הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 68

מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי

יום ראשון, ג' באדר ב התשע"ו (13 במרץ 2016), שעה 17:00

סיור הוועדה במרכז לטיפול בנשים אריתראיות - א.ס.ף

חברי הוועדה: עאידה תומא סלימאן – היו"ר

מירב בן ארי

איריס פלורנטין - סמנכ"ל, אגף שירותים אישיים וחברתיים, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

אירית מוסל - מנהלת תחום ילד, נוער והמשפחה, עיריית תל אביב-יפו

רות סופר - יועצת מעמד האישה ומנהלת תחום קהילה, עיריית תל אביב-יפו

הדס צוקרט - ראש צוות שורדי סחר ועבדות, מסיל"ה-מרכז סיוע לקהילה הזרה

מאיה קלפוס - מסיל"ה-מרכז סיוע לקהילה הזרה

מיכל פינצ'וק - אס"ף-ארגון סיוע לפליטים

טלי אהרנטל - אס"ף-ארגון סיוע לפליטים

אורית מרום - אס"ף-ארגון סיוע לפליטים

אשלי דרחיל - אס"ף-ארגון סיוע לפליטים

אלישבע מיליקובסקי - רופאים לזכויות אדם

סיגל רוזן - מוקד סיוע לעובדים זרים

דפנה ליכטמן - מנכ"לית ספריית גן לוינסקי

יסמין קונפינו - מנהלת מקלטים לנפגעות סחר ועבדות

צליל לוטם - מרכז תמיכה למבקשי מקלט וחסרי מעמד, הוועד למלחמה באיידס

יעל גור - מנהלת מרפאת לוינסקי

סיגי גבריוט - שוהה זרה בישראל

הני גני - שוהה זרה בישראל

לרשימת השדלנים שנכחו בדיון – ראו בקישור זה.

דלית אזולאי

ס.ל., חבר המתרגמים

סיור הוועדה במרכז לטיפול בנשים אריתראיות – א.ס.ף

שלום, ברוכות הבאות. תודה רבה לכל הנוכחות שבאו וכיבדו אותנו בישיבה הזאת היום פה. תודה רבה כמובן לחברת הכנסת סלימאן, תודה רבה לחברת הכנסת בן ארי. אנחנו רואות בוועדה ואת היושבת בראשה מאוד מאוד חשובה עבורנו, בת ברית מבחינתנו, בקידום הנושא של אותה קבוצת נשים כמעט בלתי נראית בחברה הישראלית, נשים מבקשות המקלט בישראל. אנחנו משתפים איתכם פעולה ואנחנו מקוות להמשיך ולשתף פעולה עם הוועדה גם הלאה, באמת לטובת מבקשות המקלט.

אני אפתח ואחר כך אני אעביר את השרביט לטלי, שהיא מנהלת המחלקה הפסיכו סוציאלית שלנו שתדבר יותר ספציפית על הנשים. אבל קצת על מבקשי המקלט בישראל. בישראל ישנם 44,000 מבקשי מקלט היום, 92% מאריתריאה וסודן, כ-7,000 נשים ביניהן, כלומר כ-16% מבין מבקשי המקלט בישראל הן נשים.

אנחנו אוטוטו מציינים עשר שנים מאז שהתחילו להגיע לישראל מבקשי המקלט, עשר שנים של חיים ללא זכויות. מבקשי המקלט בישראל נהנים מהגנה שלא להיות מגורשים בחזרה לארצם ומעבר לכך למעשה מדינת ישראל אינה מעניקה להם דבר, אינה מעניקה להם רישיונות עבודה, אינה מעניקה להם ביטוח בריאות, אינה מעניקה להם שירותי רווחה, אלא במקרי קיצון בלבד. הסיטואציה הזאת של עשר שנים של חיים פה ללא זכויות כמובן מראה את אותותיה על קהילת מבקשי המקלט כולה. מדובר כמובן באנשים שנמלטו מאריתריאה ומסודן. אריתריאה אחת מהדיקטטורות הקשות ביותר שישנן, מסודן מרצח עם, אנשים שנמלטו ולמרות הדרך הארוכה שהם עברו, הזוועות שהם ברחו מהם והזוועות שהם עברו בדרך, למעשה הם מגיעים הנה לישראל ולא מקבלים, כאמור, דבר, למעט ההגנה מלהיות מגורשים חזרה לאריתריאה וסודן.

זו המציאות והמציאות הזו, כאמור, מראה את אותותיה ואנחנו פה באס"ף במשך השנים לאט לאט ויותר ויותר רואים פה אנשים במצב שהולך ומידרדר. אם כשאני התחלתי באס"ף, אני פה 4.5 שנים, לפני 4.5 שנים האנשים שהיו מגיעים אלינו לקבלת קהל היו אנשים שרק הגיעו, אנשים חזקים, היום מדובר באוכלוסייה החלשה ביותר. למעשה אס"ף היא סוג של לשכת רווחה, זה מה שאנחנו היום.

לפני שאני אציג את אס"ף חשוב לי לומר שברור, אני חושבת, לכל מי שנמצאות פה שהמציאות הקשה הזו משפיעה לא רק על מבקשי המקלט עצמם אלא גם על הקהילה הישראלית שבקרבה הם חיים. רק לפני שנה וחצי פורסם דוח של מבקר המדינה, דוח קשה ביותר, שמדבר גם על המצב של השכבות החלשות ביותר מקרב מבקשי המקלט, ביניהן הנשים, שעליהן נדבר עוד מעט, וגם על תושבי השכונות שבקרבם הם חיים. זה היה דוח מאוד מאוד חמור שאנחנו מקווים שיוביל את המדינה לעשות מעשה ולפתח איזה שהיא מדיניות לטובת מבקשי המקלט.

פה באס"ף כאמור אנחנו סוג של לשכת רווחה. היום, למעט במקרים של סכנה, מבקשי מקלט אינם מקבלים מענה ממערכת הרווחה הקיימת ואנחנו פוגשים אותם פה. אתם עברתם דרך קבלת הקהל שלנו, יש לנו פעמיים בשבוע קבלת קהל, 250 איש בחודש מגיעים אלינו עם בעיות שונות בתחומים שונים, בסופו של דבר מגיעה אלינו השכבה הנזקקת ביותר, אנשים עם מחלות כרוניות, בעיות נפשיות, אבל גם אנשים עם בעיות פרוזאיות כמו קושי לרשום את הילד למערכת החינוך. כלומר יש פה איזה שהוא מגוון שמגיע אלינו לקבלת קהל. יש לנו פה פרויקטים ייעודיים שנועדו לתת מענה שבמדינה מתוקנת מערכת הרווחה הייתה עושה את זה.

יש לנו פה באס"ף פרויקט שמתמקד בניצולי מחנות העינויים, יש לנו פרויקט שמתמקד בצעירים שהגיעו הנה לבד, ללא משפחה, ועד גיל 18 היו באיזה שהיא מסגרת ובגיל 18 הם גילו שהם בעצם מסתננים כמו כל יתר מבקשי המקלט בישראל. יש לנו פרויקט ייעודי שנותן סיוע לאנשים עם מוגבלויות, אנשים שנפגעו בתאונות עבודה, שבניגוד לתושב ישראל שנפגע בתאונת עבודה בגלל שאין להם ביטוח בריאות עד שהם מקבלים את הזכויות שהם זכאים, כי זו האוכלוסייה היחידה שכן מקבלת איזה שהוא מענה, יכול להיות חודשים, לפעמים אפילו שנים, שאין להם שום תמיכה, שום רשת ביטחון. יש לנו פרויקט לנשאי HIV, ביחד עם הוועד למלחמה באיידס. ישראל היא המדינה היחידה המערבית שבה אדם יכול למות ממחלת האיידס היום. לא כל מבקשי המקלט זכאים לקבל תרופות.

כשאת אומרת 'לא כל', מי כן?

ישנה מכסה של 149, אם אני לא טועה, איש - - -

שנמצאים בתכנית, לא כולם מקבלים תרופות.

והמספרים של החולים מקרב מבקשי המקלט הם גבוהים יותר. יש לנו פה פרויקט נשים שפתחנו עכשיו, השנה, לפני כחודשיים, נמצאת פה לאה, העובדת הסוציאלית שמרכזת את הפרויקט הזה, פרויקט שפתחנו באמת בעקבות העלייה הגדולה של המספרים של נשים שמגיעים אלינו פה לאס"ף.

לפני שאני אעביר את השרביט לטלי, לסבר את האוזן, לפי הנתונים שלנו בדקתי כמה אנשים הגיעו אלינו בינואר ופברואר, מדובר ב-435 פונים בחודשיים, שהיו פה באס"ף, מתוכם 172 היו נשים, כלומר 40% מהפונים שלנו בחודשיים האלה היו נשים, שזה למעלה מפי שניים מהאחוז של הנשים בקרב קהילת מבקשי המקלט. כלומר אין ספק שהנשים הן אוכלוסייה מאוד מאוד חלשה בקרב מבקשי המקלט ויש צורך למצוא מענה לצרכים הייחודיים שלה.

אחרי שגם טלי תדבר אנחנו נצא לסיור שתנחה אותו אורית ונעבור למרכז נשים אריתראיות ושם שוב נשוב ונתכנס. ושוב תודה לכל מי שבאו.

מי הנשים שפה? שנדע פשוט מי - - -

יש כאן נציגות מהחברה האזרחית, מארגוני מבקשי מקלט ופליטים, יש כאן נוכחות מכובדת של נשות עיריית תל אביב, גם מהרווחה וגם מלשכת ראש העיר, ממקלטי הסחר בנשים.

אני מפקחת משרד הרווחה ויסמין מנהלת המקלטים. אני מפקחת על המקלטים מטעם משרד הרווחה.

ומסיל"ה, הדס.

ומעיין ממסיל"ה, מרכז סיוע ומידע לקהילה הזרה, של עיריית תל אביב, מיה, ראש צוות ילד ונוער ואני אחראית על המרכז לשורדי סחר שמטפל באותם קורבנות סחר שלא נמצאים כרגע במקלטים.

ונציבות האו"ם לפליטים.

יש גם מהספרייה של לוינסקי. יש פה חברות רבות וכולנו שמחות מאוד על הישיבה הזאת.

גם אנחנו, שמחות שסוף סוף הסיור הזה קורה. מאז המפגש הראשון הבעתי רצון מהתחלה כן לעשות את הסיור ולהכיר את הבעיות יותר לעומק. עד עכשיו מה שמגיע לאוזנינו זה מה שמגיע דרך התקשורת ואני תמיד האמנתי שהתקשורת לא תמיד שמה את הדברים בקונטקסט הנכון ולא תמיד בחשיבות שניתנת לכל נושא ונושא. לכן חשבתי שמן הראוי שאנחנו נגיע ונשמע ונראה ונרגיש את מה שקורה בשטח. כולנו יודעים שכל הנושא של מבקשי מקלט הוא נושא שהפך לנושא על סדר היום הציבורי והפוליטי במדינה. לצערי הרב הרבה פעמים הדיונים סביבו הם יותר בקונטקסט הפוליטי מאשר בקונטקסט ההומניטרי שאמורה בעיה כזו להתנהל ולהיות בצורה שמטפלים בה. אני חשבתי כל הזמן שמדינה שיש לה גם את היכולות ואת האפשרות ואת הידע ואת הניסיון בלטפל בהרבה מצבי חירום ואנשים ונשים שעוברות קרייסיסס למיניהם, אמורה להיות הראשונה שתוביל את הסיוע לכל מי שנזקק. אבל כפי שאמרתי, לצערי הרב אנחנו עדיין במדינה מטפלים בדברים יותר בגישה הפוליטית ומתוך שיקולים פוליטיים יותר מאשר משיקולים הומניטאריים אנושיים, ערכים אוניברסאליים אנושיים.

