ישיבת ועדה של הכנסת ה-20 מתאריך 19/02/2018

נשים באומנות - הרצאה של דר' דורון לוריא ופתיחת התערוכה "על כל פנים" של מירי קדמיאל - לציון יום האישה הבינלאומי

פרוטוקול

 
ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

ôøåèå÷åì ùì éùéáú åòãä

àåîðéè÷

2018-03-05OMNITECH



הכנסת העשרים

מושב רביעי

פרוטוקול מס' 565

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שני, ד' באדר התשע"ח (19 בפברואר 2018), שעה 12:00
סדר היום
נשים באומנות - הרצאה של דר' דורון לוריא ופתיחת התערוכה "על כל פנים" של מירי קדמיאל - לציון יום האישה הבינלאומי
נכחו
חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר
מוזמנים
שירית קייסן - עורכת דין, ממונה מוזיאונים ואומנות פלסטית, משרד התרבות והספורט

דורון לוריא - מרצה

מאירה נועם - מוזמן/ת

אביטל רותם - מוזמן/ת

אסף פרידלר - מוזמן/ת

שלומית חזן - מוזמן/ת

שרה מארק - מוזמן/ת

זהר להב-קדמיאל - מוזמן/ת

חנה ינאי גלין - מוזמן/ת

עמליה וייס - מוזמן/ת

זמירה פרנקל - מוזמן/ת

נאוה פאוסט - מוזמן/ת

אור קדמיאל - מוזמן/ת

מרדכי מרק - מוזמן/ת

דורון קדמיאל - מוזמן/ת

דוד כהן - מוזמן/ת

גיורא פרנקל - מוזמן/ת

ניבה לייכטר - מוזמן/ת

רונית מר - מוזמן/ת

אורי וייס - מוזמן/ת

ורדה וודה - מוזמן/ת

שירה יונה שניידר - מוזמן/ת

מרים קדמיאל - מוזמן/ת

משה אלון - מוזמן/ת

עירית אלון - מוזמן/ת

עמיר אלמגור - מוזמן/ת

שושנה אלמגור - מוזמן/ת

שרה אנגלהרד - מוזמן/ת

דניאלה אשור - מוזמן/ת

ריטה בכר - מוזמן/ת

רחל בן-חיים - מוזמן/ת

רון ברק - מוזמן/ת

מרב גולן - מוזמן/ת

זאב גינסבורג - מוזמן/ת

שרה גינסבורג - מוזמן/ת

צבי גלין - מוזמן/ת

ורד דולב - מוזמן/ת

יורם דולב - מוזמן/ת

מתניה הלוי - מוזמן/ת

שולמית הלוי - מוזמן/ת

נחום קדמיאל - מוזמן/ת

עמר קדמיאל - מוזמן/ת

יוסף קוסט - מוזמן/ת

עמית שגב - מוזמן/ת

מנחם שלגי - מוזמן/ת

דבורה סמוטני - מוזמן/ת
מנהל/ת הוועדה
יהודית גידלי
רישום פרלמנטרי
א.ב., חבר תרגומים

נשים באומנות - הרצאה של דר' דורון לוריא ופתיחת התערוכה "על כל פנים" של מירי קדמיאל - לציון יום האישה הבינלאומי
היו"ר יעקב מרגי
אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, זו השלישית היום ומספר 565 מתחילת הקדנציה. 19 בפברואר 2018, ד' באדר התשע"ח. הנושא: נשים באומנות – הרצאתו של ד"ר דורון לוריא, פתיחת התערוכה של מירי קדמיאל לציון יום האישה הבינלאומי.

קודם כול הכבוד הוא לנו. ועדת החינוך מארחת תערוכות זו השנה השנייה. חידשנו מנהג קדום בוועדה וכל תערוכה אנחנו גם נותנים ישיבת פתיחה, וזו אחת הישיבות. אנחנו מברכים על כך ובמיוחד כשמדברים על העצמת נשים, מי אנחנו שלא ניקח חלק בכך? אני אוחז מהגישה של משה רבנו, שבא המשרת ואמר לו, אדוני משה, "אלדד ומידד מתנבאים במחנה". אומר לו, "המקנא אתה לי? מי ייתן וכל העם השם נביאים", אז העצמת נשים, אנחנו שם.

בלי הנשים, פה מנו לי זוכות פרס נובל. אני הולך אפילו לתחילת האנושות, חווה, האימהות הקדושות, הנביאות, דבורה, חולדה. לאורך כל הדורות, וכמובן כל הנשים שפורצות דרך במדע, זוכות פרס נובל. אם אני אזכיר שמות, אני אגרע, כי רבות בנות עשו חיל אבל כנראה היום את עלית על כולנה.

דורון, בבקשה.
דורון לוריא
צהריים טובים, שמי ד"ר דורון לוריא, אני הייתי במשך 38 שנה, עד לפי חצי שנה, האוצרold masters והרסטורטור הראשי של מוזיאון תל אביב לאומנות. מלבד זאת, מאוד קשוב. שרתי במקהלה הפילהרמונית 15 שנה ויש לי פינה בתוכניות של מולי שפירא בגלי צה"ל וגם הגשתי את "ציפורי לילה" שלוש שנים. זה מספיק.

ובכן, קודם כול אני רוצה לברך בצהריים טובים את כולכם, ולברך את מירי קדמיאל על התערוכה הנהדרת שהיא עשתה לנו כאן.

עכשיו לנושא. תמיד סיפרו לנו שתולדות האומנות זה סיפור של גברים. נסו בבקשה להיזכר לרגע מי הם השמות הגדולים בתולדות האומנות. אני אעזור לכם. בוטיצ'לי, לאונרדו, מיכלאנג'לו, רפאל, פיצ'יאן, דירר, אל גרקו, ולסקס, רמברנדט, ורמיר, דלקרואה, מאנה, מונה, רנואר, ואך גוך, בוגן, סזאן, גוסטב קלימט, דובלי, פיקאסו, מאטיס. שמתם לב שכולם גברים? אין נשים. מה פתאום שתהיינה נשים? נראה כאילו שהן לא היו שם בסביבה מעולם. הסביבה זה האזור שבו נוחתות עלינו המוזות, עלינו, המין האנושי.

היום אפשר לכנות זאת הדרת נשים או כמו שאומרים בבניין הזה בזמן האחרון, 'לא היה כלום, אין כלום ולא יהיה כלום'.
היו"ר יעקב מרגי
תמיד זה מתקשר לאקטואליה.

(הצגת מצגת)
דורון לוריא
להלן שלושה מושגים שאנחנו נוטים לבלבל ביניהם. הראשון, אומנות נשים. מה זו אומנות נשים? כל אומנות שנעשית בידי נשים. המושג השני, אומנות נשית. הכוונה היא אומנות בעלת אופי נשי. המושג השלישי והאחרון, אומנות פמיניסטית, ואז הכוונה לאומנות שמטרתה ללחום ולעמוד על זכויות הנשים ומעמדן.

