הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 34

מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי

יום שני, י"א בכסלו התשע"ו (23 בנובמבר 2015), שעה 10:30

הצגת הדו"ח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בנושא: "רשת ללא בטחון" - תופעת האלימות המינית ברשת האינטרנט ובמדיה החדשה בישראל 2015.

1. הצגת נתונים ודיווח הרשויות על מקרי פגיעה מינית בשנה החולפת.

2. דיווח מקצועי בנושא עבירות מין ברשת.

חברי הוועדה: עאידה תומא סלימאן – היו"ר

מירב בן ארי

אילן גילאון

עליזה לביא

עמיר פרץ

חנין זועבי

מרב מיכאלי

רויטל סויד

איימן עודה

מיכל רוזין

ורד סוויד - מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה

לילך וגנר - יעוץ וחקיקה פלילי, משרד המשפטים

דפנה דרור - עו"ד, ייעוץ וחקיקה בינ"ל, משרד המשפטים

בת-עמי ברוט - ממונה על יחידת הסיוע לנפגעי עבירה בפרקלי, פרקליטות המדינה

מאיר ברקוביץ' - ראש מדור נפגעי עבירה באח"מ, המשרד לביטחון פנים

שבתי גרברציק - דובר המשטרה למגזר הדתי חרדי, המשרד לביטחון פנים

שבתי גרברציק - נציבות שירות המדינה

ישראל לוי - קמ"ד נפגעי עבירה, המשרד לביטחון פנים

ירון שטרן - ר' חוליית סייבר חקירות באח"מ, המשרד לביטחון פנים

דנה הילמן - מרכזת בכירה מחקר, המשרד לביטחון פנים

הדי וגשל - ראש יחידת מידע וידע, המשרד לביטחון פנים

זוהר סהר-לביא - מנהלת תחום המח' לטיפול באלימות, משרד הבריאות

באטריז רוזן כץ - ע"וס, מנהלת אופק נשי, עיריית חיפה, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

אורית להב - מפקחת ארצית, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

עמיר גפן - רכז מידע והפעלה מינהל מדע וטכנולוגיה, משרד החינוך

אושרת וילנאי - מדריכה ארצית ביחידה לחינוך למיניות, משרד החינוך

אושרה לרר - ממונה על שוויון בין המינים, משרד החינוך

איריס מנדה בן יעקב - ממונה על חינוך למיניות ומניעת פגיעה, משרד החינוך

אורית סוליציאנו - מנכ"לית, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

שני אלוני - איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

ליאת קליין - היועצת המשפטית, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

יפעת בלפר - עוד, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

סילבינה סוסנה - מנהלת מרכז סיוע י''ם, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

אפרת לופו מוסקוביץ' - רכזת ליווי בהליכים משפטיים, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

חגית גאון - פעילה, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

עדי נוקד ויצמן - דוברת, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

מרים שלר - מנהלת, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

מיכל ברוך - איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

ברוריה שטיינמץ סילבר - רכזת ליווי בהליכים משפטיים (ירושלים), איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

גיא עינת - איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

רוני בלונדהיים ברין - יועצת משפטית, מרכז סיוע לנשים דתיות

שולה אגמי - יועצת לקידום מעמד האישה, מרכז השלטון המקומי

אורנה היילניגר - מנהלת המרכז לאינטרנט בטוח, איגוד האינטרנט בישראל

אילנה קוזי - נציגה, איגוד האינטרנט בישראל

הדר להב - נציגה, איגוד האינטרנט בישראל

מאירה בסוק - יועצת משפטית, ארגון נעמ"ת

נאדיה חמדאן - יו"ר נעמת מרחב מרכז הגליל, ארגון נעמ"ת

צפורת שימל - יועצת משפטית, אמונה

אביב יהלום - ממקימי הארגון, אסל"י - ארגון סרט לבן ישראלי

אלה אמיר - רכזת ירושלים, מעברים - לקהילה הטרנסית

יהודית סידיקמן - מנכ"לית, אל הלב

אביבה חזן - מעמד האשה, המועצה הציונית

בדיעה חניפס - יועצת לקידום מעמד האישה עיר שפרעם, יועצות למעמד האישה ברשויות המקומיות

היבה סלאלחה - יועצת לקידום מעמד האישה / עובדת סוציאלית, איגוד היועצות למעמד האשה

כרמית קלר חלמיש - חוקרת, אוניברסיטאות ומוסדות אקדמים

מיכל זאבי - חברת הנהלת ש.י.ן, ש.י.ן לשוויון ייצוג נשים

סאוסאן תומא - רכזת לובי וייצוג נשים, עמותת נשים ונערות נגד אלימות

נאילה עואד - מנכ"לית, עמותת נשים ונערות נגד אלימות

אילהאם בשארה - מנהלת משרד, עמותת נשים ונערות נגד אלימות

חדוה רומנו - יו"ר, אנשי תקשורת

נסרין מסארווה - עורכת דין, ארגון כיאן

ניצן בן דב - רכזת הסברה "תאיר" מרכז סיוע אזור השפלה

טליה גלבוע - מנהלת מרכזת סיוע "תאיר" לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

ענת דוד - רכזת, מרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית

טובה'לה קירשנבוים - רכזת הכשרת אנשי מקצוע תחום טיפול ובריאות, מרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית

טלי נאמן סבו - חברת עמותה, נשים לגופן

לבנת טסלר - רכזת חינוך, תאיר- מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מי

כפאח אבו עישה - חברה בעמותה, תנד"י

פתחיה סגייר - מנכ"ל, תנד"י

ערין עואד - מתאמת תוכניות, תנד"י

פתחיה עוואיסי - חברה בעמותה, תנד"י

טל דיין - פרוייקטורית, ג'וינט ישראל

ענת בביוף - אגודת העיתונאים

עודד סושרד - יו"ר אירגון "הכל מתחיל בחינוך"

ריקי כהן בנלולו - "לא נחמדות, לא נחמדים"

דלית אזולאי

לאה קיקיון

הצגת הדו"ח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בנושא: "רשת ללא בטחון" - תופעת האלימות המינית ברשת האינטרנט ובמדיה החדשה בישראל 2015. 1. הצגת נתונים ודיווח הרשויות על מקרי פגיעה מינית בשנה החולפת. 2. דיווח מקצועי בנושא עבירות מין ברשת.

בוקר טוב לכולם ולכולן, בוקר טוב גם לחברי וחברות הכנסת הנכבדים. אני פותחת את הישיבה של הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. אני חייבת היום, 23 בנובמבר, 2015, אני חייבת להגיד שהיום הוא יום מיוחד, מכמה סיבות, אבל בעיקר זה יום מיוחד כי היום אנחנו מציינות את היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. יום כשלעצמו, ציון היום הזה הוא חלק גם כן מההישגים של מאות אלפי ואולי מיליונים של נשים שנאבקו בתופעה, ופעלו מאוד קשה עד שהגענו להיום הזה שמועצת האו"ם החליטה ב-17 בדצמבר, 99 לציין יום מיוחד. יום מיוחד שבו כל העולם מתמקד וזה כמובן היום אמור להיות ב-25 לחודש, לא היום, אבל אנחנו בכנס מציינות את זה, ומתחילות לציין את זה גם היום וגם מחר נמשיך לציין אותו, במליאה, ובכנס שדרות, אבל בעצם, ב-25 זה היום, יום המאבק הבינלאומי בתופעת האלימות נגד נשים.

ציון היום הזה בעיניי הוא חשוב ביותר כי זה יום שכולנו מתרכזים, מתמקדים, אולי מתרחקים קצת מהשיח הכללי של שיוויון מגדרי, ובעיניי – לא מתרחקים אלא נכנסים יותר עמוק, נכנסות יותר עמוק לטפל בתופעה הכואבת הזו, תופעת האלימות על כל סוגיה ועל כל רבדיה. אני לא ארחיב בדיבורים על הנושא הזה, אנחנו נתמקד בתופעת האלימות באופן כללי בדיון שיתקיים בשעה 12:30, בדיון הוועדה ובאירוע המרכזי שיתקיים, אבל זה גם יום מיוחד כי אנחנו היום מארחות את איגוד מרכזי הסיוע, כדי להשיק את הדוח השנתי של האיגוד.

אני חייבת להגיד שאני שוב מתפעלת שאני יושבת דווקא בצד הזה של השקת הדוח ושאני הייתי צריכה לקבל העתק ממנו. בדרך כלל אני הסתכלתי על החומר וראיתי את החומר כשעוד הייתי מנכ"לית "נשים נגד אלימות", דרך המרכז שלנו, ואנחנו דאגנו לתרגום לערבית, אבל זה מרגש. זה מרגש לקבל את הדוח הזה לידיים שלנו, שהוא הדוח של האיגוד, שקודם כל בעיניי מעיד על העשייה היום יומית, 24 שעות ביממה, לאורך כל השנה, של צוותים, של מתנדבות ומתנדבים, שרק אפשר להגיד שחלק מההשקה היום זה לתת להם את הכבוד שמגיע להם ולהן על העבודה המסורה שהן והם עושים לאורך כל השנה.

השקת הדוח הזה היא גם כן עדות מאוד קשה למצב הקיים בנושא של פגיעות מינית בקרב החברה הישראלית, שנופלים קורבנות לאלימות הזו גם גברים וגם נשים אבל בעיקר, ולרוב, זה נשים וגם ילדים. אני חושבת שאנחנו עוסקים בנושא הזה כל השנה, אבל לראות את זה פתאום מקומט, ולראות את זה מול העיניים, ולראות את הסטטיסטיקה שמעידה על התפתחות העניינים זה תמיד כואב וזה תמיד מקומם וזה תמיד נותן לנו עוד דחיפה. הדוח הזה נותן לנו עוד דחיפה להמשיך עוד 365 ימים של מאבק בלתי נלאה, שעה שעה, רגע רגע בתופעה הכואבת הזו ובבעיה החברתית החמורה ביותר.

איגוד מרכזי הסיוע לא צריך הרבה הסברים מי האיגוד ומה הוא האיגוד. הן בדרך כלל שותפות קבע בוועדה הזו, שותפות במאבקים שמתנהלים מחוץ לכנסת. אני מתכבדת להזמין את הגברת אורית סוליציאנו, סמנכ"לית האיגוד, להציג את דבריה, אבל קודם אני חייבת להגיד ששוב – זה מעמד מאוד מרגש לקבל אתכם, פה.

גם לנו. קודם כל, תודה רבה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, ובעיניי זה באמת הישג מדהים שנשים אקטיביסטיות, כל כך עוצמתיות, מגיעות לכנסת, אחת ממולי ואחת ראשת הוועדה. באמת זה מאוד מרגש, כי כשאני מסתכלת כאן מסביב לשולחן ואני רואה כל כך הרבה אנשים שאנחנו עובדים אתם במהלך השנה, נשים וגברים מכל משרדי הממשלה, זה בעצם הכוח שלנו לשינוי חברתי. אני נזכרת 20 שנים אחורה שעסקתי בנושאים האלה, איזו כברת דרך החברה הישראלית עברה. למרות זאת, התופעה לא נגמרה. אנחנו מאוד התמקצענו, הארגונים בישראל מאוד מאוד חזקים, ועם כל הצניעות, העבודה של מרכזי הסיוע במשך 30 שנה וכל ה-1,500 מתנדבות ו-100 עובדות ויותר, אני חושבת שזה בין הארגונים הכי חשובים בישראל שעוסקים בשינוי חברתי וזה היום לציין אותם.

זו עבודה מאוד קשה להרים דוח כזה. אנחנו בעצם 10 ארגונים שעושים את כל העבודה, אז תודה רבה לדוברת האיגוד, עדי נוקד ויצמן, מאחורנית, בחודש השמיני היא סחבה את הדוחות לכנסת היום, ולתום יוגב שהיתה הדוברת וסיימה את תפקידה, תודה גם ליועצת המשפטית של האיגוד, ליאת קליין, על כל העבודה בכל התהליך הזה. תודה לך, לוועדה, כי הקול שאת משמיעה כאן הוא קול כל כך אינטליגנטי, אקטיביסטי פמיניסטי, וזה מאוד מאוד חשוב לשינוי חברי בישראל.

(מוקרנת מצגת)

אז אני אציג כאן את הנתונים, שמגיעים לכל מרכזי הסיוע בארץ, ונותנים תמונת מבט למה שמגיע אלינו, וזו גם תמונת מבט חסרה, כי יש עוד הרבה נפגעות ונפגעים שלא מגיעים תמיד וגם חשוב לפרסם וליידע על קיומנו כי אנחנו באמת ארגונים שנמצאים שם לגמרי בשביל הפונות. אז קודם נתחיל בנתון שיש לנו, 40 אלף פניות בשנה, מתוכן קרוב ל-9,000 פניות חדשות, ועשיתי חישוב – כל שעה פניה. 24 שעות, 24/7. כמובן שהמצב האמיתי הוא הרבה יותר דרמטי, אבל זה מעיד על מי שפונים אלינו. הסטטיסטיקה עדיין נשמרת, פחות או יותר, ביחס בין גברים לנשים. כפי שאתם רואים – 85%-15%, ובעינינו, מי שעוסק בעבודה בשטח, הנושא של קשר השתיקה לגבי פגיעות מיניות של גברים, הוא נושא שעוד ייפתח, כי מי שזוכר כאן וזוכרת, מחקר שנחשף לפני כמה חודשים הראה שבגיל הילדות יש יותר בנים שנפגעים מבנות, אבל קשר השתיקה עדיין עז וחזק. השנה יש לנו קצת שינוי שדווקא יש גידול בנשים בוגרות שפונות אלינו, בהשוואה לשנים קודמות, ואם עושים את החלוקה פנימה, בין נשים לגברים, לפי עד גיל 18 ומעל גיל 18, רואים שבבגרות, נשים יותר נפגעות, ובילדות, באופן יחסי, 74% מהגברים שנפגעים הם עד גיל 18. כלומר, אנחנו כהורים וכמחנכים וכאנשי מקצוע, צריכים גם לתת את הדעת על בנים.