להבטיח שאני וחברתי חברת הכנסת מירב בן ארי אחרי הסיור הזה נהפוך את הקערה על פיה, לא בטוח, אבל מה שאנחנו כן נוכל זה לפחות לקחת את הנושאים האלה ולנסות ולראות איך אפשר להתקדם איתם כמה שאפשר ולהפעיל לחצים כדי להתקדם איתם. אני חושבת שכדאי שנתחיל לשמוע מה - - -

אני רוצה לשאול שאלה על ה-HIV, כי אני גם בקשר טוב עם הוועד, היה סיפור שהיה לנו בוועדה עם נשים בהיריון אז קצת נפגשתי איתם כדי לנסות לקדם את זה מול ליצמן. כשאת אומרת 149 זו המכסה שלכם - - -

לא, יש תכנית של משרד הבריאות שקלטה בסביבות 149 גם למעקב לבדיקות וגם לקבלת טיפול תרופתי, מתוכם, למיטב ידיעתי, העדכון האחרון שאנחנו קיבלנו, בסביבות ה-96 נשאים מקבלים תרופות. אנחנו יודעים על לפחות פי שניים, בסביבות 250 איש, שקיימים. המשמעות היא, לדוגמה, רק היום בבוקר עובדת סוציאלית שלנו, שמרכזת את הפרויקט, נאלצה להתמודד עם אדם שפשוט גוסס עם CD4, שזו הרמה שבודקת את הנוגדנים של מערכת החיסון, ברמה כזאת שהוא היה צריך להיות מאושפז בבית חולים, כי הוא היה באמת במצב מסכן חיים.

ופניתם למשרד הבריאות וניסיתם - - - אין פה ממשרד הבריאות, אבל פניתם?

אנחנו עובדים בשותפות עם הוועד ואנחנו ממתינים לשמוע מה היה, אני יודעת שהם עובדים כרגע על נוהל חדש. היה מדובר בתקופת פיילוט של התכנית ואנחנו ממתינים לשמוע מה משרד הבריאות יגיד מבחינת הרחבה של התכנית. ממה שידוע לנו כרגע אין כוונות להרחיב את היקף הנשאים שמקבלים תרופות.

רק שתדעו לכם, אנחנו בוועדה קיימנו דיון גם על הנושא של בדיקות של HIV לנשים בהיריון. להרחיב את היריעה וכל אישה שהיא בהיריון במדינת ישראל, לא חשוב אם היא אזרחית או לא אזרחית, תעשה את הבדיקה, כך שאפשרי אז לטפל וגם אפשר להקטין את הסכנה לחיי היילוד. כל הבדיקה הזו אמורה לעלות לכל הנשים כל שנה שנכנסות להיריון משהו בסביבות 1,200,000 שקל, זה הכול, ואנחנו עדיין נלחמות על זה. אנחנו מדברים על 1,200,000 שקל שזה מה שנקרא באמת כסף קטן.

כשכחלון עושה אפצ'י זה - - -

אז יאללה, שיעשה אפצ'י. אני מוכנה להגיש לו את ה - - -

בסדר, שלחת אותי למשימה עם הוועד ואנחנו לא ננוח עד שאנחנו נשיג את זה.

אני מקווה שנשיג את זה.

אנחנו נשמח קצת להרחיב ספציפית על נשים מבקשות מקלט. באופן מאוד מאוד לא מפתיע, מסיבות שהן גם מגדריות, נשים מבקשות מקלט הופכות להיות מאוד מאוד פגיעות במצבי פליטוּת ובמצבי בקשת מקלט, זה נראה לי משהו שהוא ברור והגיוני באופן כללי, ולכן אנחנו יודעים שנשים שמגיעות לישראל, רובן עברו חוויות מאוד טראומטיות ומאוד דרמטיות, גם בארץ המוצא וגם לאחר מכן ובדרך לישראל. בישראל פה הם כיתר מבקשי המקלט, למעשה משוללות מעמד ומהוות אוכלוסייה מאוד מוחלשת בתוך אוכלוסיית מבקשי המקלט.

כמה חד הוריות יש בתוך ה-16,000 נשים?

אין לנו נתון מדויק. יש פה 16% נשים, אין לנו נתון מדויק לגבי מספר הנשים החד הוריות, אבל אנחנו יודעים שמדובר בתופעה שכמובן מתרחבת, ככל קהילה אחרת, ככל שקהילה נדחקת לפינה, ככל שהיא נמצאת במצבי דחק יותר דרמטיים כמובן שאנחנו רואים תופעות של נטישת נשים, של אלימות במשפחה וכן הלאה, תופעות שהן רק עולות ומתרחבות. דבר נוסף, העובדה שמדינת ישראל גם מוכנה להחתים גברים על חזרה מרצון ולהוציא אותם מהארץ כשהמשפחות שלהם נשארות פה עם הנשים, גם כמובן שתורמת למצב הזה. הנשים פה בישראל באמת סובלות - - -

הם מחתימים רק את הגברים?

כשהנשים הללו נותרות ממש ללא שום כלים להישרדות. הסיפור הקלאסי של אישה מבקשת מקלט, רוב הקהילה פה היא מאריתריאה, היא נמלטה משירות צבאי כפוי או שהבן זוג שלה היה בשירות צבאי כפוי ולכן היא נרדפה, היא מנסה לצאת מהמדינה, בדרך נסחרת ועוברת עינויים בסחר שכוללים אלימות ברמת אינוס והתעללות ברוטלית. היא אחר כך נפדית על ידי מישהו פה בישראל, מגיעה כאן לישראל, נכלאת אחר כך, יוצאת מכליאה, בדרך כלל עם חובות עצומים למי שפדה אותה, במקרה הטוב יש לה פה איזה שהיא משפחה שיכולה לקלוט אותה, אבל גם כן, שקורסת תחת נטל החובות ולכן הרבה פעמים מחתנים אותה או שהיא מהר מנסה למצוא איזה שהוא פתרון בדמות נישואים כדי להחזיר את דמי הכופר. היא נכנסת למעגל של הורות כשבעצם היא יכולה מעט מאוד לעבוד ולפרנס את עצמה כי יש מעט מאוד מסגרות שהן רלוונטיות, ובטח לפעוטות מתחת לגיל 3, כך שהיא יכולה לעבוד מעט שעות ביום ומפה הדרך לחיים בעוני דרמטי ובהמשכיות של מעגל הפגיעה היא ישירה.

האוכלוסיות המרכזיות שאנחנו רואים פה בתוך עמותת אס"ף זה באמת נשים שמגיעות במצבי עוני פשוט מחפירים, אלה נשים שאין להם יכולת כלכלית להאכיל את הילדים שלהם, שלא לדבר על לחתל אותם או לדאוג לביגוד וכן הלאה. צריך לזכור שגם נשים שכן יש להם בני זוג בתמונה, נוכח העובדה שאין להם אישורי עבודה מוסדרים, נוכח העובדה שרוב הנשים עובדות במסגרות פרטיות, בבתים, תחום שהוא הרבה יותר פרוץ, שכמובן זו אוכלוסייה שהרבה יותר חשופה לפגיעה בזכויות העובדים שלה, מרחיבה את הסיכויים שבאמת הן יהיו חשופות להמשך ניצול ופגיעה.

נשים שהן חד הוריות, ויש לנו את הדוח שהוצג בפניכם, שיזף, שהיא מנהלת את מרכז התמיכה שלנו ואת קבלת הקהל שלנו, תוכל להרחיב עליו בהמשך.

נשים שמתמודדות עם נכות פיזית ונפשית, כפי שתואר פה על ידי מיכל, למעשה שירותי הרווחה כיום לא נגישים לחלק גדול מהאוכלוסיות שאנחנו עובדים איתן. זאת אומרת אם אישה היא בגירה והיא מתנהלת עם נכות פיזית או נכות נפשית, אז סל המענים שנגיש לה הוא מאוד מאוד מצומצם ולכן הן מגיעות לכאן. נשים שהן נפגעות אלימות במשפחה, כאמור ככל שמצבי הדחק בקהילות הללו רק עולים העובדה שכיום אישה נפגעת אלימות במשפחה יכולה לקבל מענה רק במצב שבו היא זקוקה כבר להגנה ולמקלט ובשלבים מוקדמים אין לה שום מענים אחרים ורשת שיכולה למנוע את הסלמת האלימות או להתמודד איתה בתוך המרחב הזה, היא לא רלוונטית.

נשים ניצולות עינויים, שכאמור במידה שהן גם חייבות כספים כדי להשלים את דמי הכופר, אז מצבן פגיע אף יותר ולצערי אנחנו רואים לא מעט נשים ניצולות עינויים שממשיכות את מעגל הפגיעה ואת מעגל הניצול וחלקן אף ממשיכות להיסחר בצורה פורמלית או בלתי פורמלית פה בישראל. יש לנו פה את אשלי, שהיא עובדת סוציאלית שהיא מרכזת את התחום פה בעמותת אס"ף, היא תשמח בהמשך גם להרחיב עליה.

כך שבאמת הפגיעות של קהל היעד שלנו היא מאוד מאוד גדולה. לדאבוני עמותת אס"ף איפה שהוא נותרה בתוך המרחב הזה די בודדה, זאת אומרת חלקים מאוד מאוד גדולים מקהל היעד שמגיע לכאן הן נשים פגיעות, הן נשים במצבי סיכון ונשמח ככה להציג יותר לעומק תוך כדי הסיור היום את התופעה ולחשוב ביחד איתכם איך אפשר להרחיב את המענים.

איזה סוג של שירותים אתם מספקים באס"ף?

אנחנו מספקים גם שירותים של הנגשת הזכויות המעטות הקיימות, שבכל זאת קיימות במרחב הזה. אני עובדת סוציאלית ומכל לימודיי הקודמים וכל ההכשרות הקודמות שלי אני יודעת לעבוד עם תע"סים, אני יודעת לעבוד עם חוקי רווחה ולדאבוני במרחב הזה שום דבר לא רלוונטי, זאת אומרת כמעט שום דבר לא חל על הקהילה שאנחנו פועלים למענה. המשמעות בפועל היא שחלק גדול מהעבודה שלנו נשען על שותפות עם ארגוני זכויות אדם אחרים שמיוצגים פה במרחב ובאמת אנחנו מנסים לייצר כל דבר יש מאין. העבודה שמתקיימת כאן זה גם עבודה של טיפול ותמיכה פרטנית, גם עבודה קבוצתית, יש לנו קבוצות תמיכה לקהלים שונים, קבוצות תמיכה לגברים ונשים ניצולי עינויים, קבוצת תמיכה, למשל, לנשים חד הוריות, לבעלי מוגבלויות ועוד קבוצות נוספות ובאמת פרויקטים ייעודיים שונים שהמטרה שלהם היא כמה שאפשר לנסות להקל ולנסות באופן הכי יצירתי שיש להקל על חייהם של מבקשי המקלט.

חשוב לציין שמיכל אמרה שאנחנו כמו לשכת רווחה, המענים הנגישים שלנו והיכולת לספק שירותי רווחה על ידי עמותה צנועה כעמותת אס"ף הם מאוד מאוד מוגבלים, אנחנו עושים את המקסימום שלנו, אבל כמובן שאנחנו לא מסוגלים לענות לצרכי הרווחה של קהילת מבקשי המקלט בכלל ולבטח לא לקהילה פגיעה כמו קהילת הנשים.

וחשוב לומר, אנחנו כמובן מתקיימים רק מתרומות, אנחנו לא מקבלים תמיכה ממשלתית בכלל וסך הכול הפרויקטים שתוארו פה כולם מנוהלים על ידי רכזות בהיקפים של חצי משרה. זה באמת היקפים מאוד מצומצמים כשהמספרים שאנחנו מגיעים אליהם זה 50, 70 בני אדם בשנה. למעט קבלת הקהל, שבאמת מגיעים אליה כ-250 פניות בחודש, הפרויקטים הפסיכו סוציאליים שלנו מלווים כ-70 איש, לא יותר. היכולת לתת מענה היא מצומצמת.

אין מעורבות של המשרד בכלל?

משרד הרווחה לא מעורב בכלל בעשייה שלכם?

לא.

והרשות? תל אביב?

אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם מסיל"ה בדברים מסוימים , יש דברים לא מועטים שקיימים. אולי זה באמת לא עונה על מסגרות עינויים עם משהו ייחודי ספציפי.

