך להתקדם. שם אנחנו צריכים להתחיל. אלה הסרבנים שאתה קורא להם או אלה שנמצאים באמצע, לא כולם יגיעו בהכרח לנקודת הסוף, אבל אם נתחיל לאט לאט לקדם את בתי הספר הללו לכיוון הזה אנחנו נהיה בצד הנכון. וזה אומר שכולנו כחברה חייבים להתגייס. זה לא רק כסף שנותנים, זה הרבה מעבר, זה אמירה, זה הכבוד ההדדי. שאלת קודם מה זה אחדות? אחדות זה בין היתר לדעת לכבד אחד את השני על תרבותו.

צריך להסתכל ליעד הזה בענווה כי הוא באמת אתגר הדור, עכשיו 70 למדינה והוא האתגר שלנו, אני חושבת שזה האתגר היום, זה הציונות של החברה הישראלית היום, להעביר את היעד הזה שנקרא לכידות חברתית, זה האתגר הציוני בשנת ה-70 למדינה. יש בו הרבה חסמים הסתגלותיים עם אוכלוסיות מסוימות, עם חיבורים מסוימים. אנחנו יכולים לספר לכם, שאנשי השטח שלנו עובדים על הרעיון הזה ועל הביצוע שלו הרבה מאוד, זו משימת חיים שלנו ואנחנו צריכים את העזרה של כולם, ככל שיהיו יותר שותפים לרעיון נצליח להגיע להרבה יותר אוכלוסיות קצה בהקשר הזה.

לפני כמה שנים פניתי למשרד החינוך ובעצם התחלתי לגלגל את הרעיון – שזה היה מאוד רלוונטי בירושלים – כי הרבה מאוד הורים, העניין הזה שהם צריכים לבחור לאיזה מסלול הילדים שלהם צריכים להגיע בכיתה א' היתה להם קצת מוזרה והיה לנו עוד אתגר, שבירושלים יש שינויים דמוגרפיים מאוד דחופים וגם הזדקנות של שכונות. הרבה פעמים אחד הפתרונות שעלו מהשטח, האפשרות ללמוד ביחד, למה בעצם להחזיק שני בתי ספר נפרדים, למה לסגור בית ספר אחד על חשבון בית ספר אחר? ואחד הדברים שהופתעתי - אז זה נתפס ואני חושבת שזה עדיין רלוונטי היום – מן פתרון לקבוצת הורים שמעוניינת בזה או באיזה שהיא סיטואציית קצה היום כשמתכננים שכונה, ברור שצריך בית ספר ממלכתי ובית ספר ממלכתי דתי. אני חושבת שאחד השינויים שצריכים לקרות, לפחות בהגדרה, או שנגדיר שצריך בית ספר ממלכתי, ממלכתי דתי ומשלב, או שנגדיר שקודם כל בודקים את האופציה לבית ספר משלב. אם לא, אז הולכים על ממלכתי וממלכתי דתי. אבל השיטה שלפיה בעצם אנחנו מחייבים הורים לילדים בני שש, ילדים בני שש, ההבנה שלהם את ההפרדות, אנחנו נוטעים אותה בהם. הם בכלל לא חיים את החוויה הזאת של הפרדות, הם משחקים ביחד. ברוב הערים משחקים יחד אחה"צ בגינה ליד הבית ואף אחד בכלל לא מתעסק בזה. הם יכולים מהר מאוד להבין את המורכבות הזאת כמו החוויה של להבין את ההבחנה בין המגדר. זאת אומרת, זה מסוג הדברים שהם יכולים ללמוד תוך כדי ואנחנו ממש לא צריכים לעשות את ההבחנה.