אנחנו תמיד עושים את הגרף של חלוקה פי סוג הפגיעה, ומכאן הנתון שתמיד לי הכי הכי קשה, ותמיד חשוב להחצין אותו – שהפגיעות בתוך המשפחה זה 24%, מה שנקרא – גילוי עריות במשפחה, גילוי עריות הורה, ביחד זה 24%, וזה המאפיין של קהל היעד שפונה למרכזי סיוע, זו הפגיעה הכי קשה שיש, הכי קשה לדבר אותה, הכי קשה להתלונן עליה. לכן הם פונים ופונות אלינו. זה המון – תחשבו מה זה. רבע מסך הפניות אלינו זה פגיעות בילדות במשפחה. כאן רואים את הסטטיסטיקה שכולנו מכירים, שרק 11% - רק נתון אחד אני מראה לכם, 11% זה הצבע האפור שם, מצד שמאל למעלה – זה זרים. כל הפגיעות כמעט, הרוב הגדול, זה אנשים מוכרים. כל אנשי המקצוע כבר מכירים את הנתון הזה, אבל החברה לא מכירה. זה מאוד מאוד חשוב, גם כשמדברים על נושא של מניעה.

במרכזי הסיעוד בשנים האחרונות – עדיין יש קושי עם הנושא של פניות למשטרה. השנה זה 13% מהמקרים. חלק מהניתוח שלנו נובע מהעובדה שהיות ומי שפונה אלינו זה הרבה פעמים הרבה מאוד שנים אחרי הפגיעה, זה בעקבות פגיעות בתוך המשפחה, אז לפעמים יש התיישנות, ואי אפשר לפנות, ולפעמים זה גם מסיבות של חוסר רצון לפנות להליך המשפטי שהוא מאוד מאוד קשה.

אורית, זה כולל כאלה שפנו למשטרה והמשטרה הפנתה למרכזים?

לא, לא.

זה הנתון שחשוב לנו גם להראות, את ההבדל בין מי שפונה אלינו לבין מי שפונה למשטרה. למשטרה היו השנה קרוב ל-6,000 פניות, שזה גם גידול, בדקתי מדוחות קודמים שלנו – זה גידול בהשוואה לשנים קודמות, שזה דבר טוב, עם זאת, היחס בין - - -

אבל ה-135, אלה שפנו למשטרה – הם פנו לפני שהגיעו למרכזי הסיעו, או מאלה שכבר פנו, אחרי שפנו למרכזי הסיוע פנו למשטרה?

לא, זה רק מהפניות שהגיעו - - - זה, כשמתקשרת אלינו פונה, ואנחנו בקשר אתה ומתעדים – האם פנית למשטרה או לא. אז זה לא מישהו שפנה למשטרה. זה מגיע ישירות מהנתונים שלנו, מי שהתקשר למרכזים.

נאמר משהו על הנתון הזה - שאנחנו כן רואות שיש אולי עליה בתלונות למשטרה, אבל כן ירידה מהפונות שלנו. זה גם תלוי בסוג העבירות, שאורית דיברה עליהם קודם, שעבירות שקל לפנות לגביהן למשטרה – זה כל העבירות של הפגיעה על ידי תוקף זר או מישהו לא מוכר. הפניות שמגיעות אלינו, שזה העבירות הכי מורכבות – פגיעה במשפחה, זה עבירות שעליהן אנחנו רואות את הדיווח נורא נורא גדול, וזה הנתונים האלה.

ויש ירידה משמעותית. אם פעם - - -

זה עבירות ש - - - שאנחנו רואים ש-90% מהפונות לא מדווחות.

כאן צריך לעשות הרבה מאוד עבודה חברתית, חינוכית, ואחר כך נדבר על זה.

כמו שראינו קודם, למשטרה, עיקר הפניות זה על ידי זרים. כלומר, מה שנחשב אונס קלאסי, הגבר שקופץ מבין השיחים, הרבה יותר קל להתלונן. מה שיותר אנשים מוכרים ויש שם אשמה – לא פונים.

לגבי נתוני הפרקליטות, הגשת כתבי אישום – שוב, ההשוואה של הדוחות הקודמים שלנו, אנחנו רוצים לציין שהשנה היתה עליה של 18% בהגשת כתבי האישום, אנחנו כן מאוד מאוד רוצים לשדר מסר חברי, למרות המורכבות - - - בסופו של דבר אנחנו רוצות שנשים יתלוננו. כמובן שכל אישה מחליטה לעצמה, זה האג'נדה שלנו – כל אחת צריכה להחזיר את השליטה לחייה, בשביל החברה חייבים להגדיל את מספר התלונות, ובשביל זה צריכים שהמערכות, כמה שניתן, יוכלו להיות נגישות יותר וההליך יהיה פחות קשה.

אורית, סליחה. מבחינת הנתונים האלה, את כותבת – נתוני הפרקליטות, אבל זה בעצם הנתונים של הפרקליטות על המקרים שפנו - - -

לא, לא. כללי.

יש עלייה בכתבי אישום שהפרקליטות - - -

אנחנו מבקשים כל שנה מהפרקליטות את הנתונים שלה, זה לא - - - אין את ההצלבה עד כדי כך מי פונה אלינו, זה לא קיים בכלל, הדבר הזה.

לא, אני חשבתי שזה כמו בפנייה למשטרה, אתן עוקבות אחרי הפנייה למשטרה, מי הפונות שלכן גם בעניין הפרקליטות?

לא, זה לא. אין את המעקב הזה.

צריך להעיר – ליאת התחילה להסביר מקודם: אין סנכרון, ולא יכול להיות סנכרון בין הנתון שעולה מפה, מהמדווח למשטרה, לבין מה שהמשטרה מכירה, כי הדרך שפה הנתונים נאספים, וזה בסדר גמור, זה לפי מי שפונה, לפעמים אנונימית, ושואלים אותו, אותה בדרך כלל – האם דיווחת למשטרה או לא. אבל אם, נניח, אחרי השיחה, דווקא בגלל הליווי המוצלח היא דיווחה בבוא העת למשטרה, והיתה חקירה, זה לא יתבטא פה. אנחנו רואים בנתונים, לאורך השנים, שבאופן עקבי יש עלייה בכמויות הדיווח, במספר התיקים. היום אנחנו בסביבות 6,000, נדמה לי שבשנה שעברה זה היה 5,600 או משהו כזה. פחות או יותר יש עלייה של 400-300 כל שנה.

- - -

העלייה היא בקטינים. - - - זה חשוב.

- - -

- - -

חברת הכנסת רוזין, את נותנת לי לשאול שאלה? תודה. אני יודעת שקשה לעשות את הסנכרון הזה, אבל רציתי לברר: כמו שבנתונים של האיגוד על פניות למשטרה התייחסתם לפונות שלכם, השאלה שלי היתה – זה הנתונים הכלליים של הפרקליטות או הנתונים מתוך פניות שהגיעו למשטרה, בלי סנכרון.

כן. כן.

אלה נתונים שמתייחסים לתיקים שהמשטרה חקרה והעבירה, בסופו של דבר ל - - -

אוקיי. זה נתונים של הפרקליטות, בנפרד, שאתם - - -בסדר גמור. השאלה, אחר כך נתייחס ונבדוק – העלייה הזו, מתייחסת למה.

זו שאלה מאוד טובה, כי בעצם, זה מאוד מסובך, הסנכרון בין הנתונים, ויכול להיות שצריך לרדת לעוד רזולוציות. צריך לראות בשטח אם זה אפשרי. את יודע, הרי - - -

לא, לא. אני לא ביקשתי סנכרון, זה מאוד פשוט: מאלה שאתם קיבלתם והם פנו למשטרה, האם יש מעקב כמה מהתיקים האלה הוגש כתב אישום בהם? זו השאלה שלי.

אוקיי. שוב, חלוקה על פי סוג העבירה, אני עוד פעם אדגיש את הנושא של עבירות בתוך המשפחה, שאלו 7,9%, כלומר, שיעור נמוך זה העבירות הקשות, או העבירה הזו, שבאמת, הכי קשה לדווח עליה – מעשה מגונה מקבל כאן אחוז מאו מאוד גבוה. זה נתון שמאוד מאוד חשוב לי להדגיש אותו, כי כל מי שעוסק בנושא של פגיעה מינית, מוצאת את עצמה נאבקת כל הזמן בלהוכיח ולדבר על הנושא של תלונות שווא, אז זה הנתון שאומר דרשני, שרק 4% מהתיקים שבסופו של דבר נדונו בבתי המשפט הסתיימו בזיכוי, והשיעור זה הוא שיעור שדומה לעוד נתונים, וזה שיח חברתי שחייבים להרחיב אותו כי כולכם, כל האנשים כאן שעוסקים בפגיעה מינית כל הזמן מכירים את הנושא של האשמת הקורבן, וזה דבר שהוא בלתי נסבל, וגורם לנו לא להצליח להיאבק כמו שצריך בתופעה הזו.

אבל סליחה, אולי דווקא המסקנה היא הפוכה, כי אולי רק מגישים כתב אישום במקרה שהם בטוחים - - -

בדיוק, בדיוק.

ואז זה מסביר למה - - - הם גורמים לאחוז הקטן הזה. כלומר, זה לא אחוז פוזיטיבי, זה דווקא אחוז נגטיבי, שלילי. אני חושבת שזה ההסבר.

זה תלוי באיך משתמשים בנתון הזה. בנתון שמנתח איך הפרקליטות פועלת ומתי מגישים כתבי אישום - - -

- - - להגיש כתב אישום.

נכון. לאור, אם מסתכלים על אחוז התלונות- - -

זו השאלה, כמה כתבי אישום הוגשו, לא כמה זוכו.

זהו. השאלה - - - אם מסתכלים על אחוז התלונות שהסתיימו בכתבי אישום זה מעיד על שבוררים בקפדנות עם איזה תיקים יגישו כתבי אישום, ואז האפשרות היא יותר. השאלה היא מה הרצון. הרצון, בסופו של דבר - - -

אפשר לשמוע מהם כמה תיקים היו בטיפול, ו - - - למה לנו -- -

אבל אלה הם נתונים שהם יותר של הפרקליטות.

- - -

זו נקודה חשובה, זה דבר חכם, מה שאת אומרת.

דבר אחד, יש גידול במספר כתבי האישום, שזה טוב. ודבר - - -

סליחה, אורית, אפשר, בבקשה לקבל שני נתונים – אחד, כמה תיקים היו במשטרה, כמה המשטרה גיבשה לכדי המלצה לפרקליטות וכמה הפרקליטות המליצה להגיש תביעה. מאוד פשוט.

- - -

תסבירו פשוט שגם חברי כנסת יוכלו להבין, בסדר?

2014, למשל, יש 6,014 תיקים שנפתחו. מתוכם - - -זה לא מתוכם, אני אסביר תכף - - -

6,000 תיקים שאתם פתחתם.

בשנת 2014 נפתחו 6,000 תיקים. הוגשו 1,167 כתבי אישום - - -

- - -

זה לא מתוך ה-6,000.

אי אפשר להגיד אם זה מהתיקים האלה, כי הרי כתב האישום הוגש על תיקים משנים קודמות. אבל אתה יכול לראות את המספרים לאורך כמה שנים. אתה רואה - - - אני אמרתי, זה עולה בשנים האחרונות - - -

איך זה באופן יחסי לעבירות מסוג אחר? מבחינת פתיחת תיקים.

זה לא שונה כל כך. פה זה קצת מפחות מה-20% נגיד, של הגשת כתבי האישום, ואני חושב שהממוצע של הגשת כתבי אישום, באופן כללי, אבל אין לי את הנתון המדויק, מה שאני אומר זה רק מהזיכרון, זה על סדר גודל של 25% מהתיקים.

75% מהתיקים נסגרים.

לא, לא, לא. 25% מגישים כתבי אישום. כלומר, 75% נסגר.

- - -

בואו נעשה קצת סדר, כי אנחנו נכנסים - - - נכון שאנחנו קצת מוסטים מהדוח של האיגוד, ונכנסים יותר לנתונום של הפרקליטות ושל המשטרה, וזה טוב. חבר הכנסת רויטל סויד.

אני רוצה לקחת גם את הנתונים שאתן מביאות וגם את הדברים שאתה אומר, גם בתור מי שמכירה מצוין את המטריה. נטיית הפרקליטות ומערך התביעות היא להגיש כתבי אישום גם כאשר מערך הראיות- דרך אגב, זה לא אם מאמינים או לא מאמינים, אלה אם יש תשתית ראייתית מספיק איתנה, או לא. גם כאשר התשתית הראייתית היא לא כל כך איתנה, ולו רק מכיוון שהרבה מאוד מתלוננות ומתלוננים, חלק מתהליך ההבראה שלהם הוא דרך הגשת כתב אישום, והמסלול המשפטי. לכן, לבוא ולהאשים את הפרקליטות או את התביעות בזה שהם לא מגישים כתבי אישום בנושאים האלה, זה יהיה קצת לחטוא מולם, ואני חייבת לומר, כמי שמכירה את הנתונים האלה – הם עושים, באמת, הרבה מאמצים כדי להגיש, גם במקרים שבהם הם אומרים שבית המשפט יכריע – לנו אין את היכולת, שבית המשפט יכריע.

זו לא החוויה שאנחנו חוות, או הנפגעות והנפגעים חווים, מהצד השני.

בסדר. מכיוון שאת תדברי בתורך, אז עכשיו תאזיני לי.