אני רותי סופר, אני יועצת מעמד האישה ומנהלת תחום קהילה בעיריית תל אביב-יפו. אנחנו הקמנו את הארגון שנקרא מסיל"ה, שהוא ארגון עירוני, מבוסס כולו על כספים עירוניים. אנחנו הרשות היחידה שהקימה שירות, ואני משתמשת בדברייך, הומניטרי לכל אוכלוסיית ה - - -

בואי נתקן, משרד הרווחה שם 4 מיליון שקלים שם.

תיכף אני אגיד, פה היא אומרת מה מסיל"ה.

ומסיל"ה מספקת שירותים חברתיים קהילתיים והומניטאריים ונמצאת בקשרי עבודה עם אס"ף. מי שאחראי על נושא ילד ומשפחה יכולה לפרט יותר.

שלום, שמי אירית מוסל, אני מנהלת את תחום ילד, נוער ומשפחה בעיריית תל אביב, מלווה, הייתי אומרת, את נושא הקהילה מ-1992-3, כשרק התחילו הראשונים להגיע מארצות אפריקה ודרום אמריקה ואסיה, ובוודאי משנת 2007, כשהתחילו להגיע האוכלוסייה מסודן ואריתריאה בעיקר. במשך שנים אנחנו התרענו בפני הממשלה על הצורך לפתח שירותים לטובת ילדים ומשפחותיהם ואכן נענינו ואני אגיד מה הסטטוס היום. כמובן הוא לא עונה על כל הצרכים, גם אנחנו, בתור רשות עירונית, חושבים שצריך הרבה יותר, אבל בוודאי היום יש פי כמה וכמה ממה שהיה בשנים קודמות ואני אתאר מה קיים.

קודם כל הייתה התכנית הלאומית לילדי מהגרי עבודה בהיקף של 333,000 ₪, זה היה המנה הראשונה, כשכל התכניות מבוצעות על ידי מסיל"ה, הקמת מועדונית, תכנית להורים שמתמודדים עם קשיים בחינוך ילדיהם, תכנית לילדים בגן כדי לקדם אותם וכהנה וכהנה. לאחר מכן קיבלנו ממשרד הרווחה, השירות לילד ונוער, סכום של 4.2 מיליון ₪ לטובת פיתוח מועדוניות לילדים ושירותים נוספים לילדים עם צרכים מיוחדים, כלומר ילדים שנולדים עם נכויות, פיגור, אוטיזם וכיוצא בזה, פעילויות קהילתיות, אבחונים פסיכולוגיים שהיו כל כך דרושים לילדים הללו, כמובן גם תקציב נטו כדי לתת סיוע למשפחה אם צריך טיפול שיניים, אם צריך - - -

זה היה תקציב חד פעמי או תקציב שנתי?

לא, תקציב לארבע שנים.

מאיזו שנה?

מ-2014 יש לנו אותו וזו השנה השנייה וחצי, בחצי של השנה השנייה שממצים אותו. הייתה תלונה צודקת עד מאוד אודות מצבם המזעזע של מה שקראו מחסני הילדים, הבייבי סיטרים, כולנו זועזענו. אנחנו כתבנו אין ספור מכתבים ואכן בשנה שעברה הוקצה סכום של 14 מיליון ₪ לשנה, סך הכול 54 מיליון לארבע שנים. תיכף תתקנו אותי אם אני טועה, אולי קצת יותר, על מנת לבנות חלופה ראויה ומתקדמת ומודרנית שעומדת בסטנדרטים ראויים. עובדים על זה, זה קשה, בגלל הרישוי של מכבי אש, רישוי של כל הגופים הרגולטורים האחרים, אבל יש תקציב, המדינה העבירה לנו את התקציב ואנחנו מקדמים כדי אכן לפעול להקמת אותם מקומות שייתנו חלופה ל-1,500 ילדים בסופו של יום וזה ייתן מענה לרוב רובם של מחסני הילדים. כמובן יהיו עדיין ילדים שלא יקבלו את המענה וזה יגרום לנו לרצות להיאבק כדי לקבל עוד תקציב, אבל יש - - -

חוץ מזה יש 82 ילדים בעיר תל אביב שמסודרים בפנימיות על חשבון העירייה ומשרד הרווחה גם יחד. כמובן שהילדים האלה הוצאו לפנימיות רק כאשר לא היה מנוס, אנחנו לא רוצים להוציא ילדים מחיק הוריהם. כמו במשפחות ישראליות אנחנו דואגים שילדים כן יגדלו עם ההורים, אבל לפעמים אין מנוס, כי הילדים נתונים להתעללות כזאת או אחרת, פיזית או נפשית, לעתים גם מינית, ואנחנו מסדרים ילדים בפנימיות. 82 ילדים בעיר, זה יותר מ-15% מסך המסודרים של ילדי העיר בפנימיות.

כמה ילדים יש בבתי הספר?

יש 5,800 ילדים מגילאי לידה עד 18, של מהגרים באופן כללי, שכיום אפשר להגיד שחלק ניכר זה תושבים לשעבר של סודן ואריתריאה, נתח הולך וגדל, ככל שהשנים עוברות, של שתי המדינות הללו. כמובן שיש שני בתי ספר מרכזיים, אבל לא רק הם, בית ספר ביאליק רוגוזין ובית ספר הירדן בשכונת התקווה, אבל כמובן שאין ילד בעיר שלא נמצא במסגרת זו או אחרת והחל מגיל 3 כיום הם נמצאים בגני הילדים, כי, אתם יודעים, ועדת טרכטנברג החליטה שגני ילדים מגיל 3 לכלל ילדי ישראל, זה כולל כמובן גם אותם. אם עכשיו, למשל, קרן הידידות נותנת לנו לקראת חג הפסח דמי חג הפסח אז כמובן שגם הילדים הללו נכללים בנושא הזה כי לעולם חלילה לא ניתן לילד אחד ולא לילד אחר. זאת אומרת שגם כאשר יש שי לפסח, בגובה 700 ₪, דרך אגב, הילדים הללו מקבלים את הכול.

תיכף את תספרי מה נעשה בתחום הסחר, כי אני פחות מומחית בו כי זה לא בתחום ילד, נוער ומשפחה, את אמרת שהמקום הזה, אס"ף, משמש כעין לשכת רווחה, אני יודעת שזה נכון, מי כמוני יודעת שזה נכון, אני קוראת את הניוזלטרים שלכם, אתם מה זה משמשים לשכת רווחה, אבל צריך להודות ביושר שגם מסיל"ה משמשת מעין לשכת רווחה.

אני חושבת שמאוד בולט מהדברים שאמרת שבאמת - - -

היא שירות משלים, כל מה שאתם לא יכולים אנחנו משלימים.

כן, מאות מאות משפחות, אני יודעת שנמצאות בקשר עם מסיל"ה, ואיך אני יודעת? כי אני מקבלת ממסיל"ה הפניות, מיה שולחת לי הפניות ואחרים, אודות הטיפול שנעשה במסיל"ה. כמובן שהצרכים הם אין סופיים והלוואי שגם הכנסת וגם משרד הרווחה יביאו עוד ועוד תקציב, כי יש צורך, בהחלט יש צורך, זאת האוכלוסייה הפגיעה בעיר, החלשה בעיר, אני בוודאי חושבת שמגיע לה, אין ספק בכלל.

אז בעצם אני מבינה שהמדינה מעבירה שנתית 4 מיליון.

זה לילדים, פלוס 14 מיליון למעונות יום. פלוס 333,000, זה נראה מנה קטנה, אבל בכל זאת נותן לנו חמצן לכמה תכניות מאוד נחמדות שיש לנו שמועילות גם ל - - -

זה הכול מהמדינה?

כל מה שאמרתי עכשיו זה המדינה. העירייה הקימה את מסיל"ה ומממנת משרות במסיל"ה, מיה למשל.

חברת הכנסת סלימאן, יש לומר שכל הרפורמה הזו ב-2014 נעשתה תחת שר הרווחה לשעבר מאיר כהן, שעשה את הרפורמה, ומטיפול בילדים בסכנה בלבד הוא החליט על טיפול בילדים גם בסיכון. לצערנו הרפורמה הזו מיושמת עד היום רק בתל אביב. מיכל הזכירה את דוח מבקר המדינה שאומר יופי, עשיתם רפורמה, מה לגבי יתר הילדים חסרי המעמד ברחבי הארץ? ילד היום בערד שהוא במצב של הזנחה, עיריית תל אביב תטפל בילד כזה ועיריית ערד לא תטפל בילד כזה. אז כאן המאבק שלנו הוא כמובן מחוץ ל - - -

לא צריך לעשות מאבק, יש לנו נוהל שכבר יוצא לדרך, הוא כרגע נמצא במשרד המשפטים לאישורים אחרונים. אנחנו כבר תקצבנו את שאר הרשויות שיש בהם ילדים ומשפחות, באותה פרופורציה שאנחנו מתקצבים את תל אביב. ברגע שזה יעבור, לפי דעתי ביום ראשון, את משרד המשפטים אנחנו נוכל כבר להוציא את זה לדרך. לצד זה אנחנו גם נוגעים בדברים של אפוטרופסות ואימוץ, שזה גם מקום שצריך לגעת בו. אני כן רוצה לומר שבגלל - - -

זה החדשות הכי טובות ש - - -

בואו נעשה את זה קצת בסדר. אתן מכירות את הזירה טוב מאוד, לי לפחות קצת לוקח זמן להתמצא. בבקשה, גברתי.

אני כן רוצה להרחיב ולומר שלפי הנוהל החדש, שעבר כבר את השלטון המקומי, וגם זה היה תהליך מאוד חיובי שישבנו ודנו איתם, בעצם כל ילד יזכה בטיפול והמשפחה יחד איתו בכל הרשויות המקומיות שיש להם אנשים שנמצאים שם וצריך לתת להם מענה, וכרגע אנחנו נחלק את זה. לפי דעתי, אם אני לא טועה, זה שבע-שמונה רשויות מקומיות שיקבלו את התקציב הראשון ואנחנו בהחלט נעקוב אחרי התהליך. מדובר גם בתוספת, אם צריך, לנושא פנימיות, מדובר גם בחוק פעוטות בסיכון, שלראשונה הם יוכלו להיכנס למעונות ולזכות במה שהם לא קיבלו עד היום.

מה עם נשים?

זה המשפט הבא שלי. בנושא נשים יותר מורכב לנו, אני רוצה להגיד מה כן קיים. מה שכן קיים זה טיפול מאוד טוב במסגרת המקלטים לנשים מוכות, מה שמאוד חסר זה מה שקורה לפני ואחרי. לכן בהרבה מאוד מצבים אנחנו מוצאים את הנשים נמצאות הרבה מאוד זמן בתוך המקלטים, כי גם כשהן נמצאות בתוך המקלטים אין ביטוח רפואי, אין הבטחת הכנסה, הרבה מאוד דברים שאנחנו חייבים אותם כדי לעשות את העבודה, אז בטח ובטח כשהן יוצאות מהמקלטים יש בעיה בגלל המעמד בהמשך הטיפול. זה משהו שאני חושבת שצריך להסתכל עליו ולהעביר איזה שהוא מסר יותר ברור מהממשלה והכנסת ואולי נתקדם גם בתהליך הזה.

אוכלוסיות נוספות שמטופלות במסיל"ה זה אוכלוסיות של נשים שמתמודדות עם מוגבלות פיזית, נשים עם מוגבלות נפשית. זאת אומרת יש עוד קהלים נוספים ש - - -

שזה לא רק עניין של אלימות אלא - - -

כמובן שאנחנו משתפים פעולה עם מסיל"ה וזה באמת אחד הגופים המרכזיים שאנחנו עובדים בשותפות. גם כל השירותים שניתנים במסיל"ה, אנחנו גם לא מייצרים כפל שירותים ונותנים את המענה, זאת אומרת מה שניתן במסיל"ה הוא חשוב ומבורך, אבל בהחלט - - -

וחשוב מאוד לומר, וזה עלה פה בצורה מאוד ברורה מהדברים, הפוקוס הוא הילדים וכאשר מדובר באנשים מבוגרים למעשה עדיין אס"ף והארגונים של החברה האזרחית הם הכתובת היחידה.