עכשיו לבעיות, כי יש בעיות עם המושגים האלה. אומנות נשים מרמז שאל נשים צריך להתייחס אחרת, בסובלנות, כמו למיעוטים מקופחים או נכשלים. הרי גם בספורט לדוגמא, נשים מתמודדות לחוד, רק ביניהן, כי הישגיהן דלים ביחס לגברים, וכך אפילו באליפות שחמט, דרך אגב, בלי שום הצדקה.

במושג השני, אומנות נשית, אנחנו נתקלים בדעות קדומות לרוב. בחברה הניאנדרטלית הגבר אופיין תמיד כצייד והאישה מלקטת. מכאן ירשנו אנחנו את האפיונים שלפיהם הגבר הוא אמיץ, אקטיבי והחלטתי ואילו האישה היא הפסיבית יותר, רגשנית ונוטה לקישוטיות יתר. אז אולי אין דבר כזה שנקרא אומנות נשית, אבל בהחלט ניקרו הבדלים בבחירת הנושאים.

נשים נטו שלא לצייר מלחמות, מעשי רצח וזוועות שוטטות דם אחרות. במשך מאות בשנים גם נמנע מן הנשים להתקבל לאקדמיות לאומנות, ללמוד לצייר דוגמני עירום ואת האנטומיה שלהם, ואפילו נמנע מהן להשתתף בשיעורי אנטומיה כי הם כללו ניתוחי גוויות. מיותר לציין שגם לא הייתה לנשים זכות הצבעה, אבל זו כבר בעיה פוליטית, זו בעיה אחרת. לפיכך, מטבע הדברים, נשים פנו יותר להתרכז בציור הנושאים הבאים: טבע דומם עם דגש על ציורי דרכים, תפנימים, שזה אומר אינטריוס, פנים חדר עם דמויות בפנים, דיוקנאות ודיוקנאות קבוצתיים או דיוקנאות עצמיים, סצנות מהמיתולוגיה וציורי נוף. את זה מותר היה לנשים לצייר.

האם יתכן או יעלה על הדעת שמזה 500 שנה יש גם נשים אומניות והן אפילו די מוכשרות? בואו נראה. אני אספתי לכם אומניות מ-500 השנים האחרונות.

בואו נתחיל. נתחיל בשלוש ציירות איטלקיות מן המאה ה-16. סופוניסבה אנגישיולה, הנה היא כאן בדיוקן עצמי שלה, מציירת את המדונה והתינוק. הנה היא כאן בתקריב והנה היא כאן מנגנת על הרפסיקורד, ובכן, זאת הציירת הראשונה בעולם, שאנחנו מכירים, סופוניסבה אנגישיולה.

אחר כך מגיעה ציירת אחרת, לביניה פונטנה, גם היא במאה ה-16. אני השתדלתי איפה שזה היה אפשרי, להביא לא סתם תמונות של הציירות, אלא אם הן ציירו את עצמן, זה הכי מתאים להרצאה של היום, אז קודם ראינו את סופוניסבה, עכשיו את לביניה.

אנחנו מגיעים לציירת שלישית, פדה גליציה, וגם היא מציירת את עצמה כמו שראיתם, אבל היא מציירת גם תמונות טבע דומם עם בייגלה ועם וזה עם פרחים ועם כוס יין, והיא אפילו משתקפת במכסה מפיוטר של הכלי הזה.

ואז אנחנו מגיעים לארטמיזיה ג'נטילסקי, והגענו כבר לתחילת המאה ה-17. ארטמיזיה היא חתיכת סיפור, כי אבא שלה היה צייר, אורציו ג'נטילסקי שהיה מעריץ של קרוואג'יו. קרוואג'יו היה הצייר שהעביר אותנו מהרנסאנס אל הבארוק, אבל הוא גם היה רוצח מקצועי, כלומר האיש היה קרימינל, והאבא מעריץ אותו והיא, אפשר לקרוא לה, נכדה רוחנית של קרוואג'יו. בגיל 17 אביה החליט שגם היא צריכה ללמוד ציור כי היא גילתה נטייה, והוא הפקיר אותה בידי חבר שלו והשותף שלו, אגוסטינו טאסי, שילמד אותה אצלם בבית כשהוא עובד בחוץ. אגוסטינו טאסי אנס אותה. היא הייתה בת 17. זה היה ב-1612. היא לא רצה מייד למשטרה להתלונן, כי הוא הבטיח לה שהוא יתחתן איתה. אחרי כמה חודשים התברר לה שהוא נשוי באושר ועושר ויש לו ילדים ואין לו שום כוונה להתחתן איתה. היא הלכה למשטרה. צריך להזכיר לכם, משטרת רומא זה האינקוויזיציה . האינקוויזיציה לא הייתה רק בספרד ולא הייתה רק נגד יהודים, היא הייתה נגד מינות באשר היא, ואנחנו כלולים בזה גם כן. הייתה זו אותה אינקוויזיציה שהעלתה את ג'ורדנו ברונו על המוקד, 12 שנה קודם לכן, בקמפו דה פיורי ברומא, ואותה אינקוויזיציה שחמש שנים אחר כך תשפוט על גלילאו גליליי, ובאמצע נכנסת ארטמיזיה שלנו. חיברו אותה למכונת אמת בנוסח המאה ה-17, כלומר התחילו לפוצץ לה את פרקי האצבעות בתקווה שהיא תגיד את האמת, אבל היא התעקשה שהוא אנס אותה. הוא קיבל עונש של שלוש שנות גלות מחוץ לרומא. הוא לא חלם לעזוב את רומא אפילו ליום אחד ואיש לא כפה עליו את פסק הדין. היא תחיה עוד 40 שנה לאחר מכן ותצייר רוב חייה תמונות שבהן המין הנשי נוקם במין הגברי.

נתחיל קודם כול מדיוקן עצמי שלה בזווית מאוד מוזרה, ועכשיו נראה תמונה של יהודית רוצחת את הולופרנס, שר הצבא האשורי שצר על - - - בארץ ישראל לפני 2,700 שנה. היא מפתה אותו ואז עורפת את ראשו. יש כאן בהחלט שנאת גברים מצד האישה שהגברים סידרו אותה. היא תצייר גם את הציור הזה שכולכם כמובן מזהים, יעל וסיסרא. אמנם היא לא מחזיקה מקבת ביד, אלא פטיש 5 קילו, וזה לא יתד אלא מסמר, אבל יעל וסיסרא זה גם סיפור של אישה שיש בבטנה הרבה זעם על המין הגברי.

