הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 32

מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי

יום שלישי, כ"ח בחשון התשע"ו (10 בנובמבר 2015), שעה 12:30

הרצח של המחנכת סוהא מנצור מטירה

"רצח נשים על ידי בני זוגן"

חברי הוועדה: עאידה תומא סלימאן – היו"ר

מירב בן ארי

ג'מאל זחאלקה

עליזה לביא

זוהיר בהלול

תמר זנדברג

אוסאמה סעדי

נירה ראובני - קמ"ד נפגעי עבירה, המשרד לבטחון הפנים

כנרת מנגן-אלמליח - מרכזת בכירה תכנון אסטרטגי, המשרד לבטחון הפנים

מאיר ברקוביץ - רמ"ד נפגעי עבירה, המשרד לבטחון הפנים

סאיד תלי - מפקח ארצי על טיפול ומניעת אלימות במשפחה, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

עו"ד לילך וגנר - יעוץ וחקיקה פלילי, משרד המשפטים

זהר סהר-לביא - אחראית הערכה והדרכה - טיפול באלימות, משרד הבריאות

הדיל אגמיל - מדריכה מחוזית ביחידה למצבי לחץ וחירום, משרד החינוך

יעל גולד - מנכ"לית, עמותת ל"א - לחימה באלימות נגד נשים

רות רזניק - יו"ר, עמותת ל"א - לחימה באלימות נגד נשים

נאילה עואד- ראשד - מנכל"ית, עמותת נשים ונערות נגד אלימות

רנין חאזן - רכזת, עמותת נשים ונערות נגד אלימות

נורית קאופמן - מנהלת תחום אלימות במשפחה, ויצ"ו

ענבל אביב - מנהלת קשרי ממשל, ויצ"ו

רונה בשייר-גארב - מרכז שוות, מכון ון ליר

עו"ד נטע לוי - אית"ך-מעכי - משפטניות למען צדק חברתי

עו"ד נבוא אבוזיל - תנועת נשים דמוקרטיות

רידא ג'אבר - לשכת עורכי הדין

עו"ד נעמה כהן ספראי - יועצת משפטית, אשה לאשה, פורום עו"ד

דינה חבלין דהן - מנכ"לית מעון חירום לנשים

עידית מלמוד - יו"ר עמותת נשים למען נשים

שרון שנהב - מנהלת פרוייקט בינלאומי, מועצת ארגוני הנשים

לרה צינמן - יו"ר, ארגון משפחות נרצחים ונרצחות

רותי אלדר - יועצת משפטית, ארגון משפחות נרצחים ונרצחות

עזריאל וינשטיין - יועץ מנכ"ל, ארגון מבוי סתום

אהובי שוירץ - בעלים, ארגוני נשים חרדיות

רחל זיו - מנהלת מקלט "מעון חירום לנשים", עמותת מעון חירום לנשים

עו"ד פתחיה עוואיסי - גייס כספים, תנד"י

כפאח אבו עישה - חבר תנד"י

עו"ד נגוה אבו ליל - גייס כספים, תנד"י

עהוד שביטה - תנד"י

ליאל ליזו - מועצת התלמידים והנוער הארצית

ניצן סהר - מועצת התלמידים והנוער הארצית

תנא ג'ואברה - פעילה חברתית פמיניסטית

שלי מזרחי סימון - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

לינדה פדילה

רולה חג'ג'

נג'ואן שביטה

סיאם מנסור

דלית אזולאי

הדס צנוירט

הרצח של המחנכת סוהא מנצור מטירה

"רצח נשים על ידי בני זוגן"

שלום רב, אני פותחת את הישיבה של הוועדה לקידום מעמד האשה ולשוויון מגדרי – השנייה להיום. אנחנו שוב נקראות לדיון הזה כדי לדון בנושא של רצח נשים, וזה דיון – אמנם זה דיון לפי החלטת הכנסת, בישיבתה מיום רביעי, 28 באוקטובר 2015 – שורה של חברי וחברות כנסת הגישו בקשה לעוד דיון מהיר בגלל עוד רצח של אשה. לצערי הרב, מאז הוחלט על קיום הישיבה הזאת, הצטרכתי גם לזרז אותה אפילו יותר, כי נודע לנו על שתי רציחות נוספות מאז 28 ועד היום – הרצח של אמני אל-עביד מכפר נעלין, גרושה מגבר מלוד, שרצח אותה וניסה להעלים את גופתה ושרף אותה; והרצח השני, שהוא הרצח של המחנכת סוהא מנסור מטירי. אני יכולה לומר שקיבלנו אותו מאד קשה. אני אחת הנשים שקיבלה את הידיעה הזאת בצורה קשה, למרות שלא הכרתי אותה באופן אישי, לראות אשה בת 35, שיש לה ארבעה ילדים, מלאת תקווה, רצתה להתקדם בחיים שלה, מחנכת, לימדה וחינכה ילדים בגיל הרך ובגיל יותר מבוגר. החיים שלה נקטעים בצורה כזו ובברוטליות כזו, ובמיוחד לאור מה שנשמע מעדות. אני מאד מודה למשפחה, לאחיות, לבנות הדוד שהסכימו להגיע היום ולהשתתף בישיבה הזאת, כי חשוב לנו לשמוע את כולם. אני לא רוצה להיכנס לפרטי המקרה, ויש שם כל מיני סימני שאלה.

בישיבה הקודמת, כשסיכמנו, נודע לנו על הרציחות שהיו מקודם, של נשים לא מוכרות – לא למשטרה, ואחת רק היתה מוכרת מהנשים שנרצחו במהלך השנה – לרווחה. לצערי, במקרה של סוהא, היא היתה מוכרת למשטרה, והכתובת היתה על הקיר. היא התלוננה, והסכנה היתה ממשית. לצערי הרב, זה קרה. נשמע פרטים על כך.

השאלה שלי, חברות הכנסת שהגשתן את הבקשה – נהוג, אם הדיון מתקיים לפי בקשתכן, האם אתן רוצות לפתוח? חבר הכנסת אוסאמה סעדי. כדאי להגיד שהבקשה הוגשה גם בשם חבר הכנסת אחמד טיבי. בבקשה.

גברתי היושבת-ראש, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, המשפחה של סוהא, אהלן וסהלן.

(אומר דברים בשפה הערבית.)

אנחנו הגשנו הצעה לדיון מהיר בעניין של רצח נשים עוד לפני, כבוד היושבת-ראש – אני מברך אותה שבאמת קיימה את הדיון הזה במהירות הראויה והמתבקשת – עוד לפני הרצח של אמני ושל סוהא, ורק בזמן הקצר הזה של שבועיים אנחנו עדים לרצח של שתי נשים. כל רצח הוא מזעזע, אבל רצח נשים על רקע היותן נשים הוא באמת פשע שלא יסולח. אנחנו כל הזמן באים, ובצדק, בטענה למשטרה על רצח אזרחים, ובין היתר גם רצח נשים.

אני מבקש לתת מספרים. משנת 2000 עד היום נרצחו ונהרגו יותר מ-1,100 אזרחים – בין היתר גם על רקע אלימות בתוך המגזר הערבי, שזו תופעה חמורה מאד, שאנחנו חייבים לטפל בה בתור הנהגת הציבור הערבי, אבל חלק גדול מהתופעה הזו קשור לתופעת הנשק הבלתי-חוקי שמתפשט במגזר הערבי בצורה לא תתואר.

למשל, לפני עשרים שנה, אם בכפר שלי אל-רבי, שהוא היום 25, או בכפר קרא או בעכו היו אומרים למישהו יש נשק – אבל היום אין בית שאין בו.

בבית שלי אין.

אני אומר – הבית שרוצים נשק. התופעה הזאת של נשק רחבה מאד. כל הזמן התרענו בפני הגורמים והרשויות בפני התופעה הזאת, וביקשנו לאסוף את הנשק הלא חוקי. אנחנו גם בעניין של סוהא מנסור, כמו שאמרה כבוד היושבת-ראש – הכתובת היתה על הקיר. היו תלונות למשטרה, היו איומים לפני, והמשטרה צריכה לעשות בדק בית ולחקור את המקרה הזה, למה לא מנעו את הרצח הזה, כשהכתובת היתה על הקיר.

לכן זו תופעה מאד חמורה. אנחנו מבקשים לקיים דיון מהיר ולהסיק את המסקנות, ולא כל הזמן – עוד מקרה רצח, ועוברים לסדר-היום. צריך לשים סוף למקרים האלה. תודה, גברתי היושבת-ראש.

תודה. חברת הכנסת מירב בן ארי.

תודה רבה, גברתי היושבת-ראש, על קיום הדיון הזה. אני באמת מקבלת בברכה את בנות המשפחה של סוהא ז"ל. אפתח בהתנצלות, כי לא אוכל להישאר הרבה זמן – עניינים אחרים של קואליציה. אני לא רוצה להכביר במילים – אני מניחה שיש כאן אנשים שחשוב שיאמרו את דבריהם. אני רק רוצה לומר לכם שאני ביקרתי במקלט לנשים מוכות בחיפה, ופגשתי בחורה ערבייה, אשה מקסימה, שסיפרה לי על אזלת יד פשוטה מאד. אחרי שחזרתי למשרד, דבר ראשון שעשיתי זה פשוט לתקן את זה. יש סיטואציה – אספר לך, גברתי היושבת-ראש, שברגע שאשה מוכה יוצאת ממקלט לנשים מוכות, ומצליחה להסתדר על בית חדש ועיר חדשה והיא עם הילדים שלה, כמובן, הדירה חסויה, וכמובן, הגבר המכה לא יודע – הבעל, או הגרוש במקרה הזה, וכשאותה בחורה הגיעה לנתניה, בנתה שם את חייה, באה לרשום את שני ילדיה לבתי הספר, בית הספר ביקש ממנה את חתימת האב, כי צריך שניים, כי הם עדיין לא התגרשו. מה שקרה – שבית הספר שלח לאב את הכתובת של בית הספר, ואמר לו: בוא, צריך את החתימה שלך לרישום. משטרת נתניה עשתה כאן עבודה מצוינת – לא יודעת איך זה קרה, אבל אמרו לה: יש לך 12 שעות לקפל את כל הדברים שלך, כי שמו מודיעין בלוד על הגבר, ידעו שהוא מגיע, והאשה, לצערנו הרב, אחרי חצי שנה של מגורים בנתניה, אחרי שהילדים כבר מרוצים מבתי הספר ומשתלבים יפה בשכונה שבה הם גרים, אותה אשה עזבה וחזרה למקלט, ומיותר לציין לכם את גודל התסכול של ילדים, לחזור למקלט. כמובן, גם לאם, אבל לילדים זו פשוט לא מסגרת נורמלית.