בעצם המדינה לקחה על עצמה בעיקר את הנושא של הילדים ואת הנושא של הנשים או אוכלוסיות מבוגרות, זה לא נמצא לו שום פתרון בסל השירותים.

דוח מבקר המדינה תוקף בעיקר את הנושא הזה.

שמי הדס, עובדת במסיל"ה ואחראית על הטיפול בשורדי סחר ועבדות במסיל"ה. מה שרציתי להגיד, שבאמת צריך לעשות את ההפרדה בין הנושא של הילדים בסיכון גבוה ובסכנה, שכן מטופלים באיזה שהיא צורה על ידי המדינה, לעומת המקרים האחרים והמקרים של הבוגרים.

גם האמהות שלהם מקבלות שירות סוציאלי. זה חשוב להגיד.

השאלה אם הן מקבלות שירות סוציאלי בהורות שלהן.

הם יהיו עם תיק סוציאלי כמו כל דבר בלשכת רווחה, הבעיה שיש מגבלות לפעמים. למשל אמא שהיא חולה במחלה נפשית ויש לה HIV ואין מסגרת שתטפל בה, אז אנחנו נופלים בין הכיסאות. זו דוגמה למשל. אבל כן תהיה עובדת סוציאלית שתלווה את זה ותעשה את הכול כדי - - -

אבל סל הכלים מוגבל וגם אני יודעת שמטיפול עם נשים במסגרת היותן אמהות, אפילו במקלט לנשים, בדרך כלל יש שני כיוונים שעובדים עם הנשים, עובדים איתה כאישה ועובדים איתה כהורה, כאמא. לא בהכרח מי שעובד עם האישה כאמא, שהוא מספק את התשובות או את המענה הטיפולי גם כן לנושאים אחרים שלא קשורים בהורות שלה. בגלל זה אני שאלתי האם הטיפול באישה במקרה הזה הוא טיפול באמא לילד שנמצא בסיכון או כאישה.

לפעמים הטיפול באישה מעבר לאמהות שלה והדברים קשורים, כי אם את מחזקת את האמא בקושי שהיא נמצאת בו אז את משפיעה גם על ההורות שלה. זה בא ביחד.

אנחנו חייבות לצאת לסיור. תהיה לנו כמובן הזדמנות בהמשך, תכננו לצאת כבר לפני חצי שעה, פנינו כעת לנווה שאנן פינת לוינסקי ומשם למרכז הנשים האריתראיות.

(בסיור)

כאן מרכז סלעית, לנשים שעוסקות בזנות ונמצאות ברחוב. אנחנו נותנים להם פה גם שירות הומניטרי ומשם הן ממשיכות את השיקום בהוסטל ובמרכז - - -

רציתי להפנות את תשומת לבכם פה, אי אפשר לדבר על הנושא של נשים מבקשות מקלט, בכלל על הנושא שלנו של פליטים בישראל, בלי לדבר על המצב של שכונות דרום תל אביב. אנחנו הרבה פעמים מואשמות בזה שאנחנו עיוורות למצב של השכונות וחשוב לומר שאנחנו לא עיוורות למצב הזה. ראיתם, המשרדים שלנו פה ברחוב גולומב כבר שמונה שנים, אנחנו היינו עדים יום יום, בשנים הראשונות להגעה של מבקשי המקלט, לאיך אוטובוסים שהגיעו מהכלא, מסהרונים, מפתחת ניצנה, לכאן, לגינת לוינסקי, שתיכף נראה, ושופכים פה נהרות של בני אדם, מ-2008, 2009, 2011, שיא של אלפי בני אדם בחודש לשכונות המסכנות האלה. ולמה אני אומרת מסכנות? אל"ף, כי הן היו שכונות שהוזנחו, במכוון או שלא במכוון, על זה אפשר להתווכח, עד אז, ובשנים האחרונות קיבלו למעלה מ-30,000 בני אדם בבום, בחמש שנים, ולא סתם בני אדם, בני אדם מוחלשים, גברים, שהפרו פה את האיזון הגם ככה שביר של השכונות האלה, והיום הזעקה של השכונות, כבר כמה שנים, היא זועקת לשמים והפירורים שזורקים להם זה 'אנחנו נכלא' ו'אנחנו נגרש' וכו' וכו', וכמובן שאף אחד מהפתרונות האלה לא מוכיח את עצמו. אל"ף, הוא לא באמת קורה, הוא לא ישים, הוא לא מוסרי ומעבר לזה, השכונות האלה רק הולכות - - -

הוא פוליטי.

הוא פוליטי, נכון, וזה מה שעובד.

הוא נמכר טוב.

אז רק לומר, המצב של השכונות לא הולך ומשתפר, הוא נהיה יותר ויותר קשה וככל שהאוכלוסייה של מבקשי המקלט מוזנחת כך יש יותר פגועי נפש שלא מקבלים שירותי רווחה מסתובבים ברחובות ויושבים על איי תנועה ומטרידים אנשים. אין מה לעשות, כי כשלא מטפלים באנשים חולים אז הם נמצאים בחוץ.

פה שני הבניינים האלה, אולי גם השלישי והרביעי, אלה בניינים תעשייתיים שהוסבו בשנים האחרונות גם לבייבי סיטרים, אותם מחסני ילדים. אולי ממסיל"ה יגידו אם זה עדיין קיים. הם עדיין פה, הבייבי סיטרים?

כן.

כן, חלקם מפוקחים, חלקם לא, וגם נמצאות פה כנסיות של הקהילות המערב אפריקאיות והסודניות. אם אתם תבואו לכאן ביום שבת הרחוב כאן נראה אחרת לגמרי, זאת אומרת שגם בתוך כל הקושי והמצוקה וההישרדות היומיומית הקהילות עצמן מצליחות ככה למצוא את הפינה שבה הן יכולות לתמוך אחת בשנייה.

אנחנו נעלה מכאן, נראה מבחוץ את מסיל"ה, אותו ארגון היחיד שנותן היום סיוע בתל אביב מטעם העירייה, ומשם נמשיך לגינת לוינסקי ונשמע את דפנה שתספר לנו על המצוקה של האמהות דרך הפרספקטיבה של הילדים.

פה זה טיפת חלב שלנו, בעיריית תל אביב יפו טיפות החלב הן חלק ממינהל שירותים חברתיים. זאת אומרת שכבר יש פה הנגשה, כשבאות אמהות עם תינוקות הן מקבלות את החיסונים פה וכו'. פה, מהצד השני, זה מסיל"ה עצמה. בשנת 98' התאספנו פה ואז הוכרזה מסיל"ה כשכולנו התרגשנו כי צריך לזכור תמיד, אפשר להגיד גר וגרה, היינו בארץ מצרים, ואנחנו באמת חייבים וחייבות לתת את מקסימום הזכויות לגרים ולגרות שפה.

כפי שאמרנו, העירייה משקיעה מיליונים לא מעטים פה. כשאת דיברת על הנושא של האוכלוסייה הוותיקה, בנוסף לכל הקושי והכאב לראות את האנשים מגיעים ונשפכים מתוך מכליות, בסופו של דבר מה שקורה זה שאנשים גרים בכל מיני דירות ואז יוצא שבבניין כזה העומס שנוצר על התשתיות הוא בלתי נסבל. אני מדבר על תשתיות פיזיות. כל הסיפור הזה מעורר קשיים בין הקהילה הוותיקה לקהילה הזרה.

ואחד הכלים, אנחנו יכולים להגיד, של עיריית תל אביב זה המלחמה בפיצולי דירות שקורית, אבל לא קורית מספיק, כל הנושא של אכיפה, שבין היתר מאפשרת את העומס הזה, את המצב הזה, הוא מאוד מאוד מיוחד.

כן, מבחינה חברתית נוצר מצב של גילויי גזענות, של פערים, של שסעים.

אני רוצה לשאול, נשים בהיריון מקבלות את כל הטיפול? אני מתכוונת לטיפול לה ולא לעובר.

אני מרופאים לזכויות אדם, אנחנו עוקבים מקרוב. יש בטרם בתחנה המרכזית מעקב היריון בסיסי. דבר ראשון, זה באמת רק בתל אביב, חשוב לדעת שמחוץ לתל אביב אפילו זה אין, וגם כל הזכויות של - - -

מי מממן?

בטרם זה מרפאה של משרד הבריאות שמממן, וזה יש בתל אביב, אבל כל הנושא של נשים בהיריון בסיכון גבוה מאוד במחסור, כלומר אין להפנות. כמה בתי חולים כן מוכנים לקבל ועושים את זה באפס תקציב בכלל, אבל עדיין המון נשים נמצאות בסיכון בגלל זה, וגם מחוץ לתל אביב כמעט שאין פתרון.

וכאשר הן יולדות מי מכסה את דמי הלידה שלהן?

כאשר הן יולדות, אם הן עבדו קודם אז ביטוח לאומי מכסה, אבל אם הן לא עבדו אז נצבר להן חוב בבית חולים, שאחר כך מייצר בעיות וכו' וכו'.

בית החולים סופג את זה בסופו של דבר.

לא, תאמיני לי, הרבה בתי חולים לא סופגים.

איכילוב סופג. יש 800 עד 1,000 לידות בשנה שאיכילוב סופג אותן.

אני טיפלתי בסורוקה בהרבה מקרים שסורוקה תבעו את הנשים.

איכילוב תובע, אבל הוא יודע שהוא לא יראה את הכסף.

כן, גם איכילוב תובע, הוא גם מחזיק את תעודות הלידה של הנשים בתור בן ערובה.

הם מקבלים אישור לילוד חי.

אתמול טיפלתי בכזה מקרה שבאיכילוב סירבו - - -

את יודעת מה את עושה? את שולחת שניים-שלושה מקרים ואני מטפלת בזה.

זה בית כנסת שהיום הוא פאב. ועדת הפנים בשבוע שעבר התעכבה על המקום הזה, שזה באמת עצוב שבית כנסת שיכול היה להיות בניין לשימור הפך להיות בר אריתראי. זה מדגים נורא את המתח הזה שיש פה, בן אדם שזה בית הכנסת שלו ומסכן, הוא נשאר פה לגור, אבל סגרו לו את בית הכנסת, הוא עובר יום יום ליד בית הכנסת שלו והיום זה פאב.

למעשה לא נשארה כמעט אוכלוסייה ישראלית פה בנווה שאנן והיום זה כמעט לגמרי אוכלוסייה של מבקשי מקלט.

את יודעת כמה עוברים ליד המסגדים שלהם שהפכו לפאב? עכשיו מתחילים להבין. לצערי.

לחניה הזו ממש היו מגיעים אותם אוטובוסים שדיברתי עליהם מקודם, מ-2008, 2010, 2011, הם פשוט היו שופכים את האנשים כאן, כולם היו יודעים שזו נקודת המפגש, במידה שהיו להם קרובים להתקשר אליהם הם היו מגיעים לכאן, אחרים היו מגיעים לתחנה המרכזית, למפגע הכי גדול בתל אביב, היו מגיעים, מוצאים את דרכם איכשהו החוצה, ידעו שהם צריכים להגיע ללוינסקי גרדן, היו מגיעים לכאן. רבים מהם, זו הייתה התחנה הראשונה שלהם ללילה ראשון, שבוע ראשון, חודש, תלוי כמה הבן אדם היה חזק. אם הוא היה חזק, שורד, תופס פה עבודות צ'יק צ'ק. אני חניתי היום פה, עד היום בבוקר יושבים כאן שוק עבדים קטן, מכוניות שעוברות, אוספות אנשים, אף אחד לא שואל כמה, כולם צריכים את הפרנסה היומית שלהם. היום פחות מבעבר, לשמחתנו, היום רוב מבקשי המקלט עובדים ועובדים יחסית בצורה מוסדרת, אל תתפסו אותי במילה.

כאן הגינה הזו שימשה מקום מפלט לאלפי בני אדם. זאת אומרת אין פליט אחד שלא התחיל את דרכו כאן בגינה ועד היום אם תגיעו לכאן אתם יכולים לראות כאן אנשים ישנים, אגב לא רק מבקשי מקלט. הרבה מההומלסים, הנרקומנים הישראלים גם מוצאים את מקומם כאן. כך שהגינה הירוקה היחידה באזור הזה היא לא המקום האידיאלי למשחק של ילדים.