אני רוצה להזכיר לכם שהתנ"ך, וסליחה אם אני טיפה אסתור את מה שאמר יושב ראש הוועדה המכובד, אבל התנ"ך נכתב על ידי גברים עבור חברה גברית, ולכן חלק מהנשים מוזכרות רק בתור אשת לוט, אשת מנוח, כלומר לא צריך לתת להן שם ואפיון והשכלה, בניגוד לגברים. אצל הגברים אין כזה דבר בתנ"ך.
היו"ר יעקב מרגי
אבל יש יוצא מן הכלל. אתה צודק. דבורה הנביאה, חולדה.
דורון לוריא
כן, אבל אוקי, דיברנו על דבורה. דבורה קשורה לדבר הזה. שימו לב מה קורה לדבורה ואני אומר את זה ביום האישה. היא רוצה להילחם בצבאו של יבין מלך חצור. היא מגייסת את הרמטכ"ל, ברק בן אבינועם. הוא אומר לה, "לא אלך כי אם תלכי עימדי". עד כאן הכול נכון? יפה. היא מתרגזת כי יש לה את חטא היוהרה, אין מה לעשות, וכשהוא אומר לה, הוא מתנה לה תנאים, היא מקללת אותו בקללה הכי איומה שמחבר התנ"ך, מישהו שהוא לא יהיה, מעלה על הדעת. היא אומרת לו את הדבר הכי גרוע. היא אומרת, "הלוך אלך עימך, אבל ביד אישה ימכור אדוני את סיסרא". אין עלבון יותר גדול מזה לגבר, מצביא, רמטכ"ל מלהגיד לו, אתה לא תזכה להרוג את האויב שלך. אישה. תראה כמה נמוך אנחנו הולכים. אישה תהרוג אותו. אני מקווה שהכול נכון בינתיים, כי זה מה שקראתי בתנ"ך.

אכן, יעל אשת חבר הקיני, שאין לנו מושג אפילו אם היא משלנו או לא, כי בעלה בטח לא משלנו, חבר הקיני, ובכן, היא זאת שזכתה להרוג אותו, אבל לעניינו, ארטמיזיה מוציאה את הכאב ואת הרעל שיש בה על גברים, דרך הולופרנס, דרך סיסרא ודרך אויבים אחרים כמו אחשוורוש, פרעה, המן וכן הלאה.

ואז אנחנו מגיעים לאומנית הולנדית מהמאה ה-17, יודית לייסטר. צריך להדגיש שחלק מהאומניות שאני אספר לכם היום, היו נשואות גם לאומנים, לציירים. זה לא עוזר במיוחד, אבל תשמעו, בהרבה מקצועות, אני מכיר זוגות עורכי דין, זוגות רופאים, זוגות אדריכלים, אז גם בציירים זה היה נהוג וזה בסדר. היא נשואה לצייר בשם יאן מינסה מולנאר, היא יולדת עשרה ילדים וממשיכה לצייר כל הזמן. זה דיוקן עצמי שלה והנה שני ילדים משחקים עם חתול ועם צלופח. היא עבדה בהארלם, לא הארלם ניו יורק אלא הארלם המקורית בהולנד, ושם היה צייר יותר חשוב, הפרס הלס, וטענו שהיא מחקה את הסגנון שלו. לימים קראו לה 'פח האשפה של פרנס הלס', כלומר כל תמונה שהתגלתה בסגנון הלס אבל לא הייתה מספיק טובה להלס, אמרו, נגמור על יודית לייסטר. זה גם מראה משהו על גורלן של נשים בתולדות האומנות.

ואז אנחנו מגיעים לציירת הולנדית אחרת באותו זמן ולה קוראים, רחל רייש. הנה היא כאן, בעלה האומן צייר אותה ואלה הציורים שלה. היא התמקדה רק בציורי פרחים, כי אסור היה לה ללמוד באקדמיה לאומנות ולראות דוגמנים בעירום ודברים כאלה, אבל היא הגיעה להישגים נפלאים. תראו את הטיוליפים האלה שלה. אגב, באותה תקופה היה מה שנקרא טוליפומניה. אנשים השקיעו את כל הכסף שלהם בבורסה של הטיוליפים, של פקעות של טיוליפים. הם משכנו ומכרו את בתיהם כדי להיות חלק מה'בום' הזה, וכמו כל בועה, זאת הייתה הבועה הכלכלית הראשונה בהיסטוריה, רק שתדעו. הבועה הזאת התפוצצה וכל מי שהשקיע בפקעות של צבעונים, פשט את הרגל, כלומר, לא היה יכול להחזיר לעצמו את הבית או כל מיני דברים אחרים.

לידה של יודית לייסטר עובדת האומנית הזאת, לא הרחק ממנה, מריה אוסטרבק, וגם היא מציירת פרחים. לשתיהן היה את אותו מורה, פאנהלס, והוא חיזר נואשות אחרי מריה, אבל מריה הבהירה לו שהיא, מעניין אותה רק אומנות. היא לא תתחתן לעולם, היא תוותר על חייה ועל האהבה למורה שלה, רק לעשות את האומנות, וזאת האומנות שלה, לא רחוק מזאת שגרה ועבדה מולה, רחל רייש, לכן גם מריה מציירת פרחים לרוב. הנה הגדלה, זה מלא בחרקים, ג'וקים, פרפרים. יש לזה כמובן משמעות של וניטס, כלומר הבל הבלים, הכול הבל, החיים שלנו קצרים וארעיים כמו הפרחים האלה שנובלים מהר מאוד, שקטפנו אותם ושמנו אותם באגרטל.

אנחנו נעבור לציירת אחרת, אליזבטה סיראני, איטלקייה, מאה ה-17, ומשם לציירת בשם רוזאלבה קריירה. היא כבר ונציאנית, מאה ה-18. הנה היא מציירת את עצמה והיא מציירת משפחה, אימא ובת, והיא מציירת טבע דומם עם פסלים על השולחן ואלגוריה לציור. רוזאלבה קריירה היא אלופת הציור בפסטל. צריך להבין, צבעי פסטל כבר היו בשימוש, אבל בתור סקיצות מהירות כהכנה לתמונת שמן. אצל רוזאלבה קריירה הציור הסופי הוא בפסטל ואתם מרגישים את הקלילות הזאת, כי עברנו בבת אחת מהבארוק לרוקוקו, והרוקוקו זה סגנון הרבה יותר קליל.

ואז אנחנו מגיעים לציירת בשם אליזבת ויז'ה לה ברן ומשם לציירת בשם אנגליקה קאופמן. היא לא יהודייה למרות שמה. היא אוסטרית שווייצרית והיא מציירת את עצמה הרבה פעמים. היא הייתה גם נאה מאוד.

אני חוזר לרגע לאליזבת ויז'ה לה ברן. הנה היא בדיוקן עצמי שלה, שהיא עובדת בציור, והנה דיוקן עצמי אחר שלה, עוד יפהפייה עם כובע קש, פאלטה, מכחולים, כלומר היא מצהירה על המקצוע שלה, מקצוע הציור.