הלוואי והיתה לסוהא ההזדמנות הזאת.

נכון. ואני יכולה לומר לכם שהעברתי הצעת חוק – היא כבר עברה לוועדת שרים – וזה שאשה שיצאה ממקלט לנשים מוכות, לא צריך יותר את חתימת האב. זה דבר אבסורד. יש גם תמיכה של משרד המשפטים. והצעת חוק אחרת, שאני מתכוונת לקדם בתקופה הקרובה, של עוד דבר שלמדתי בסיור במקלט – לומדים הרבה מסיורים – להקפיא את החובות של אשה שנמצאת במקלט מול הוצאה לפועל – אתן מהנהנות – ולא לתת לה לצבור את הריביות על החובות בזמן שהיא במקלט. גם זה אבסורד שדרוש תיקון.

אני באמת מתנצלת שלא אוכל לשמוע את כולכם. רוח נשית מלווה אותי בקואליציית הנשים כדי לקדם, וכמובן, אם יש לכם הצעות חוק אחרות שחשוב לכם לקדם, אתן מוזמנות לומר לי, אבל אשאר כמה שאוכל לשמוע.

חברת הכנסת תמר זנדברג. למרות שהייתי רוצה שתשמעו את העדות של בנות המשפחה, כמו שהייתי רוצה שהמשטרה תשמע את זה. לומר לכם את האמת – יכולתי לפתוח בלהוריד את כל הכעס שלי במקרה הזה, אבל אני חושבת שכדאי שנשמע גם מהמשפחה קודם את הפרטים. בבקשה, חברת הכנסת תמר.

קודם כל, תודה על הדיון הזה ועל המהירות. במליאה כשהגשנו את ההצעה לסדר הזו, קיימנו דיון מפני שהתקיים כאן דיון בוועדה שבוע לפני כן בנושא רצח נשים, ואז קרה עוד מקרה והגשנו למליאה, והתלבטנו לאיזו ועדה להעביר מהמליאה לכאן, ואמרו: הוועדה לקידום מעמד האשה – היה דיון. אמרנו: היה דיון, אבל המציאות ממשיכה- - -

כדאי לדעת שפנינו לוועדת הפנים, והם לא רצו לקיים דיון משותף. רצינו שהדיון יהיה משותף.

אני חברה בוועדה הזאת. אני מצטערת בשם הוועדה. מה שרציתי לומר הוא שמאז הדיון הקודם ומאז אותה שאלה, לאן להעביר, נרצחו עוד שתי נשים, כך שזה באמת מצב שלא מפסיק להיות רלוונטי לרגע.

אני רוצה להגיד על זה עוד שני דברים: אחד, על הפגיעה הכפולה, בהקשר גם של סוהא מנסור. הרבה פעמים קורה שנשים שהן מראש שייכות לקבוצת מיעוט מוחלשת, אם הן שייכות לקבוצת מיעוט מוחלשת נוספת – במקרה הזה ערביות, פלסטיניות, אתיופיות, או מכל קבוצת מיעוט מוחלשת אחרת, השכיחות, הסיכוי להיות נפגעת אלימות וספציפית אלימות במשפחה, היא עולה, כלומר יש פה פגיעות כפולה מתוקף ההשתייכות לשתי קבוצות שכל אחת מהן בפני עצמה מהווה סיכון ופוטנציאל לקורבנות.

והדבר השני, אפרופו המצב הביטחוני, דיברת בפתיחה שלך על פיזור הנשק במרחב האזרחי. כל פעם, כשאנחנו מגיעים למצב של מתיחות ביטחונית או מצב מהסוג הזה, נשמעות הקריאות ולאחריהן גם המעשים, להרחיב עוד יותר את הימצאות הנשק במרחב האזרחי, שלא בידי כוחות הביטחון, לא בידי המשטרה ואפילו לא מאבטחים – או מאבטחים שבניגוד לנהלים, במקום להפקיד את הנשק ולהשתמש בו אך ורק בשעות העבודה, לוקחים אותם הביתה, ומשם האקדח על שולחן המטבח – מציאות שמוכרת לנו. גם כאן הפגיעות של נשים, של ילדים, של אנשים מוחלשים יותר במרחב האזרחי מוגברת, ואז, כשאנחנו עושים את החשבון הכולל, אנחנו יכולים לדעת שהפוטנציאל לסיכון של אשה, של ילד או של גבר במרחב האזרחי הוא גדול יותר מהתועלת שאותו נשק מביא, אם הוא בכלל מביא בזירות של אירועים ביטחוניים, שגם שם נפגעים חפים מפשע – לפעמים כתוצאה מיד קלה על ההדק וכתוצאה מנשק שמשתמשים בו בטעות או משהו כזה. אני חושבת שזה דבר שלא נותנים עליו את הדעת בשם הילת הביטחון – זירה שבדרך כלל שמורה לגברים בלבד. אנחנו קצת מעלימים עין מהמחיר שמשלמים נשים וילדים במרחב האזרחי, וחיים הם חיים. חיים של אשה לא שווים פחות. גם את זה צריך לקחת בחשבון אפרופו המציאות הזאת. תודה.

תודה, חברת הכנסת זנדברג. אני יודעת שיש לנו נציגי המשטרה וראש מדור נפגעי עבירות, וגם יש לנו נציגי משרד הרווחה ועוד ארגונים, אבל אני מעדיפה קודם כל לשמוע את מה שיש לבנות המשפחה לומר לנו, ואז אתן לכולם להתייחס. בבקשה.

אני נג'ואן שביטה, בת דודה של הנרצחת סוהא. הגעתי לכאן יחד עם אחותה רולה ובת דוד שלה לינדה, ועוד אחות שמסרבת להצטלם עכשיו – תכף גם אתייחס לזה. תרשו לי, לפני שאני מתחילה לספר על סוהא, וכיוון שאני לא רוצה לבכות כאן, אולי כדאי לי להתחיל בקצת לתקוף את המשטרה, עם כל הכבוד.

אני יודעת שזה לא אתם, אבל מבחינתי אתם פה הנציגים. המקרה של סוהא הוא מקרה טיפוסי לדעתי של התרשלות של שוטרים בטיפול בתלונת אשה. האשה הזאת היא אשה מאד חזקה וחכמה. אשה שזיהתה את הפוטנציאל הרצחני של בעלה. לקח לה איזה חודשיים להבין את זה, ומייד פנתה למשטרה אין ספור פניות – תלונות על אלימות, תלונות על הטרדות. שום דבר לא נעשה בעניין הזה.

במקומכם הייתי טומנת את הראש שלי בחול. בגללכם סוהא נרצחה. סוהא האמינה במערכת הזאת, האמינה במשטרה. הלכה לשם, פנתה, התלוננה, לא התייאשה, עד הדקה ה-90 פנתה כל הזמן, והמשטרה לא עשתה דבר בעניינה של סוהא. אז מבחינתי, אתם האשמים ברצח של סוהא. אני יודעת שיש בחברה שלנו הרבה בעיות, וזה לא נוצר מכלום, אבל לדעתי במקרה של סוהא, כי מדובר באשה חזקה, עם תמיכה, עם חוסן, עם ביטחון עצמי, שפנתה למשטרה, ומשטרת ישראל היא זו שאשמה ברצח של סוהא. במלוא הביטחון אני יכולה להגיד – זה אתם. זה אתם. הייתי חייבת לפתוח בנימה הזאת. אני לא רוצה להתחיל לבכות כאן.

סוהא היתה, כפי שציינתי, אשה מאד חזקה, מאד חכמה. לרוע מזלה, מערכת הנישואין הראשונה שלה הסתיימה, והחליטה להתחיל מחדש ולבנות לעצמה חיים חדשים. עברה לגור בטירה. בנתה לעצמה בית, וניסתה להתחיל חיי משפחה חדשים. הגורל לא שיחק לידה, מה שנקרא, והכירה גבר אלים. מהיום הראשון הוא היה כל כך אלים כלפיה, וכיוון שמדובר באשה מאד חזקה, היא חשבה שהיא יודעת לשים קץ למסכת ההתעללות שהיא חווה, והחליטה לפנות למשטרה. פנתה שוב ושוב, ואפילו הוציאה נגדו מספר צווי הרחקה. למרות זאת הוא המשיך להפר את הצווים ולהגיע אליה הביתה, להטריד אותה, להפחיד אותה. היא עדיין האמינה במשטרה ועדיין הלכה והתלוננה על כך שהוא מפר את הצווים כנגדו, עד שיום בהיר אחד, שכנים מספרים ששמעו יריות באזור. כמובן, בגלל שאנחנו חיים בטירה, ובטירה מאד שגרתי לשמוע יריות בבוקר, בצהריים, בערב – הפך אצלנו לסוג של שגרה – אנשים יצאו החוצה, הסתכלו וחזרו הביתה. זה שגרה אצלנו. בזה זה נגמר. יום למחרת האשה הזאת נרצחה בתוך הרכב שלה. רק יום למחרת, מישהי מתקשרת לאחת האחיות שלה, ואומרת לה: לכי תבדקי מה קורה עם אחותך. האחות הולכת לשם, ונאלצת לפרוץ לבית של אחותה, ורואה את אחותה בתוך האוטו, כשהיא ירויה בחלק העליון של גופה, ללא רוח חיים. בכך סיפורה של סוהא הסתיים. היא פשוט נרצחה בדם קר. השאירה אחריה ארבעה ילדים.