גם בחורף?

כן, בחורף הם עשו פה ציליות אז.

חשוב להגיד שבאמת המצב מאוד השתנה. אני דפנה, אני מנכ"לית של הארגון שמפעיל פה את הספרייה ועוד כל מיני שירותים חינוכיים למבקשי מקלט באזור. אני עובדת בספרייה כבר שלוש שנים. קוראים לזה ספריית גן לוינסקי, אבל היום זה מרכז קהילתי. השאלה הבאה שבדרך כלל שואלים אותי 'העירייה מממנת את זה?' ואז אני צריכה להגיד שלא. בנווה שאנן, אני גם תושבת השכונה, אין אף מרכז קהילתי או מתנ"ס. מה שהעירייה מפעילה פה, שזה מרכזי למידה, חוגים, קבוצות כדורגל שלנו שמתאמנות פה שלוש פעמים בשבוע, זה מרכז התרבות היחיד שיש לקהילה, הוא גם עובד למבוגרים בשעות הערב וגם לילדים.

הגינה מאוד מאוד השתנתה, אם פעם היא באמת הייתה מחנה פליטים, העירייה פתחה פה אוהלים, הגיעו לפה קבוצות שחילקו מזון, היום באמת רוב מי שחי פה זה אנשים שלא הצליחו לעבוד, לא כי הם לא מצאו עבודה, כי הם פגועי נפש, כי יש להם איזה שהיא בעיה קוגניטיבית, שכלית, פציעות למיניהן, אנשים שנפצעו במהלך עבודה ואלה האנשים שחיים פה היום. אנחנו בקשר מאוד מאוד טוב עם המשטרה והם עוזרים.

שנמצאת ממש כאן.

האמת שהם כבר לא.

אני עדיין תקועה במשפט שלך, שזה המרכז הקהילתי היחידי.

העירייה עכשיו החליטה להקים עוד מרכז, ברחוב הגר"א, אבל המרכז הזה יהיה פתוח ליהודים בלבד, הוא לא ישמש את הקהילות שלנו, לא ייצרו שם תכנים לילדים.

אתם רק נותנים שירותים ל - - -

לילדים וגם למבוגרים. גם ישראלים באים אלינו. ביום שבת בצהריים את יכולה לבוא ולראות את רחמים, בחור בן 70, שנולד פה וחי פה ומנגן בשיעור גיטרה ליד אחמד ואיסמעיל ואדם, החברים שלו הסודנים.

והעירייה בכל זאת לא נתנה לכם?

העירייה לא נותנת, ולא רק זה, זה לא קשור לנשים, אבל אני רק אספר שהעירייה מתכננת להרוס את הגינה הזאת בשנה הקרובה. אנחנו הולכים לצאת למאבק כנגד זה. להרוס את הגינה ולבנות פה בית ספר. אנחנו מאוד בעד הקמת בית ספר לילדים, אבל אנחנו לא חושבים שהוא צריך להיות, גם כתושבת השכונה, על המרחב היחיד הירוק אל מול המפלצת הזאת.

האם יש תכנית להרוס את הגן הזה? אני הופתעתי לגלות שהעירייה לא מממנת את המרכז הקהילתי שגם עובד עם מהגרים ומבקשי מקלט וגם עם אנשי הקהילה?

אל"ף, אני לא מינהל החינוך, אני מינהל השירותים החברתיים, אני לא יודעת תשובה לשאלה אם עומד לקום פה בית ספר. אני באמת לא יודעת. אני לא מנסה להתחמק, אני באמת לא יודעת.

אני עובדת מול גופים בעירייה ואנחנו מתחילים איזה שהוא תהליך מולם - - -

יכול להיות שאם רוצים לבנות פה בית ספר, זה רק בגלל שיש פה מאות ילדים שלא הולכים - - -אבל לא זאת התשובה.

אבל אולי אני אסיים את הדברים שרציתי להגיד. יש פה מתחם של התחנה המרכזית הישנה, מתחם שעומד ריק, את המתחם הזה קיבלה להקת בת שבע במתנה מעיריית תל אביב כשאת הגינה הזאת משמידים ומקימים בית ספר. אבל זה לא הנושא שלשמו התכנסנו, נדבר קצת על - - -

קודם כל זה שלהקת בת שבע מקבלת זה טוב בפני עצמו, זה לא אומר שצריך להרוס, אבל אנחנו דווקא בעד, כי אם להקת בת שבע מקבלת משהו זה גם די נדיר. אז אפשר להעריך גם את זה. זה לא צריך לבוא על חשבון כמובן - - -

אבל אלה השטחים הציבוריים היחידים שיש וברגע שלהקת בת שבע מקבלת שטח כזה גדול זה בא על חשבון התושבים, הפליטים והישראלים שחיים פה.

אני אספר לכם, כי התכנסנו לדבר על נשים וילדים, הצצתי בדוח של אס"ף וכל מה שהם כתבו בדוח על לי מכל הדברים שעולים לי בשטח ובפגישות עם הילדים וכשתסיימו תעברו גם בספרייה ותראו, יש לנו גם את המקלט העירוני שעליו אנחנו גם משלמים כסף כדי לשכור אותו וגם את השטח בחוץ לפעילות הפתוחה. בתוך המקלט מתקיימת פעילות סדורה, מרכזי למידה וחוגים, אבל אני אספר לכם על הדוח הזה, שתקראו אותו בהמשך, על אמא אחת שדיברתי איתה בשבוע שעבר, שממחישה את כל מה שעולה מפה. אני לא אציין את שמה, אבל היא קורבן סחר לא מוכר, זאת אומרת בכלא לא זיהו אותה כקורבן סחר למרות שהיא הייתה ביחד עם בתה משהו כמו ארבעה או חמישה חודשים במחנות העינויים בסיני. גם הילדה שלה, שהיא פעילה מאוד אצלנו בספרייה ובאה ארבע פעמים בשבוע לספרייה - - - אותה בחורה, קורבן סחר, הגיעה לישראל, חיכה לה פה בעלה, היא לא יצאה שנה ושלושה חודשים בבית, נשארה בבית מדיכאון, היא לא מוכרת אז אין אף גוף שמטפל בה, היא בעצמה מדברת איתי על דברים אובדניים. היא לא מסוגלת ללכת לעבודה, היא אומרת שכשיש הרבה אנשים ורעש היא מפחדת, היא בורחת, היא מספרת לי שהיא הולכת לים הרבה. היא איבדה את כל הסמכות ההורית על הבת שלה, בן זוגה, שחי איתה, הכה אותה, אחרי שנה בערך היא הצליחה לעזוב אותו ולהיפרד ממנו ובגלל לחצים כספיים בשבוע שעבר היא סיפרה לי שהיא חזרה אליו והחזירה אותו הביתה. זה בתמצית כל הדברים שכתובים בדוח הזה והחיים של הילדים והילדות ושל הנשים מבקשות המקלט שחיות פה.

יש פה גם הרבה אמהות חזקות, חשוב גם להגיד את זה, יש פה גם הרבה מאוד נשים חזקות שמחזיקות תא משפחתי ולוקחות את הילדים שלהם לפה כל שבוע ויושבות איתם בחוגים ורוצות לראות איך הוא מצייר ואיך הוא לומד במרכז הלמידה. זאת אומרת חשוב להדגיש שיש גם את זה, כי כששואלים אותי, אני עובדת עם האנשים הכי חזקים במדינה הזאת, אין אנשים חזקים מהקהילה הזאת. יש גם אנשים שקשה להם, אבל אני חושבת שיש פה גם אנשים מאוד מאוד חזקים. אבל מה שעולה מהדוח הזה הוא מאוד חשוב ואני מרגישה אותו מהשטח.

עוד דבר שהיה לי חשוב לומר, הרגשתי מהישיבה באס"ף כאילו נזרקים פה מיליונים ואנחנו לא יודעים רק מה לעשות איתם. חוץ ממרכז מסיל"ה - - -

לא, זה לא נכון. אני אגיד לך משהו - - -

תני לה לסיים, מירב.

אני יכולה להעיר הערה, היא מדברת כבר עשר דקות, אנחנו מקשיבים לה באמת. גם בגלל שהייתי חברת מועצת תל אביב וגם בגלל שאני חברת כנסת, באמת הדברים שלך הם מאוד מאוד חשובים, אבל זה לא נזרקו, דווקא נאמר ספציפית מאוד ונאמר לנו שיש חוסר. אמרו, 330, 56 ו-14, אז זה לא נזרקו לאוויר, נא לדייק.

אני אגיד לך מה, עם החוסר שאני מרגישה מהצורך, עם האמא הזאת שאין לה שום טיפול, אז איפה כל המיליונים האלה? מהתחושה שלי - - -

ברור, כן, יש לנו בעיה.

זה שעיריית תל אביב שמה רק חצי מיליון שקל על מסיל"ה ו-80% מהכסף שהן מגייסות זה מתרומות, בעיניי זה בעייתי. זה שהמרכז הקהילתי היחיד שפועל פה, העירייה לא מסבסדת אותו, זה בעייתי. אז קצת היה לי צורם עם כל הדיבור על מיליוני השקלים שמפוזרים פה.

אני חושבת שזה שדיברו על 14 מיליון ועוד 4 מיליון ועוד 330,000, היה ברור מהתחלה שזה לא מספיק וזה נאמר באופן מאוד ברור שזה רק לילדים ועל זה הערנו. אני אומרת ככה, אפילו אי אפשר ליצור את הפערים האלה בין הילדים ובין המשפחות שלהם, כאשר את מחזקת את הילדים את פוגעת במרקם החברתי כאשר את לא מחזקת את האמהות ואת ההורים איתם.

הנה, רואים את כל אובדן הסמכות ההורית שקורית פה.

אז מאבדים סמכות הורית ואז ההורים הופכים לעול על הילדים והופכים למשהו שבעצם הילדים צריכים לטפל בהורים במקום מה שבטבע קורה. אז אני חושבת שזה מחייב ראייה יותר רחבה, זה מחייב גם שהמדינה לוקחת על עצמה, אם היא רוצה לטפל בילדים אז צריך לטפל גם בנשים. אותם ילדים שהולכים לבתי הספר חוזרים ורואים אלימות בבית, אז מה עשינו? הוא למד לקרוא ולכתוב אבל חזר לבית שיש בו אלימות והוא רואה את אמא שלו מקבלת מכות, או אפילו לפעמים אולי נרצחת מול העיניים שלו. אי אפשר לקחת רק סגמנט אחד מהחברה, תמיד זה מצטייר מאוד יפה לתמוך בילדים, אבל זה חייב להיות עם גישה יותר רחבה, וזאת המטרה מהביקור הזה, מהסיור הזה, שנכיר את הבעיה כדי לקחת את הנושא הלאה.

מחכות לנו נשים מבקשות מקלט במרכז האריתראי שלא רק נשים לבנות תדברנה על, אז הן שם.

אני לא לבנה.

(בישיבה במרכז הקהילתי)

רק נציג את סיגי, שהיא יושבת ראש הוועד המנהל של המרכז לנשים אריתראיות.

(אומרת דברים באנגלית להלן התרגום החופשי)

שלום, עאידה ומירב. תודה שבאתם לבקר אותנו במרכז וגם כולכם. שמי סיגי גבריוט אני יושבת ראש הוועד המנהל של המרכז לנשים. המרכז הזה פתוח 24/7 על ידי נשים אריתראיות מתנדבות, הן מנסות לעזור לנשים מאריתריאה בישראל. המרכז מנסה לעזור מאספקטים שונים, אבל זה לא מספיק שאנחנו מנסות לעזור לנשים מאריתריאה, אנחנו צריכים את עזרתכם.