אנחנו מגיעים לצרפת של אמצע המאה ה-19, ציירת בשם רוזה בונר שהיא אלופת צרפת בחיות. היא מציירת חיות נהדר. זה קטע מתמונה ענקית של שיירת שוורים, ותראו איך הם מזילים ריר ואיך היא מטיבה לצייר את זה. היא הייתה חביבת הסלון, הסלון השנתי של הלובר. מי לא התקבל לאותו סלון? האימפרסיוניסטים. הם נאלצו להציג בסטודיו של הצלם לדר, קראו לזה 'סלון דה רפיוזה', סלון הנדחים והמודחים, אבל היא חביבת הסלון והיא אישה משלנו.

אבל גם באימפרסיוניסטים יש נשים, שלוש. אנחנו רק שכחנו אותן. בשבילנו האימפרסיוניסטים זה מאנה, מונה, דגה, רנואר, סיסלה. זהו, נגמר, אבל הנה למשל ברת מוריזו. זה לא דיוקן עצמי. היא הייתה פילגשו של מי שצייר אותה, אדוארד מאנה. היא מתה להתחתן איתו אבל הוא הסביר לה שהוא נשוי למורה לפסנתר שלו מהילדות, שהיא ילדה ילד לא חוקי לאבא שלו ולכן צריך לשמור על כבוד המשפחה. הוא הציע לה עסקת חבילה: תתחתני עם אח שלי הרווק. ובכן, הנה ציור שלה, אימפרסיוניסטי למהדרין, והנה דיוקן עצמי שלה.

ואז אנחנו מכירים עוד תלמידה של מאנה. היו לו הרבה תלמידות צעירות. קראו לה אווה גונזלס, והנה היא מציירת את עצמה בזמן עבודתה, והיא מציירת ציור כמו זר פרחי לילך, יופי של ציירת.

ואז אנחנו מגיעים לציירת אמריקאית שבאה לפאריס לעבוד עם האימפרסיוניסטים. היא האמריקאית היחידה שטרחה לעשות את זה, קוראים לה מרי קאסאט. דגאר שהיה ידיד שלה, מצייר אותה בציור הזה. היא מציירת את עצמה כך.

ואז אנחנו מגיעים ממש לתפר בין המאה ה-19 ל-20, ציירת בשם גואן ג'ון, אחותו של הצייר אוגוסטוס ג'ון. היא מציירת את עצמה באנגליה, כלומר גם בלונדון וגם בפאריס, כך וגם כך.

נעבור הלאה. עכשיו יש לנו כבר ממש 'פצצה', תמרה דה למפיצקה. היא פולניה שעוברת לפאריס והיא הציירת של הארט דה קו. כך היא נראתה במציאות. כך היא נראתה כשהיא גולשת סקי וזה באוטופורטרט שלה, והיא הייתה אחת הנשים הראשונות שנהגו במכונית, אז היא מציירת את עצמה במכונית. יש כאן הצהרה של עצמאות האישה, מה פתאום שלאישה תהיה מוכנית והיא גם תנהג בה? זה תבינו, כל הדברים האלה הם תקדימים לתקופתם והיא יופי של ציירת.

הציירת הבאה היא נטליה גונצ'רובה, והיא חלק מהאוונגרד הרוסי והיא נשואה לצייר, מיכאיל לריונוב, והם עוברים מהר מאוד לפאריס כי המהפכה הקומוניסטית לא מוצאת חן בעיניהם משום מה, והנה לריונוב מצייר אותה. לפני רגע ראיתם איך היא נראתה, עכשיו איך בעלה רואה אותה, והיא מציירת למשל, כדי להתפרנס, שלט לחנות לאופניים. שימו לב מה מעניין אותה חוץ מהטקסט - המהירות, התנועה, כלומר שום דבר לא בפוקוס כי האופניים נוסעים נורא מהר. זה מה שמעניין אותה, התנועה.

הציירת הבאה, גם היא נאה מאוד, סוניה דלוניי. היא נולדה למשפחה אוקראינית יהודית של איכרים די פרימיטיביים, אבל היא מצליחה לעבור את הילדות, לעבור לפאריס. בפאריס היא מציירת דיוקן של אישה פינית. הדיוקן הזה נמצא במוזיאון ישראל, ואחר כך לאט-לאט היא מתחילה להיות יותר ויותר מודרנית. הנה כך היא מתארת בנוסח הפוטוריזם, כך זה נקרא, גבר ואישה. אני מניח שרואים את הגבר ואת האישה. הוא מנגן על גיטרה והיא מתופפת על טמבור, ולאט-לאט הצורות תתפרקנה יותר ויותר, שזה אופייני לתחילת המאה ה-20. כאן עוד אפשר לראות ראש של שור, אתם רואים אותו, עם הקרניים, אבל לאט-לאט אין צורות. יש כאן אקוודוקט אם אתם רואים, את כל הקשתות והדבר הזה מוביל מים, מה שנקרא, ולאט-לאט זה נעשה אבסטרקט, שזה הסיפור של המאה ה-20.

ואז אנחונ מגיעים לארצות הברית, ג'ורג'יה אוקיף, ציירת נהדרת, גם היא נשואה לאומן, אלפרד שטיגליץ, שהוא צלם, אז אין ויכוחים במשפחה, הוא בצילום, היא בציור. היא מתמחה בלצייר פרחים ענקיים. תמונה כזאת זה מינימום 3 מטר גודל, וזה מאוד מרשים במציאות. במומה אפשר לראות הרבה תמונות כאלה. יש המייחסים לזה גם משמעות מינית, אבל ממש לא חייבים. בכל מקרה אלה פרחים, תזכרו.

ואז אנחנו מגיעים לפרידה קאלו, המקסיקנית עם הגבות המחוברות. הנה שני צילומים שלה בשחור לבן ובצבע. גם היא נשואה לאומן, דייגו ריברה, האומן הלאומי של מקסיקו. היא מציירת את עצמה עם חתול וקוף ועם צמחייה אקזוטית. הייתה לה תאונת דרכים איומה בגיל 15. היא נסעה בחשמלית וחשמלית אחרת נכנסה בה, והיא שברה את עמוד השדרה. הנישואים שלה עם דייגו ריברה היו בעייתיים. הייתה שם אהבה ענקית, אבל גם הרבה בגידות והרבה מריבות, ולימים, כשהיא תשב כבר על כיסא גלגלים, היא תאמר, היו לי שתי תאונות בחיים, אחת כשהחשמלית נכנסה בי, והשני, דייגו ריברה, שזה סיכום מעניין לחיים של אומנית כזאת מוכשרת, והנה היא כאן בדיוקן עצמי.

ואז אנחנו מגיעים ללואיז בורז'ואה שנפטרה בגיל 99 לפני מספר שנים וכרגע, ברגע זה ממש יש לה תערוכה במוזיאון תל אביב לאומנות, כדאי לכם ללכת לראות. כך היא נראית בגיל 99. יש לה עבודות מצוינות כמו צמד העכבישות הללו. היא בנתה את זה בגובה 9 מטר עבור חנוכת המוזיאון שנקראTate modern בלונדון. זה עשה הרבה רושם, והיא מ-99 שנותיה התחילה לפרוח רק בשנות ה-60 לחייה אחרי ששני הגברים הדומיננטיים בחייה התפגרו, אחד היה אבא שלה והשני בעלה, ורק אז היא פרסה כנפיים. אני לא יודע אם זה אומר משהו לגבי יום האישה, אבל זאת עובדה שאני לא יכול לשנות אותה.