מה שאני כן אומרת, שכשאנחנו מסתכלים על 4% מהתיקים שמסתיימים בזיכוי, זה דווקא משהו שהוא כן נתון שהוא מעודד, ובאיזה מובן הוא מעודד? הוא מעודד במובן הזה שבאמת, מעט מאוד מהמקרים לא מצליחים להגיע לכדי הרשעה. המקרים שאת דיברת, ובגלל זה נכנסנו לשיח הזה, ואת העלית את הנושא, זה לגבי הנושא של האשמת הקורבן. האשמת הקורבן – זה קורה הרבה מאוד פעמים בתיקים שמתנהלים, לא בתיקים שאנחנו לא יודעים ולא מודעים אליהם. אז בתיקים שמתנהלים, בין אם זה על ידי סנגוריה, תקשורת – לא משנה מי הנאשם, אבל תשימו לב שגם כשיש האשמת קורבן, בסופו של דבר התיקים האלה, רובם, מסתיימים בהרשאה, וזה נתון שחייבים לקחת אותו בחשבון.

תודה, חברת הכנסת רויטל סויד. אני חושבת שיכול להיות שרבות מאתנו חולקות על הרבה מה - - -

אני מביאה מהחוויה שאני מכירה מול הפרקליטות.

בגלל זה אני אומרת – לפעמים, מה שנראה מפה לא נראה משם. להיות בצד של איגוד מרכזי הסיוע ולפעול ביחד עם נפגעות התקיפה המינית, אני חושבת שהחוויה היא אחרת לגמרי. אבל כדאי גם לזכור שמה-4% האלה שהסתיימו בזיכוי, ב-96% אנחנו לא יודעים מה ההרשעה היתה, והאם ההרשעה היתה בדיוק בהאשמות שהתחיל התיק אתן, או בעצם בעסקאות טיעון למיניהן, והפחתת כתבי האישום. אנחנו נחזור לדוח, בשלב הזה. בבקשה.

נקודה נוספת שהנתונים בה עדיין לא מספיקים כדי להיות מסה קריטית, אבל כן היינו רוצים לציין – כי הדוח שלנו השנה עוסק במקרים של פגיעה מינית באינטרנט. אנחנו בדקנו מה מגיע אלינו, אז בהשוואה לעבר, אל"ף, הגיעו תלונות, כי בעבר זה לא היה. אז היו כמה עשרות פניות במהלך השנה, זה עדיין לא משהו אדיר. שוב, החוק, למיטב זכרוני, נכנס לתוקפו בינואר 2014, חוק הסרטונים, אז ייקח עוד זמן עד שזה יוטמע. עוד דבר שציינו, שבאמת, אחת הזירות שגם התחילו להיות בה פגיעות מיניות – התחילו דרך היכרות וירטואלית. היבט נוסף, שהפגיעות ברשת הן בדגש על בני נוער. כלומר, לבני נוער יש להם יותר נטייה, וזה חשוב מאוד השיח מול מערכת החינוך, השיח של מניעה, שעדיין מאוד חסר אצלנו בחברה, לדעתי.

אורית, יש לכם פה, במחקר, רק ניתוח סטטיסטי ומספרים? יש לכם גם ניתוח איכותי? כלומר, כמה תובנות גם על דרך העבודה של - - -

זה חלק מהדיון. תראי, יש כמה נקודות מרכזיות, אני חושבת, שעולות. לנו מאוד מאוד חסר עדיין הנושא של - - - ניקח נקודה אחת שמפריעה מאוד חזק. הנושא של פגיעות בילדות. כלומר, רוב הנפגעות, וגם הרבה ממי שפונה אלינו, נפגעים עד גיל 18. מגיעים למרכזי הסיוע לפעמים, אחרי שנים רבות. מי שנפגעת מינית, לוקח לה 10 שנים, אולי, עד שהיא יכולה, אולי, להתמודד עם העניין הזה. אני חושבת שכאן יש כמה דגשים. ראשית, הנושא של הכשרות אנשי מקצוע. חובה שמורים, יועצים חינוכיים, רופאים, עובדים סוציאליים – יקבלו הכשרה מאוד מסיבית. לצערי הרב, ותכף מיכל רוזין תוכל להתייחס לעניין הזה, באוניברסיטאות, לדוגמה, אין חובה בפסיכולוגיה, חינוך, עבודה סוציאלית, רפואה – ואולי יש עוד תחומים – ללמוד את זה כקורס יסוד. למה זה מאוד יסודי? אם האלימות המינית היא מגיפה חברתית, ואחת מכל שלוש נשים תיפגע, אחד מכל שישה ילדים- וזה נתון ממחקר אמפירי שבדק 10,000 ילדים, זה אומר שכל הילדים שלנו, כאן בחדר הזה, בסיכון. אז חייבים שאנשי המקצוע יידעו לזהות את זה, והם לא לומדים את זה בצורה מספיק אינהרנטית למערכת.

דבר שני, ויש כאן נציגים מהמשרד. אני יודעת שבמשרד החינוך שפ"י עושה עבודה מאוד טובה, ויש להם מערכי שיעור על כל הנושאים האלה, שנכנסים לתוך כישורי חיים. מה שאני גם יודעת, שהיום זה לא חובה. כלומר, היום זה תלוי ברכזת, במנהלת. חייבים את הדבר הזה להפוך לחובה.

שאלה טכנית בלבד. אחת – אני מניח שיש לכם פניות שלא רק מיד מאותרות כאלימות שקשורה לפגיעות מיניות, אלא אלימות נגד נשים בכלל. האם יש לכם איזה ניתוב מול המרכזים האחרים? שתיים- מה התחושה שלכם לגבי התחושה של הנשים, האם בשלב השני הן מרגישות מופקרות מול המערכת? האם יש איזה תהליך ליווי, בעיקר מול העובדה שחלק מהנשים חוששות מהרגע שפתאום אומרים להן – אוקיי, זהו. עכשיו תחזרו לזירת הפשע ותתמודדו לבד?

אז מנהלת מרכז הסיוע בתל אביב, אולי את רוצה לדבר על הממשק מול הארגונים האחרים, בעניין של אלימות?

אנחנו מקבלות הרבה מאוד פניות גם לגבי אלימות, ואנחנו באמת עובדות בשיתוף פעולה עם כל הארגונים שמתעסקים עם אלימות בתוך המשפחה, אלימות כלכלית. אנחנו בשיתוף פעולה עם כל הארגונים, וזה באמת נושא מאוד מאוד חשוב, כי הרבה פעמים כשיש פגיעה מינית אז יש השלכות ויש פגיעות גם באזורים אחרים. אני חושבת, לגבי הליווי- זה בדיוק מה שמרכזי הסיוע עושים. אנחנו מלוות את הנפגעות הפונות מהרגע הראשון שהן פונות אלינו, לאורך כל הליך הפלילי, למשטרה, לבית החולים, לאורך כל ההליך הפלילי בפרקליטות. אני חושבת שאני כן רוצה להתעכב על ה - - -

אחרי שנגמר המשפט. מה קורה הלאה?

קודם כל, בגלל שפגיעה מינית זו פגיעה כל כך משמעותית ביכולת שליטה ובנפש של כל אחת ואחד, אנחנו מנסות להחזיר לאט את השליטה. היא זו שצריכה להחליט אם היא רוצה להיות בקשר. לכן, אנחנו אף פעם לא יוזמות את הקשר. בגלל זה הנושא של האם אנחנו עוקבות אחרי הנתונים או לא עוקבות, זה נושא קרדינאלי, כי אנחנו לא יכולות לכפות את עצמנו, אחרי שהיא עברה את החוויה הנוראית הזו של הכפייה ושל חוסר השליטה, אנחנו מנסות להחזיר לה את השליטה, והיא זו שמחליטה מה היא רוצה.

אני כן רוצה להגיד, לגבי הנתון הזה שעוד פעם חזרנו על זה, כל הזמן – אני חושבת שאנחנו צריכים להסתכל על עצמנו ככישלון טוטאלי בתור חברה. יש התקדמות, וזה באמת מאוד מרגש שנפגשים כל שנה ובאים לפה, ובאמת, זה הכי מרגש. אמרתי בעלייה לירושלים שאני חושבת על עאידה ועל מיכל, וזה באמת הישג אדיר. וזה שיש את הנושא הזה שעלה לסדר היום – זה הישג אדיר. אבל עדיין, אחת משלוש שנים עוברת פגיעה מינית, אחת מחמש עוברת אונס, אחת משש עוברת גילוי עריות, בנים ובנות ביחד, מתחת לגיל 12. המערכות לא עובדות. אני חושבת שקשה לבוא לפה כל שנה, ואנחנו רוצים להראות דברים אופטימיים, זה באמת חשוב לציין דברים טובים שקורים, אבל המדינה לא מתפקדת. יש הפקרות טוטאלית. אם חושבים איך הנפגעות מרגישות – הן מרגישות מופקרות, כי אם אנחנו מדברות על זה שעזרה ראשונה היא חובה, ואין בכלל שיעור אחד למחנכת על פגיעה מינית. היא לא יודעת לאתר, ולא יודעת לזהות, אין כלל – לא לעובדות סוציאליות, לא לפסיכולוגיות ולא לרופאים, ואין בכלל משאבים הולמים למרכזי טיפול, למקומות שאפשר לטפל בנפגעות ונפגעים. יש המון התקדמות ואני חס וחלילה לא רוצה לזלזל בשיתופי פעולה שיש – משרד הבריאות, רווחה, חינוך, פרקליטות ומשטרה. אבל אם אנחנו חוגגים, כן? שיש עלייה קטנה בכתבי האישום, שזה באמת חשוב, אי אפשר להתעלם מהעובדה ש-13% בלבד מהנשים שפונות למרכזי סיוע מגישות תלונה למשטרה. מה זה אומר? מה זה אומר על האמון שיש להן במערכות? אני חושבת שבתור חברה אנחנו צריכים להסתכל על עצמנו, להסתכל על המשאבים הדלים ביותר שמושקעים בנושא הזה. אנחנו צריכים להסתכל שהתרגלנו. אלא אם כן יש את אלנבי, או אלא אם כן יש איזשהו נושא מאוד מאוד חשוב, ואז כולם מתעוררים ואומרים שזה נורא. אבל אנחנו חיים בשגרה שאיזושהי גזירה מהשמיים שצריך להשלים עם זה, שאחת משלוש נשים צריכה לעבור - - -

שלוש נשים בישראל?

כן.

ילדים, ילדים. חבר'ה.

אני מסכימה אתך שנכנסים לשגרה, והמטרה מהיום הזה היא דווקא להוציא אותנו מהשגרה הזו שאת דיברת עליה, השגרה שבה כאילו זה הפך עוד פן מחיי היום יום שאפשר לחיות אתו ולהתקיים אתו. אנחנו באות ביום הזה להגיד שלא, זה בלתי אפשרי לחוות דו קיום עם אלימות, ואנחנו לא טולרנטיות לנושא הזה. אנחנו רוצים שגם המדינה וגם החברה יפסיקו להיות טולרנטיים לנושא הזה, במיוחד בחודש שנרצחו בו חמש נשים, בחודש שאני בטוחה עשרות ואולי מאות של נשים נאנסו או הוטרדו מינית או התמודדו, אבל מצד שני, אי אפשר להתעלם מהעובדה שאולי, אולי אחרי כל ההישגים אנחנו צריכות לבדוק איפה התחילה השאננות ולבדוק גם מה התפקיד של ארגוני הנשים בלעורר את הנושא שוב, ולא להיכנס גם כן לשגרה.

אני רוצה לתת לעורכת הדין ליאת קליין לדבר על עבירות מחשב, מה התקדם ומה צריך תיקון, ואחר כך נעבור לשלב של חברי כנסת ומשתתפים.

אני רוצה לומר תודה למרים על הדברים, ואני מאמינה שמה שיוצא מהלב נכנס ללב, והקריאה והזעקה הכל כך גדולה שמרים הביאה לכאן, הזעקה של הרבה מאוד נשים שאנחנו מלוות – היא תיכנס אל הלב. הסיבה שאנחנו גם מציינות את שיתופי הפעולה שלנו וגם את כברת הדרך שעברנו – היא חשובה לא רק כהזדמנות אחת לשנה להגיד תודה, לכל מי שיושב ויושבת כאן, על כל שיתופי הפעולה. זו לא הסיבה היחידה. אנחנו יושבות כאן כגוף אחראי לפונות שלנו, ואנחנו רוצות לומר לכל הפונות שלנו כאן היום שיש להן כתובת, כתובת ברשויות, וכתובת במדינת ישראל. נכון שיש עוד כברת דרך לעבור, אבל יש לאן לפנות, וזה מסר שחשוב לנו להגיד גם אותו.

אני רוצה להגיד משהו על הנתון הזה שראינו, על העלייה פתאום בדיווח על בגירות, מה שלא ראינו בשנים קודמות, בעיקר רוב הפניות שהגיעו אלינו היו על פגיעות בילדות. פתאום אנחנו רואים עלייה בדיווח של בגירות. אחת הסיבות, אני חושבת, היא שהפגיעה המינית בישראל גם קצת שינתה את הפנים שלה. יש לנו עבירות חדשות, יש לנו עבירות מחשב, יש לנו סם אונס, יש לנו כל מיני תופעות חברתיות חדשות שקצת משנות לנו את תמונת פניה של הפגיעה המינית בישראל. אנחנו רואות עבירות אחרות, ולכן גם לקחנו השנה את הנושא הזה, את עבירות המחשב, את עבירות הרשת, את כל הסיפור של פרסום של תצלומים כעבירות. לפני שנה-שנתיים ישבנו כאן, עבירות כאלה של הפצת סרטונים בכלל לא נחשבו כעבירות מין. לא היה להן את הכובע הזה של עבירות מין, למרות שהפגיעה שהן מייצרות היא פגיעה מינית לכל דבר. אני חושבת שזה גם חלק מהסיבה שאנחנו נותנים שם ופנים וקול לעוד סוגים של פגיעות מיניות, ורואים אותן כעבירות מין לכל דבר ועניין, וזה גם הנתון הזה. אז כן צריך לדבר על השינוי שראינו בעלייה במספרים של בוגרות שמדווחות, שזה נתון מעודד. לא מעודד שיש פגיעות אלא מעודד שיש דיווחים על הפגיעות מהסוג הזה, שעבירות האלה, שעד היום היו שקופות, הן כבר לא כל כך שקופות, וזה נתון שבהחלט אפשר גם לשמוח על הדבר הזה ולראות אותו, כמו גם העלייה בכתבי האישום. גם אם היא קטנה, היא לא מספקת, היא לא החוויה של רוב הנשים. כן ריך להגיד את זה כי זו קריאה שלי לכל הנשים שיושבות ואני אומרת להן – יש לכן לאן לפנות ויש לאן להתלונן.