מה שידוע לנו בשלב הזה לגבי אותו גבר שהוא חשוד- - -

כדאי גם להגיד מה קרה אחרי.

אנחנו יודעים שעד עכשיו אף אחד לא נעצר בעניינה, אף אחד לא נחקר. להבנתי, אותו גבר חשוד בעניין הזה בינתיים משוטט חופשי, כי אף אחד לא מצליח לעצור אותו.

חשוב לי המידע ששמעתי מכן. סוהא קיבלה את הגירושים שלה יום לפני הרצח שלה. כדאי להזכיר את זה. באותו יום שהיא קיבלה את הגירושים היו איומים על חייה, והיא הלכה והתלוננה באותו יום, נכון?

נכון מאד. יום לפני הרצח היא קיבלה פסק גירושין – דבר שכמובן לא היה מקובל על בעלה לשעבר. בעקבותיו הוא איים. במהלך הדיונים הוא המשיך לאיים. הוא גם לא חושש לאיים. פסק הגירושים הזה הוא כנראה זה שהיה הדבר שלא היה יכול להמשיך לחיות אתו, והוא החליט שבזה הוא מפסיק את חייה של סוהא יום למחרת.

בבקשה.

עהוד שביטה, תנועה של נשים דמוקרטיות. אני חושבת שצריך לציין פה, שהבית שלה נפרץ אחרי יומיים מאז שהיא נרצחה, ולקחו משם מסמכים שמעידים על הפשע שנעשה שם.

זה רק הולך ונעשה יותר- - -

אם יורשה לי להוסיף עוד נתון במהלך למה שאמרה עהוד, בנוסף לכך הוא ממשיך להתקשר לבני המשפחה, להטריד, לבקש לבוא לבקר. משטרת ישראל אומרת שהיא לא מצליחה לשים עליו את היד, אבל הוא עדיין מתקשר לבני המשפחה.

אני גם חייבת להוסיף ולהדגיש, שבני המשפחה חוששים עכשיו לחייהם. לקח לי זמן לשכנע אנשים לבוא ולהשתתף בישיבה הזאת. תבינו לאיזה מצב הגענו. אז איך אתם רוצים שנשים יבואו ויתלוננו על כך שמתלוננים על חייהם?

והיא כן התלוננה.

לעזאזל, אני לא מבינה את המשטרה. מה אתם עומדים ועושים? אשה שאומרת: בעלי מרביץ לי מכות. אף אחד לא חושב לעצור אותו לשנייה.

למען הגילוי הנאות, אני בקשר עם מר ברקוביץ מהרגע הראשון אחרי שהייתי אצלכם בבית ואחרי שהשתתפתי בהפגנה שהיתה. אני חייבת לומר – מדינת ישראל, כשרוצה למצוא מישהו, אפילו אם זה בבחרין, יודעים למצוא אותו. אז אני חושבת שאפשר למצוא את האדם הזה, במיוחד שהוא מתקשר מהטלפון שלו.

הוא בארץ? מה זה?

כן. הוא ממשיך להטריד את בני המשפחה. אפילו היום הוא מתקשר.

אני רוצה לומר שחלק מבני המשפחה- - -

זו שערורייה.

סיכמתי אתם, והם רצו להגיע, רצו לשים את כל האמת על השולחן הזה ולהילחם, שהאמת תצא, אבל אני אומרת לכם – לפני שעה חלק מבני המשפחה אמרו: אנחנו לא מגיעים, בגלל הטלפונים, בגלל ההטרדות, בגלל הפחד, בגלל העובדה שגם הבית שלה נפרץ ונגנבו.

אני אמרתי מההתחלה – אני לא רוצה להפריח סיסמאות ולהוציא רק כעס. אני רוצה לראות באמת שהפעם החקירה מובילה לאן שהוא, ומובילה מהר מאד. חבר הכנסת ג'מאל, בבקשה.

הרצח הזה זעזע אותי, כי אני מכיר את הבן של – הוא פעיל נוער ידוע בסביבה שלו. אני גם הכרתי אותה דרך ילדה קטנה שלמדה אצלה בג'לג'ולי. זה כל הזמן – רק דרכה ידעתי שמדובר במחנכת במלוא מובן המילה. הילדה הזאת העריצה אותה. כל הזמן דיברה עליה – סוהא אמרה, ואפילו עם הבנות הקטנות שלי היתה משחקת תפקידים, שסוהא המורה והן התלמידות שלה. ידעתי עליה גם דרך הילדה הזאת וגם דרך הבן שלה, והמקרה הזה זעזע אותנו.

אני חושב שלמרות כל מה שנאמר על המשטרה, עדיין המשטרה לא מתייחסת במלוא הרצינות לתלונות הנשים הערביות. יש במשטרה מי שחושבים שלהרביץ לנשים זה חלק מהמסורת הערבית, ויש שוטרים רבים שבמקרים רבים, כשבאים אליהם בתלונות, הם רוצים לעשות סולחה, ולא נוקטים בצעדים הנדרשים. אני לא אומר שהמצב כיום הוא כפי שהיה לפני עשרים שנה – יש שיפור – אבל השיפור הוא חלקי, הוא לא בכל מקום, ולא בכל תחנת משטרה ולא בכל מקרה.

מה שקרה כאן זה בלב-לבה של החברה. זה לא בשוליים של החברה. בארזים נפלה שלהבת. זה המצב. לא איזה מישהו במצב קשה. בכל מקום זה חמור, אבל הלב של המשפחה הערבית, זה סוהא והמשפחה שלה, הילדים שלה, הסביבה שלה, זה לב-לבה של החברה הערבית. ואני חושב שהגיע הזמן שיהיה שינוי אצל המשטרה.

אנחנו כמובן, יש בעיה חינוכית קשה ויש בעיה חברתית קשה, לטפל במנוולים האלה שמאיימים על נשים ומרביצים לנשים והורגים נשים. אנחנו כחברה מנסים כמה שאנחנו יכולים לחנך, להרתיע ולעשות דה-לגיטימציה לעניין הזה. אני חושב שצריך להגביר מאמץ אצלנו, אבל עובדה שהוא מסתובב, ועובדה שהוא כנראה חשב שהמשטרה לא תתפוס אותו – אחרת הוא לא היה עושה את זה בצורה כזאת. הוא יודע שהמשטרה לא תשקיע אותם מאמצים שהיא משקיעה במקרים אחרים. אם היה קורה מקרה כזה בהרצליה פיתוח, הייתם מתייחסים לזה אחרת לגמרי. המשטרה היתה עומדת על הרגליים, מפעילה יותר צוותים, מפעילה יותר מודיעין, והצוות שהיה עושה את העבודה הזאת היה פי שניים, פי שלושה או ארבעה מהקיים כיום. צריך לשנות את המצב.

גברתי היושבת-ראש, אני חייב להתנצל ולצאת, כי יש לי ביקור בכלא גבעון לקטינים האלה שעצרו אותם. כלא חדש.

עו"ד רידא ג'אבר. אחר כך אתן למשטרה ולרווחה.

אני ביקשתי לדבר לפני שהמשטרה מדברת, כי חמש שנים אני עוסק בתחום הזה של התפקוד של המשטרה בתוך החברה הערבית. אני חייב לומר לכם שהאכזבה כל כך גדולה, שכל הכוונות הטובות של המשטרה, ההצהרות של המשטרה – במציאות הן מתנפצות, וגם בפנים שלנו וגם בחיים של החברה הערבית. המקרה של סוהא הוא לא המקרה היחיד; המקרה של מנהל בית ספר, שנכנס אדם ורוצח אותו בחדר המנהל שלו, גם אז היה תמרור אדום. המקרה של סוהא – עוד נחווה מקרים כאלה.

הדהים אותי מה שאומרת חברת הכנסת בן ארי. אומרת: המשטרה עשתה עבודה טובה, שאמרה לאשה: צאי מנתניה. במקום לעצור את המאיים, ושהוא ייצא, האשה צריכה לצאת מנתניה.

היא ציינה את הבעייתיות שקיימת בחוקים.

איבדנו את האמון במשטרה עד כדי כך שהתחלנו לצפות מהם לעשות את הטריוויאלי שבדבר. והכאב של קרובת המשפחה הוא מדהים, והמשטרה לא עושה דבר.

חברת הכנסת זנדברג דיברה על עניין הנשקים, וגם חבר הכנסת זחאלקה. אני חוויתי בטייבה לפני שבוע, ארבעה ימים רצופים אנשים יורים שעות על גבי שעות. המשטרה שומעת את היריות האלה ולא עושה כלום. מתקשרים ל-100, שולחים לך הודעה בסמ"ס: האירוע טופל. הדברים מדהימים.

אני רוצה שיירשם: המשטרה כשלה, כושלת ותיכשל בטיפול שלה באלימות בתוך החברה הערבית, כי המדיניות שלה – לא לטפל בנושא הזה. לכן הדיון הבא צריך להיות, להעמיד אותם במקום, להעמיד אותם על חובתם, לעשות סדר. מה שאומר חבר הכנסת זחאלקה, לא היו אומרים אותו לפני עשר שנים – אמרנו: תבואו, תעשו סדר. פתחנו את הדלת לחברה הערבית, לעשות סדר. בניתם תחנות משטרה. אומרים: מגייסים עוד שוטרים ועושים הכול. התוצאות לא טובות, עם אסון.