האומנית הבאה היא ניקי דה סן פאל, עוד אומנית נאה מאוד שחייה עם אומן, עם טינגלי, והיא עושה את המזרקות הנפלאות הללו והיא אחראית על כל מיני מפלצות יפהפיות, והנה סקיצה שלה, מאקט קוראים לזה, לפסל סביבתי, ואתם הירושלמים צריכים להכיר את גן רבינוביץ' עם הפסל שנקרא "המפצלת" והילדים גולשים משלוש גליצ'ות שיוצאות מהפה של המפלצת השמנה הזאת. זאת ניקי דה סן פאל.

סינדי שרמן, אומנית אמריקאית, חיה איתנו, אין לנו מושג איך היא נראית למרות שכל האומנות שלה זה לצלם את עצמה, כי כל פעם היא מתחפשת למשהו אחר וזאת האומנות שלה. כאן היא ספרנית משנות ה-60 בספרייה באמריקה, כאן היא עקרת בית נואשת, כאן היא מתחפשת לדמות מהמאה ה-17 וכאן היא גווייה שהתגלתה בסנטרל פארק אחרי לילה של אונס ורצח. זה הכול סינדי שרמן ולא פלא שאין לנו מושג, כלומר, אם נראה אותה ברחוב, לא נכיר אותה. אנחנו פשוט לא יודעים מי מהן זו סינדי.

חנה אורלוף משלנו, יהודייה כשרה, עבדה בעיקר בפאריס, ציירה את עצמה בגיל 19. הנה היא יושבת כאן בסטודיו שלה בפריס עם הפסלים שלה. תראו איזה פסל נהדר זה, והנה פסל שלה, של ראש של אישה. לפי חודשיים יוני רכטר אמר לי שהיא דודה של אבא שלו ולכן יש לו פסל שלה בבית.

בתיה לישנסקי, עברנו לארץ. גמרנו עם האומנים הבינלאומיים והגענו לארץ. בתיה לישנסקי הייתה ממש גבר. הנה היא כאן יושבת על פסל, על אנדרטה גדולה שהיא עושה. למה אני אומר את זה? כי נשים לא נטו לפסל עם פטיש ואיזמל באבן ובשיש. זאת נחשבת לפעולה אלימה שמתאימה למיכלאנג'לו ודומיו. נשים נטו לפסל בחמר רך, לכייר ואז לצקת מזה פסלי ברונזה, אבל היא דווקא עשתה את האנדרטאות הענקיות האלה כמו האנדרטה הנפלאה בכפר יהושע לזכר נופלי מלחמת השחרור.

מכאן אנחנו מגיעים לציונה תג'ר, ראשונת האמניות בארץ ישראל שגם נולדה בארץ, כי השאר עלו ארצה מפולניה ומכל מיני מקומות אחרים. היא נולדה ביפו, אז הנה היא בצעירותה והנה היא בבגרותה. אגב, הבן שלה שירת כאן בכנסת הרבה שנים, אבריימל'ה כ"ץ-עוז. מישהו זוכר? אחר כך מפעל הפיס. והנה ציונק'ה משתעשעת עם ראובן שהיה מלך הציירים, על המרפסת שלו שם בתל אביב ברחוב ביאליק. היא מציירת את אחותה, שושנה, היא מציירת חבר שלה, ידיד, אליאס נוימן. נוימן יברח לאמריקה בגלל איזה סקנדל רומנטי משפחתי שלא נאה לדבר עליו כאן, אבל לימים התמונה הזאת הוצאה למכירה על ידי אותו כ"ץ-עוז שהזכרתי קודם, ואף אחד לא רצה לקנות אותה, כי אמרו לו, מי צריך איש כזה מכוער עם אף בזה בולבוסי, בסלון מעל הפסנתר? הרי זה מפחיד את הילדים, הם לא יגדלו. ואז באה אלי חברתי כרמלה רובין, כלתו של הצייר שהראיתי קודם, ראובן רובין, והראתה לי עיתון יהודי מניו יורק משנות ה-30, ושם רואים את אותו אליאס נוימן בתמונה נורא דומה, אבל יש בתים ברקע, והיא שואלת אותי, כרמלה, מה הסיכוי שמדובר באותה תמונה? ובכן, לקחתי את התמונה לידיי, ניקיתי אותה ומייד התברר שכל הבתים נמצאים כאן, זאת הייתה בתמונה באמת, ופתאום היא הייתה שווה המון כסף. היום מעריכים אותה ב-100 אלף דולר. כשרצו למכור אותה אז, לפני 30 שנה, 5,000 דולר איש לא הסכים לתת עליה, אבל עכשיו זה period item, פתאום זה מייצג תקופה וכולם רוצים את זה.

נעבור לציירת שלא שמעתם עליה, אנג'ליקה שץ, ביתו האבודה של פרופ' בוריס שץ. בוריס שץ יסד את האקדמיה בצלאל ב-1906 כאן בירושלים, ואת בית הנכות, מה שנקרא היום מוזיאון, וזה הפך למוזיאון ישראל, אבל עשר שנים קודם הוא היה נשוי לג'ניה, וג'ניה ברחה עם התלמיד הכי טוב של שץ. זה היה בסופיה, בירת בולגריה. קראו לו אנדריי ניקולוב. ברחה לפאריס ולקחה איתה את הילדה הקטנה בת ה-5 של בוריס. הנה בוריס עם אנג'ליקה ב-1901, ואנחנו חייבים לבוריס שץ המון, את כל האומנות הישראלית. והנה המשפחה המאושרת, בוריס, ג'ניה והילדה. מצאנו בעיזבון של בוריס את הצילום הזה. הוא גזר את ג'ניה הבוגדנית. האגדה אמרה שיותר הוא לא ראה את הילדה הזאת לעולם, ואנחנו, כשעשיתי לתערוכה במוזיאון תל אביב לפני חמש שנים, גילינו שלא רק שהוא שמר איתה על קשר ושלח לה כסף כל הזמן וכתב לה מכתבים מלאי נאצה, אימא שלך הבוגדנית, אם אני שמשון, אז אימא שלך היא דלילה, יום האישה, אתם יודעים, אבל היא ביקרה בארץ בחשאי ב-1925, הייתה כאן בירושלים וציירה את אבא שלה. את התמונה הזאת הנכד של בעלה השלישי של אנג'ליקה שץ מצא בבוידעם של ההורים ביבנה, בשיכון צבא קבע. זה היה מגולגל כמו איזו קובייה ופתחנו את זה ביחד ועשיתי לזה רסטורציה.