יותר מזה, האתגר הכי גדול של הדור שלנו היום, לייצר את השותפות בין המגזרים בחברה הישראלית, זה האתגר. היה דור שהיה צריך להקים מדינה, דור שהיה צריך להילחם במלחמות, עכשיו זה האתגר שעומד בפנינו ואני חושבת שמערכת החינוך היא המקום המרכזי שבו זה צריך לקרות. אני חושבת שהתקדמנו מאז. זה שאתם אומרים שזו אחת המטרות של משרד החינוך, זה מצוין, אבל הדרך להטמיע את זה זה פשוט לשנות את כל הגישה. לא לקחת את השיטה שאומרת, יש עצמאי מוכר שאינו רשמי, ממלכתי דתי תורני, ממלכתי דתי, ממלכתי, מגזר ערבי ועוד כל מיני - - -

זה החוק במדינה.

אם התגובה שלך שזה החוק במדינה, החוק של הזרמים, אז אנחנו בעצם מייצרים את הפער הזה ומייצרים את המתח הזה. במקום שמשרד החינוך ומדינת ישראל, אנחנו נוביל, במקום להבין שגם חורבן בית ראשון, גם חורבן בית שני היה בגלל פערים מעמדיים ובגלל פערי תרבות ובגלל תחושה שכל מגזר צודק בו יודע בדיוק מה ייקרה ושיישרף המועדון, לא יכול להיות שאנחנו נעשה שוב את אותה טעות.

זה הכיוון שצריך ללכת אליו וגם אם אנחנו עוד לא שם אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מייצרים את המהלך הזה. אני חושבת שיום האחדות, אחת הסיבות שהיום הזה קיים זה כדי לפתוח את הנושא לדיון ואתם גם לא צריכים לענות, אנחנו לא מצפים שבשנתיים או בעשר שנים ייקרה התהליך הגדול שצריך לקרות בדור הזה אבל אני חושבת שלשם אנחנו צריכים ללכת. בעיני זה יעד אסטרטגי. אנחנו גם רואים שזה מגיע מהשטח. המכינות הקדם צבאיות שקמו אחרי רצח רבין, שהיה אירוע נוראי ומכונן בהקשר הזה כי הוא הבהיר שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הכעס בין הקבוצות ואנחנו בסופו של דבר נשלם את המחירים - המכינות האלה, הבוגרים שלהם יש להם כבר ילדים והאוכלוסייה הזאת רק תלך ותתעצם עם השנים. זו אוכלוסייה שאני חושבת שהיא מתווה את הכיוון של החברה הישראלית. בסופו של דבר, ההבחנה בין חילונים ודתיים, בטח בכיתות הנמוכות היא מאוד מאוד צרה, לדעתי אפשר לפחות להציע אופציה להורים ולא לחכות שההורים יציעו את האופציה ואז לפעמים לאפשר ולפעמים לא, תלוי במצב המבנים, תלוי אם יש הסכמה בין שני בתי הספר. הובלתי את המהלך עם ממ"ד אריאל בגילה ואת המהלך שלא הצליח בקטמון ח' ט' בניסיון כן לעשות שם את בית הספר משלב. לא יכול להיות שבסופו של דבר זה נופל על זה בלי שאנחנו מגדירים את זה כיעד אסטרטגי.

אני חושבת שהחלטה שבשכונות חדשות שמוקמות נחליט על שלושה בתי ספר, אני מעדיפה להציע כאופציה את בית הספר המשלב ורק אם לא מסכימים אז הולכים על שני הזרמים, שהיום על פי חוק זה קיים. אני מתנצלת, אני צריכה ללכת לוועדה אחרת, אבל אני חושבת שזה שיח מאוד חשוב ואני גם מציעה שתפתחו את זה כאופציה לחשוב על זה.

תודה לחברת הכנסת עזריה. מיד לאחר מנכ"ל גשר אילן דור ידבר חבר הכנסת איתן ברושי.

אני רוצה להמשיך מהנקודה שרחל סיימה, חבל שאת נאלצת לעזוב. אנחנו מתייחסים למצב הנתון שיש חלוקה במערכת החינוך בין הזרמים. יכול להיות שזאת שאיפה מאוד יפה החינוך המשלב, זה משהו שמתפתח, אבל בפועל מבחינה כמותית הוא קטן מאוד ולכן אני מתייחס לזה כעובדה. היום ילד בכיתה א', הוא נכנס לאחד המסלולים והוא ילך כך 12 שנה והוא לא יפגוש את האחר, אם הוא בממלכתי, בממלכתי דתי, ודאי אם הוא בחרדי, החינוך העצמאי או החינוך הערבי, הוא הולך במסלול מקביל. ועכשיו השאלה, מה המערכת עושה כדי לתקן את זה?