אנחנו, הנשים הפליטות מאריתריאה בישראל סובלות פעמיים, אנחנו סובלות כפליטים באופן כללי ואנחנו סובלות גם כנשים. אנחנו, הנשים האריתראיות בישראל, יש לנו אחריות על הילדים שלנו וגם אנחנו מנסות לתמוך בעצמנו. זה מאוד קשה כפליטים באופן כללי בישראל, אין לנו סטטוס ואנחנו סובלות כנשים פליטות שסובלות לרוב מאלימות בבית, וחלקנו גם הופכות להיות הורה יחיד, וזה קורה יותר ויותר. זה באמת קשה. אתם יכולים לדמיין לעצמכם להיות חד הורי ופליט ללא תמיכה, כמה זה קשה לנשים. אנחנו באמת צריכות את העזרה שלהם, אני מקווה שהדיון הפתוח פה יביא לידי כך.

אנחנו, הנשים האריתראיות במרכז הזה, פתחנו אותו ואנחנו מתייחסות אליו כאל בית, כדי שנוכל לדבר אחת עם השנייה. אנחנו מנסות לעזור אחת לשנייה, עם ציפיות קטנות, משום שאין לנו את הכוח לשנות את המצב שלנו, אבל אנחנו מנסות לתמוך אחת בשנייה ולהקל מעט על הקשיים הנפשיים שיש לנשים. אנחנו גם עושים פעילויות, אנחנו נותנים שיעורי שפה, מחשב, תכנון משפחה, נושאים כאלה שבאים כדי לעזור לנשים אריתראיות. אבל זה לא מספיק כי אנחנו סובלות מהרבה קשיים.

יש יותר ויותר אמהות חד הוריות בשל המצב של פליטות. הרבה מהבעלים פשוט נעלמים בלי להגיד לאן, הם עוזבים בלי תמיכה לאישה. אין להן אמא או אבא או משפחה מכל סוג שהוא כדי לסייע לאישה כזו, לכן כל האחריות היא על כתפיהן. זה המצב שלנו בישראל. למרות זאת אנחנו מנסות לעשות את המיטב כדי לסייע אחת לשנייה. למשל, אתמול חגגנו אירוע, יום האישה הבינלאומי, מצטערת שלא הזמנו אתכן.

בשנה הבאה.

שזה היה מדהים, ניסינו לפחות לשמר את הזהות שלנו. בארצנו זה קצת קשה לשמור על מקומנו בגלל המשטר, אבל אנחנו מנסות לשמור את זהותנו כנשים.

בזמן האחרון אנחנו עושים הרבה פעילויות, למשל אנחנו מתחילות עם השפה הטיגרינאית ואנגלית ואז אנחנו ממשיכות עם השפה המסורתית שלנו ואנחנו עושות - - - ואנחנו נותנות סוג של אישור כדי לתת קצת חיזוק לנשים האריתראיות בישראל, אנחנו גם עושות פעילויות, עם אוכל מסורתי, מוזיקה וכו' וכו'.

הדבר החשוב שאני רוצה להגיד, אנחנו, הנשים הפליטות האריתראיות, למה אנחנו פה. לא באנו לכיף, לא באנו כדי לחפש משהו קל, באנו לישראל כי היו לנו הרבה קשיים ובעיות בארצנו שלנו. לכן עזבנו את התרבות שלנו, עזבנו את המשפחות שלנו, עזבנו את המולדת האהובה שלנו, רק כדי להציל את חיינו. זאת אומרת אנחנו עדיין צריכות לשמור על חיינו, אנחנו עדיין צריכות מקום בטוח בשבילנו, כנשים.

אני מעריכה שבאתם הנה, אבל אני מבקשת מכם, במיוחד מיס עאידה ומיס מירב, לדון יותר ויותר ולראות את המצב שלנו ולנסות לעזור לנו בפתרון הבעיות שלנו. תודה.

תודה.

(אומרת דברים באנגלית להלן התרגום החופשי)

אני שמחה שאתם פה, שבאתם לבקר אותנו במרכז. אין לי הרבה מה לומר, כי סיגי הציגה את הדברים ואת הקשיים שיש לנשים פליטות בישראל. אבל אני רוצה להגיד דבר אחד על הגברים או הבעלים של הנשים האריתראיות שעוזבים את המדינה בלי לדאוג לאישה והנשים הופכות להיות חד הוריות והאחריות על הילדים היא עליהן, לפעמים יש להן ילד אחד או יותר וזה מאוד קשה להיות אחראים עליהם. אתם צריכים לעזור לנו, לעצור את הגברים האלה לפני שהם עוזבים את המדינה.

תודה, אני מקווה שאתם תיתנו לנו את האפשרויות לדבר כך ולבקר את המרכז שלנו שוב. ותודה שבאתם .

תודה לך. בת כמה את?

באפריל אני אהיה בת 26.

כמה זמן את כבר פה?

ארבע שנים וכמה חודשים.

את נשואה?

אני נשואה, יש לי תינוקת, בת שנתיים ושישה חודשים.

והבעל שלך פה?

כן, הוא איתי, אבל יש הרבה נשים שבאות למרכז ש - - - זו בעיה גדולה.

כמות האמהות החד הוריות עולה, משום שמשרד הפנים לא שואל את הגברים שעוזבים אם יש להם אישה או ילדים, ולגברים יש אפשרות לעזוב את האישה בלי להגיד לאף אחד, הוא לוקח את כל הכסף, כך שהאישה נשארת חסרת כול. זה חשוב לדעת על הסבל של הנשים.

אתן קתוליות?

אורתודוקסיות.

(אומרת דברים באנגלית להלן התרגום החופשי)

אני שואלת, כי זה משאיר אותן גם בלי לדעת מה המצב שלהן, היא לא גרושה, היא עדיין נשואה.

לא, יש הרבה נשים שבאות לכאן, אנחנו שומעים את מה שעבר עליהן, את הקשיים שלהן, אנחנו לא יכולים לעשות כלום, אבל לפחות אנחנו מסייעים להם מורלית.

(אומרת דברים באנגלית להלן התרגום החופשי)

לא, אני יודעת, אני מתכוונת לעובדה שגברים נשואים עוזבים והאישה לא יודעת גם מה המעמד שלה, במיוחד בחברה שהיא דתית.

הן יודעות כשהן מגיעות לחדש את הוויזה שלהם, ואז ממשרד הפנים אומרים להם 'הבעל שלכן עזב את המדינה', זה ממש ככה.

אבל כך או כך אין אכיפה בנושא של מזונות, כלומר גם כשהגבר עוזב הן לא זכאיות, אין שום מנגנון של אכיפה שהן תקבלנה את המזונות.

לא, אני שאלתי לא בקטע של מזונות. אני שמתי לב שרובן הולכות עם צלב, כלומר זאת חברה שעדיין הדת משחקת תפקיד אצלם ואז כשהוא קם ועוזב את אשתו, היא בעצם לא יודעת אם היא גרושה או לא גרושה, היא לא יכולה להתחיל חיים חדשים, היא - - - כמו עגונה במקרה הזה.

נכון.

יש עוד עניין שהוא מאוד חשוב בהקשר הזה ספציפית, לפי מה שהבנתי אין רישום של הגבר כאבי הילד או אבי הילדים ואז הרבה יותר קל להתגרש מבלי שזה ייחשב חטיפה, מבחינת המשפט הבינלאומי, כי משרד הפנים לא יודע שמדובר באבא של הילדים, אז הוא יכול או לגרש או לחילופין - - -

למה הוא לא רשום כאבא?

כי משרד הפנים מסרב לרשום אותו כאבא, למרות שהחוק מחייב. למרות שהעתירות כבר מחייבות עדיין משרד הפנים מסרב לרשום.

אחד מהנושאים שרצינו להעלות כעת, יש לנו כאן את ראווה שרוצה להעיד בפנינו על הסיפור המאוד קשה שלה, זה הנושא של קורבנות עינויים, ניצולות מחנות העינויים בסיני. הוועדה הרבה פעמים דנה בקורבנות הסחר המוכרים, ההנחה היא היום, יסמין אולי תעדכן אותי, שעד היום הוכרו בקרב מבקשי ומבקשות מקלט מאריתריאה כ-250 איש, העניין הוא שיש עוד אלפים של ניצולי מחנות ועינויים שלא הוכרו כקורבנות סחר, אפילו לא עברו בתהליך, הם לא נמצאים תחת ההגדרה המשפטית, אבל לפעמים הסיפורים שלהם לא פחות קשים. היום הפוקוס הוא על נשים, יש פה אלפי נשים שהן ניצולות הגיהינום המחריד הזה שקרה בסיני ולנשים האלה אין שום מענה. זאת אומרת אם הן אמהות אז אולי הן תקבלנה את הסיוע ששמענו קצת ממסיל"ה, אבל כקורבנות סיני, כניצולות עינויים, אין להן שום מענה.

היום חצי המשרה שיש לנו באס"ף זה הטיפה בים שישנה גם לגברים וגם לנשים. ראווה נמצאת בקבוצת התמיכה שלנו והיא רוצה לספר בכמה מילים את הסיפור שלה.

מה המשמעות של השם שלך?

אני נביאה בעברית.

השמות נשמעים כמו השמות שלנו.

(מדברת בשפה זרה).

השם שלי ראווה ואני בת 24. מהתחלה לא הייתה לי כוונה לבוא לפה, לא רציתי לבוא לישראל, הייתי בדרך ללוב. אחרי זה חטפו אותנו לסיני. בסיני הייתי שלושה חודשים וזה היה מאוד מזעזע וקשה מאוד. ממה שעברנו, עברנו אונס, אתה לא יודע מי אונס אותך, כל אחד בא ואונס אותך. אנחנו כל הזמן ערומות ושורפים אותנו גם באש. מי שהיה שם בעל הבית רצה להתחתן איתה והיא לא הסכימה והוא היה עושה הרבה דברים. היו נותנים לה עונש בגלל שהיה הדוד שלה והם רצו שהוא יעשה איתה מין. הם היו מכריחים אותה כל הזמן שהיא תעשה את זה איתו והיא לא הייתה מסכימה אז הם היו נותנים לה עונש. זה היה מאוד קשה והם רצו גם להרוג אותה. הבחור שרצה להתחתן איתה, בגלל שהוא אהב אותה הוא כל הזמן הגן עליה שלא יהרוג אותה, אבל הוא רצה שהיא תשלם הרבה כסף ושתצא בגלל שהיא לא הסכימה להתחתן איתו. היד שלה נשברה והם קשרו אותה למעלה. היו מחשמלים אותה והיו קושרים אותה גם ברגל. שלושה חודשים הייתי שם ושלושה חודשים לא ראיתי בעיניים, כל הזמן הן היו קשורות ככה. אני לא יודעת מי מרביץ לי, מי עושה לה, מי נוגע בגוף שלה, היא קשורה כל הזמן. הם עשו להם גם אש ברגליים, שרפו אותם.

ואז אחרי שהיא שילמה 35,000 דולר הם רצו עוד למכור אותה לאנשים אחרים ואז האנשים שרצו למכור אותה היו שומרים ביום, האנשים שקיבלו את הכסף היו שומרים בלילה ואז האנשים האלה ששמרו בלילה הבריחו אותה בלילה. אני הגעתי לישראל, לא ראיתי שום פתרון, מישראל לא קיבלתי כלום, אף אחד לא עזר לי. הם בחרו כמה מהבנות שם, רצו לקחת להם כליות והיא הייתה אחת מהבנות שהיו צריכים לקחת לה את הכליות, עשו לה זריקת הרדמה, היא לא יודעת מתי עשו לה את הזריקה, היא לא יודעת מה עשו. היא לא יודעת. אני אומרת תודה לאל שהגעתי אולי קצת לארץ של בני אדם, קצת, אחרי מה שעברתי.

איך היא הגיעה לישראל?

האנשים ששמרו בלילה, הם הבריחו אותה, כי הם קיבלו את הכסף, את ה-35,000 דולר.

פדו אותה ב-35,000 דולר.

מאיפה הכסף?

מה שגייסו, כל האלפים שהיו שם גייסו כספים מכל הגולה האריתראית.

(אומרת דברים באנגלית להלן התרגום החופשי)

זה הרבה כסף, הם ביקשו מהם להתקשר למשפחות ולבקש מהן. המשפחות מכרו את הבתים שלהם ועשו הכול כדי לאסוף כסף, זה לא קל, 35,000 דולר זה לא כסף קל. הם ביקשו מאלה שבישראל, אלה שבאירופה, הם אספו, הם ביקשו עזרה ואספו כדי להציל את החיים שלה.