אנחנו עוברים לאביבה אורי, גם היא הייתה נשואה לאומן, דוד הנדלר, שגם נהג להרביץ לה מדי פעם בגבעת עמל, ברחוב פנקס בתל אביב היום. היא הייתה מאוד יפה בצעירותה, כך הנדלר מצייר אותה, והנה ציור אופייני לה משנות ה-60.

האומנית הבאה, לאה ניקל, אומנית נפלאה כמובן. כך היא נראית בסטודיו שלה. כך היא ציירה את עצמה בסוף שנות ה-40 כשהיא הייתה תלמידה של שטרייכמן. היא עברה לפאריס בשנות ה-50 וציירה את עצמה בתור פסל שלה על שולחן עם טבע דומם, ואחר כך היא ציירה חברה שלה, בחורה הולנדית. לאט לאט היא מגלה, כמו הרבה אחרים, את פיקאסו וקרל אפל וציירים מודרניים אחרים בפאריס, וברור שהשאר זה היסטוריה, הם עוברים כולם לציור המופשט.

האומנית הבאה ירושלמית, ליליאן קלאפיש. היא היום בת 80 והיא נראית כך. הנה דיוקן עצמי שלה בצורת צללית, כי היא מסונוורת מהחלון שמאחוריה.

ביאנקה אשל גרשוני שפתחה תערוכה לפני שבוע. כך צייר אותה הבן שלה, הצייר ארם גרשוני, וכך ציירה אותה תלמידה מעריצה שלה שהשתמשה בחומרים שביאנקה משתמשת בהם, כל מיני כפתורים וסלילים וגלילים. תשוו אתם כי כרגע ראיתם אותה על באמת, אז תשוו מי יותר טוב. אני לא אנסה להדיח אתכם, אבל הציור של הבן שלה נפלא. כך נראה הסטודיו שלה. כך נראות עבודות שלה, ואחת הבשורות שהיא מביאה איתה, זה שאין יותר חלוקה באומנות בין high art ו-low art, כלומר אומנות גבוהה ואומנות נמוכה. שטויות, אין יותר כזה דבר. מותר לאומן להשתמש בהכול, במברשת שיניים, במשחת שיניים, בחרוזים, בכפתורים, באבזמים ולשתול את זה בתוך העבודות שלהם כמו שראינו בסטודיו שלה, וזה נחשב לאומנות לגיטימית היום.

האומנית הבאה היא יוכבד ארקין שקוראים לה ג'וקי, והיא מתלמידותיו של רפי לביא שמאוד השפיע על אומנות כאן ב-50 שנים האחרונות עד למותו, והיא כבר שייכת לאומנות שנקראת אומנות גוף, כלומר זה לא שהיא באמת תוקעת בעצמה את כל הסיכות האלה, אל תיבהלו, היא עושה את זה לצילומים שלה. נשים אחרות באירופה באמת חתכו את עצמן כחלק מהאומנות, על הבמה בפני קהל, אבל היא לא עשתה את זה ברוך השם.

האומנית הבאה, יהודית לוין, עוד תלמידה של רפי לביא. היא קוראת לציור הזה, וזה ציור ענק, 2 מטר גובהו, 'שמלתה של הנסיכה דיאנה' זצ"ל. את הזצ"ל אני הוספתי.

דגנית ברסט, היא התחילה כאומנית מושגית כמו רוב האומניות בסוף שנות ה-60. למשל היצירה הזאת, תאמינו או לא, נקראת 'החיים', ואתם רואים שהחיים זה מן מבוך של נעצים וחוקים וגומיות. לאט לאט היא עברה לציור אמיתי, מה שנקרא. זה ציור ענק, 3 מטר רוחבו. בואו נראה רק פרט ממנו. ואז היא עברה גם לצילום. צילום זה אומנות לגיטימית לחלוטין היום. האם מישהו מקהל הקדוש שיושב כאן מזהה מה נושא הצילום? נפילתו של איקרוס. איקרוס עם אבא שלו, דדלוס, המריאו מבית הכלא שלהם ברודוס. איקרוס, כמו כל צעיר שוויצר שרוצה לעשות חראקה עם המכונית של אבא שלו, הגביה עוף יותר מדי. אבא שלו הזהיר אותו, הכנפיים שלנו מודבקות בדונג, השמש תמיס את הדונג, אבל הוא לא הקשיב לו והוא נפל למים וטבע, אז הנה היא הצליחה לצלם אותו טובע למרות שזה קרה לפני 3,000 שנה.

זה ציור מאוד גדול, 2 מטר על 2 מטר, של דגנית. זה נראה לכם מרצד, כי דגנית אומרת שהיום רוב האימג'ים שלנו במוח הם מהטלוויזיה, ובטלוויזיה פעם ראינו בשחור-לבן, שני צבעים מה שנקרא, והכול ריצד לנו, לא הייתה קליטה טובה, אבל מה היא מציירת כאן? האמת, אני לא יודע. יש שתי אפשרויות, אחת, שמדובר במישהו מה-KKK, כלומר Ku Klux Klan, הארגון הנורא האמריקאי. אפשרות שנייה, באותה תקופה אנחנו בעזה השתמשנו במשת"פים. היינו תופסים מישהו, מרכיבים את זה על הראש ואומרים לו, עכשיו תצביע על החברים שלך ברחוב, בעזה. זה ימים רחוקים, שנות ה-70. בקיצור, התרגלנו לאימג'ים כרגע, וזה לא משנה אם זה מהצד האמריקאי או מהצד שלנו, אבל היא מטיבה להראות את רוח הזמן כי זה בסגנון טלוויזיוני.

מיכל נאמן, עוד תלמיד של רפי לביא, עושה תמונה עם מסקינג טייפס. היא כותבת, 1 במאי. כל אלה אלטייפים. מסקינג טייפס זה ברוח תקופתנו. מי מאיתנו לא רץ לפני ה-16 בינואר 1991, אם שכחתכם, זה פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה, לקנות מסקינג טייפס וניילונים? אבל לעשות מזה אומנות שעולה 10,000 דולר ומעלה? כן, היא עושה את זה.
היו"ר יעקב מרגי
אנחנו היום זוכרים שהתמגנו עם שקיות ניילון.
דורון לוריא
כן.
היו"ר יעקב מרגי
שתינו מים גם.
דורון לוריא
טוב. היא עושה גם את היצירה הקונספטואלית הזאת. לא שאלתי אותה אף פעם למה היא התכוונה, אבל אני זוכר מילדותי בדיחה מאוד גרועה, שנהג של אגד בנצרת שואל חבר שלו, תגיד, זה יכול להיות שדרסתי פינגווין? אז החבר אומר לו, לא, אתה דרסת כנראה נזירה. עובדה שהיא כנראה השתמשה בדבר הזה כדי לעשות את העבודה הזאת.

אם כבר מדברים על שנות ה-60, אז א', כדי להראות לכם שהייתי בצבא, ו-ב', יושבת כאן הבחורה שהצטלמה איתי באהבה רבה, שולה, מסתירה כרגע את העיניים. מתניה, אתה ידעת שהיא נראתה כך? זה אנחנו.