אפשרות אחת, כמו שחברת הכנסת עזריה אומרת, בוא נבטל את ההפרדה הזאת ונעשה חינוך משלב. זה יכול להיות טוב, אני לא רואה את זה קורה בשנים הקרובות. לכן משרד החינוך אמר כן. יש תקנה שנקראת תקנת מפגשים. ואומר, בוא ניקח תלמידים לאורך המסלול שלהם, במקום שייבנו סטריאוטיפים על האחר ויגידו שהחרדים הם כאלה והחילונים הם עגלה ריקה וכל מיני סטיגמות שכאלה, בואו ניצור מפגשים, בואו ניזום אותם. משרד החינוך נותן לזה קצת למעלה ממיליון שקל ובגלל זה מתוך 2 מיליון תלמידים נחשפים לזה 30,000. מתחלקים בזה 13 גופים, משהו שהוא לא הגיוני. אם שמים את זה כיעד ברמה האסטרטגית, שמים את הכסף איפה שהאסטרטגיה נמצאת, זה צריך להיות פי עשרה, אם לא יותר מזה.

נניח שהאמצעים התקציביים יימצאו, אתה בטוח למשל שבחברה הישראלית יסכימו למפגשים כאלה?

אני אגיד קודם לגבי הכן ואז לגבי הלא. כל מי שנפגש עם האחר עובר תהליך משמעותי. ברגע שאתה נמצא אתו, עובר איזה שהיא סדנה, קצרה או ארוכה, ככל שהיא ארוכה יותר ודאי שהיא משמעותית יותר, אתה לומד על האחר, אתה יכול להחיל אותו, אפשר להשתמש במילה אחדות אבל היא מילה - - -

בוא נתחיל בהכרה.

נכון, כדי להכיר, כדי לדבר, כדי לכבד וגם כדי לפעול ביחד. אז אני אומר, אם מתוך 2 מיליון בשנים הקרובות נצליח להגיע לחצי ממערכת החינוך, לשליש – הרי אנחנו מגיעים למספרים זעומים. מגיע קרדיט למשרד החינוך בעניין הזה וזה בעניין של החינוך הלא פורמאלי, זאת אומרת, המכינות הקדם צבאיות, המתנ"סים, תנועות הנוער, גם הם חלק מהמעטפת של משרד החינוך, שם נמצאים כבר כמה צעדים קדימה ואת זה צריך להמשיך לחזק ולפתח.

היות ושאלת על כסף, הכסף הוא קטן, הוא זניח, הוא לא משמעותי, אני לא מבין למה וחייבים לשנות את זה.

המגזר השלישי – חלק גדול מהפעילות נעשית בתחום הזה על ידי המגזר השלישי. משרד החינוך בפרט והמדינה בכלל משתמשים בעמותות כדי להפעיל תכניות. אבל כדי להפעיל את התכניות צריך לתת כסף. מה שקורה בסופו של דבר, כדי להפעיל את התכניות האלה, אותן עמותות הולכות לגייס כסף מנדיבים בארץ ובחו"ל כדי לעשות את הפעילות שמדינת ישראל צריכה להוביל.

האם משרד החינוך ניצל את התקציב שהוקצה לצורך העניין הזה? האם ניצלתם את מה שהוקצה לכם?

3.5 מיליוני שקלים.

אוקי, 3.5 מיליוני שקלים, והאם הם נוצלו?

כן, נוצל במלואו. וחוץ מזה יש לנו עבודה עם הארגונים, שגם עמותת גשר מגיעה למפגשים לעבודה משותפת עם העמותות.

האם יש דרישה? יש גופים שביקשו ולא היה כסף ולא עשו את זה, זה קיים?