תודה. אני מבקשת מהמשטרה. שמעתם – יש אמירה מאד קשה. אני כבר אמרתי את זה גם בשיחות הקודמות, שיש מצב שהוא בלתי-מתקבל על הדעת במקרה הספציפי הזה. זה לא מקרה שהאשה לא התלוננה; זה לא מקרה שהאשה לא הגיעה לרווחה; זה מקרה שאומר דרשני, איפה טיפול המשטרה? זה לא מתקבל על הדעת. אני יודעת שכשמוציאים צווי הרחקה, המשטרה מרגישה כאילו זה קורה, אבל תוך כדי צווי ההרחקה האדם הגיע, הטריד, והיא הלכה וסיפרה שהוא הטריד ואיים, יום לפני היו איומים. בבקשה. אני באמת ארצה לשמוע תשובות. במיוחד, מבחינתי, שהמשטרה תארגן מבצע מיוחד, ללכוד את האדם הזה. זה לא רק בגלל סוהא וכדי לעשות לה צדק, אלא לשדר מסר שהנושא של רצח נשים נמצא בעדיפות לאומית, בעדיפות של הביטחון הלאומי. כמו שעושים מבצעים כדי ללכוד אנשים שמאיימים על שלומם של אזרחים, לעשות מבצע כזה. להיכנס לאן שהוא נמצא. ואני יודעת שהוא משתמש בטלפון שלו – אפשר לאתר אותו. שאף אחד לא יגיד לי שאי-אפשר לאתר אותו. תיכנסו, תביאו אותו, תעמידו אותו לדין, או לפחות תחקרו אותו. בבקשה.

שני נושאים שעלו פה, ומאחר שעלו אתייחס רק לפרוטוקול. אלה לא התחומים שאנחנו עוסקים בהם, אבל הנושא הראשון שעלה פה הוא נושא הנשק. זה לא נושא שהוא בתחום הטיפול שלנו, של אלה שעוסקים באלימות במשפחה, אבל הנושא של נשק והנשק האזרחי ומבצע איסוף נשק – היו על זה כמה וכמה דיונים בוועדת הפנים. זה נושא לדיון שצריך לקיים אותו, אבל אני לא חושב שזה העניין פה. צריך לומר את הנתון האמתי – הרוב המוחלט של הנשים שנרצחות, לא נרצחות בנשק. במקרה הזה נרצחה אשה עם אקדח, עם ירי, אבל רוב הנשים שנרצחות – היהודיות, הערביות, העולות, לא נרצחו בנשק, כך שלקשור בין הנושא של נשק לבין הנושא של רצח נשים, אני חושב שזה לא נכון, בלי להמעיט בחשיבות הדיון שצריך מן הסתם לעשות.

דווקא בשנתיים האחרונות במקרים של נשים ערביות אני נגד הקשר שנעשה אוטומטית בין השתוללות האלימות באופן כללי באוכלוסייה הערבית ומקרי הרצח נגד נשים, כי אני חושבת שזה סוג אחר של פשע, אבל במקרים של הנשים הערביות, אמנה לך עכשיו קבוצת נשים שדווקא כן היה שימוש בנשק.

שבע הנשים שנרצחו השנה – שש מהן נרצחו בנשק.

אנחנו יכולים להגיד לך את זה בצורה מדויקת, לצערנו, לאורך השנים האחרונות כמה רציחות נעשו בנשק וכמה בדברים אחרים. אני לא יודע מה יותר גרוע, באיזה כלי.

בסופו של דבר נרצחו נשים. בוא נעבור הלאה.

נכון. אני רוצה רק לנתק את הקשר בין הדיון לנשק לדיון על זה.

הדבר השני – שוב, לא קשור לפה, למרות שזה אחד הביטויים, אני מסכים – הנושא של שיתוף פעולה בין המשטרה לבין החברה הערבית. אני מכיר אותו קצת מזוויות אחרות ומעיסוקים אחרים. אני חושב שיש המון דברים שהשתפרו בשנים האחרונות בתחום הזה, גם בתחום הספציפי. עם כל הבעיות שנתייחס אליהן, בקשיים, ואנחנו רחוקים מלהיות מושלמים בעניין הזה, אבל שיתופי הפעולה רק הולכים וגוברים; גם שיתופי הפעולה הספציפיים בחקירות הנשים. תמיד הטענה היתה שהסיבה שהנשים לא משתפות פעולה זה כי אין מי שיכול להגן עליהן, אז אנחנו רואים בדברים האלה שינוי. אנשים יותר משתפים פעולה. אז אם לפני כן נאמר שלא משתפים פעולה כי ראו שאי-אפשר להגן עליהם, עכשיו כשיש שיתוף פעולה, אי-אפשר לנתק את הדבר הזה. יש הרבה יותר פעילות משותפת, במיוחד בתחום הזה – גם בנגב וגם ברמלה-לוד. ושוב, הנושא של שיתוף פעולה רחב בין המשטרה לבין המגזר הערבי הוא נושא הרבה יותר רחב מאשר רק הנושא של אלימות במשפחה, וגם הוא נושא שאני מניח שצריך לדון בו בצורה רחבה במקומות הנכונים.

ביחס למקרה הזה, אני פה, ודאי בפורום הזה ובימים שהם ימים ספורים לאחר הרצח, מקבל בהכנעה את כל הביקורת שלכם, ולא מתכוון להתווכח אתה. צריך להגיד שני דברים, ואני צריך לדבר במגבלות – מדובר בתיק שנמצא בחקירה ממש טרייה. אני לא יכול לומר פרטים, למרות שאני מודע אליהם, כמו שהיושבת-ראש אמרה – אנחנו בקשר מהרגע הראשון. אני התעדכנתי בכל מה שאפשר להתעדכן בתחום הזה – גם בתחום המודיעיני וגם בפעולות שנעשו וגם בתיקים שנעשו ובתלונות שהוגשו ובמה נאמר בהן ואילו פעולות נעשו בהן.

אני יכול להגיד כרגע – זו לא תשובה שלמה, כי יש הרבה דברים שצריך עדיין לבדוק אותם, אני מסכים – אני יכול לומר כמה דברים: אחד, כרגע המאמץ העיקרי הוא להביא את החשוד, ולהביא אותו, ואני לא יכול להרחיב בעניין – לא רק למצוא אותו כמה שיותר מהר ולהביא; יש עוד פעולות שלפעמים יש לעשות, או שיש אינטרס חקירתי לעשות, שלפעמים יש קשיים אובייקטיביים להביא את הבן אדם, ולפעמים יש עוד שיקולים חקירתיים, שבגללם אתה לא רוצה לעשות את זה כדבר הראשון.

אני יכול להבטיח לכם, לפחות ממה שראיתי – שעושים את כל המאמצים מהסוג שאתם מעלים פה ומדמיינים של פעולות שאפשר לעשות כדי להגיע – שוב, החשוב הוא לא רק להגיד לאדם, לחקור אותו ולגמור את התיק הזה מהר, כשאין לך מה לעשות; אתה רוצה למצוא את האמת, ולהביא את מי שצריך להביא אותו לדין. אני מניח שיגיעו אליו בזמן מאד-מאד קרוב, אבל אני חושב שלא חוסכים פה מאמץ. אין פה בעיה של כוח אדם, לא בעיה של אמצעים. כל האמצעים שמפעילים בכל המקומות שהמשטרה יודעת להפעיל – לא יודע אם אמצעים שמביאים אנשים מבחרין, אבל את המאמצים ברמה שאנחנו יודעים לעשות- - -

יש שיתוף פעולה עם המשטרה של בחרין?

לא. אני אמרתי שהמדינה, אם היא רוצה להגיע, היא יכולה להגיע עד בחרין, להביא מישהו.

יש פרשייה שאנחנו לא יודעים?

אני לא רוצה להפוך את זה לנושא הדיון. התגובה שלי היתה, שאני יודעת שיש למדינת ישראל האמצעים, להגיע למישהו שמתחבא. זו הכוונה.

אנחנו נבקש דיון מהיר בעובדה שהיושבת-ראש בחרה בדוגמה של בחריין...

אספר לך אחר כך. בוא נתמקד בדיון.

לא היתה כוונה שנגלוש לשם. אני חוזר לענייננו בכל הרצינות שלו. אני חושב שכל האמצעים שיש בידי המשטרה, ויש בידי המשטרה הרבה מאד אמצעים – אני חושב שכל הכלים מופעלים. נאמר פה – עוד אנשים. כל מה שצריך יש, וזה נעשה בדרך שבה זה צריך להיעשות. אני חושב שהדבר הזה יגיע לפתרונו בזמן מאד-מאד קרוב – לא פתרונו המלא, אבל לפחות לאדם.