בכל מה שקשור לעבירות מחשב, אנחנו עדיין בתחילת הדרך. היו עשרות דיונים פה. חברת הכנסת רויטל סויד מקדמת את כל הנושא הזה, במסגרת השדולה, והיו כאן כמה דיונים. יש עוד מה לעשות, גם בתיקוני חקיקה, גם ברמת ההחמרה של הענישה. חלק מהדברים מובאים פה. אני חושבת שבעיקר, מה שצריך לשים לב אליו, שהסיפור של עבירות המחשב הוא לא רק בעצם העבירות עצמן, אלא הם ייצרו לנו כל מיני סוגים חדשים של פגיעה – פגיעות רגילות. מישהו יצר קשר דרך הרשת, ואז יש לנו עוד מקרים של אונס של בגירות או דברים מהסוג הזה. עבירות המחשב הן לא רק חמורות בפני עצמן, הן חמורות כי הן מייצרות עוד ועוד דרכים ליצור ולייצר פגיעה מינית, וזה נתון שצריך להדאיג אותנו ולשים לב לדבר הזה.

בוקר טוב לכולם, אני גיא, אני קרימינולוג פסיכותרפיסט, עוסק כעשור בטיפול בתחום של פגיעות מיניות, הרבה, ובעיקר עם הפוגעים – ילדים מתבגרים ומבוגרים שפוגעים מינית, ובערך בשנתיים האחרונות, בשיתופי פעולה מאוד מוצלחים עם איגוד מרכזי הסיוע, אנחנו עושים כל מיני פרויקטים משותפים, משלבים ידיים כדי לחבר את כל החיבורים האלה. אני כאן כדי להגיד כמה מילים על חלק שכתבתי יחד עם ניצן בן דב, ממרכז סיוע "תאיר", שמופיע אצלכם בדוח, החלק שנקרא פורנורמה, ובעצם מדבר על ההשפעות של הפורנוגרפיה על האקלים של פגיעות מיניות.

אין לנו הרבה זמן ולא ניכנס למחקרים, הנתונים מופיעים. אני כן רוצה להדגיש כמה דברים. קודם כל, אנחנו באמת בתוך תהליך של מהפכה שהיא מאוד עכשווית, זאת אומרת, אנחנו מדברים על מהפכה של עשר שנים, אפילו קצת פחות, שבהן – העידן הווירטואלי חודר לכל מערך החיים שלנו ומאוד מאוד משפיע, וליאת כבר הזכירה שמופיעות גם פגיעות חדשות. אני חושב שאנחנו, כאנשי מקצוע, מתחילים להבין שלתופעה הזו, לעידן הווירטואלי ולתרבות המסכים, יש השפעה קריטית על המיניות שלנו, כחברה, על התפיסות המיניות. אנחנו רואים את זה גם ברמה הפרטנית, בתהליך שאנחנו קוראים לו – "סקסואליזציה מוקדמת", שהוא בעצם מתאר את זה שהילדים הופכים להיות – במקום להבשיל בשלבי ההתפתחות המינית הקבועים, הפסיכולוגיים האוניברסאליים באיזשהו סדר קבוע, ההבשלה מבפנים - - - בעצם, המיניות מגיעה אליהם כרגע מבחוץ. אני אפילו אעז ואגיד שהמיניות מתקיפה אותם מבחוץ, בין אם זה דרך הפורנוגרפיה ובין אם זה דרך כל השפה הווירטואלית. אם זה היוטיוב, קליפים, משחקי מחשב שהם לגמרי פורנוגרפיים, לחלוטין – אני לא יודע עד כמה אתם בקיאים. אנחנו רואים שהתהליך הזה משפיע גם על הפגיעה בגיל הפגיעות המיניות, גם על אופי הפגיעות המיניות. לדוגמה, אנחנו רואים יותר פגיעות קבוצתיות בגילאים מאוד מאוד צעירים, מאוד משפיע על התפיסה של מה זו מיניות, מה זו אינטימיות – אצל ילדים ומתבגרים. אנחנו ממש רואים את זה, גם בקליניקות, גם בכיתות. אני בטוח שכל המנחות של האיגוד שעובדות בכיתות יוכלו לציין את זה, וכל מי שעובדת יותר מחמש שנים גם תוכל להגיד שיש הבדל בין דברים שראינו בכיתות לפני 5,6,7 שנים ובין מה שאנחנו רואים היום. זו מהפכה, באמת, מאוד קצרה.

דבר נוסף שאני רוצה ל הגיד, שבעצם, התהליך הזה, מעבר להשפעה האינדיבידואלית על ילדים ועל בני נוער, על גברים ונשים שנפגעים באופן פרטני, הוא פוגע באופן חברתי, כי בעצם, אנחנו נמצאים באיזה תהליך של איזשהם תנאים של דיכוי, שאנחנו עוברים, ואנחנו לא כל כך יודעים לסמן אותם ולהגיד איפה הטראומה הזו שאנחנו חווים כחברה, איפה היא מתחילה, איפה היא נגמרת, מה מותר, מה אסור, מה בסדר, מה לא בסדר. אני חושבת שאלנבי 40, לדוגמה, זה דוגמה למשהו שבאמת העלה את הדיון, שבאמת, אני לא חושב שגם אם נצביע פה אז לכולנו תהיה אותה עמדה.

נקודה אחת, לסיום. אם יש מה לעשות אז זה באמת, בשני ערוצים: תקציבים לחינוך, ותקציבים לחקיקה. אני אתן דוגמה אחת, שהיא פשוטה. באנגליה, נציבת זכויות הילדים, אני לא יודע אם כבר הוציאו את החוק הזה או לא, אבל יש שם הצעת חוק שהפורנוגרפיה, למשל, תהיה חסומה, וכדי לצפות בפורנוגרפיה צריך יהיה לעשות צעד אקטיבי כדי לצפות בה – לפתוח את זה, בניגוד, למשל, שמה שקורה היום בארץ, שהפורנוגרפיה בכל הערוצים היא פתוחה, ואם אתה, כהורה אחראי, רוצה לחסום אותה, אתה צריך לעשות צעד אקטיבי. זו דוגמה לחקיקה אחת, קטנה, שיכולה לעשות שינוי מאוד משמעותי.

תודה. אני רוצה שנציגי המשטרה – אם יש לכם, בנוסף להערות שהיו קודם, מה להציג.

אני ראש חוליית סייבר, חטיבת חקירות. הפעילות המשטרתית בנושא של פגיעות מיניות ברשת היא די ייחודית בתחום הזה, מאחר שזה תחום שאנחנו הצבנו לנו כמטרה, להיות ברשת ולהיות אקטיביים, ולחפש את הפוגעים מינית. כמובן שאנחנו מתמקדים בעיקר בפגיעות בקטינים. לצערי, השנה היו יותר מפעם אחת שאיתרנו פדופילים ברשת, שהמאפיין שלהם היה לא שהם פגעו בקטין אחד, או שניים, אלא אנחנו מדברים על עשרות מקרים, עשרות קטינים שנפגעו על ידם, ולצערנו, אף אחד מהקטינים לא פנה מראש למשטרה. כלומר, אם לא היתה את החשיפה המשטרתית גם לא היינו מגיעים אליהם.

אני חושב שאם דיברנו קודם על הנושא של כתבי אישום ועל כל הנושא של התיק שמבשיל לכתב אישום, אז דווקא מהבחינה הזו, כאשר הפגיעה היא ברשת אנחנו יכולים יותר בקלות למצוא את הראיות, ועובדה היא שבמקרים שדיברתי עליהם קודם, מרגע שאיתרנו את הפוגע ובדקנו לו את המחשבים, גם היינו יכולים להגיע לכל הקטינים שנפגעו על ידו, אז אני חושב שגם העלייה הזו בכתבי האישום מוסברת בחלקה, גם מבחינת הנושא שלה, הראיות שהן יותר חזקות – כאשר אנחנו מוצאים אותן במחשבים. אם תפסתי את המחשב של הפוגע עם תמונות חד משמעיות שרואים את הקטין אצלו, אז אחרי זה קשה לפרקליטות שלא להגיש כתב אישום במקרים הללו.

באיזה סוג של אשמה?

אונס. גם עבירת אינוס – יכול להיות ויכוח.

כאשר זה ברשת, ההגדרות החוקיות הן כאלה שלא חייב להיות מפגש בין הפוגע ובין הנפגע כדי שזה יהיה עבירה. עדיין זה יכול להיות מעשה מגונה, יכול להיות אינוס - - -

- - -

גם עבירות שקשורות אפילו עד כדי אינוס.

מישהו שגרם למישהו אחר לבצע בעצמו - - -

אפילו אם לא בוצע.

- - -

אפילו אם לא נפגשו.

- - -

מספיק שהם מדברים ברשת. מבחינתנו זה מספיק.

אני חושב שגם הפעילויות שלנו מול הארגון – היה איזשהו יום עיון לכל חוקרי המחשב, כדי להכווין אותם יותר להיות מודעים לנפגעים ולנפגעות, לתת את היחס המתאים ואת הטיפול, כי זה לא מספיק רק להיות חוקר עבירות מחשב, הוא צריך גם לדעת לדבר עם הנפגעים, או הנפגעות. אז אני חושב שגם פה עשינו איזושהי כברת דרך עם הארגון והיה שיתוף פעולה טוב.

גברתי היושבת ראש, ראשית, אני באמת רוצה להודות לך על הדיון המקיף שאנחנו מקיימים היום, ודאי להודות לכל הארגונים – אני לא מונה אותם, כי כל ארגון בפני עצמו ראוי לכל ההערכה. מאיפה הכוח הנפשי שיש לכם לעסוק בזה, מעבר לזמן ולצורך להשקיע ולהירתם לעניין? אבל האמת היא שכשאני שומע את הנתונים, ובעיקר את הנתון הזה שכל אישה שלישית בשלב כזה או אחר היתה נפגעת מינית, ממש בא לי לזעוק – האם כסדום היינו או לעמורה דמינו? זה ייתכן שאנחנו חברה כל כך מתבהמת וחסרת רסן מכל סוג שהוא? זה נראה לי דבר שממש גורם לי לצמרמורת. אני חושב שבכלל, לחשוב על הורים שמבצעים מעשי אינוס בילדותיהן או בילדיהם, זה מבחינתי – באותה מידה, איך לומר? איפה חברי וידידי אילן? בתחום הזה, אם היה מישהו אומר – בוא נשקול משהו שקרוב להכניס לספר החוקים שלנו עד כדי איזה מין - - - לא הוצאה להורג, אבל כמעט, כן? כמעט, כי אנחנו, באופן עקרוני חושבים שהוצאה להורג זה משהו שאסור שיהיה בספר החוקים שלנו, בגלל ההשלכות והאפשרות - - - אבל אני אומר לכם, אני מנסה לחשוב על הענישה הכי מחמירה, יותר מאשר - - -מבחינתי זה אפילו יותר גרוע מרצח מתועב, שמישהו מנצל את האמון של אותו קטין ואותו ילד בתוך משפחה ובסוף עושה בו את המעשה הכי אכזרי שאפשר לעשות לילד.

באשר לרשתות הווירטואליות, ברור לחלוטין שזה יוצר מרחב של פורקן של אלימות ושל נטיות מהסוג הכי חמור שיש. אני מאוד מברך את המשטרה על פעילות הסייבר שהיא עושה, כדי לאתר ולהגיע. אני שמח שיש פה החמרה בדין, שלא משנה אם היתה כוונת עבירה, היא כבר ממומשת לכדי מיצוי הדין, וזה חשוב מאוד. אבל אני פונה לארגונים. אותי מעניין לדעת מה הפעילות הווירטואלית הנגדית שאנחנו עושים מבחינת ליצור איזה מסך הגנה לאותם נערים שנחשפים ומהר מאוד נגררים לאותה מסגרת. כמה אנחנו יכולים לסייע לכם ליצור ממש מערך הסברה שלם, שנותן איזה איזון מול רמת הפיתויים שמסתובבים ברשת, של גורמים מתועבים שמנצלים את הרשת הזו כדי לנסות ולגרור אנשים שעדיין לא מסוגלים למצוא את האיזון הנכון? האם אתם גם פועלים בעניין הזה של ליצור מערך הסברה נגדי כדי לאזן את התופעה? תודה.

תודה, גברתי. האמת היא שזו הופעת הבכורה שלי, אני חבר חדש בוועדה שלך, לכבוד הוא לי.

ברוך הבא.

- - -

אני מציע לכלל חברי וחברות הכנסת להגיע לפה וכל אחד יקבל יחס כאילו הוא ה "בייבי" היחידי. רק תגיעו.

תודה. יש איזו שהיא אשליה שברמת האווירה אנחנו משתפרים, ותמיד, ברמת הנתונים, אנחנו נסוגים. אבל זה חלק מתוך שלם, הייתי אומר, של מציאות מופקרת. אלימות – יש לה קרקע איפה לצמוח, במקרה הזה, והפירמידה של הכי פגיעים הם הכי נפגעים בסופו של דבר מתקיימת כשהמדינה לא מתערבת. זה חוק. אתם יכולים לראות את זה בכל תחום ותחום אחר. אני מוכרח להגיד שנער הייתי וגם זקנתי, והגעתי למסקנה שהחמרה היא לא זו שמתקנת את המציאות. החמרת הענישה אינה מתקנת את המציאות, עובדה. אנחנו יכולים לדבר עד מחר בבוקר על החמרת הענישה. מאידך, כשאין החמרה בענישה, אבל, מצד שני, אין השקעה במניעה, אין השקעה בחינוך - - -אני תמיד אומר שפה יש חוק אחד שאנחנו לא יכולים לחוקק אותו, שאנשים יהיו בני אדם. זה גם כן דבר- - - האנשים של היום זה לא מה שהיה פעם.