חשוב לציין, כשעובדים במתווה של תקנה תקציבית, ככל שיהיו יותר גופים פעילים, היקף הפעילות יגדל, הצמא גדול מאוד. בתקנת מפגשים יש 1.5 מיליון שקלים, ובמטה לחיים משותפים עוד 2 מיליון שקלים. יש צמא גדול ורצון גדול מאוד.

אז אני יכול להגיד, שגשר, זה מה שהיא עושה כל הזמן. זו המשימה.

מפגשים.

מפגשים.

חרדים, חילונים, יהודים, ערבים?

אנחנו בתוך המגזר היהודי.

יש גוף כזה כמו גשר שפועל להפגשה בין יהודים לערבים?

בוודאי, הוא גם בתקנה הזאת.

הם נמצאים פה גם? נמצאים פה.

בוודאי שיש, אך אנחנו ההתמחות שלנו היא בתוך המגזר היהודי, אבל יש גם מפגשים ליהודים וערבים. אני יכול לתת דוגמה, מה שאנחנו עושים זה מה שהמדינה רוצה שאנחנו נעשה ומתוך התקציב - - -

היא לא רוצה כל כך הרבה לפי התקציב.

נכון. אני אומר, רוב רובו של התקציב שלנו הוא לא מהמדינה, זה באחוזים קטנים.

גם יום האחדות, כמו ששושי אמרה לפני כן, צריך להיות יום שהוא ממלכתי ולא רק יוזמה אזרחית. זה שמתקיים פה דיון היום בכנסת ויום האחדות בכנסת זה מדהים, אני חושב שההשראה של המשפחות וכל מה שקורה היום בחברה זה מלמטה למעלה. חייבת להיות גם כן קריאה מכאן, מהממלכה, מהכנסת, כדי לקדם את הפעילות הזאת.

אדוני היושב ראש, חברי הכנסת, לא הייתי בפתיחה, יכול להיות שהיתה פה הצגה של הגופים, אבל יש לי עניין לומר כמה משפטים. אני לא חושב שאחדות זה בעיה של יום אחדות, אל האם אנחנו יכולים ליצור את האחדות? הייתי אומר, שביציאה לדרך, חוץ מאשר בחלומות של חבר הכנסת סמוטריץ, שכשנולדים, נולדים ביחד באותם בתי חולים ובאותם חדרי לידה - אני בא מהצפון, מעמק יזרעאל, בתי החולים בעפולה, צפת, נצרת, נהריה, חיפה, הם כולם במשבר קשה אבל שם יש דו קיום אמתי. אנחנו יודעים שיש רופאים ויש אחיות ויש חולים וחולות, שם אין שאלות של אחדות, הגורל הוא משותף וכל אחד מאתנו מכיר את זה לפעמים גם לעיתים תכופות. אמרתי, שמהלידה מתחילה האחדות אבל שם היא גם נגמרת פחות או יותר. אני שואל אתכם משרד החינוך, מה מבחן התוצאה? ישראל נמצאת באחד השיאים של עוינות, פיצול, אלימות. לעולם לא היה כל כך הרבה שסע בחברה כמו בתקופה הזאת ואני גם לא חושב שאפשר להתייחס לכל במעט הזמן שעומד לרשותנו.

אני נולדתי בקיבוץ, גדלתי בקיבוץ ואני חבר קיבוץ, ילדיי בקיבוץ. היתה תקופה, שילדים בקיבוץ, רוב הזמן היו מחוץ לבית ההורים, היום זה התאזן. אבל גם אז אני זוכר את האמירה שאמרו, בסוף ההורים משפיעים יותר מכל המערכת, גם אם בפרופורציה של השעות זה היה אחרת ממה שהיום. מה אני רוצה לומר? זה לא יעזור מה שתעשה מערכת החינוך, או זה לא מספיק מה שהיא תעשה. כשהולכים הביתה, כשיוצאים לרחוב, כשנתקלים בחברה הישראלית, היא באחד מהרגעים הקשים שלה.