תמר גטר, עוד תלמידה של רפי לביא, עוד אומנות קונספטואלית. במה מתבטאת הקונספטואליות שלה? תמר גטר שמה צילום שלה והדפיסה במכונת כתיבה בעברית מכתב לאליל האומנותי שלה, הלא הוא האומן הגרמני יוזף בויס. מיותר לציין שהיא לא שלחה לו את המכתב וממילא הוא לא יכול לקרוא מכתב בעברית, אבל זאת נקראה אומנות קונספטואלית שבה היא סיפרה על סיפור מופלץ לגמרי על חייה, שההורים שלה היו בהירושימה בהפצצה ולכן היא נולדה נכה וכל מיני דברים כאלה. העבודה הזאת נמכרה לתדהמת כולם בשבוע שעבר בתל אביב ב-3,600 דולר. אף אחד לא חשב שעבודה כזאת על נייר, קטנה, תקבל כזה מחיר, אבל תמי גטר באיזשהו שלב בחייה התחילה להעתיק את רמברנדט. איש לא מכיר את העבודות האלה חוץ ממנה וממני, האריה הזה וזוג האריות הזה, ואני תהיתי למה זה יוביל בסופו של דבר, כי צריך להבין, אני עסקתי כל החיים באומנים שמתו כבר מזמן, קוראים לזה old masters, וזה כייף לעסוק באומנים שמתו. אין להם תלונות. בחיים רמברנדט לא צלצל אלי באמצע הלילה להתלונן למה שוב תליתי אותו ליד רובנס. הרי הוא שונא אותו. אין.

אומנים ישראלים זה קוץ בתחת. אין לכם מושג, אומן חי, איזה בעיות יש איתו, איזה דרישות יש לו, אבל יש דבר יותר גרוע מאומן חי, וזו אלמנתו. אלמנתו מגיעה למוזיאון פעמיים בשבוע, דורשת לראות את המנהל ושואלת, איפה התערוכה שד"ר גמזו הבטיח לבעלי בקפה רוול או כסית בשנות ה-50? והיא יודעת גם מה צריך להיות עובי הקטלוג, 400 עמודים וכמה עמודי צבע צריכים להיות שם. בקיצור, אומנים חיים זו בעיה אבל זו הרפתקה, כי אותה תמי גטר, פתאום אני רואה בשבת, שלשום, במוזיאון עין חרוד את הציור הזה של איזו חיה דמיונית שממש מתכתבת עם האריות של לפני 30 שנה, שהיא ציירה מרמברנדט, ואז זה הופך לאיל הזה. זה הכול ציורים של תמר גטר, ואז לסוס הזה, ומזה היא הגיעה לסוסי ענק. כך נראית התערוכה או חלקים ממנה. הנה גודל של בן אדם, אז תבינו. בקיצור, הגרעין היה רמברנדט והאריות שלו. קוראים לזה גילו עריות בעברית, נכון? וזה התפתח ליצירות מופת שלה ואני שמח.

האומנית הבאה, יהודית סספורטס שמציירת ציורי ענק, זה גם 3 מטר רוחב, בסגנון קצת סיני או בעיקר יפני.

מיכל רובנר שגם מציירת וגם מצלמת וזכתה לתהילה בינלאומית במוזיאונים בכל העולם. הנה למשל ספק צילום, ספק פוטושופ. לא ברור לי עד היום מה נופל מהשמיים, האם זה מסוקים או אנשים או ארבה או כל דבר אחר. זה מה שיפה באומנות שלה, האניגמטיות הזאת.

סיגלית לנדאו, מצטלמת כאן עם נשיאי האהוב, הקודם, שמעון, ליד דגל שהטבילה אותו בים המלח למשך כמה חודשים בתוך המים, ומה שצמח מזה, זה דגל ממלח. לאחר מכן היא ראתה כי טוב והטבילה זוג אופניים בים המלח, ואחרי חצי שנה היא הוציאה אותו ויצאו לה אופניים עם מלח.

על מה אנחנו מדברים כאן? על סוג של אומנות אחר לגמרי, מציורי הטבע דומם שהתחלתי איתם במאה ה-16, נכון?

עילית אזולאי, היא מצלמת אבל היא חוקרת והיא אשפית הפוטושופ. למה הכוונה? היא למשל עושה יצירה שנקראת 'ברלין'. זוהי מפה של ברלין, כל הרחובות של ברלין, וביניהם היא תוקעת דברים שהיא או ראתה ברחוב או אפילו חפרה באדמה. במקרה אחד אני מודה שאני אשם ואני עזרתי לה. אני חפרתי באתר שבו היו מרתפי הגסטפו בברלין, ומצאתי שם בקבוק כמו טיפקס, שהיו משתמשים בו בסטנסילים בגסטפו, ונתתי לה את זה והיא כללה את זה בתמונה, והיום הגרמנים דורשים להחזיר את זה בחזרה. הם טוענים שזה נגנב מהם. רציתי להזכיר להם מה הם לקחו ממני, אבל העדפתי לשתוק.

סיגל צברי, אומנית צעירה. הנה דיוקן עצמי שלה. כשהראיתי את זה במוזיאון, שאלו אותי בחשש אם היא מפגרת וכמה זמן היא סובלת מזה. היא לא. אבל היא ברוח המאה ה-17 הבינה שכדי לצייר טוב, כדאי גם להעתיק old masters, וזאת תמונה של ראובן שאני רכשתי במו ידיי במכירה פומבית בלונדון, בקוויסטיס לפני 28 שנים. זה עלה הרבה כסף אבל זו תרומה שקיבלנו מחוץ לארץ, והיא קיבלה ממני רשות להעתיק את התמונה הזאת, והנה היא מתחילה להעתיק את זה כמו שצריך, כמו שלמדו פעם והנה המוצר הגמור, לא רע בכלל. כך לומדים אומנות.

כשעשיתי תערוכה שנקראה 'דלפט כחול-לבן', היא ציירה לי אריחי דלפט והיא ציירה עליהם גם את השפופרת, את הטיובה עם הצבע. זה הכול מצויר, שיהיה לכם ברור. זה לא צילום ולא טיובה אמיתית.

האומנית הבאה, ואנחנו מתקרבים לסוף, היא רוני טהרלב. כך היא נראית. היא ירושלמית. פעם היא ציירה ציורי ענק. זה ציור בגובה 2.5 מטר, רק ראש. ואז היא עברה לציורים קצת יותר קטנים, גם הם בסגנון רנסאנס ובארוק. הנה דיוקן עצמי שלה והנה הבן שלה. הנה הוא כאן עם מסגרת בסגנון old masters, וזה אבא שלה, המשורר יורם טהרלב. אגב, אימא שלה זאת נורית זרחי, גם משוררת חשובה. זה ציור ענק. בואו תראו את יורם ליד הציור, אז תבינו כמה הוא גדול.