הדבר השני הוא לגבי התיקים הקודמים. נכון שהיו פה תיקים קודמים. לא כל הדברים שאתם אומרים פה, יש לו ביטוי בתיק; יש דברים שאני מניח שנגלה אותם בהמשך. בדקנו את העבר, ואני לא מכיר תלונה מיום לפני, אבל יכול להיות שפספסנו משהו. יש כמה תיקים שאנחנו יודעים עליהם במהלך השנתיים האחרונות, והבדיקה שאנחנו עושים ומקווים לעשות – לא השלמנו אותה – אמרתי, שכרגע עיקר מיקוד הכוחות הוא לעשות את הפעולות בתיק הזה, בחקירה שלו ולמצות אותו, זה לבדוק, כמו שאנחנו עושים אחרי כל אירוע אגב, ולא משנה אם זה חברה ערבית או לא חברה ערבית – כל אירוע של רצח, אנחנו אחר כך עושים את התחקור, על מה היה בתיקים הקודמים, מה ידענו, מה ידענו אנחנו והרווחה ביחד, והאם יכולנו למנוע. להגיד לך שתמיד-תמיד יכולנו למנוע – לא. להגיד לך שאין מקרים בעולם שאולי אם היינו פועלים אחרת היינו יכולים למנוע – אני חושב שכן. להגיד לך שזה נכון במקרה הזה – מוקדם מדי. אני לא יודע להגיד. יתבצעו כל התחקירים. התמונה היא הרבה יותר מורכבת ממה שמתואר או נשמע פה, מה היה. אי-אפשר להגיד על אף תיק כזה שהיתה תלונה, והמשטרה לא עשתה אתה כלום; עשו פעולות, כל תיק נחקר, חלק מהתיקים הגיעו עד לסגירה אמנם- - -

מה זה משנה לנו?

נכון, אבל בסוף-בסוף, כשאתה רוצה לבדוק את הדברים, כי חכמים לאחר מעשה תמיד אנחנו, אבל אתה צריך עכשיו ללכת לנקודת הזמן – שוב, אני לא אומר שהיה פה בסדר או לא בסדר; הדברים צריכים להיבדק, אבל אני רוצה שתבינו מה אנחנו עושים – בסופו של דבר אתה צריך ללכת לאותו תיק, ולשאול, לאור הנתונים שהיו בפני האנשים בתיק הזה, לאור התלונה ומה שנמסר בה, לאור העדויות האחרות, לאור הבדיקות הנוספות שעשיתם – האם החלטתם החלטות נכונות, באילו פעולות נקטתם. כשהיו כמה תיקים, אני צריך לשאול, האם מישהו ידע להסתכל על זה, שזה לא תיק ותיק, אלא יש פה הצטברות של תיקים – אלה השאלות שאנחנו שואלים את עצמנו, ואנחנו צריכים לענות עליהן ביושר, גם אם היינו בסדר וגם אם לא היינו בסדר, ואת זה נעשה. אני לא יודע להגיד את זה עכשיו.

תרשה לי, אבל אני במקרה גם עורכת דין שעוסקת בפלילים. אני לפעמים מקבלת תיקים של גבר שדחף את אשתו, אז הוא ישר מקבל כתב אישום על איומים, על תקיפה. אבל במקרה שלה היא קיבלה מכות רצח, פנתה למשטרה, ולעזאזל – אפילו כתב אישום לא היה שם. למה סגרתם? הרי תיקים של אלמ"ב מקבלים עדיפות ראשונה בטיפול במשטרה, נכון?

נכון.

וגם יש שם חומרה וענישה, אז למה במקרה של סוהא כלום? שנתיים היא מגישה תלונות. אפילו כתב אישום אחד לא הוגש.

אני לא הולך להתווכח אתך, כי אני לא יכול להשתמש במידע שאני יודע אותו. כשנגמור לבדוק את זה, אדע להגיד, אבל גם ממה שאני יודע עכשיו התמונה שאת מתארת אינה התמונה המלאה ואינה התמונה המדויקת. אני לא אומר שאת לא- - -

אבל הוגשו כתב אישום בעבר נגדו. אתה יכול להגיד את זה, נכון?

לא.

עליו בעבר.

כדאי להגיד דבר אחד – זה היה צריך להדליק נורה מאד גדולה מול המשטרה, עצם העובדה שהוא רק שוחרר לפני כמה חודשים על תקיפת אשה אחרת. הוא היה בבית הכלא על תקיפה, כלומר ידעו שהוא אדם אלים. זה היה צריך להיות תמרור אזהרה זועק לשמיים.

נכון.

המטרה בדיון הזה – כל אשה שנרצחת היא אשה יקרה. כל אשה שנרצחת, אנחנו מתאבלות עליה. אבל במקרה הזה יש כל כך הרבה דברים שחייבים להציף אותם, כי זה מעיד. אני יודעת שאתה לא יכול למסור לנו מידע על החקירה עכשיו. ידעתי את זה כשזימנתי את הישיבה הזאת, אבל המטרה היתה להעביר מסר, ואני מאד מקווה שזה עבר למשטרה עכשיו בישיבה, מסר מאד ברור – בתיק הזה צריכים לטפל מהר מאד ולחשוף את האמת מהר מאד, כי זה תיק שיכול להיות שמעיד על כישלונות חמורים.

אסיים את הדברים שלי בכך שאל"ף, התיק הזה ספציפית – הוא הכי חשוב בטיפול המיידי, אבל הדברים החשובים, כפי שאמרתם – הוא טופל בעדיפות עליונה מהרגע שהוא קרה, בלי קשר אלינו, אבל בגלל עצם האירוע הזה, ובוודאי שעם ההתפתחויות שהיו בינתיים.

לגבי התחקור של כל מה שהיה בתיקים הקודמים – אנחנו נעשה את התחקור הזה כמו שאנחנו עושים אותו תמיד, אבל אנחנו עושים אותו גם בתוך המשטרה וגם בתחקור משותף עם הרווחה, כדי לדעת איפה היו הכשלים. בסוף, אם זה נגמר ככה, מן הסתם היו כשלים בדרך. אני לא בטוח שהכשלים האלה מגיעים עד למקום של להגיד שהמשטרה היא שאשמה ברצח, אבל אני יכול להבין את התחושה הזאת ואני לא מתווכח אתה. אני חושב שאנחנו צריכים לראות ולהפיק את הלקחים שאפשר להפיק מתוך התהליך הזה. מוקדם להגיד את זה.

אני אומר מפורשות, שאני דוחה מכל וכול את האמירה שחוזרים עליה שוב ושוב – שהמשטרה מתייחסת באופן שונה לחקירה של מקרים כאלה במגזר הערבי לעומת במגזר היהודי. אין לזה שום בסיס.

צא לי אבל המבחן הוא מבחן התוצאה.

גם לא במבחן התוצאה.

חברת הכנסת עליזה לביא, שהיתה בין היוזמות לדיון שהחלטנו עליו קודם שהרצח הזה קרה. בבקשה.

תודה, גברתי יושבת-הראש. אכן התכנסנו לפני שהרצח הזה קרה, אבל בעקבות רצח אחר – לצערי הרב, נרצחות נשים במדינת ישראל. המשותף למקרי הרצח הקודמים היה שהמקרים לא היו מוכרים לרשויות הרווחה. לפני שהגשנו את ההצעה חשבתי לעצמי, מה לא עשינו? איך זה, שזה ממשיך? הקדשנו לכך דיונים רבים ומחשבה. ברקו מדבר על זה שהמערכות יותר מסונכרנות ויש ועדת משנה. נכון, צריך להקים רשות למניעת אלימות ולתת תקנים, אבל יש עבודה וסנכרון בין המשרדים בשנה וחצי האחרונות. אני עוד לא יודעת בדיוק מה התוצאות; אני מקווה שנשמע בקרוב בשורה על עוד מהלך, אבל בינתיים נשים נרצחות במדינת ישראל.

שמעתי אותך ברקו, ובאמת יש לי הערכה רבה מאד גם לעבודה שלך באופן אישי ולעבודת המשטרה, אבל שמעתי אותך אומר שיש מספיק אנשי מקצוע ויש מספיק אנשים שמטפלים.

לא אמרתי דבר כזה. היתה טענה, שאם אין מספיק כוחות להביא את האדם הספציפי הזה מאיפה שהוא נמצא, שיהיו יותר אנשים, ואמרתי שיש מספיק אנשים כדי להגיע לאדם שביצע את העבירה. באופן כללי, אין מספיק אנשים- - -

אני מבינה את ההבהרה, אבל אני רוצה לקחת את הדיון הזה לקומה אחת נוספת. שמעתי את הטענה על לכאורה אולי אחרות בטיפול בסוגי אוכלוסיות שונות. אני חושבת שצריך לקחת את זה לשלב הבא, כלומר הטענה היא לא טענה כנגד אלא דווקא מהמקום של לזהות אולי איפה אזורי החולשה, ולראות האם אנחנו יודעים להתמודד. הרי זה שהמקרים לא היו מוכרים לרווחה, זה לא אומר שהרווחה או אנחנו כגורמים שאמורים למנוע או לפחות לתת סיוע, יודעים לעשות את זה. אולי אנשים או נשים לא יודעים למי לפנות? אולי השפה לא ברורה להם. אולי ההנגשה – אנחנו רואים את הדפוסים שחוזרים, את הסטטיסטיקות שמספרות לנו את הסיפור של החברה בישראל, אז איך אפשר לשנות כדי למנוע את הרצח הבא? כאן אני חושבת שכולנו כשלנו.

זה שלא מקימים רשות, וזה שלא נמצא גורם אחד שמסתכל על התמונה כולה, על המקרים שחוזרים בתוך החברה הישראלית, ושאנחנו אפילו לא מכירים אותם אלא רק אחרי שקורה אירוע – משהו לא עובד נכון. ועל כך אני מצרה. ואני חושבת שבאמת צריכה להיות פה דרישה – אנחנו ערב תקציב מדינה, ששוב אין כסף לטובת כל הבקשה שלנו, שיהיו יותר תקנים ויותר הבנה, ויותר אנשים שמדברים בשפות השונות ולא רק בעברית. יש פה נשים דוברות רוסית ונשים דוברות אמהרית ונשים דוברות ערבית שלא מבינות ולא יודעות לספר את הסיפור. ראינו מה קורה עם נשים בדואיות. כלומר אנחנו צריכים לראות איך עושים את זה נכון. במובנים רבים אנחנו חוזרים אחורה ולא מתקדמים קדימה. תודה.