עם חבר הכנסת אוחנה יש לי הרבה דברים משותפים, אבל בסופו של דבר, גם הסכומים לא משמעותיים, אני גם לא יודע למה צריכים להיות כל הגופים, זה משימה של מערכת החינוך, לבית ספר יש מנהל, מורה, שיעשו את זה. אבל אני לא מאמין שזו נקודה נכונה וצריך ללכת דווקא לסביבה החיצונית. כל מה שיגידו בבית הספר בטל בשישים כשרואים את החוקים בכנסת למשל ורואים את האווירה ברחוב ורואים את האירועים של מירי רגב - אני לא נוקט עמדה לכאן או לכאן – כשרואים את האלימות בספורט, כשרואים את הקיטוב הפוליטי. בסופו של דבר זה לא תלוי בכם, אפילו לא בחברי הכנסת, אבל כל עוד לא יוסדר הסכסוך המרכזי שבו אנחנו נתונים, זה הגנרטור של חוסר השקט של החברה הישראלית ושל האלימות ושל השנאה ושל ההפרדה.

מה שאני אומר כרגע, בסופו של דבר, הגנרטור הזה, אני מאמין שהוא נכון, השסע בחברה הישראלית וכל המציאות הזאת שהיא מחוץ לבית הספר – בסופו של דבר זה המנוע של אי השקט. עד שזה לא יוסדר לכאן או לכאן, לא יהיה פה שקט ולא יעזרו שום הצגות של אירוח בבית.

אתם צריכים לשאול את עצמכם, איך הגענו לנקודה כל כך נמוכה במציאות של החברה, עם פיצול כל כך גדול, עם שיסוי כזה גדול?

השאלה, זה הם צריכים לשאול את עצמם או אנחנו צריכים לשאול את עצמנו?

זה ראי של החברה.

זאת אומרת מה שאני אומר, אתם אנשים מבוגרים, לא סתם הזכרתי לכם את השר שלכם, הוא אחד מיוצרי אי ההסכמות, בבוקר הוא חינוך, בערב הוא אי הסכמות. אני נתתי לו שבחים על הנאום שלו בפרס ישראל, כנראה שעל היי-טק יותר קל להסכים מאשר דברים אחרים.

יהודים, ערבים, חרדים, חבר הכנסת אוחנה ואני שיושבים פה שירתנו בצבא. במקום צבא העם זה הפך להיות צבא חצי העם. חצי עם לא משרת. איזה אחדות יכולה להיות פה אם אין אחדות בגורל? אם אין אחדות בנשיאה בנטל? איזה אחדות? הכול מלאכותי מה שאתם עושים. אתם עושים משהו בכוח שלכם, עם מעט תקציבים זה מראה את סדר העדיפות של המשרד. אבל מה זה חשוב אם כשיוצאים מבית הספר ונתקלים במציאות שהיא הפוכה ממה שמדברים? דוגמה אישית תמיד היתה דבר מרכזי של החינוך.

בקיצור, תחזירו את הכסף, נקנה צוללות.

החברה הישראלית בהכללה היא לא חברה שנותנת דוגמה אישית ליעדים שלכם ואתם נמצאים בסביבה סותרת. אני לא מציע להפסיק את הפעילות, אני מציע לחשוב על התמונה השלמה. כמעט אין ערך לפעילות אם אין לה המשך ואם החברה הבוגרת עושה הפוך ממה שמדברים. זה נכון בכל התחומים.

אני הודיה טלקר, בת 17 מקרית שמונה, תלמידת י"ב מבית הספר דנציגר. נמצא אתי דוד, אנחנו נציגים יחד במועצת התלמידים והנוער הארצי, זה בעצם הגוף הרשמי והמייצג של בני הנוער בארץ, נבחרים בבחירות דמוקרטיות מכלל המגזרים. לצערנו הרב, עלה פה העניין של המגזר החרדי, שקצת מסרב לשתף פעולה בגלל שמדובר במסגרת מעורבת בנים ובנות.

את בטוחה שזו הבעיה היחידה שלהם?