אני חושבת שאין הרבה מה להגיד. היא אישה אמיצה שהיא שרדה, אבל זה מאוד כואב לדעת שאחרי סיפור כל כך קשה אני מבינה שהיא לא זוהתה או לא הכירו בה כנפגעת עינויים?

לצערי הרב, שוב, אני גורם טיפולי, אני גם משפטנית, אבל החוק היבש, ההגדרות שלו הן מאוד מאוד מסוימות והן נתונות לפרשנות עד גבול מסוים. הסיוע המשפטי, שהוא זה שמנסה לזהות או לסייע לאותם מקרים להגיע למשטרה לצורך זיהוי, בעצם נצמד לסיפור שאותם אנשים מספרים. לצערנו הרב, מהניסיון שלנו, יש אנשים שעברו עינויים מאוד מאוד קשים, חלקנו לפחות ממשפחות עם עבר של ניצולי שואה, והסיפורים האלה מפגישים אותנו עם סיפורים אישיים שלנו ויחד עם זאת הם לא ביצעו איזה שהן מטלות, כלומר שירותים מסוימים במסגרת אותם עינויים שהם עברו, אני לא מדברת על הסיפור הזה ספציפית, את הסיפור הזה ספציפית אנחנו נבדוק איך הוא נדחק, אנחנו כן ננסה לראות אם יש אפשרות להכיר בה כקורבן, אבל הרבה סיפורים אחרים, שאם היא עברה, ואני לא כל כך רוצה בפורום הזה לשתף על החוק היבש או על המגבלות שלו, אונס רק מספר בודד של פעמים אז זה לא הופך להיות מתן שירותי מין ואז נורא קשה לזהות כקורבן עבדות או קורבן סחר.

מבחינה משפטית צריך להיות יסוד של עבודות כפייה ולא רק עינויים לשם העינויים עצמם.

אבל לקשור בן אדם ול - - -

זה לא סחר, זה עינוי.

הברוֹך הוא יותר גדול, שהיום למדינה אין מנגנון רשמי לזיהוי של קורבנות סחר. זאת אומרת היחידים שעוסקים בזיהוי של קורבנות סחר הם ארגוני הסיוע שכמובן לא מוכשרים לכך בשום צורה שהיא ויתרה מכך, גם מי שלא עומדת בתנאים של הכרה כקורבן סחר והיא רק, במרכאות, ניצולת עינויים, לא זכאית לשום שירותים כיום.

אני חושבת שזה מה שחשוב לומר, זו הזוועה הגדולה. זאת אומרת שבסופו של דבר רק כ-250-300, לא חשוב מספרים, מעטים מוכרים כקורבנות סחר.

זה גם מנגנון שליטה תקציבית.

בסופו של דבר ברגע שאתה לא מוכר אתה בעצם לא זכאי לכלום.

אתה לא מקבל שום דבר.

ואישה במצב כזה לא מקבלת שום תמיכה.

מה היא עושה היום?

מה זה אומר?

היא עובדת?

(מדברת בשפה זרה).

אני לא עובדת הרבה בגלל המכות שהיא קיבלה בגב, יש לה כאבים תמיד, ויש לה גם בבטן, בגלל זה היא לא עובדת הרבה.

אנחנו לא שואלים כי היא חייבת לעבוד, אנחנו פשוט שואלות מדאגה, איך היא מסתדרת.

איך היא מסתדרת? יש לה מישהו מהמשפחה?

יש לה בעל עם ילד.

היא התחתנה פה בישראל?

כן.

(אומרת דברים באנגלית להלן התרגום החופשי)

אני רוצה להגיד שני דברים. זה ידוע בכל העולם שבדרך כלל נשים וילדים הם הכי פגיעים במצבים של קונפליקט או במצבים של פליטוּת. רוב הפליטים בעולם הם נשים וילדים, זה ידוע. זה ידוע סטטיסטית, אבל זה לא מובן כמה סבל קשור לפליטות, בלהפוך להיות פליט. כמי שעובדת עם פליטים, לפני שנבחרתי לכנסת הייתי שנתיים עם נשים פליטות מסוריה ואני יודע את הסיפורים האלה, אני שמעתי זאת במשך שנתיים ואני שמעתי איך נשים צעירות היו צריכות לשלם כדי להשתחרר ממחנות הפליטים, הן היו צריכות להתחתן כילדות צעירות, כדי להיות מוגנות מכל מה שקורה מסביב.

כך שאני כן מבינה על מה אתן מדברות, אבל אני רוצה לומר שזה גם ידוע שאם חברה של פליטים שרדה ובנתה את עצמה מחדש זה היה על ידי נשים. הנשים הן הכי פגיעות, אבל הן גם הכי חזקות, הגברים לא לקחו אחריות כאשר נקלעו למצב של פליטות והנשים תפסו שליטה כאמהות ומפרנסות ואלה שמגנות על הילדים ואני יודעת שיש לכן הרבה מה לעשות. אז אם אתן אומרות 'עזרו לנו', תגידו לנו ספציפית מה אתן צריכות. אל תגידו 'עזרו לנו', ספרו לנו מה אתן צריכות בדיוק. אני לא אומרת את זה משום שאני מבטיחה שאנחנו נוכל להיענות לכל מה שאתן צריכות, זה לא תמיד תלוי בנו, אבל אנחנו יכולים להשתמש בכוח שיש לנו במטרה לסייע לנשים הנפלאות האלה שעובדות איתכן. אז בבקשה, מה אתן צריכות ספציפית.

כשמשרד הפנים לא רושם את הילד בשם אביו כשאתן אומרות 'זה האבא', בשבילי זה לא מובן. הנשים הישראליות היהודיות ואפילו הערביות, כשאני הלכתי ללדת את הילד שלי אני אמרתי 'זה האבא' והוא אמר 'כן, אני האבא' וכך זה נרשם. אני חושבת שזה מספיק לשם כך. אז בבקשה, תגידו לנו בדיוק, אני אומרת את זה כי יש גם נשים אחרות, הנשים הפלסטינאיות, שאין להן סטטוס במדינה הזאת ואני גיליתי שיש להן את אותה בעיה של רישום הילדים. יש להן את אותה הבעיה, שהאבות לא נרשמים. אז בבקשה, מה אתן צריכות.

כשבאתי לרשום את הילד הם נתנו את הוויזה - - - הדבר השני הוא, כשהם נותנים להם את האישור לצאת מהארץ, הם צריכים לשאול אותם - - - זה מה שאנחנו צריכות.

הנישואים שלכם לא רשומים?

אנחנו רשומות, אבל בגלל שהם יכולים לעזוב את המדינה, הם לא - - - הם רק מאפשרים להם לעזוב את הארץ. הדבר השני, אני חושבת שאם אתם יכולים לתת להן את האפשרות לקבל סיוע מהרשויות כחד הוריות. זה דבר מאוד חשוב.

(אומרת דברים באנגלית להלן התרגום החופשי)

יש פה הרבה שירותים בישראל, אנחנו לא מקבלות שום דבר מהמדינה, ואנחנו זקוקים לשירותי הרווחה סוציאליים. זה מאוד חשוב לנו. ולנשים שהן חד הוריות, למרות שהן מקבלות סיוע מאס"ף, זה לא מספיק, האמהות חד הוריות, כמו שאמרתי קודם, מספרן עולה, כך שהן זקוקות לסיוע סוציאלי ולשירותי בריאות. כשהילד חולה או האמא חולה, אין לה את היכולת לשלם על זה, כך שהיא לא יכולה לקבל טיפול.

הילדים זכאים לשירות בריאות?

יש הסדר מיוחד, אבל הוא וולונטרי, רק הורים שיש להם את המודעות ו-240 שקל בחודש לבטח את הילדים שלהם אז הם מבטחים, אבל הוא וולונטרי.

או שהם גרים ליד סניף של מאוחדת, כי אם אין סניף מאוחדת, למשל חסרי מעמד בערד, שאין קופת חולים מאוחדת, אין מה לעשות.

זה הסדר רק עם מאוחדת?

כן. רוב הילדים מבקשי המקלט לא מבוטחים.

גם אין להן אפשרות לעשות הוראת קבע וזה הופך את כל הפרוצדורה להרבה יותר מעיקה, צריך להגיע פיזית.

הם צריכים להגיע כל חודש ולשלם. אנחנו רצינו לגעת בעוד נושא שמאוד מתקשר. הרבה פעמים המצוקה של החד הוריות, של ניצולות סיני, מביאה, כאסטרטגיה של הישרדות לזנות. רצינו לשים את הפוקוס על זנות בקהילה האריתראית גם באמצעות צליל וגם מיעל גור ממרפאת לוינסקי שתוכלנה שתיהן לשפוך קצת אור על הנושא הזה, שהוא מאוד מאוד קשה.

אני צליל לוטם ממרכז התמיכה של מבקשי מקלט וחסרי מעמד של הוועד למלחמה באיידס. הדבר הראשון שאני אגיד זה שאיסוף המידע שרק בתקופה הממש אחרונה אנחנו מתחילים ללמוד ולהבין יותר, זה נעשה גם במוקד של דרום תל אביב, עיקר האיסוף היה מגיע משיתוף פעולה של מרפאת לוינסקי, שבגלל שמרפאת לוינסקי מוציאה ניידת - - -

היינו איתם ועם הניידת.

בעצם המידע היחידי שיש לנו היום על זנות בקהילה מגיע מתוך העבודה של הניידת, הניידת עצמה ומגשרת קהילתית שלנו, מהקהילה האריתראית, שלצערי לא יכלה להגיע היום. המחקר או הידע הגיע ומגיע עדיין משם ושני הדברים העיקריים שאני אגיד, שהם בעיקר מאוד חשובים בשביל להבין את התופעה של זנות בקהילה האריתראית של מבקשות מקלט, זה שהיא לא דומה לתופעת הזנות הישראלית בשני דברים עיקריים, אחת, היא לא מדוברת באותה שפה, ושתיים, הנראות שלהם מאוד מאוד שונה.

אני אתחיל מהנראוּת, כי זה לא הזנות שמאופיינת על ידי זנות רחוב, זה זנות שנעשית בעיקר על ידי תיווך של סרסורים, שעיקר המוקדים הם בברים שמופעלים בתוך קהילת מבקשי המקלט, בעיקר בדרום תל אביב, באזור נווה שאנן. צריך להגיד שהנשים עובדות בתוך הברים האלה ולכן גם המילה זונה לא כל כך מוכרת או לא כל כך מדוברת בשפה ובתרבות. כשמדברים על נשים שעוסקות בזנות בתוך קהילת מבקשי המקלט הרבה פעמים שומעות את המונח נשים שעובדות בברים ומכאן אפשר להניח, או למדנו להסיק שרוב הנשים שאנחנו רואות, שנמצאות בברים בשעות הלילה, שהן עוסקות גם בזנות. הן עובדות גם בתור ברמניות או מלצריות בתוך הברים ולאחר שהבר נסגר הן בדרך כלל נלקחות עם צרכני זנות או עם הסרסורים שלהן למקומות אחרים. ושוב, הצריכה של הזנות עצמה לא נעשית ברחוב או בבר, היא בדרך כלל נעשית או בדירה של לקוח או של צרכן הזנות או באיזה שהוא בית מלון או חדר להשכרה. כרגע עוד לא הצלחנו לאתר את המוקדים הספציפיים שאליהם הנשים האלה נלקחות.

דבר שני, התיווך. שוב, התיווך נעשה אך ורק על ידי סרסורים, אין באמת מפגש ישיר בין הלקוח לאישה שעוסקת בזנות, אלא דרך גורם שלישי שזה הסרסור. אני חייבת להגיד שאחד הדברים שאנחנו מזהים ולומדים זה שחלק ניכר מהנשים שעוסקות בזנות זה אמהות חד הוריות שבשל צורך כלכלי הדבר היחידי שהן מצליחות לכלכל את עצמן זה דרך הירידה או ההידרדרות לעולם הזנות. זה משתי סיבות עיקריות, התשלום הוא במזומן ולא צריך ויזה, לפעמים להרבה נשים אין ויזה בתוקף, הן לא יכולות לעבוד במקום מוסדר, והן באמת מגיעות בלית ברירה לעולם הזנות. יעל, היית רוצה להוסיף?