אבל אילן, לא מדברים על החמרת הענישה. על ענישה.

לזה אני לגמרי מסכים. אני בעצמי שואל מדוע לא מגיעים למיצוי הדברים האלה, ובסופו של דבר הם נתקעים בדרך. אבל הבעיה בסופו של דבר, הבעיה המרכזית – בשיח האלים במדינת ישראל, היא בעיית אחריות הממלכה. אני כל החיים נמצא בדואליות איומה, כי מצד אחד אני אומר לעצמי – וואלאק, מה היינו עושים ללא כל הארגונים האלה? איפה היינו נשארים כשהמדינה, בגדול, היא מפקירה את תושביה, את אזרחיה. תבינו, לא תמיד זה היה ככה. לפחות ברמת הכוונה. פעם היו הרבה פחות אמצעים והיתה פטרנליות מסוימת של הממשלה. היום זה איננו נמצא. היום, כל אדם יודע שבסוף נפילתו הוא יישאר לבד, לבדו, ולכן 13% בלבד מגישים תלונה במשטרה, מהכי חלשים. זה השפיץ של החולשה. אין חלש יותר מהדבר הזה. ולכן, זה חלק מתוך שיח כולל ושל הקצאת משאבים. אנחנו פה בכנסת עוסקים רק במלאכה מאוד מאוד שטחית, אבל המלאכה השטחית הזו צריכה להחליט מי מקבל כמה ולמה, ומי משלם כמה ולמה, כאשר כל דבר אנחנו מנהלים אותו ושורדים איתו, אז בדיוק אותו ביטוי מקבל הדבר הזה בנושא שאנחנו עוסקים בו היום.

אני חייבת להגיד – זה לא רק מי מקבל וכמה הוא מקבל. חייבים גם להזכיר, וזה נעלם מהשיח כי התמקדנו בסטטיסטיקה – נעלם מהשיח כל הנושא של הפרטת אפילו השירותים של הגנת נשים ושל סיוע ותמיכה בנשים. בעיניי זו הקטסטרופה הגדולה. כאשר עניין ההגנה על נשים וליווי נשים וסיוע לנשים מכניסים אותו לשיח של שוק ושל מי יכול כן להגיש את השירות הזה, וחברות וסמי עמותות נכנסות לתמונה, כאשר אין להן שום רקע של הבנה ושל אידיאולוגיה ושל עקרונות, זה מה המפחיד אותי, בנוסף לכמה האיגוד או מרכזי הסיוע מקבלים.

אני רוצה לתת לגברת נאילה עואד מעמותת "נשים נגד אלימות" שמפעילה מרכז סיוע בנצרת, ואני חייבת להגיד שהייחודי במרכז – דיברת קודם על פונות שהן פונות בנושאים של אלימות או בסוגי אלימות אחרים, חוץ מתקיפה מינית, אז מרכז הסיוע בנצרת מטפל גם וגם, בכל סוגי האלימות.

שלום לכולם, אני מאוד שמחה להיות פה אבל כואב לי שאנחנו נפגשים וכל פעם נפגשים ונפגשות בשולחן הזה ואנחנו דנות ודנים בסטטיסטיקות, אבל מעבר לסטטיסטיקות אנחנו כן יודעים שיש עוד אישה שסובלת, נפגעת, ויש עוד מרכזים שמנסים כל הלילה במהלך 24 שעות לתת את הסיוע, לשמוע אותה ולתמוך בה, אבל אנחנו כן מדברות על מחסור, מחסור בשירותים. כאן אני אתייחס לשירותי הרווחה.

שירותי הרווחה, אפילו במזערי שהם נותנים לטיפול בנפגעות תקיפה מינית, אם זה מרכזים רב תחומיים, שקוראים להם, פתאום החליטו שזה עובר דרך ועדות. ועדות זה אומר חשיפה, זה אומר להגיע ללשכה לשירותים חברתיים, ועד כמה וכמה כשאני מדברת על נשים ערביות זה צריך להיות , כי כדי לשבור את הטאבו ולדבר על פגיעה זה לא קל, ואנחנו יודעים את זה. כשהיא מגיעה והיא צריכה את הטיפול והסיוע אז מתנים את זה בוועדה של משרד העבודה והרווחה. זה גרם לאחוז מאוד נמוך של נשים שכן מגיעות למרכז הסיוע, שמוכנות לפנות לטיפול נפשי וסיוע נפשי במהלך החיים שלה, ואז היא צריכה לשלם את זה מהכיס שלה. זה אומר שכל שעת טיפול היא 350 שקל. הפגיעה גם משפיעה על החיים שלה והיא לא יכולה לצאת לעבודה, וזה אומר שאין לה כסף אפילו לטיפול.

אנחנו נדבר על המשטרה. המשטרה, 19% מוגשים כתבי אישום. מעניין אותי כמה מהם, מהמקרים האלה, היו של נשים ערביות. במיוחד כשאני מדברת גם על אי האמון במערכת המשטרתית. כאישה פלסטינית, כמיעוט לאומי בתוך המדינה, שסובל מכלל צורות של דיכוי, אז בטח הנשים, נפגעות אלימות מינית, לא רואות אפילו במשטרה גם גורם שיהווה תמיכה והגנה כלפיהן. אם היא תגיע, ואני יודעת שיותר מ-80% של התיקים של אלימות באופן כללי, לפי הדוחות שלכם זה 89.5% מהתיקים של אלימות שמגיעים למשטרה, נסגרים לא מחוסר ראיות אלא מחוסר עניין לציבור.

טוב, נחכה גם לדיווח מהבוקר, מה יקרה עם התיק המפורסם של ראש מועצה מקומית שהטריד מינית ועשה מעשים מגונים נגד אחת העובדות שלו. נראה אם הפרקליטות כן תגיש כתב אישום.

ואם אין מגיעות אז קיים גם, אפילו אם אנחנו רואות עלייה, או קצת שינוי בכל היחס המקצועי במקרים שמגיעים למשטרה, אבל עדיין, חוק זכויות נפגעי עבירה – לא אוכפים אותו. אנחנו מדברות על מחסור בנשים חוקרות שיטפלו בעניין, נשים ערביות, ולא דוברות ערבית – שיטפלו בכל פנייה ופנייה. אנחנו גם מדברות על מחסור אפילו לתרגם. הם מבקשים מתנדבים שלהם שהם לא מוכשרים או מוכשרות. בסופו של דבר הם אפילו חושפים, כי הם מכירים את הנערה ואז יוצאים בהיכל בית המשפט לדבר על כל המקרה שלה, או במשטרה, מדברים על זה וזה גורם לאותה אישה להרגיש רע, והיא נאנסת פעם שניה.

אני כן אדבר על כל מערכת החינוך, גם. מערכת החינוך – מה התוכניות שלהם, חוץ מהכשרה לחיי נישואין וציון יום מניעת אלימות מינית – שזה שבוע במהלך כל השנה. הם לא מתאמצים להכניס את כל העניין של מניעה, הסברה וסיוע לנערות. אנחנו עושות את זה באופן וולונטרי. אנחנו, כעמותה, נכנסות ל-1,800 שעות הדרכה בבתי ספר במהלך השנה. אני מדברת על חצי משרה, על פרילנסרים שעובדים את העשייה הזאת מבלי שמשרד החינוך או מערכת החינוך ידאגו לתוכניות מוכרות של הארגונים הפמיניסטיים שיקבלו את הקרדיט ויעשו את העשייה הזו.

תודה. אני נותנת את רשות הדיבור לגברת אושרה לרר ממשרד החינוך. אחר כך – נשים, בני אדם וחברי כנסת. אז עכשיו בני אדם. כמו שאמר אילן גילאון.

זה אומר משהו עלינו, לא הבנתם. אילן רצה להחמיא לנו.

תודה. בעצם הטיפול בתוך משרד החינוך מתחלק לשתי יחידות – היחידה למיניות ולמניעת פגיעה מינית, שמנהלת אותה עכשיו איריס בן יעקב, והיחידה לשוויון בין המינים. אני רוצה לתקן. פעילויות שפ"י, קרי היחידה למניעת פגיעות מיניות, הן פעילויות חובה בתוך "כישורי חיים". הפעילות שלנו, של היחידה לשוויון בין המינים, היא פעילות רשות, לבתי ספר שרוצים להעמיק, שרוצים לפתוח את זה. היחידה מקיימת 700 קבוצות בשנה שמטפלות, בין היתר, במניעת פגיעה מגדרית.

סליחה, כשאת אומרת שהפעילות של שפ"י היא פעילות חובה, מה היא כוללת?

ניתן לאיריס להרחיב.

הפעילות שלנו, של היחידה לשווין בין המינים, כוללת הכשרה, גם במגזר הערבי – יש לנו 200 קבוצות, בכל היתר יש לנו 500 קבוצות – כוללת גם דיון ביחד עם התלמידים והתלמידות בנושאים של פגיעה מינית בתוך פגיעה מגדרית. אנחנו, ביחידה שלנו, רואים בפגיעה מינית חלק מפגיעה מגדרית. אנחנו לא רואות בזה מין, וזה מה שאנחנו מעבירות. גם במגזר הערבי וגם במגזר היהודי.

זה אתם יוזמים ומציעים, או בית הספר צריך לבוא אליכם - - -

אנחנו יוזמים ומציעים, וכיוון שיש לנו תקציב מוגבל, אז אנחנו עושים כל מיני פרמטרים, אנחנו בוחנים ומחליטים.

אז אני בטוחה שיש לכם נתונים – לאיזה בתי ספר נכנסתם, כמה שעות נתתם. יש לך את זה?

אני יכולה להעביר. אין לי את זה פה, אבל אני יכולה להעביר.

אז אני מאוד מבקשת לקבל את זה לידיים שלי, בשבוע הקרוב, כדי לדעת באמת עד כמה נכנסים, כי להגיד לך את האמת, כמי שמגיעה מהשטח – אתם כמעט לא מורגשים.

נכון, נכון.

700 קבוצות - - -מערכת החינוך. בתוך זה יש לנו השתלמויות למורים ומורות, וימי עיון, וגם פעילויות אד הוק, כמו חוברת שהוצאנו השנה, שמאגדת את הפעילויות שלנו בתחום, שיצאה לכל בתי הספר, לכל המפקחים והמפקחות, להעברה לבתי הספר.

אנחנו פועלות במסגרת – שמעתי את ההערה שלך לגבי להעביר את זה לעמותות שעובדות – אנחנו פועלות במסגרת חוקי מדינת ישראל וחוק המכרזים. חוק המכרזים פתוח לכולם. מי שניגש למכרז, יש מערכת של ציונים שהוא מקבל, ועל פי זה נבחר.

בגלל זה מי שבחרתם לפני שנה, לקח לו שנה להתחיל את התוכנית, כי הוא לא היה מוכן מבחינת תכנים ומבחינת צוות שיעביר את זה.

לקח לו שנה להפעיל את התוכנית, כיוון שלקח שנה לאייש את התפקיד שלי, בין היתר, לא רק בגלל הזכיין. בסדר. כל עוד מדינת ישראל מחליטה שמכרזים זה דבר כשיר ודבר שאפשר לעשות אותו – אז את יודעת, זו הרשות המבצעת ו - - -

השאלה הרלבנטית היא כמה ילדים טופלו ואותרו על ידי מערכת החינוך. אנחנו מדברות על תופעה כל כך גדולה.

זה שפ"י. זה שפ"י, ואנחנו ניתן להם. אבל אני חייבת להגיד – זה נכון שיש חוק כזה. המטרה בלהעלות את הנושא זה לעשות ביקורת על השימוש בחוק הזה ועל תנאי הסף שמכניסים בתוך המכרזים. כמי שעברה כמה מכרזים כאלה אני יודעת בדיוק איך מפתחים תנאי סף וקריטריונים שבעצם לא דואגים, אפילו, לבדוק אותם עד הסוף. מספיק שיהיה שם של מישהו שיש לו ניסיון, ואז משליכים את הניסיון הזה על כל הארגון. אבל זה נושא שנצטרך לעשות עליו ישיבה שלמה ולדבר עליו, ואיך זה בעצם פוגע במטרות של התוכנית עצמה שעושים עליה מכרז.

בנתונים שיש לה, תאמיני לי שהיא צדיקה. צריך לתת לה - -

כן, ברור.

- - חסיד אומות העולם.

אנחנו לא באים אליה בטענות, באים למערכת.

הייתי נותן לה להדליק משואה - - -

- - -

יש חברי כנסת שעוד לא דיברו, אני חייבת לתת את רשות הדיבור לחברת הכנסת מיכל רוזין שיש לה גם קצת קרדיט בנושא הזה.

תודה. קודם כל, כבוד לאיגוד. למרות הקרדיט אני גם לא מקבלת את הדוח לפני, אבל הדוח נראה מצוין, וככה, עברתי עליו והוא מרתק, כמו מידי שנה. באמת, אני חושבת שזה אחד הדוחות החשובים ביותר שתורמים למחקר בישראל, והלוואי שהיתה יחידת מחקר גדולה שהיתה יכולה באמת להנפיק כמה שיותר מחקרים. אין לי ספק שזה אחד החומרים המשמעותיים ביותר שמסייעים להבנת הנושא בארץ.

אני רוצה להתחיל בנקודה חיובית, וצודק חבר הכנסת גילאון, מי שפועל בתחום מגיע לו באמת להגיד משואות.

אני אמרתי משואה, אל תגידי משואות.

אבל יש כאן כמה, אי אפשר רק אחת. יש פה בהחלט עבודה נגד הרוח, ושני צעדים קדימה וצעד אחורה. אין מה לדבר שיש שיפור, גם במגזרים מסוימים בהבנה, במודעות. יש שיפור בהחלט גם ברשויות, של הבנה טובה יותר של הנושא, במודעות – את גם רואה שבמקום שיש מודעות, ועושים עבודה, לדוגמה – בצבא, יש עלייה בכמות התלונות. כשיש עלייה בכמות התלונות זה אומר דבר טוב. זה אומר שיש מודעות, שמדברים על זה, שמוציאים החוצה את הפצע, את המורסה, את הבעיות שקיימות, לעומת – תראו את הנתונים במשרדי ממשלה, וכדומה, עד כמה הנושא מושתק וכמעט ולא קיים.