בין היתר. זו אחת הבעיות הבולטות שעולות כשמדובר על פעילות מועצת תלמידים ונוער.

יש כל כך הרבה דברים שעלו פה ולכן יש נקודות שאני רוצה להתייחס אליהן ואני עומדת על כך שאני אתייחס לכולן. קודם כל, אני יו"ר מועצת תלמידים ונוער מחוז צפון. מחוז צפון הוא המחוז היחיד שמכיל את כלל מגוון האוכלוסייה: בדואים, דרוזים, עלאווים, יהודים, חברה ערבית שמורכבת ממוסלמים ונוצרים ויהודים. זה באמת המחוז שמכיל את הכי הרבה מגוון תרבותי שאנחנו יכולים לחשוב עליו כישראלים.

הודיה, קחי בחשבון שיש לנו עוד דוברים ועשר דקות לסיים. אנא קחי דקה, תגידי את הדברים שחשובים לך.

אין בעיה, זו הנקודה הכי חזקה, נושא ועידת מועצות התלמידים והנוער הארצית השנה היא ישראליות משותפת. מדברים על אחדות ולא אחידות כמו שנאמר פה. המחוז שלי, בגלל שזה מחוז מורכב מבחינת זהות ומשמעות של הזהות, בחרנו במחוז צפון להתעסק באני ישראלי מה זה בשבילי. כל אחד תופס את זה קצת אחרת. אנחנו צריכים לבוא ממקום, בעיקר מערכת החינוך בחינוך הבלתי פורמאלי אפשר לראות אותה מאחדת כשהיא נותנת לאנשים קודם כל מפגש, מפגש ומועצות מחוזיות שעובדות ומועצות רשותיות. דיברתם על מספרים, יש 34,000 תלמידים במועצות תלמידים ונוער בבתי הספר, רשויות, מחוזות וארצית. מדובר פה במספר רב של בני נוער שעושים פעם בשנה מפגש של 700 בני נוער, ועידה ארצית. אנחנו בהחלט יכולים לראות את התמונה המלאה של מחנך בכיתה. כשמחנך עומד מול כיתה והוא לא מצליח לגעת בנקודות אקטואליות ולדבר על אחדות ואחידות בהקשר של מה שקורה בסדר היום יומי וציבורי שלנו, הוא לא יכול להעביר את המסר שלו בצורה מספיק חזקה.

לסיום. משפט לסיום.

הנקודה שבה מערכת החינוך מעניקה משמעות לעניין של עיסוק בחינוך ותיקון עולם זה העניין של מפגשים רב תרבותיים, זה עניין של ניפוץ סטיגמות לא בהכרח בעניין מגזרי אלא גם בעניין של קהילה גאה וגם בעניין של הפרש גילאים ונוער ביחד עם קהילה. יש פה תחום מאוד גדול שצריך להשקיע בו יותר ולא משקיעים בו מספיק כי אם היו משקיעים בו מספיק מועצות תלמידים ונוער היו יכולים להרים דברים הרבה יותר טובים וחשובים. שמענו לאחרונה על קיצוץ מנחים, שהם אחד האנשים הכי תומכים בפעילות שלנו.

ולגבי חוק הנוער – מי שמדבר על חוק הנוער, חוק הרשויות המקומיות, חוק העיריות, כל מועצות התלמידים והנוער מחויבות על פי חוק, כל רשות שיש בה מעל 1,000 בני נוער, להקים מועצת תלמידים ונוער רשותית לפי חוק וכשזה לא קורה אז נפגעים בתקציבים מסוימים.

תודה הודיה. נשמע את מיכל ממרכז השלטון המקומי מיד לאחר חבר הכנסת מסעוד גנאים.