תודה, חברת הכנסת עליזה לביא. סאיד תלי ממשרד הרווחה, בבקשה.

קודם כל, הייתי אתמול בישיבה עם כל העו"סים במשולש הדרומי, שחלקם מטירה. חלקם מכירים אותה – תכף אגיד באיזה הקשר, כי זה לא הקשר של אלמ"ב – בכל זאת, מה שחשוב הוא שהם כמובן גם מזועזעים, ותיארו לא מעט מקרים בעקבות הרצח הזה, וזה לא רק בעקבות הרצח הזה. חשוב להשמיע, שהן שומעות מנשים – כי זה לרוב עו"סיות – שגברים מאיימים עליהן לעשות כמו שנעשה עם סוהא, כך שברור שזה מחלחל.

כלומר שגברים אומרים: יקרה לך מה שקרה לסוהא?

בדיוק. וגם אני רוצה לומר שגם העו"סיות בעצמן חלקן מאוימות מגברים, כלומר יש פה הפחדה.

לגבי המקרה הספציפי הזה, מה שאוכל לומר בפורום הזה – היא טופלה בעבר, עד לפני שנתיים, בשירותי הרווחה בטירה בנושא של תסקיר ומשמורת עם הגרוש שלה. לא לגבי הקשר הספציפי, שכנראה הוביל לרציחתה. בתוך הקשר, עד לפני שנתיים, היא לא דיווחה על אלימות.

שאלתי את עצמי, למה נשים כמו סוהא, או אולי נשים ערביות אחרות, שנקרא להן חזקות, למה הן לא פונות לרווחה, או למה גם כשהן מגיעות, לא כולן מדווחות על אלימות. כמובן יש פה עניין של חשיבות השפה – הוא לא היה מחסום במקרה הזה.

לא, זה התדמית של לשכות הרווחה. דווקא אצל נשים חזקות ומשכילות.

שני דברים אני רוצה לומר בזה – קודם כל, יש חשיבות שתהיה יותר הנגשה והכשרת שירותים, במיוחד בנגב – אני מתייחס לסיכום המפגש הקודם שלנו. אנחנו עושים רה-ארגון בנגב. המרכז שהיה, נסגר כי לא היינו שבעי רצון ולא רק אנחנו.

נרצה לדבר על זה בישיבה אחרת.

אבל חשוב עניין מיצוב שירותי הרווחה כשירות לגיטימי. לשם כך אנחנו זקוקים לעידוד, גיוס ברכה של גם מנהיגים דתיים וגם מנהיגים ציבוריים, כי גם אלה שנמצאים בשירותים לא תמיד מדווחות.

פספסת עוד משהו שצריכים אותו – שיפור אמתי של העשייה של לשכות הרווחה. זה ימצב אתכם.

גם זה. לא נתווכח כמה צריך לשפר. ודאי שתמיד צריך לשפר, אבל התדמית היא בעייתית – בצדק או לא בצדק, אבל כמובן צריך לשנות את זה. והעניין של המשטרה – צריך לבדוק אם הגיע מהמשטרה דיווח או לא – נעשה את זה בימים הקרובים, ונדווח אם צריך.

תודה. אני מבקשת לנסות לדבר כמה שאפשר לעניין. הדיל אגמיל ממשרד החינוך, בבקשה. אני נותנת לכל אחד שלוש דקות.

בשלוש דקות לא אגיד כל מה שעשינו עקב הרצח של סוהא ועקב הרצח של אמנה, שבמקרה אני מדריכה מחוזית של יועצות בכל מחוז מרכז, אז כל מקרי הרצח מלוד עד זמר, זה מגיע אליי בסוף, ואני צריכה לדאוג ולטפל בזה. היו לנו לא מעט אבות שגם נרצחו בתקופה האחרונה.

כשמדברים על רצח של אשה, בתור משרד החינוך – אדבר על הטיפול של אחרי הרצח ולא לפני, כי על מה שצריך לעשות בטיפול המניעתי, זה לא המקום שלי ולא התפקיד שלי בתוך מה שבאתי לייצג היום. דבר ראשון, אחרי כל מקרה רצח אנחנו ממפים מגלי- - - ומגייסים משאבים, ומכינים את הדרכים, איך לטפל בילדים ובכל הגורמים הקשורים לרצח. כשיש רצח של אשה – ובמקרה של סוהא – זה לא נגע רק לילדים הפרטיים שלה אלא גם לילדי הגן – יש לה גן, ולשלושים ילדים והוריהם. זה נגע בצוות הגננות של כל הישוב, כי כולם הכירו אותה וכולם עבדו בצוות אתה. זה נגע גם לילדים בכל הישוב, כי זה ישוב קטן, והרבה ילדים היו אצל סוהא בגן בכיתות א' עד י"ב, ולא לשכוח שיש לה ארבעה ילדים שיש להם חברים בשלושה בתי ספר – ביסודי, בחטיבה ובתיכון, והמבוגר יצא מהתיכון. זה מצריך כל הזמן התארגנות לקראת הטיפול במקרים האלה בכל הרמות ובכל המעגלים, החל מהמעגל הפרטי של ילדי הנרצחת ועד מעגל הישוב.

לפעמים אנחנו נתקלים בהמון בעיות. זה גם עניין אמון בני המשפחה בשירותים שאנחנו נותנים או שהפסיכולוגים נותנים, וזה היה במקרה של הילדים של אמנה, שעד היום לא הצלחנו להגיע אליהם – חלק מהם – והמשפחה מסרבת. בטיפול של אמנה אנחנו עשינו טיפול מיידי וגם טיפול אחר כך בילדים – זה ממשיך הלאה כמה שנים אחר כך, שאנחנו נותנים מענה כל הזמן.

הילדים של סוהא, המשפט הכי קשה שהיה לי, כשנכנסתי לגן ביום ראשון, אחד הילדים בגן, שהוא בסך הכול בן 4 או 5, אמר: רצחו לנו את המורה. אני מסיימת את דבריי.

אני מודה לך, וחייבת לומר ששלשום קראתי את מה שכתבה הבת של סוהא. אין לי מילים, כי אני מרגישה שאם אזכר בזה, בעצמי אפרוץ בבכי. רובנו אמהות, ואנחנו יודעות מה זה. אם יש משהו שמאד חשוב לקיום ישיבה כזו – שכל העולם יבין, שכשנרצחת אשה, זה לא רק האשה עצמה; זה חיים שלמים, זה המשפחות מסביב, זה מכרים, וחוץ מזה זו האווירה שמושרית במקום – ההפחדה, האיום, חוסר-הביטחון.

חבר הכנסת זוהיר בהלול, בבקשה.

תודה. את עדה לכך שלא מעט פעמים במהלך עבודתי התקשורתית עסקנו בנושא הזה, ואת בעיניי נחשבת למומחה מס' 1 בסוגיה מאד כאובה. לכן אקצר, כי אני מניח שכמעט כל הדברים מוצו.

לאיש המשטרה אני חייב לומר – הלנת על שתי סוגיות: אל"ף, שהחברה הערבית לא פונה אליכם כדי לצייד אתכם במידע על מקומות פוטנציאליים- - -

לא אמרתי דבר כזה.

רמת שיתוף הפעולה, משהו כזה. שזה הולך ומשתפר.

אמרתי שיש שיתוף פעולה שהולך ומשתפר, ואמרתי שהנושא של שיתוף הפעולה הרחב הוא לא בהקשר האלמ"ב- - -

אז אני מתנצל ששמתי את הדברים בפיך, ואם לא אמרת, התחושה היא שהחברה הערבית לא משתפת פעולה במקרים כאלה.

כי שמענו את זה הרבה פעמים. אתה לא במקרה אומר את זה.

כל הזמן, ודאי. אז אני רוצה לומר שגם תפקיד רשויות אכיפת החוק – לנסות לאתר מוקדים בעייתיים של משפחות שפוטנציאלית עלולה משפחה לאבד את יקירתה מקרבה.

ודבר שני שאמרת, שברוב המקרים שהיו בתקופה האחרונה – אני בטוח שאת זה אמרת - לא היה שימוש בנשק, אלא שמקרי הרצח קרו אולי באמצעות נשק קהה או משהו מהסוג הזה – אני מתקומם נגד האמירה הזאת, כי ברגע שאנחנו מדברים על אמל"ח המצוי באופן חופשי-חופשי בחברה הערבית, אנחנו מדברים על פוטנציאלית שימוש באמל"ח הזה לא רק כנגד אנשים, וזה קורה נגד אנשים – הרי הערבים קוטלים את עצמם בעצמם באמצעות האמל"ח שברשותם, וחלילה ברגע שזה יקרה בין ערבים ליהודים, מלחמת אזרחים תפרוץ במדינה, ולכן ההתייחסות המקלה על אמל"ח בחזקתם של ערבים היא אמירה מסוכנת, שבמקום לטפל בסוגיה הזאת, ולהפקיע את כל הנשקים מהציבור, אנחנו רק מנסים לנתח את הסוגיות הללו.

עוד נקודה מאד חשובה, שמנטלית, בקודקודיהם של המטפלים בציבור הערבי תמיד יש מחשבה שרצח של אשה זה חלק מהקודים החברתיים בחברה הערבית. גם על זה כמובן אני מתקומם, מכיוון שצריך להילחם בע הזה.

בינתיים רצח נשים קיים בכל החברות.

זה ברור. דיברה עליזה לפני כן במנותק על סוגי אוכלוסייה- - -

זה קורה בכולם, אבל יותר נשים ערביות נרצחות.

60% במדינת ישראל הנשים שנרצחות הן ערביות.