אני אוסיף עוד כמה דברים. קודם כל אני מסכימה עם מה שאמרת, למעט העובדה שזה נורא שונה מזנות של נשים אחרות וזה לא, זה מאוד מאוד דומה, לצערי. גם נשים ישראליות בזנות, יהודיות או ערביות, הן נשים חד הוריות, גם אצלן, כמו אצל הנשים האריתראיות, זה אות קלון מאוד רציני, הן מתויגות ומנודות ומאוד קשה להן ליצור קשר. לאחרונה חמש נשים מתוך קבוצה שאנחנו מיפינו של קרוב ל-50 נשים הצליחו להתחתן ועבורן זו הקלה מאוד גדולה שהן נישאו, כי זה אפשר להן לצאת מהזנות, אבל עבור רוב הנשים זה לא המצב. הילדים לא אצלן בבית, או שהרווחה לקחה אותם או שהם בגנים כאלה שהן יכולות לראות את הילדים, פשוט כי אין להן אפשרות אחרת, פעם בשבועיים או פעם בחודש, הגנים הפחות מטפחים שיש כאן בתל אביב.

אני אגיד גם שהנשים לא מועסקות רק באזור בתי הבושת, זה לא בתי בושת, זה כאילו פאבים כאלה, אבל מבחינתי זה בית בושת לכל דבר, גם אם שותים בו אלכוהול ומשלמים בשביל סקס זה בית בושת, הן מועסקות גם בבתי בושת מחוץ לתל אביב. אנחנו פגשנו שלוש נשים בראשון לציון בדירות דיסקרטיות. הן לא אתיופיות, הן נשים אריתראיות שהגיעו לשם כי זה מקום שמאפשר להן אולי איזה שהן תנאים אחרים ופחות מפגש עם הקהילה האריתראית אז זה מצליח להיות יותר סודי עבורן. נגיד שהלקוחות, הגברים שמשתמשים בנשים אריתראיות בזנות הם ישראלים, יהודים, ערבים, אבל לא מהקהילה האריתראית, כלומר גברים אריתראים שהולכים לצרוך זנות בדרך כלל צורכים זנות מנשים ישראליות.

יש עוד פן אחד אפל במיוחד בתופעה הזאת, זה שיש גברים אריתראים בזנות. גם זה יש. זה התחיל מזה. לפני שלוש-ארבע שנים בעיקר ראינו גברים, אמנם מעטים, ארבעה או חמישה, אבל לא ראינו נשים. התופעה של נשים אריתראיות בזנות זה משהו של השנה-שנתיים אחרונות. כלומר, כמו שהגדרת, צליל או אורית, זה מוצא אחרון מפני רעב אצל חלק גדול מהן.

(אומרת דברים באנגלית להלן התרגום החופשי)

אני רוצה לתמוך בדברים שאת אמרת, שאין שירותים סוציאליים לנשים האלה או לגברים האלה, משום שמקלט מעגן לא יכול לתת טיפול לאנשים האלה כי הן לא נכללות בתוך חוק קורבנות סחר וסלעית הוא גם לא המקום בשבילם כי הן לא ישראליות. השירות היחיד שהן מקבלות זה מכאן, מהמרכז הזה, מאס"ף, מהוועד למלחמה באיידס וממרפאת לוינסקי ושום דבר מהשירותים האלה הוא לא מקלט, שזה הדבר שנשים וגברים אלה מאוד צריכים. אני מכירה שני גברים שהגיעו לזנות, הם גברים ביום ונשים בלילה, הם סובלים מאלימות רבה ומנידוי של הקהילה האריתראית והחיים שלהם נוראיים. אין שירות בישראל בשבילם.

אני רוצה להוסיף דבר אחרון על הפן של כל עניין האלימות שיעל התחילה לדבר עליו. זה לא חדש שנשים שעוסקות בזנות סובלות מהרבה אלימות ואני חושבת שאחד הסיפורים שממש קרה לאחרונה היה בספטמבר האחרון, ב-2015, שאישה נרצחה על ידי בן הזוג שלה בגלל שהיא עסקה בזנות. זה קרה ממש קרוב לכאן. זו דוגמה אחת מני רבות של נשים שסובלות מאלימות מאוד מאוד קשה, נשים בכלל, אבל גם נשים שעוסקות בזנות.

אני עובדת סוציאלית באס"ף, אני מנהלת את התחום לניצולי עינויים וקורבנות סחר ואני רק רציתי להוסיף, כי ביקשת לדעת מה אנחנו צריכות. נגיד רק בקבוצת התמיכה שלנו, ביקשנו שהיא תבוא לדבר, כי היא אומרת שחלק מהדברים שעוזרים לה לחיות עם המצב שלה זה לדבר ולספר את הסיפור, אבל רוב הנשים שאני רואה יום יום לא יכולות כמוה והן לא חזקות כמוה. מה שאני רואה ושיהיה ברור לכם גם, שאנחנו צריכים זה זיהוי והכרה לקורבנות עינויים. יש את זה לפי פרוטוקול איסטנבול ולפי החוק הבינלאומי, אז זה מה שאנחנו צריכים.

עד כמה שידוע לי המדינה עוד לא חתמה על פרוטוקול איסטנבול. זה אחד הנושאים שאולי זה לא משנה הרבה, המדינה חתמה על 1325 ועוד לא נבנתה שום תכנית בנושא הזה, אבל זה מספק איזה שהוא רקע שאפשר להסתמך עליו במאבק שלנו.

תודה לראווה ששיתפה אותנו, זה היה מאוד קשה, לכולם פה. חשוב לי שהיא תדע שאנחנו שומעים את הדברים שלה ואנחנו מקשיבות לה. אז קודם כל תודה. וגם לכן, שהכנסתן אותנו לפה ושיתפתן אותנו בעולם. אני מאוד מקווה שכשנקיים את הדיון החשוב בכנסת תבואו ותדברו. אמרת שאת רוצה לראות אותנו כאן, אז אני מאוד אשמח אם אתן תבואו לשם. אנחנו נזמין אתכן, את יכולה להיות בטוחה, כי אני חושבת שכששומעים אתכן אי אפשר להישאר אדישים. ואני רוצה לראות את משרדי הממשלה יושבים שם ומגיבים.

אני יכולה לתת לך דוגמה אחת. יש לי ועדה שלי שמתעסקת בחסרי בית צעירים וכל הזמן דיברתי ודיברתי ודיברתי ובסוף הגיע אותו חסר בית צעיר והוא מספר על כמה שהוא משתדל לחיות וכמה שהוא לא חלש, הוא חזק למרות שהוא גר ברחוב. אין יותר אמיתי מסיפור, לכן זה באמת חשוב.

אני אגיד עוד מילה אחת לסיום. אני רוצה להגיד תודה לכל מי שיושב פה. זה לא מספיק, נכון, צריך לעשות עוד, באמת אם בילדים התחיל שינוי, בנשים אנחנו עדיין עדיין רחוק מאוד ובשביל זה אנחנו כאן. אני לא יודעת מתי הייתה כאן יושבת ראש הוועדה למעמד האישה וישבה כאן, אני תמיד נותנת לה מחמאות, אבל באמת באמת לשבת פה, בשבע וחצי בערב, היא עוד גרה בעכו, אני פה בעיר, אז זה לא נורא, אבל לשבת ולשמוע ולהקשיב לכן, אז באמת אני רוצה להגיד תודה לכולן. אני רואה את כולכן, שלכולן יש פה מטרה אחת והמטרה היא לעזור לכן. אז למרות כל מה שעברת ולמרות הקשיים הרבים חשוב להסתכל על מה שכל מי שנמצא כאן, והרוב כאן ישראליות בעיקר, שהן באמת מגויסות ובמינימום תנאים ועם משכורות על הפנים, לא נמוכות, אני יודעת, כי לפני שהגעתי לכנסת באתי מפה, אני באמת רוצה להגיד לכם תודה.

אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות, בקטע של הנשים אנחנו ממש, לא האמנתי עד כמה אנחנו בחוסר. אז אני מאוד מודה לכן שאירחתן אותנו כאן ואני מודה לכל מי שהגיע מהמשרדים להיות איתנו בסיור החשוב הזה, ממש ריגשתן אותנו וגם למדנו היום וזה הכי חשוב. תודה.

אנחנו עובדות הרבה ביחד ולכל הסיורים שאני יוצאת תמיד מירב נמצאת וכנראה התחלנו כל כך להבין אחת את השנייה שהיא יכולה לדבר ואני יכולה להסכים ואני יכולה לדבר ואז היא תסכים. אז אני מסכימה קודם כל לכל מה שאמרה מירב.

אני חושבת שהסיור הזה פקח את עינינו לראות אזור חשוך בתוך המדינה ואני חושבת שלמרות כל העשייה הטובה שנעשית על ידי נשים אמיצות שלקחו על עצמן את האחריות ואת המעט שיכולנו להשיג מהמדינה, אני חושבת שמה שלא מבינים עדיין במדינת ישראל, שאם נתעלם מהבעיה הזו זה לא יפתור אותה, להיפך, אנחנו נשלם יותר ביותר עליה. כל הדרך לפה אני דיברתי עם נשים ואני אמרתי, אם מטפלים באישה שסובלת מאלימות בתחילת הדרך זה הרבה יותר זול למדינה, אפילו מהכיוון האינטרסנטי לגמרי. אני לא אדבר על העניין האנושי, כי אי אפשר לנטוע גישות אנושיות רק בפוליטיקה, אפילו מהכיוון האינטרסנטי של מה הוא האינטרס של המדינה בעניין טיפול בנשים ובילדים ובגברים מבקשי מקלט, זה יותר זול להתחיל לטפל בבעיה בתחילת הדרך מאשר עד שמסתבכים ועד שהיא נעשית יותר ויותר קשה.

אני חושבת שאי אפשר גם להתעלם מהעובדה שבלתי מתקבל על הדעת לא לראות את מבקשי המקלט ומבקשות המקלט כחלק מהאנושות שהם שווים לנו. שווים לכולנו. יחס כזה שהוא מתנשא, יחס שהוא מתעלם, יחס שלא רואה את הצרכים בעיניי הוא עוול שלא נסלח וחייבים לשנות את זה. אם יש לנו מטרה, כולם צוחקים עליי לפעמים כשאני מדברת, חברי כנסת אמורים לחוקק ולבקר מדיניות, אני, לצערי הרב, עדיין מבינה שחלק מהתפקיד שלי זה לשנות ולשנות באמת, לעומק, את הגישות שקיימות.

אני חושבת שאנחנו היום למדנו הרבה, יש דברים שאפשר לחכות עד שהשינוי המהותי יקרה, אבל יש דברים שאי אפשר לסבול אותם ולשתוק עליהם. אנחנו כבר עשינו דיבורים עם חברת הכנסת קארין אלהרר, יושבת ראש הוועדה לביקורת המדינה, תתקיים ועדה משותפת בקרוב של הוועדה לקידום מעמד האישה עם הוועדה לביקורת המדינה, אנחנו נזמין את כל הגורמים של המשרדים השונים שאמורים לטפל בבעיות האלה, כל מי שעוסקת בנושא הזה ומטפלת ונותנת שירותים תהיה מוזמנת להגיע וכמובן כמובן לפני כולם יהיו שם הנשים האמיצות האלה שלוקחות על עצמן את כל המאבק הזה.

אני רק רוצה להגיד לכן, יש פתגם שעברית שאומר שהמכה שלא הורגת אותך רק מחשלת אותך. אני תמיד האמנתי בכוחות שיש לנשים ואני תמיד מאמינה ועצם העובדה שבניתם לכם את הבית הזה זה כבר מעיד. תצליחו ואנחנו נהיה לצדכן. אנחנו גם נתחיל לדבר עם המשרדים כדי לנסות להגיע לישיבה כבר עם משהו התחלתי. תודה לכן.

הישיבה ננעלה בשעה 19:40.