הנושא מאוד חשוב ולמרות שרואים בזה פרדוקס בין אחדות לפילוג, זה פרדוקסאלי, אחד נוגד את השני, אבל אני רוצה להגיד, שאפשר להגיע לאחדות בכך שנכיר בשונות שבתוך האחדות הזאת. אם מערכת החינוך היא מראה שמשקפת את החברה אז אוי ואבוי משום שהחברה בישראל היא אלימה, משוסעת ומלאה קונפליקטים על כל מיני רקעים, רקע לאומי, רקע תרבותי. לכן מערכת החינוך צריכה לשאוף להיות ראי שמתקן משום שבסוף מערכת החינוך עוסקת בזה להכין את הבוגר לחיים עצמם. לא מלמדים את התלמיד כדי שיישאר בתוך כותלי בית הספר, אנחנו מכינים אותו לעולם הרחב. אם נכין אותו טוב או בצורה הגונה כאשר בתוך מערכת החינוך נכיר בשונות, נכיר שיש כל מיני גוונים לאומיים תרבותיים ואחרים ולגוונים האלה יש ביטוי במערכת החינוך דרך כיבוד והכרה באחר, אם הוא שונה לאומי או תרבותית או כל מיני שונויות. בלי זה אנחנו לא יכולים להתחיל בתיקון העיוות והשסעים שיש בחברה הישראלית.

אשתדל לקצר וצר לי על מה שאני הולכת לומר פה אבל לצערי אין תכנית במערכת החינוך שמטפלת או שרוצה באמת לטפל במניעת הפילוג או בחיבור לאחדות. אנחנו שומעים פה סיסמאות, אנחנו רואים אותן בכל מקום - לחינוך לסובלנות, סובלנות זה חלק מ – וביעדי משרד החינוך אחדות היא לא יעד. היעדים רחבים. מנהל בית ספר יכול לבחור באיזה יעד הוא רוצה, באיזה ערך הוא רוצה לעסוק. ונכון, יש שתי אג'נדות, אתה יכול לחנך לערכים כתחום דעת בשעת מחנך, שזה מה שמצופה לצערי. תיכף נדבר על המשאבים. שעת מחנך אחת בכיתה ז' עד י"ב, בשעה הזאת צריך להתכונן לטיול ולדבר על אקטואליה. אם נעשה סקר ספורדי, אני לא בטוחה שאחרי אירוע אקטואלי קשה שקשור בשסעים בחברה הישראלית יש הנחיה שהמורה למתמטיקה פותח את הבוקר בלדבר עשר דקות על המקרה שקרה אתמול ולהאיר ב-א' או ב-ע' אין הנחיה כזאת, לצערי זה לא קורה.

אז חינוך לערכים לתפיסתי הוא באמת לא תחום דעת, אבל גם אין שום הנחיה או הדרכה של יתר המורים לעסוק בזה מבוקר עד ערב ולהוות דוגמה אישית.

תקנה תקציבית זאת אמירה, אין משאבים לפעילות הזאת. תקנה תקציבית היא מענה לקול קורא והמספרים שצוינו פה הם מספרי התלמידים בתוך בתי הספר שמילאו את התקנות. זה לא אומר שהם עשו את הפעילויות. אני אומרת את זה ממקום כואב. מפגשים שדובר פה בהם הם כלי והם אחד מהכלים והגופים - - -

מיכל תרשי לי, יש רשויות מקומיות שיש בהן אוכלוסיות מעורבות. אני מאלה שסבורים, שחינוך לא תחום לגבולות מוסדות החינוך אלא הוא הולך גם מעבר. האם יש איזה שהן פעילויות שהרשויות המקומיות עושות או יכולות לעשות כדי להפגיש, כדי להקריב את החלקים השונים, יהודים, ערבים, חרדים, חילונים וכו'?