נכון. אבל היסודות הם אותם יסודות.

וכמובן, גם כאיש תקשורת אני מתקומם נגד ההגדרה של רצח על רקע חילול כבוד המשפחה, שנותן אפיק של לגיטימציה – יש להם כבוד, אז שיתבוססו בבוץ בתוך עצמם.

קיצורו של עניין, כדי לעמוד בשלוש דקות – אני חושב שערב תקציב המדינה צריך להשקיע, צריך להקצות מספיק כספים כדי להגן על קיומה של האשה. לא יכול להיות שבחברה נאורה, מתקדמת כמו מדינת ישראל, הנושא הזה עדיין לא יזכה למיצוב בדרגת סולם גבוהה, אפילו גבוהה ביותר. נדמה לי שאנחנו אפילו יכולים להכריז על מצב חירום, כי אין שבוע כאן במדינת ישראל שאשה לא נרצחת, ולא משנה על רקע מה. איני בקי בסטטיסטיקה – את ודאי בקיאה ממני בה, אבל אנחנו כאילו בשוויון נפש מדבר על זה. אין כמעט יום שאני לא רואה בטלוויזיה, ובצדק, סרטון על מלחמה בתאונות הדרכים, שזה קטל נורא במדינת ישראל. אבל איני רואה כל יום סרטון בערוצים עתירי רייטינג שבו מדברים על חשיבות המלחמה בשמירת חיי אשה. כאילו מדובר פה בתחום אפור – שזה לא כל כך חשוב, שזה לא בעדיפות גבוהה. אני אומר את זה ולבי מדמם – שאשה יכולה להירצח. הזעקה צריכה להיות לא רק זעקה, אלא היא צריכה להיות, גברתי היושבת-ראש – בעברית טובה אומרים היום ראשת הוועדה, ואיני יודע איך עשו מ"ראש" "ראשה" – אני חושב שאנחנו צריכים להתלכד סביב השאלה, כיצד אנחנו יכולים להשקיע יותר כסף כדי שברשויות הרווחה יהיו יותר אנשים- - -

עוד תהיה הרגשה כאילו יש לנו היכולת להחליט עכשיו לאן הכסף ילך, אבל כמובן נצטרך להיאבק, ובדיוק עסקנו לפני שעה בנושא הזה, עם ארגוני הנשים.

אני רוצה לתת לנאילה עואד. אני מאד מבקשת לקצר.

כואב לי להגיע לעוד דיון אחרי רצח אשה. זה לא המקרה הראשון. כל הזמן אנחנו מדברות על נשים, והנשים עצמן יודעות, שהן מתלוננות, היא יודעת שיתקיים עוד דיון בכנסת אחרי הרצח על הרציחות האלה. מעניין אותי לדעת, מתי תהיה שעת היושר של המשטרה? דיברת על שעת יושר. מתי באמת תעשו את היושר של המשטרה? פשוט עלא דאהר גם נרצחה והתלוננה לפני. מ-2013 עד היום אנחנו לא שמענו על כתב אישום. הרבה מקרים, יותר מ-180 מקרי רצח של נשים ערביות בעשרים השנים האחרונות. אני בטוחה שבקושי מגיעים ל-30% מפענוח של מקרי רצח. אני בטוחה בזה, אחרי מה שאנחנו עוקבות.

אנחנו יכולות לציין כאן שדמן של נשים במדינת ישראל הם הפקר במשטרת ישראל, ועל כמה וכמה כשאני מדברת על נשים ערביות, בזמן שהן לא מאמינות במשטרה. ואנחנו יודעות שיותר ש-89% מהתיקים של אלימות במשפחה נגד נשים ערביות נסגרים מחוסר לעניין לציבור. אני כן רוצה לדעת עד כמה המשטרה מתאמצת, גם כשהאשה מגיעה להתלונן על אלימות, איך היא מפתחת אסטרטגיות להתמודד עם אלימות מאורגנת ופשע מאורגן? כי נשים גם נרצחות, והיו מקרים ברמלה-לוד שנרצחות על-ידי אנשים שהם חלק מעולם הפשע, וזה מה שקרה לעלא דאהר. אני לא יודעת מה עם המקרה של סוהא. אז איך המשטרה מפתחת אסטרטגיות? מה היא תעשה לפענוח מקרי רצח? נשים יהודיות – תבדקו – ישר יש כתב אישום. כל אשה שנרצחה יהודייה, ישר יש מישהו שתופסים אותו ומגישים כתב אישום נגדו. בחברה הערבית מדברים על זה שאין שיתוף פעולה. באמת? איך אשה – וכאן היא אמיצה, נגוה ואחיותיה – שמגיעות ולא מהססות לרגע לא להגיע, אבל נשים לא נותנות אמון בכם, כי גם אנחנו מאוימות; כולנו מאוימות. אז איך הם ישתפו פעולה? זו אחריות שלכם, למצוא את האשמים, את הפושעים ומי שמחזק את ידם, ולא את הארגונים הפמיניסטיים.

תודה. בבקשה, הגב' רות רזניק, יו"ר עמותת ל"א.

ראשית, אני רוצה להשתתף באבל המשפחות שבנותיהן או קרובותיהן נרצחו. כל רצח של אשה במשך כארבעים שנה שאני עוסקת בתחום נוגע לי אישית. אני מצרה ומשתתפת במלוא הכנות באבל האישי של כל המשפחות.

אבל אני רוצה להמשיך את הדברים שלך, נאילה. לא חשבתי שתעלי את זה, אבל באזור רמלה-לוד יש משפחה שהם קוטלי נשים סדרתיים, ויודעים בדיוק מי החמולה הזאת, וכל הנשים שם בסיכון. נרצחו שם למעלה מעשר נשים. וכאשר בשעה 02:00 ו-03:00 בבוקר אני מקבלת טלפון, אני יודעת כמעט בביטחון מלא, שזה יהיה ממשטרת רמלה-לוד. והם מביאים את האשה למקלטים, ואנחנו נקבל אותה גם כשאין מקום, אבל כאשר זה מגיע, לאתר את הרוצח ולהעמיד אותו לדין – זה לא קיים. כמעט אין גברים באותה חמולה שבכלל הועמדו לדין.

ואני רוצה לספר על מקרה אחד יחידי. היתה אצלנו באחד המקלטים אשה מקסימה. האשה היא אשה מאותה משפחה, שלמדה, ואנחנו התעקשנו שהיא בסיכון גבוה, והיא החליטה: אני עוזבת את המקלט, אני הולכת לגור בתל-אביב ולהמשיך את לימודיי שם. תוך חודשיים היא נרצחה. ברור לכולנו שהיא נרצחה בידי בני משפחה. המשטרה באה, ביקשו לפתוח את התיק, ולא הודיעו עד היום – לא את שם הנרצחת, ואף אחד לא הואשם ברציחתה. אנחנו חיות עם נשים שנרצחות. זה אצלנו, זה לא סטטיסטית. זה כאב אישי של כל אשה ואשה שנמצאת בסיכון.

אמרת את זה, עאידה, וזה נכון – הרבה מאד פעמים לאחר מקרי רצח, גם אצל יהודים וגם אצל ערבים, הגבר מאיים על האשה: אני אחסל אותך כמו ש-X רצח את אשתו, והיא פוחדת, והיא יודעת שהוא מסוגל לבצע. וככה היא חיה וילדיה חיים.

תודה. עו"ד רותי אלדר, יועצת משפטית, ארגון משפחות נרצחים ונרצחות. בבקשה.

אני גם מייצגת באופן אישי מטעם משרד המשפטים משפחות של נרצחים. אני רוצה להעלות שני דברים עיקריים לאור הצורך לקצר. קודם כל, לגבי רוצחים שנתפסו, הועמדו לדין ונכלאו. אנחנו חושבים שבדומה למה שנעשה עם עברייני מין, יש להתחיל בתוכנית של פיקוח והגנה על הציבור מפני אנשים כאלה שיוצאים אחר כך מבית הסוהר. רוצחים אולי נשפטים לתקופה ארוכה – מאסר עולם – דבר שלא קיים, כי כמובן קוצבים את עונשם, אבל הרבה פעמים הם מואשמים רק בהריגה, ואז הם משתחררים אחרי שנים ספורות. יש פעמים שזה לא מגיע לכדי רצח אלא אלימות בנסיבות מחמירות מאד – פציעה מאד קשה של נשים, והם יוצאים מבית הסוהר, ואף אחד לא משגיח עליהם ולא מפקח עליהם, לאחר שהם ריצו את מלוא המאסר. כמובן, כשמשתחררים בשני-שליש- - -

אנחנו מנסים לקדם הצעת חוק של אזיק אלקטרוני, שיגן על נשים, שיזעיק את המשטרה כאשר בן הזוג האלים מתקרב. את יודעת מה התשובה? זו הצעת חוק שיש לה עלות תקציבית – אי-אפשר להעביר אותה. אז את אומרת לי להשגיח על מאות-אלפי אנשים?

עובדה שזה קרה עם עברייני מין, ואני אומרת לך שיש מחקרים גדולים, גם של המשטרה עצמה, שדווקא עברייני מין הם לא אוכלוסיית האסירים שלוקה יותר ברצידיביזם מאסירים אחרים, ובכל זאת יש חוק שמגן על הציבור מפני עברייני מין, וגם חוק מגבלות על עברייני מין- - - נפגע עבירה. אני חושבת שדבר כזה ניתן וצריך לעשות גם לגבי אסירים שמשתחררים לאחר שמיצו את מלוא מאסרם, לפקח עליהם. זה דבר אחד.