אבל אני חושבת שהבעיה העיקרית, וחברי, חבר הכנסת גילאון עלה על זה, בנקודה חשובה מאוד – הדבר החשוב ביותר, ואנחנו כל שנה נפגשים, וכולם מצקצקים בלשון, וכשנחשפים הנתונים אומרים "אוי, זה נורא, זה נורא". הנקודה החשובה ביותר היא העלאת המודעות. העלאת המודעות היא חשובה ביותר, ואי אפשר, היא לא תקרה אם נערוך רק פעם בשנה כנס בכנסת, ורק אם נפרסם דוח, ורק – כמה שננסה לדבר על זה ולהביא את זה לתקשורת. עד שלא נביא בחוק, ולצערי הממשלה הפילה לי פעמיים את העניין הזה- לא נביא בחוק בצורה אינהרנטית, לכל הכשרה שקיימת, לכל הגורמים הטיפוליים, למורים –מורות, לאחיות-אחים, רופאים-רופאות, עובדים ועובדות סוציאליות, באמת, כל הרשת הזו, עד שכולם, אני אומרת תמיד – ישימו את המשקפיים האלה, כדי לראות, ובעיקר כדי לראות את הילדים – אנחנו כבגירים יכולים להסתובב בעולם, והחברה הכי טובה לא תדע מה עבר עלינו, אבל ילדים, רואים אותם כל כך הרבה גורמים: המורה בבית הספר, היועצת, המנהלת, רופא המשפחה, ולפעמים – עובדת סוציאלית שמלווה משפחה, והיא לא רואה את זה. היא לא רואה את זה לא כי היא רעה והיא מתעלמת. היא לא רואה כי היא לא קיבלה את ההכשרה המתאימה, והיא לא מרכיבה את המשקפיים הנכונות. כאשר ילד בבית ספר – ואני מספרת סיפור אמיתי מלפני מספר שבועות – מתלבט בסדנה כזו, שנערכה לו, האם הפעם הראשונה שלו – אמיר, תקשיב טוב – הפעם הראשונה שלו צריכה להיות עם חברה שהוא אוהב, במערכת יחסים, או עם אישה בזנות, אנחנו נכשלנו כישלון נחרץ. נחרץ.

לא צריך מחקרים שיראו את זה. הילדים שלנו כולם חשופים. גם אם הם הילדים הכי טובים בעולם, וגם אם נשים חסמים על המחשבים שלנו, בבית – הם היום חשופים לכל דבר. הם מראים אחד לשני. הילדים חשופים, מותקפים, כמו שאמרת – במידע, שהם לא יודעים איך להכיל אותו, הם לא יודעים מה לעשות אתו, ורובם גם באים ולא יודעים אפילו למי לפנות. אין להם הורים קשובים, כי גם ההורים לא יודעים איך להתמודד.

אני מסיימת, כי זו באמת נקודה מאוד כואבת, אני חייבת לומר, אולי בגלל מה שהייתי, אולי בגלל שאני עוסקת בנושא, כמעט ולא עובר יום – ליאת יודעת, כי אני מטרידה אותה מדי יום ביומו, שלא פונים אלי הורים, מארגוני נוער, מורים, מורות באמת, מכל הכיוונים. מקהילות שפונים ואומרים – קרה אצלנו, מה אנחנו עושים? פשוט לא יודעים מה עושים, למי לפנות. אין להם אפילו טלפון למי להתקשר, למי לפנות. כמובן, חוץ ממרכזי הסיוע, שעושים עבודת חסד. אני אומרת לכם, ההורים במצוקה. זו תופעה שהיא מגיפה. היא קורית כל כך הרבה, ובעיקר לקטינים וקטינות, ואנחנו רואים את התוצאות האלה. אחר כך זה משפיע על כולנו, כחברה, גם בדברים שאתם לא חושבים שהם משפיעים, כחברה. אני אומרת לכם – על כל הקשת זה משפיע, על הכל.

אני רוצה לתת את רשות הדיבור לגברת איריס בן יעקוב, ממונה על חינוך למיניות ומניעת פגיעה. אבל אני מבקשת – יש לך שלוש דקות. זה מה שנתתי לכולם.

קודם כל, אני רוצה להגיד שלמשרד החינוך באופן כללי יש תוכנית חובה בבתי הספר, במסגרת השיעור כישורי חיים. אנחנו עשינו סקר בשנת תשע"ה - - -

לאיזה כיתות?

מהגן עד י"ב. עלה כי 92% מהיועצות מדווחות על קיום כישורי חיים בבית ספרם. בהקשר לנושא הוועדה שדנה באלימות בכלל, אלימות מינית – 84% מהיועצות מדווחות על עיסוק בהתבגרות הגופנית והנפשית, ששם אנחנו מדברים על חברות, על זוגיות, על קשר, על סטריאוטיפים מיניים – אנחנו גם כוללים את החלק של המגדר, ו-70% מהם דיווחו על עשייה בתחום של מניעת פגיעה מינית, גם ברשת וגם בכלל, בשבוע מערכת החינוך נגד אלימות מינית, שכולל כל מיני נושאים.

בנוסף לכל אלה, משרד החינוך יוזם פעולות חינוכיות בשיתוף גורמים רבים, לקידום גלישה בטוחה והתנהלות מיטבית ברשתות החברתיות, ולמניעת התנהגות פוגענית והפרת זכויות ברשת. פעולות אלה נערכות לאורך כל השנה, בהובלת ועדה משרדית שהוקמה – תוכנית כגון – פרטי באופן ציבורי, שעוסקת בשמירה על זכויות ופרטיות והגנה על תלמידים תוך התמודדות עם פרסומים פוגעניים ברשת. זה נעשה בשיתוף עם משרד המשפטים.

יש לך סטטיסטיקה – כמה מבתי הספר בארץ עשו את התוכנית הזו?

אז זה מה שקראתי – 84%.

- - -

הסקר הזה הוא סקר שנערך בקרב היועצות, הוא נקרא "סקר כישורי חיים", כדי לבחון - - - השיעור עצמו הוא שיעור חובה, ואנחנו גם רוצים לדעת איזה נושאים הם מעבירים בתוך בתי הספר.

:

אבל המסגרת היא אינה מסגרת חובה. המסגרת של כישורי חיים אינה מסגרת חובה. השיעור מתוך המסגרת הוא חובה.

גם יועצת מקצועית היא לא תמיד חובה בבתי ספר - - - כך שאין את מי לשאול.

- - - המשמעות של שיעור חובה. אני לא מבינה מה המשמעות של שיעור חובה.

השיעור של כישורי חיים הוא שיעור חובה, במשרד החינוך. יש על זה חוזר מנכ"ל.

אני רוצה להבין – כשאת אומרת "שיעור חובה", אנחנו מדברים באמת על שיעור אחד?

אנחנו מדברים על שיעור אחד.

שיעור אחד שהם מקבלים – זו התוכנית?

שיעור אחד בשבוע.

בבתי הספר הערביים יש דבר כזה?

בוודאי.

- - -

אני רוצה לחדד שהחברה הערבית היא חלק ממערכת החינוך ושיעור כישורי חיים מופעל גם בחברה הערבית, גם הדתית, וגם בחמ"ד, ועכשיו אנחנו גם מכניסים את זה לחברה - - -

- - -

- - - שעת חינוך?

לא, זה לא שעת חינוך.

לא, לא. זה הולך ככה. אתן שלושתכן מדברות יחד, אי אפשר להקשיב לאף אחד.

אז דבר ראשון, אני רוצה לעשות קצת סדר בעניין. שעת מחנך זה שעת מחנך, זה לא התוכנית שמדובר עליה. אוקיי? אז כשחלק מבתי הספר הערביים - - - אי אפשר לקרוא לשעת מחנך כאילו זה חלק מהתוכנית. האם קיימת התוכנית בכל בתי הספר במדינת ישראל? על זה אני רוצה תשובה – כן או לא?

בבתי ספר ערביים - - -

לא, לא. שאלתי שאלה מאוד ברורה: האם התוכנית הזו מועברת והיא חובה, והיא נמצאת בכל בתי הספר במדינת ישראל?

שיעור כישורי חיים הוא חובה לכל בתי הספר במדינת ישראל.

לא, סליחה. זו לא התשובה, זה שאת אומרת לי שזו חובה. אני שואלת האם באמת התוכנית נמצאת? זה שהחלטתם שזו חובה – זה משהו, זה שהם בודקים אם התוכנית קיימת – זה משהו אחר. האם התוכנית הזו קיימת בכל בתי הספר?

מי מפקח? כמו שיש מפקחת לחשבון, מפקחת לעברית. מי מפקח?

קודם כל יש מפקחים על הייעוץ החינוכי שעובדים בשדה, והם אלה שמקבלים את הנתונים של סקר כישורי חיים, ועושים עם זה עבודה. 70% מהיועצות החינוכיות דיווחו על עשייה בתחום. המפקחת על היועצות החינוכיות - - -

70% דיווחו על עשייה, זה אומר שתוך בי הספר שיש להם יועצות חינוכיות, רק 70% עשו - - -

וגם, עשייה בתחום יכול להיות - - -

אז התשובה היא שלא בכל בתי הספר במדינת ישראל מעבירים את התוכנית, שהיא חובה. זו התשובה שהייתי צריכה לשמוע.

עשייה – אולי דיברו עשר דקות, או אולי דיברו שיעור בשנה על זה. זו לא עשייה.

זה שיעור אחד, פעם בשבוע. אני רוצה להגיד עוד דבר. התוכנית מועברת לרוב - - -

את אומר פעם בשבוע, שעה בשבוע, ב-84% מבתי הספר.

- - -

אני אחסוך מאתנו את הוויכוח הזה. ברור לי שהתוכנית לא מועברת בכל בתי הספר, ובבתי הספר שהיא מועברת בהם, לא מועברת במתכונת המלאה, כנראה. אז בואו נעשה עם זה משהו. אנחנו בסיכום נתייחס לזה, אבל אני אדרוש מידע מלא על כמה מהשאלות שהועלו פה.

אני רוצה להגיד עוד דבר, שהתוכנית לרוב מועברת על ידי אנשי חינוך. יש גם כניסות של הצגות, מרכזי סיוע ומומחים שמגיעים לתת ידע ספציפי בתחומים שונים. צוות המורים עובר הכשרות על ידי היועצות ובשיתוף מומחים, ומעבירים הלאה את המידע לתלמידים. היועצות החינוכיות עוברות בהכשרה שלהם, זה חלק מההכשרה, ובלי זה הן לא מקבלות רישיון ייעוץ, איך מאתרים ילדים בסיכון.

אני חייבת להגיד שמהניסיון שלי, יועצות חינוכיות בבתי הספר התחננו לארגונים – תבואו, תעבירו את התוכניות, כי אין לנו את ההכשרה ואנחנו לא יודעות איך להתמודד עם זה.

כמה ילדים אותרו וטופלו, על ידי מערכת החינוך ב-2014?

אין לנו את הממצאים האלה.

מה זאת אומרת? יש לכם. כל שנה אתם הצגתם. כמה ילדים אותרו כנפגעי תקיפה מינית וטופלו על ידי מערכת החינוך? כמה ילדים?

- - -

שפ"י – בוודאי. שפ"י חייב לעסוק בכל דיווח.

בואי נגיד אחרת – כמה דיווחים קיבלתם במהלך שנת 2014 מבתי הספר וגני הילדים, על פגיעות מיניות? כמה דיווחים?

פגיעות מיניות של מה? זה תחום - - -

לא משנה. גננת, מורה, מדווחת לשפ"י. כמה פניות?

אני רוצה להגיד – יש לנו צוות של מדריכות שכל יום אנחנו מקבלות פניות של אנשי חינוך - - -

ולא נרשמת כל פנייה?

לא, אנחנו לא - - -

אין דבר כזה. אני יודעת שהיה. תמיד היה מספר ברור.

תאפשרי לי לדבר, אני אשמח. המון פניות של אנשי חינוך שמתייעצים, יועצות חינוכיות, מורות, מנהלות של בתי ספר, זה אומר שיש מודעות מאוד גבוהה, ויש זיהוי, ויש איתור.

אבל אם יש אחד משישה ילדים במדינת ישראל - - -

שניה, שניה. אני מאוד מתפלאה על תשובה כזו, כי בעצם אתם אמונים ואחראים על קטינים וקטינות, וכאשר יש חובת דיווח על כל פגיעה בקטין על י די או מורה או איש מקצוע אחר שחייב לדווח על זה שנודע לו על פגיעה מינית, ואת אומרת לי שאין במשרד החינוך שום גוף שבעצם רושם את כל התלונות ועוקב מה קורה אתן, זו בעיה רצינית. או שאת אומרת לי – לא הגעתי עם הסטטיסטיקה הזו.

לא, לא, לא. זה לא שלא הגעתי עם הסטטיסטיקה. הפניות מגיעות למחוזות, והמחוזות הם אלה שמרכזים את הפניות.

אוקיי, אבל ארצית – אתם לא מבקשים את ריכוז הנתונים האלה?

לא, אנחנו לא מבקשים את הריכוז של הנתונים. יש לנו חוזר מנכ"ל ובתי הספר כאחד מחויבים לפעול על פי חוזר מנכ"ל.

אוקיי, תודה. גם חוזרי מנכ"ל לפעמים טעונים שיפור. אז אם אין לכם את איגום הסטטיסטיקה הזה יש לכם בעיה במעקב אחרי מה הצוותים שלכם עושים. אם אין לכם איגום של הסטטיסטיקה הזו ומעקב מה קורה עם התלונות האלה, יש לכם בעיה די רצינית בדבר שאתם מופקדים עליו וזה שלומם של הילדים האלה, כמי שאחראים על החינוך שלהם.