קודם כל, מרכז השלטון המקומי מוביל כמה מהדברים, אחד מהם זה מודל לדו קיום ולחיים משותפים. אנחנו מדברים על ערים מעורבות, לתפיסתי אין עיר שאינה מעורבת. כמו שנאמר פה קודם לכן על ידי חברת הכנסת, לא חשוב באיזה בית הספר מובדל או מופרד אתה לומד, בסוף היום אחר הצהריים אתה פוגש את כל הילדים במגרש המשחקים ומשחק ככל שלא נערב את אותם סטריאוטיפים. הרשויות המקומיות הן בעצם המקום שבשעות אחר הצהריים והמשך יום הלימודים, באמצעות מחלקות הנוער ובאמצעות בני הנוער מובילים לדברים של יחד. אני בטח לא צריכה לתת לכם דוגמאות, הערים הגדולות שבהן יש פעילות לחיים משותפים זה בהחלט אמירה. אני באה ומחדדת את דברי, אני כן קוראת למשרד החינוך להרחיב, שתהיה תכנית ברורה לאחדות.

יש תכנית.

אני לא מכירה תכנית כזאת.

אנחנו ממש חייבים לסיים, סליחה, אי אפשר לפתוח דיון. הדוברת אורה חכם, יושב ראש הפורום הציבורי למען שוויון הזדמנויות, בבקשה. לצערי לא כל מי שרוצה לדבר יצליח כי אנחנו חייבים לסיים כאן את הדיון, יש דיון נוסף והוא חייב להסתיים בעשר וחצי.

אז אני מציעה כמה צעדים בונים. קודם כל, שבכנסת, חברי הכנסת יחליטו על כמה דברים שיש עליהם קונצנזוס. אני רוצה שאתם, חברי הכנסת, 120 חברי הכנסת, תגידו לציבור ותקבלו על עצמכם, כולל החרדים, לא נטאטא אותם מתחת לשולחן, שיש דברים שיש עליהם קונצנזוס. במקביל יש גם משילות. יש החלטה שצריך לבצע אותה דרך משרד החינוך, לא אתה רוצה אתה מקבל, אתה לא רוצה אתה לא מקבל. תציעו כמה דברים שיש עליהם קונצנזוס וכולם צריכים למלא את זה. החינוך הבלתי פורמאלי זה דבר רציני שצריך לעשות אותו. משרד החינוך צריך לקבל מכם כל חברי הכנסת הוראה ברורה דרך השר, ואם שר מסוים לא מוכן לקבל על עצמו קונצנזוס, שלא יהיה שר. אני לא מוכנה ששר חינוך לא יקבל עליו קונצנזוס שזה בנפשנו, הרי הוא שר במדינה.

אל"ף, אני מציעה, אולי תנועת גשר ותנועה של הערבים ביחד יעשו חוג ויציינו מה עשר הנקודות שיש עליהן קונצנזוס, שגם החרדים וגם החילונים, מכל סוג שהוא, הקיצונים לפה והקיצונים לשם יקבלו את זה על עצמם ויפנימו את זה בחברה שלהם.

בי"ת, מה שאמרה מיכל אין יותר נכון ממנו, בשביל מה יש משרד חינוך, הוא גם צריך לדעת למשול ומשילות צריכה לתת הוראה ברורה דרך השר. גברתי, את צריכה לקבל הוראות מהשר עם תקציב לעשרת הדיברות של אחדות, על מה יש קונצנזוס, תתחילו בזה.

אני מסכם את הדיון: הוועדה שמחה לשמוע שמשרד החינוך הציב את האחדות כיעד חינוך. אבל הוועדה רשמה לפניה בצער, שהמשרד טרם הקציב תקציב ראוי למילוי המשימה הזאת. אנחנו קוראים למשרד החינוך לתקצב באופן משמעותי יותר את הנושא הזה גם של המפגשים, גם של הפעילות למען אחדות. אנחנו גם קוראים לנקוט סנקציות כלפי מנהלים, כלפי בתי ספר, כלפי גורמים שלא משתפים פעולה ושלא מקבלים על עצמם את האחדות כיעד משום שאלה גופים שמתוקצבים על ידי תקציב שלכם, של משרד החינוך, של מדינת ישראל, של משלם המסים הישראלי. אם לא רוצים לקבל תקציב, אז בסדר, שיעשו מה שרוצים. אבל אם מקבלים תקציב, צריך לקבל על עצמנו את הקונצנזוס המשותף לכולנו ואפשר למצוא אותו. תודה רבה לכולם, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 10:00.