דבר שני שאני רוצה לספר לכם – שיחת טלפון מהבוקר. אדם שהיכה ואיים והיה אירוע מאד אלים כלפי בת זוגו, נגזר עליו עונש מאסר, אבל בית המשפט נתן לו עיכוב ביצוע של חודש שיתחיל את המאסר. זה החודש שבו האשה – היא עוד לא נרצחה, אבל בו היא עלולה להירצח. איך יכול להיות שנקודת זמן כל כך קריטית וכל כך מסוכנת לאשה, שאנחנו יודעים שיש נקודות מסוכנות – אם היא מגישה בקשה לגירושין או תביעת מזונות או רוצה להיפרד – אלה צמתים שבהם מי שעוסק בזה מזהיר מפני הסיכון הצפוי לה. כמובן, כשהאדם כבר הורשע, ונגזר עליו מאסר, והוא יודע כאילו אין לו מה להפסיד, שזו התקופה הכי מסוכנת לאשה. איך נותנים עיכוב ביצוע, שהוא יכול להסתובב חופשי? זה דבר שצריכים לפנות לבתי המשפט. אני פשוט רוצה להציג פה תמונה.

אני לא רוצה לקחת זמן מדוברים אחרים, אבל אלה כרגע נראות לי שתי נקודות מאד חשובות, לשים אליהן לב.

אני רק רוצה להגיד באופן אישי למשפחה – הבת שלי נרצחה לפני עשרים שנה, בגיל 22, ולבי אתכם ועם כל המשפחה. כל רצח כזה מחזיר אותנו, משפחות הנרצחים, לנקודת האפס של רצח היקירים ורצח הנשים.

תודה. בבקשה, גברתי.

שלום, שמי תנא ג'ואברה, אני עובדת עם נוער – הזכרת את לוד-רמלה, ואני עובדת עם נוער משם. המציאות שם היא מאד קשה. אני מתנצלת שאני קצת נסערת, אבל נושא רצח נשים מאד קשה. כשאני מוצאת אנשים שמצדיקים רצח של הנשים שלנו, זה יותר קשה. אני משתתפת בדיונים, ואנשים אומרים: מותר לרצוח נשים? לא משנה מה הסיבה – מותר? זו בעיה מאד חמורה בקרבנו.

מעבר לזה, אני פוגשת הרבה נערים שנרצחה דודה, נרצחה ספציפית באזור לוד, ואז יש איום על כל המשפחה, ויש ילדים שנמנעים מלצאת מהבית, כי יש איום על המשפחה. אני שואלת, מה עשתה המשטרה ואיך הטיפול ברווחה? ואז אני מזדעזעת, שאותן משפחות לא יקבלו – לא טיפול הולם – לא מהמשטרה ולא מהרווחה. יש לי ילדים בבית ספר שישבו שנתיים בבית ולא באו לבית הספר, כי הם מאוימים. האמהות שלהם מאוימות. הדודה שלהם נרצחה בגלל כל מיני. אז אני אומרת לעצמי, מה אפשר לעשות עם זה? בוא נעשה משהו מערכתי. זה פשוט מצב איום. אי-אפשר שזה יימשך – לא בלוד ולא ברמלה ולא ביפו ולא בשום מקום אחר. רצח צריך לעצור. איומים – צריך לטפל בהם במקום. אי-אפשר להמשיך לחיות במציאות כזאת, שאמא של ארבעה ילדים נרצחת. זה שובר אותנו כחברה. כל פעם אנחנו מטפלים מחדש וכל פעם נרצחת עוד מישהי. תודה.

תודה. קודם כל, כמובן, שום דבר שנגיד, ואני אומרת את זה מניסיון – שום דבר לא יקל על הרגשת האובדן עכשיו ולא אחר כך. אבל אנחנו משתתפות ומשתתפים בצער שלכם. אני חושבת שאנחנו משתתפות בצער על כל אשה שנרצחת, ובזה אנחנו לא מבדילות בין דם לדם, בין אשה יהודייה או ערבייה. לפחות אנחנו יודעים שבמקום הזה אנחנו ככה מתנהגים.

היה חשוב לי לקיים את הדיון הזה. כפי שאמרתי, יש דיונים, ויכול להיות שיש אכזבה מסוימת אצל בנות המשפחה, שלא יוצאות מהישיבה הזאת עם ידיעה מאד קונקרטית, אבל המטרה בדיון הזה היתה לומר שאי-אפשר לקבל יותר שום סחבת או זלזול או רשלנות בחיי נשים. המקרה של סוהא, מעבר לעובדה – ואמרתי – לא הכרתי אותה באופן אישי; עברתי על דף הפייסבוק שלה כדי להכיר אותה, והכרתי אשה שיש בה חדוות חיים. אשה חזקה, אשה עם חמלה, וחבל. אבל לא רק בגלל שידעתי מי זאת ולא רק בגלל שאני מכירה אתכם, אלא בגלל המסר שאנחנו צריכות לשדר לנשים. סוהא ניסתה לשדר מסר של – תחפשי את הביטחון שלך ואת החיים בלי אלימות בכל מקום, ותלכי פעם ראשונה ושנייה ושלישית למשטרה כדי להגן על עצמך. ואסור לנו להרוס את המסר הזה. אם יש משהו שאנחנו צריכים לעשות לסוהא, זה שהמסר הזה יתחזק בזה שנחשוף מי רצח אותה, כדי שכל אשה ערבייה ויהודייה תדע שיש לה מפלט. שאם תפתח את הפה, היא כן, יש לה הזדמנות להינצל ממצב האלימות הזה. זה המסר העיקרי שאנחנו רוצים להעביר, והרבה מזה בידיים שלכם עכשיו במשטרה.

אני יושבת פה ושומעת את הדברים הקשים, ואני אמרתי גם דברים קשים, אבל אני גם בטוחה שסגן ניצב ברקו יודע שהדברים לא מכוונים אליו אישית. אולי הוא אחד מאנשי המשטרה שאני מצליחה לפתח איזשהו שיח ולנסות לקדם, ולכן אני עכשיו אומרת שהמשטרה חייבת לקחת את עצמה בידיים, ולפעול ולקחת את התיק הזה כתיק שדרכו מעבירים מסר ברור – גם לאוכלוסייה הערבית, גם לגברים באוכלוסייה הערבית וגם לנשים הערביות וגם לנשים באופן כללי. אם תפנו אלינו, אנחנו נהיה בשבילכן. ואם תגיעו אלינו, נגן עליכן. זה המסר שאי-אפשר שהוא יתקבל אם לא פותרים את המקרה הספציפי הזה. אני חושבת שזה עניין מאד חשוב.

היינו ביום שבת בהפגנה בטירה נגד הרצח. אחת השאלות שהיו – אפשר לומר – ההזמנה לא הועברה באופן מסיבי לאנשים, אבל אני הרגשתי שאפשר לחתוך את הפחד בסכין שם, ואני מצטערת שאני משתמשת במונח הזה. הפחד היה באוויר שם. אנשים פחדו אפילו להגיע להפגנה. פחדו כי אם אתה מעורב – אנשים ביקשו מהאחות שלה, שהגיעה וראתה את אחותה מוטלת באוטו, נרצחת, אמרו לה: אל תיתני עדות, אל תפתחי את הפה, עוד יגיעו גם אליך. אז אני מבקשת – האחריות על שלומן של הנשים האמיצות האלה שנמצאות בחדר הזה, וגם אלה שנשארו שם, ולילדים שלה, מוטלת על כתפי המשטרה היום. הנשים האלה, חלילה, אני רוצה שיהיו בטוחות. אני רוצה שהן ירגישו שעשו את הצעד הנכון והאמיץ.

אני חייבת להגיד – סוהא היתה אשה אמיצה, אבל יש לה גם אחיות ובנות דוד אמיצות מאד. ומהניסיון שלי, בדרך כלל במאבקים האלה נגד אלימות הנשים הכי אמיצות, והכרתי הרבה מקרים כאלה.

אני אומרת לא רק במקרה של סוהא אלא באופן כללי – לצערי סוהא היתה האשה העשירית, ועוד השנה לא הסתיימה. אני מאד מקווה שלא נצטרך לקיים עוד דיון על מקרה חדש. אני מקווה מאד שבקרוב – אני אשמור על קשר הדוק עם סגן ניצב ברקו במקרה הספציפי הזה – באמת ארצה לשמוע שיש התפתחויות, וכבר פענחתם את הרצח בקרוב מאד. זה מאד חשוב. אחר כך ארצה להבין גם איך אפשר לשמור על המשפחה, כי האדם עדיין מתקשר. הגניבה או הפריצה שבוצעה בבית שלה לאחר הרצח שלה מעידה על זה שהסיפור לא תם ולא נשלם, ואני לא רוצה להיכנס לפרטים פה, אבל אני גם פונה לא רק למשפחה של סוהא אלא באופן כללי לאנשים בטירה, לכל מי שידו בנושא – אני אומרת: אני יודעת מה זה חוסר אמון במשטרה, תאמינו לי. אבל אם לא מגישים תלונות על כל איום, על כל פיסת מידע שמגיעה אלינו, אי-אפשר להתחשבן אתם אחר כך, ואי-אפשר להגיד שהם אחראיים. תלכו על כל תלונה, ואני יודעת שיש על מה להתלונן. תתלוננו כדי שלא יהיה אפשר לומר: לא ידענו. הנה המידע – תעשו את העבודה שלכם.

אני מאד מקווה שנצליח לשמוע בקרוב שהמקרה הזה פוענח, וגם שאר המקרים. המקרה של אמני פוענח כבר – כנראה יודעים שבן הזוג, אבל יש מקרים אחרים. אני מאד מקווה שלא נצטרך לקיים עוד דיונים כאלה, אבל לצערי אני מאד ריאלית, ואני יודעת שכנראה נצטרך.

תודה רבה שהגעתם, שוקרן. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 14:05.