מבחינה ביטוחית לא יכול להיות, עאידה, שלא נרשמת כל תלונה. אני מדברת עם גננות, עם מורות, הן מפנות כל דבר הכי קטן, לפעמים אפילו - - - לשפ"י, ולא יכול להיות שלא - - -

נאמר לי פה שהם רושמים את זה מחוזית. אוקיי? אז אם מחוזית, אנחנו נדרוש לקבל את המידע הזה, נדרוש לבדוק מה קורה עם התלונות, מה שיטת המעקב אחרי – אני לא רוצה להיכנס עכשיו לסיכומים. מה שיטת המעקב, איך, בעצם, משרד החינוך ממלא את תפקידו בנושא הזה. אני נותנת זכות דיבור לחברת הכנסת חנין זועבי.

תודה.

- - -

אני אתן לך לדבר אחרי חברת הכנסת. או שתסכמו ביניכם.

- - -

טוב, חברתי היושבת ראש, היקרה, עאידה, חברי וחברות הכנסת, האורחים, אנשי המקצוע. אני לא חבר הוועדה. אני באתי בשביל חשיבות העניין, במיוחד כאשר בשבועיים האחרונים נרצחו שלוש שנים ערביות, ובאתי גם בגלל האנרגיות הכל כך חיוביות במקום הזה, ובגלל שאני כל כך מעריך את פועלה של היושבת ראש, שהיא לוחמת אמיתית באלימות נגד הנשים בראייה הוליסטית. אני רוצה לברך במיוחד את חברות תנד"י, הנשים הדמוקרטיות, הנשים הערביות שנמצאות במקום הזה שהן נאבקות מתחילת שנות ה-50. אז אתם מבינים ומבינות שנשים ערביות מתחילת שנות ה-50 נאבקות למען שוויון מלא בין הגברים ובין הנשים, לכן – יישר כוח לכל החברות מתנד"י, מהנשים הדמוקרטיות.

אני באתי, האמת, בעיקר בשביל ללמוד, ללמוד מכם. אני לא נמצא בפרטי הפרטים כמו שאתן נמצאות, כבר הרבה שנים. אני מבין את החברה שלי, ואני חושב על המניעים – מתי מגישים תלונה, מתי לא מגישים, מה הפחד, מה החסמים. אין לי שמץ של ספק שאחד החסמים הגדולים ביותר, אם לא הגדול ביותר, זה העניין של מודעות חברתית. שהקבוצה, שהחברה מודעת, מגבה, תומכת או לא. לכן, עאידה, כל כך חשוב לי לשמוע כמה משקיעים בבתי ספר – מבחינת תודעה, מבחינת לימוד. כמה משקיעים בקרב הצעירים והצעירות כדי שתהיה מודעות חזקה וחשובה, במיוחד בקרב האוכלוסייה הערבית, למען גיבוי ותמיכה בנשים שמגישות תלונה. אני חושב שזה אחד החסמים החשובים ביותר. תודה.

תודה לך, חבר הכנסת איימן עודה.

קודם כל, עאידה, תודה רבה על הדיון ותודה רבה על הדוח המקיף. עצם העובדה שאנחנו צריכות, בשנת 2015 לציין את יום המאבק הבינלאומי, את היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, זו תעודת עניות כל כך גדולה לחברה שבכלל צריך לציין יום כזה, יום שהאו"ם הכריז עליו ב-1999, לא רק שעדיין תקף, ב-2015, ואנחנו לא אומרים – אולי צריך להוציא אותו, אולי הוא לא רלבנטי. הוא יותר רלבנטי מתמיד, וזה מראה הרבה מאוד על החברה שלנו. זה מראה על תעודת העניות שאפשר לייחס לה, בנושאים חברתיים, בנושאים של שוויון מגדרי, ובטח ובטח בכל מה שקשור לתקיפות מיניות.

כיושבת ראש השדולה למאבק באלימות וביריונות ברשת החברתית אני רוצה להתייחס לתקיפות המיניות במרחב הווירטואלי, ופה, הנושא, לדעתי – עוד אפילו לא נגענו בקצה קיצו של הקרחון. אני מפרידה בין שני דברים. אני מפרידה בין העבירות הברורות לנו, כחברה, כמו פדופיליה ברשת, כמו העבירות – לא רק המחוקק, גם הפסיקה עדכנה את עצמה במובן הזה שעבירת אינוס, מעשה מגונה והטרדה מינית יכולים להיות גם ללא מגע אם הם ברשת, ועל זה, באמת, כל הכבוד. לכן, כששמענו את נציגי המשטרה, שאמרו – אנחנו מגישים כתבי אישום ויש לנו ראיות, הכל טוב ויפה, בואו נשים את זה בצד. אתם מבינים כמה עבירות של פגיעה מינית והטרדה מינית גם בקרב בני נוער וגם בקרב בוגרים יש כלפי נשים וגם כלפי גברים, אבל בעיקר כלפי נשים, ברשת, ויש לנו פה שתי בעיות: האחת, בכלל לא מודעים שזה עבירות פליליות, ושנית – זה לא מגיע אליכם, בכלל, נציגי המשטרה, מכיוון שאל"ף, נשים לא מתלוננות, ובי"ת, אתם לא יודעים איך להתמודד עם זה. אם אני מסתכלת על הדוח, שמתוך 94 תיקים בפרקליטות – לא שהגיעו אליכם, כי בטח הגיעו אליכם הרבה יותר, במשטרה, לא שהגיעו למערך התביעות, שהגיעו לפרקליטות – 94 תיקים, מתוכם רק ב-6 הוגשו כתבי אישום, מה זה? איפה אנחנו נמצאים?

היום, הזירה הרווחת היא הזירה הווירטואלית. כל מה שדיברנו, על פגיעות במשפחה, ועל זה שכל אישה שלישית היא קורבן של תקיפה מינית – זה עדיין קיים. הרי מה אמרנו? אנחנו רואים מהנתונים שהפגיעה היא בעיקר בקרב במעגל הקרוב. אתם מבינים מה מרבה לנו ומה מוסיפה לנו הרשת החברתית? היא מוסיפה לנו עוד הרבה מאוד תקיפות של אנשים זרים לנו, רחוקים לנו, שנכנסים לנו אל תוך החדר. נכנסים לנו לתוך המיטה, למחשב, לסמרטפון. כשמצלמים נערה בבית הספר ומפיצים את הסרטונים שלה כשהיא לא מסכימה ויש שם איזו פגיעה מינית, זה נזק לכל החיים. זה דבר חמור מאוד. לא הנערים מבינים שזו בעיה, לא הנערות מבינות שזו בעיה, ולא מתלוננים על זה בכלל, והבעיה החמורה ביותר, כי את זה, בוא נניח שאם נרים את המודעות לזה, ונעשה לזה גם הטמעה שזו עבירה פלילית וגם שצריך להימנע מזה וגם שצריך להתלונן – הבעיה החמורה ביותר, וכאן אני כן פונה למשטרת ישראל: אין לכם יכולת אכיפה של הדבר הזה. אין לכם יכולת להוריד סרטונים, אין לכם יכולת להסיר תמונות פוגעניות - -

כמה אנשים נמצאים במחלקת הסייבר? כמה אנשים?

אין לכם יכולת לטפל בזה. אני רוצה לבוא ולומר, בתור מי שנמצאת ומעורה מאוד בתוך המרשתת, העולם הווירטואלי – זו הזירה הבאה ואנחנו חייבים ללמוד להתמודד עם תקיפות מיניות גם שם.

תודה רבה, גברתי היושבת ראש. אני רוצה למקד את השאלה ואת הדאגה להמשיך בתחום של המשטרה, בזירה של המשטרה. כאשר אנחנו אומרים ש-13% מתלוננות, מתוך זה – ב-20% הוגשו כתבי אישום, כלומר, זה 1% מתוך המתלוננות שמגישים כתב אישום. זה נתון שאף חברה לא היתה עוברת עליו בשתיקה. 1%. לא 20%, כי 20% מאלה שנפתח להם תיק. 1% מהנפגעות שאנחנו מכירות – ויש גם ששותקות, ממשיכות לשתוק, 1% נפתח תיק.

עכשיו, אני חושבת שכאשר אנחנו שואלים את השאלה אנחנו יודעים את התשובה – למה רק 13% מתלוננות? בגלל חוסר ביטחון במשטרה. חוסר אמון. זו גם בעיה בפני עצמה. כאשר אנחנו אומרים "חוסר אמון" אז יש ביטחון יתר לפושע. כלומר, כל חוסר ביטחון לקורבן הוא ביטחון יתר לפושע. זה אלמנט מרכזי בפשיעה עצמה. כלומר, אני לא מגזימה כאשר אני אומרת שזה דבר שתורם לטיפול הלא מקצועי. זו גם, שפה מעודנת - הטיפול הלא מקצועי של המשטרה הוא אחד הגורמים לעליית הפשיעה. גם הפשיעה בכלל, וגם האלימות כלפי נשים בפרט. אנחנו צריכים לתת אצבע, כלומר, לסמן אצבע לצד המשטרה כבעיה שעומדת בפני עצמה.

אני רוצה לתת שלוש הצעות אופרטיביות. קודם כל, המשטרה עצמה צריכה לעבור הכשרה. כאשר אנחנו שומעות שהמשטרה - - - מעודדות את הנשים לא לפנות למשטרה, המשטרה מעודדת את הנשים הערביות לעשות סולחה, בתוך המשפחה, אז זה דבר שלא יכולים להאמין לו.

זו רגישות תרבותית, חנין.

והם עושים את עצמם לסוכני התרבות הערבית, הם המופקדים על התרבות הערבית והם מתחילים לדאוג לתרבות ולערכים התרבותיים שלנו, כאשר יותר מ-90% מהערבים מגנים את התופעה הזו. יש את המוכתרים ואת ההנהגה הישנה, שהמשטרה כנראה רוצים לחזק, ולאו דווקא עמותות לנשים, המשטרה לא מאמינה לעמותות לנשים, המשטרה לא מאמינה לסוכני המודרניות, אלא לסוכנים הכי מסורתיים בחברה, ועל החברה ועל התרבות הערבים אתם לא מופקדים. אני חושבת שזה חלק מהבעיה. לא רק האלימות והעניין החינוכי – עכשיו נבוא למשרד החינוך, אבל המשטרה עצמה, כאשר 80% מהנשים הנרצחות התלוננות במשטרה. אז זה אומר דרשני. זו כתובת על הקיר. 80% מהנרצחות באו אליכן וביקשו הגנה.

ההצעה האופרטיבית הראשונה – הכשרה למשטרה עצמה, והצעה אופרטיבית למשרד החינוך – חינוך נגד אלימות אינו נושא חובה. המסגרת של כישורי חיים היא מסגרת חובה. אז צריכים, דווקא בצורה קונקרטית, לתת את התוכניות שנוגעות בחינוך מיני ובתוכניות נגד אלימות מינית, שהיא תהיה תוכנית של חובה ולא של רשות. ההצעה האופרטיבית השלישית – יש עכשיו, משרד החינוך הקדיש 180 מיליון שקל לחינוך לא פורמלי. אני מציעה לוועדה למעמד האישה, אני פניתי כבר, אבל גם הוועדה למעמד האישה, תפנה למשרד החינוך, שחלק מה-180 מיליון, שזה סכום לא מבוטל, יוקדש במסגרת החינוך הלא פורמלי, יוקדש לחינוך מיני.

בתוך המערכת הפורמלית.

המערכת הפורמלית צריכה להיות חובה, ולא רשות, אבל גם בחינוך הלא פורמלי יש 180, משם יוקדש לחינוך המיני.

אחריי הועלו טענות לגבי הנושא של הסייבר, והאם המשטרה יכולה או לא יכולה. יש פה מי שיוכל להתייחס לזה, אבל אני מוכרח להתייחס לדברים שאת אמרת, גברתי – שחבל שאין לנו היכרות טובה יותר עם העשייה ועם הנתונים. אני חושב שהדברים היו נאמרו אחרת.

כבר נאמרו עשרות פעמים בוועדה הזו ובוועדת הפנים – מה שאני אמרתי עכשיו. הוצגה סטטיסטיקה.

אם תוכלי להקשיב גם לי אז אני חושב שזה יוכל לקדם את הדברים האלה.

קודם כל, ברמת הנתונים, אפשר לחזור ולהיתפס ל-13% האלה שהוצגו פה על ידי מרכזי הסיוע. הבהרתי ואמרתי קודם – אני לא חושב שיש לנו מחלוקת על זה עם מרכזי הסיוע. הרי רק סתם, מתמטיקה פשוטה – אם בשנה יש 9,000 פונים למרכזי הסיוע ויש 6,000 תיקים במשטרה, אז זה כבר אומר שאו שכל ה-6,000 האלה מייצגים רק 135 מהפונים. אנחנו לא היינו אומרים, הרי - - -

או משנים קודמות.

אני מדבר על אותה שנה. אנחנו לא היינו אומרים, הרי, שאם יש עשרות אלפי נפגעות –וזה כולם מסכימים, מדברים פה על אחת לשלוש, אחת לארבע, אחת לחמש, איך שלא יהיה זה מספר עצום. אז זה שיש רק 9,000 פונים למרכזי הסיוע, אנחנו לא אומרים שזה בגלל שיש חוסר אמון במרכזי הסיוע.

יש 40 אלף פונים ופונות.

הוא מדבר על החדשים.

אותו הדבר, אני לא חושב שאם יש עלייה כל הזמן בפניות אל המשטרה, אז יכול להיות שיש אמון, יכול להיות שאין אמון, אני לא חושב שזה - - -

מודעות, או עלייה בפגיעות עצמן.