מאיה ז"ק. תראו אותה בצילום ותראו אותה בדיוקן עצמי שלה ברישום, ואלה העבודות שלה. יש לה כל מיני סוגים, גם עבודות וידאו.

אורית אקטע. הסבא שלה בתימן היה קטוע רגל, אז קראו לו אקטע ומאז זה שמה. היא ציירה את שמלת הכלולות שלה, שזה ציור נפלא. מקרוב רואים את כל השקיפויות וסרטי הקטיפה, אבל היא מרגישה אמביוולנטיות אל שמלת הכלולות, כי הנישואים האלה התגלו כמחורבנים ונפרמו די מהר, כל כך אופייני לציור של שמלת כלה שנפרמת. היא גם מציירת כל מיני בגדים על חבל הכביסה, וחוטים. אפשר לקרוא לזה אומנות נשית כמו שאמרתי קודם, אבל זה לא מתחיל ולא מסתיים בזה.

מאיה זר בדיוקן עצמי שלה כאן וגם כאן. היא מתייחסת לעצמה בקשיחות רבה, כמעט גברית והיא מציירת עצי פרי, לימונים, מנדרינות וכן הלאה.

ציירת אחרת שגיליתי להפתעתי דווקא במוזיאון תל אביב, כי היא עובדת שם כמדריכה, אתי כהן או אסתר כהן. היא מציירת בעט כדורי הכי פשוט, עט של 2 שקל, פרחים על מפות של ארץ ישראל. היא קונה מפות עתיקות או שמוצאת אותם בפח ועליהן היא מציירת את הפרחים, אבל היא מציירת גם בשמן. היא מציירת עדשים אדומים על צלחת דלפט אנגליה. זה ציור. אין כאן שום דבר מצולם, שיהיה ברור.

לסיום, לפני חצי שנה עשיתי תערוכה לזוכת פרס שיף במוזיאון תל אביב, קוראים לה פאטמה שנאן. היא דרוזית. הנה היא כאן עומדת בין שניים מהציורים שלה. היא מהכפר ג'וליס בגליל. שני ציורים גדולים מאוד, כמעט 2 מטר. זה נראה כמו סקיצה לציור הזה. בשני הציורים היא מכניסה את עצמה, כאן וכאן. בתחילת דרכה לפני עשר שנים היא כבר ציירה את עצמה עם שטיחים. היא אומנית השטיחים בארץ, אבל אז היא מפנה את הגב אל השטיח. כך היא נראית, ותראו את התהליך שהיא עברה, מלצאת מלפני השטיח, היום היא ארוגה בפנים ואני צופה לה עוד נפלאות בעתיד.

אז זאת הייתה סקירה קצרה על כל אותן אומניות שהסתירו מכם במשך 500 השנים האחרונות. תודה רבה.
קריאה
דורון, אתה מכיר את אורנה בן עמי, פסלת בברזל?
דורון לוריא
ביקרתי אצלה בבית לפני חודשיים.

צריכים להראות עוד הרבה, אז לא נתחיל עם זה. יש עוד 100 שלא הראיתי.
היו"ר יעקב מרגי
ניצלת כמעט עד תום את הזמן, אבל זה היה מרתק. ללמוד תמיד טוב.
דורון לוריא
תודה.
היו"ר יעקב מרגי
השארנו קצת לאומנית שלנו.
מרים קדמיאל
אני רק רוצה לומר תודה.
היו"ר יעקב מרגי
אנחנו לא מסתפקים בתודה.
מרים קדמיאל
אני מאוד מתרגשת. אני מבקשת להודות ליושב ראש הוועדה, חבר הכנסת יעקב מרגי, למנהלת הוועדה, יהודית גידלי ולכל מי שעשה במלאכה. אני שמחה שזכיתי להציג את התערוכה באכסניה מכובדת כל כך. אני רוצה כמובן להודות לד"ר דורון לוריא שנאות לאצור את התערוכה ולהופיע כאן בפניכם היום, ולכולכם תודה שבאתם.

(מחיאות כפיים)
היו"ר יעקב מרגי
אני מעביר את רשות הדיבור למנהלת הוועדה, כי אם לא היא שנושמת את הנושאים האלה, אז הקירות היו מעץ שאני לא איזה עץ, ורק עץ. בבקשה.
יהודית גידלי
בוועדת החינוך, התרבות והספורט התחילו במסורת הזו של תערוכות, התחיל בזה חבר הכנסת אברהם בורג בהיותו יושב ראש הוועדה, וזה היה עוד בבניין הקודם, ושם עשו תערוכות אין ספור. במבנה הנוכחי הייתה קצת בעיה, אז הבטחנו שנשמור על הקירות. איכשהו זה לא כל כך יצא לפועל. פה ושם זה התפספס. כאן הבטחתי שזה יישאר ואני עומדת על כך עדיין ואני מקווה שגם בעתיד.

אני מודה לחבר הכנסת מרגי, יושב ראש הוועדה, שנותן לי את היכולת ואת האפשרות ואת החופש להכין כאן ולהציג כאן תערוכות. אני משתדלת שיהיה כאן מגוון ומבחר מכל האוכלוסייה.
היו"ר יעקב מרגי
תני סקירה מה היה עד היום.
יהודית גידלי
התערוכה הראשונה שהייתה בבניין הזה, בחדר הזה, הייתה ממחסן הכנסת או מאוצרות הכנסת. היו פה ממש תמונות בודדות. לאחר מכן הייתה פה תערוכה לכבוד 50 שנה לירושלים. זו הייתה תערוכת צילום. ליום האישה הבינלאומי בשנה שעברה הייתה כאן תערוכה קבוצתית של נשים, כולן ירושלמיות, אבל הן היו ערביות ודתיות וחרדיות וחילוניות. היה מגוון גדול מאוד גם של עבודות וגם של הנשים. לאחר מכן הייתה תערוכת צילום של דרוזים. לאחר מכן הייתה תערוכה מהכרמל של צלמים יהודים וערבים. אני מאוד משתדלת שיהיה כאן מגוון של כל אוכלוסיות - - -
היו"ר יעקב מרגי
היא פספסה תערוכה אחת, 'הפנים הירושלמיות'.
יהודית גידלי
'הפנים הירושלמיות', נכון מאוד. תודה.

התערוכה הבאה, אני מקווה שתהיה כאן של אנשים עם מוגבלויות, גם כן תהיה כנראה תערוכה קבוצתית, ותהיה תערוכה קודם לכן לכבוד 70 שנה למדינת ישראל.

אני מודה לד"ר דורון לוריא על הסקירה האומנותית ואני מקווה שהתערוכות תימשכנה. תודה.
היו"ר יעקב מרגי
אני תמיד אומר שלאומנים, ליוצרים, לא צריך לומר להם, תמשיכו ליצור, כי זה נובע ומבעבע. נצטרף לאותה תנופה. אנחנו צריכים ליהנות מהיצירות האלה, והדורות הבאים.

תודה רבה לכולם.

הישיבה ננעלה בשעה 12:50.

קוד המקור של הנתונים