אבל אני, בניגוד לאפשרויות האחרות להציג את זה, ויעידו פה האנשים שאני מופיע בוועדה, אני לא מייחס את העלייה לעשייה מיוחדת שלנו, כמו שאני לא חושבת שהירידה היא מאי עשייה שלנו. אני יכול להעיד על דבר אחד: דווקא בתחום הזה שאת מדברת עליו – יושבים פה אנשים, הם אלה שמעבירים את ההשתלמויות ואת ההכשרות ל - - -במשטרה.

- - -

אז להגיד שהמשטרה לא הוכשרה לעשות את זה, זה לא נכון.

לא, זה נכון, והטענה שאני מציגה היא טענה נכונה, ואיך אתם מתייחסים למתלוננות הערביות - - -הן מטרד. אני לא ממציאה את הדברים.

אבל אם את לא נותנת לי לענות - - -

אף פעם לא המצאתי שום דבר.

חברת הכנסת זועבי, וגם סגן ניצב ברקוביץ. תודה, הגבת. אני חושבת שקודם כל, כל עלייה בפניות ובתלונות היא מבורכת. אי אפשר, כמו שנאמר פה, להגיד שהיא כולה בזכות העשייה של המשטרה, אבל זה חלק, וחלק מזה זו העלייה במודעות לנושא, חלק מזה זו הרגשת האישה שכן יש מי שיתמוך בה בתהליך. יש כמה וכמה סיבות לעלייה.

מעניין אותי - - - המשטרה רק מתעניינת - --

לא, לא. אני לא אאפשר - - -

- - - הקליטה אותי. המשטרה, לא מעניין אותה חוץ מהדברים שלי, ככה, את הקלטת רק אותו. למה הקלטת רק - - -? לא הקליטה רק את הדברים שלי? אז בסדר.

מצוין. זה יופץ ויראו כמה שאת מגינה על הנושא הזה. לשם שינוי, זה יהיה בנושא אחר, הפעם, חנין.

- - -

סליחה, סליחה, אני חייבת לעצור את כל זה. אני רוצה לתת לגברת ורד סוויד, ואני מאוד מבקשת, בקצרה, כי אני רוצה לסכם. כמובן – מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה.

אני רוצה לחזור ולהדגיש בנושא שדובר עליו כל כך הרבה, אלימות מינית כלפי ילדים וילדות – קשר שתיקה נובע מהרבה מאוד גורמים. אחד הדברים הראשונים זה הבושה וההלם שחווה הילד או הילדה, הקורבן. גם כשכבר אוזרים אומץ ומתלוננים, רף הענישה – חלק מהפוגעים הם ילדים בעצמם, והם מתחת לרף הענישה. אני חושבת שהגיע הזמן להוריד את רף הענישה בעבירות המין, גם בכדי לשמש הרתעה וגם בכדי להימנע מפגיעה, ובעיקר, המערכות שצריך להתמודד אתן, זה מתנהל כמו כל משפט פלילי אחר, ואני חושבת שבנושאים של עבירות מין צריך להוביל לשפה משפטית אחרת. השפה של 100% הוכחות, כשהקורבן הוא קטין או קטינה, זה הליך מאוד פוגעני במשפט, ואני חושבת שאנחנו צריכים היום להוביל את זה לשם, לאיזושהי מערכת. אני יודעת שנעשים ניסיונות, מכל המקומות – משרד המשפטים, מרכזי הסיוע, קיים מפגשים עם הורים של קורבנות עבירה. נמצאות כאן גם נציגות של אימהות ושל הורים לקורבנות, ואני חושבת שאם לא נעבוד על שינוי ההליך הזה לא כהליך פלילי רגיל, אלא כהליך שהוא ידידותי לקורבנות, לא נוכל להגדיל את התוצאות בעניין.

תודה. גברת בת עמי ברוט, מפרקליטות המדינה. נא להתייחס בלא יותר מדקה וחצי.

אני אתייחס מאוד בקצרה. אני רוצה לציין שבשנים האחרונות בכלל, ובשנה האחרונה, בפרט, אנחנו - - - קודם כל, הנושא הזה של פגיעה מינית ונפגעות של תקיפה מינית עומד לנגד עינינו כל הזמן, אבל בשנה האחרונה עשינו כל מיני פעולות, קודם כל לחזק את אמון הציבור, ולחזק את הקשר עם הנפגעות. אני רוצה לציין ממש בקצרה שלושה עניינים. דבר ראשון – חיזוק הקשר עם הארגונים. קיימנו השנה ימי למידה, הכשרות, סדנאות, לגורמי מקצוע, עם איגוד מרכזי הסיוע ועם ארגוני סיוע. דבר נוסף, השנה קיימנו מפגש שהוא מפגש ייחודי, אנחנו מתכוונים לקיים אותו שוב, של פורום נפגעי עבירה עם נפגעות תקיפה מינית. המטרה של המפגש הזה, בעצם, היתה לשמוע את קולן של הנפגעות, ולשמוע מהן על סמך החוויה שלהן בהליך הפלילי מה ההצעות שלהן לשיפור האופן בו חוות הנפגעות את ההליך. את הדברים האלה ששמענו, שהם דברים מאוד חשובים – זה היה מפגש שהשתתפו בו גם כל הנציגים של משרדי הממשלה, זאת אומרת – גם, כמובן, פרקליטים, ייעוץ וחקיקה ממשרד המשפטים, משרד הרווחה, וכו', גם נציגים של ארגוני סיוע, אבל הנציגים הללו לא התבקשו לדבר. להפך. ביקשנו לשמוע אך ורק את קולן של הנפגעות, ואת הדברים האלה ששמענו אנחנו מתרגמים ליישומים מעשיים בעבודת הפרקליט ולחיזוק הקשר מול הנפגעות.

הדבר הנוסף שאני רוצה לציין הוא שיתוף פעולה אסטרטגי של המחלקה לחקירות שוטרים עם איגוד מרכזי הסיוע. זה פרויקט שהוא במטרה וכמענה למהלך אכיפתי מוגבר של המחלקה לחקירות שוטרים בנושא ההטרדות המיניות במשטרה. זה בעצם פרויקט חלוצי שמהווה תוכנית פיילוט עבור הפרקליטות כולה, ומטרתו להילחם בתופעת ההטרדות המיניות במשטרה. אלה מקצת הדברים שעשינו השנה, לקדם, ויש גם שינויי חקיקה שאנחנו מקדמים וגם שינויים שעברו השנה, כולם לטובת הנפגעות והקלה על הנושא של האופן שבו הן חוות את ההליך הפלילי.

משפט קצר לסיכום. צריך לזכור, למרות כל השיח הער שהיה כאן, וטוב, אני חושבת שבשנים שאני כאן לא ראיתי, וכל הכבוד לך, כזו נציגות של חברי כנסת. באמת, שאפו. זה מראה, באמת, על העלייה, לא - - -

היה נחמד אם היו כאן נציגים לא של האופוזיציה.

חברת הכנסת מירב בן ארי היתה.

אני רוצה להזכיר שאנחנו כולנו נמצאים כאן בשביל הנפגעות והנפגעים. יש שיתופי פעולה, יש התקדמות. צריך לראות, בסופה של הדרך, את הנפגעת, את הנפגע. אנחנו, מרכזי הסיוע, נהיה כאן בשבילם, נמשיך להיות, במספרים שלנו, וזו המטרה. כמובן שאנחנו רוצים להמשיך ולשפר את הקשר עם הרשויות בשביל הנפגעות.

וגם את ההעלאה בתקציבים, כל מה שצריך.

אני קודם כל מודה לכל אלה שטרחו, הגיעו והשתתפו בדיון. אני מודה גם לחברי וחברות הכנסת, למרות שזה התפקיד שלהם, אבל בכל זאת, אני חושבת שלא התכוונו להוציא את הדיון על הפגיעה המינית ואלימות מינית מהשיח הכללי שכרוך בכל הנושא של אלימות נגד נשים, אבל בגלל חשיבות הדוח הזה קיימנו דיון נפרד. אנחנו נמשיך את הדיון בשעה 12:30, נעבור לאולם "נגב" ואז נדבר גם כן על נושא האלימות נגד נשים באופן כללי, ונשמע את ההמלצות של המשרדים השונים. עוד לא סיכמתי את הדיון, אבל חשוב לי גם לציין שמחר אנחנו גם בכנס שדרות נייחד ישיבה מיוחדת של הוועדה שהיא בנושא עבירות של חיתון קטינות – ואני אומרת לא "נישואין" מתחת לגיל, אלא – חיתון קטינות, שזה בעיניי עוד סוג של אלימות.

אני רוצה להגיד שהוועדה קודם כל מעריכה באופן מיוחד את העבודה הברוכה שעושים ועושות מתנדבים ומתנדבות וצוותי עבודה של מרכזי הסיוע לכולם, ואת האיגוד, ומברכת גם כן על המסמך החשוב הזה שהוא בעינינו תמיד מאיר לנו את המשך הדרך, על מה נתמקד, ואיך נתמקד. באמת, שאפו. אני חייבת גם להזכיר שיש בחוץ תערוכה של שני ארגונים – ארגון "נשים נגד אלימות" שזה פרויקט של צעירות שקראו לזה "צילום למען שינוי", ואתן רואות שם תערוכה שקשורה לאיך הן תופסות את האלימות נגד נשים, ותערוכה של ארגון ויצ"ו תחת הכותרת "התבהרות" – נשים מבוגרות שהיו חשופות לאלימות, ועברו טיפול במרכז לטיפול באלימות במשפחה, גם כן צילמו, תיעדו, וזה נמצא בחוץ. אני מאוד מקווה שתסתכלו על זה. כל הכבוד לשני הארגונים.

אני פונה למשרד החינוך ודורשת שיעבירו אלי נתונים בנושא פעילות היחידה לשוויון בין המינים בבתי הספר. אתם תקבלו את הפירוט ואת הפילוח שאני רוצה לראות בדוח הזה. גם כן – מבקשת לקבל דיווח ממשרד החינוך על כל התוכנית של כישורי חיים, לאיזה בתי ספר היא נכנסת ולאיזה לא, וגם כן אשלח שאלות יותר ספציפיות. כל הנושא של ה-180 מיליון של משרד החינוך לחינוך לא פורמלי – אנחנו נבדוק את זה, חברת הכנסת זועבי, ואני מודה לך על ההצעה.

לא התייחסנו בישיבה הזו, למרות שהתייחסנו בישיבות קודמות, ואני כן יודעת על תוכניות ההכשרה לשוטרים והשתתפי בחלק מהן, בעבר, הרצתי. אני מאוד מקווה שתרחיבו את התוכנית, אני חושבת שהיא לא מספקת. זה מצוין שהיא קיימת, אבל צריך להרחיב אותה.

כל הנשים - - - ביחד.

אני חושבת, וזו דעה מקצועית, לא פוליטית, שצריך להרחיב את התוכנית הזו. בעניין המערכת המשפטית, לא התייחסנו פה לכל הנושא של הכשרת שופטים, בנושאים האלה. היתה לנו ישיבה שסיכמנו אותה, ופנינו לשרת המשפטים להרחיב את תוכנית ההכשרה שקיימת, והיא מאוד חדשה, לשופטים. גם פנינו וביקשנו שיחויבו שופטים של בתי דין לעבודה גם כן לעבור הכשרה מסוג זה, דבר שהם לא עוברים. אנחנו נעקוב אחר זה.

אני נועלת את הישיבה - - -

חברת הכנסת תומא סלימאן, אני רוצה לבקש רק שתי דקות להשמיע קול שלא הושמע עד עכשיו.

בדרך כלל עושים את זה לפני הסיכום, לא עושים את זה אחרי הסיכום, אבל - - -טוב, אני מבקשת, דקה, בקיצור, כי אנשים צריכים לעבור לאולם השני, וגם אני צריכה.

אני נציגה של ארגון "מעברים" לקהילה הטרנסית. באתי לדבר על אלימות ברשת נגד טרנסים וספציפית, בעיקר, טרנסיות. לפני שיצאתי מהארון לא ידעתי שאמירות כמו "את מנותחת או עם זין", "את קוקסינלית", יהפכו להיות חלק מהשגרה שלי. בשביל לא מעט גברים ששולחים לי, לנו, הודעות בפייסבוק אנחנו לא יותר מפטיש. כשאת אישה טרנסית באינטרנט, העולם לא משאיר לך הרבה ברירות. אם את ממש מתעקשת את יכולה לבחור. את יכולה להיות גבר סוטה, אולי זונה, ואם את ממש ממש מתעקשת את יכולה ממש להצליח בתור אובייקט מיני אקסצנטרי, משהו שמכניסים לקטגוריה מיוחדת בשבילו באתרי פורנו. זה לא נגמר בהצעות מגונות, שאלות שזורקות לפח את הפרטיות שלנו או שידול לזנות. זה נמצא בכל מקום באינטרנט. אני בטוחה שהמנטרה "לא לקרוא תגובות" שגורה בפיהן של חלק לא קטן מיושבות החדר הזה, אבל מה אם הייתי אומרת שבמאבק שלי אין לי את הפריבילגיה הזו? בכל כתבה שעוסקת באופן רופף במישהי או מישהו טרנסים אפשר בקלות למצוא תגובות כמו "אל תנסו להפוך אותם למשהו נורמלי, רואים שזה גבר לשעבר, אוי ואבוי, יש גבול, לא רוצה יצור כזה אתי בחדר". וזו רק ההתחלה. מה אני אמורה לעשות? זה צריך להפסיק, וזה צריך להפסיק עכשיו.

הגעתי כאן היום כדי לומר לכן, כל יושבות החדר הזה, תנו את שיתוף הפעולה שלכן ואנחנו ניתן את כל המרץ שלנו כדי לעשות מה שאנחנו יודעות לעשות הכי טוב - לדאוג לעצמנו. תודה רבה על הדקה הזו.

תודה, תודה על השיתוף, ואני בטוחה שארגוני הנשים שקיימים פה וגם נציגים של הממסד שמעו את הפנייה, ואני מאוד מקווה שכן ישתפו פעולה, מה שבטוח – שהוועדה הזו כן מוכנה לשתף פעולה ולמצוא דרכים גם לחזק אתכן.

אני מודה לכם, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:22