הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 64

מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי

יום חמישי, כ"ג באדר א התשע"ו (03 במרץ 2016), שעה 11:00

סיור הוועדה במרכז הרפואי רמב"ם

חברי הוועדה: עאידה תומא סלימאן – היו"ר

מירב בן ארי

רפי ביאר - מנהל המרכז הרפואי רמב"ם

זאהר עזאם - מנהל פנימית ב', בית חולים רמב"ם

מירי בליך - מנהלת מרפאת לב האישה, קרדיולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם

ארי רייס - רופא בחטיבת נשים ומיילדות, מרכז רפואי רמב"ם

מיכל מרקוביץ - מרפאת נשים, מרכז רפואי רמב"ם

נורית אריאל - אחות אחראית, מרפאת נשים, מרכז רפואי רמב"ם

רינה אסולין - מנהלת סיעוד פנימיות והשירות האמבולטורי, מרכז רפואי רמב"ם

עדי פכטר-אלט - ממונה על שוויון מגדרי ומניעת הטרדה מינית, מרכז רפואי רמב"ם

מירי פוקס - אחות אחראית מרפאות חוץ, מרכז רפואי רמב"ם

חיתאם חוסן - מנהלת שירות מניעת זיהומים, מרכז רפואי רמב"ם

סוהיר אסדי - מנהלת המחלקה לנפרולוגיה ויתר ל"ד, מרכז רפואי רמב"ם

רוני גאגין - מנהלת המחלקה לעבוה סוציאלית, מרכז רפואי רמב"ם

מרים בן הרוש - מנהלת בית החולים לילדים, מרכז רפואי רמב"ם

אירנה זיידמן - בית חולים לילדים, מרכז רפואי רמב"ם

רוני גפן - בית חולים לילדים, מרכז רפואי רמב"ם

גרייס יעקב - עובדת סוציאלית, בית החולים לילדים, מרכז רפואי רמב"ם

יהודה הורצקי - מרכז רפואי רמב"ם

דוד רטנר - דובר מרכז רפואי רמב"ם

רון רומן - דובר הוועדה

לרשימת השדלנים שנכחו בדיון – ראו בקישור זה.

דלית אזולאי

ס.ל., חבר המתרגמים

סיור הוועדה במרכז הרפואי רמב"ם

אני זאהר עזאם, מנהל פנימית ברמב"ם, מי שלא מכיר, בכובע השני שלי אני סגן דיקן הפקולטה לרפואה לענייני הוראה של הטכניון. ברוכה הבאה.

(סבב נוכחות).

שלום, ברוכה הבאה.

תודה שקיבלתם אותנו וכנראה ארגנתם לנו יום עשיר.

יש לכם תכנית יפה. אני מאוד שמח שאתם פה איתנו. הספקתם לעשות סבב היכרות או עוד לא?

אנחנו לקראת סיום. אני רינה אסולין, אני מנהלת הסיעוד בחטיבת השירות האמבולטורי ופנימיות-על ואני גם חברה בוועדה לקידום מעמד האישה, הצטרפתי השנה.

פה בבית החולים?

כן.

(המשך סבב היכרות).

באמת תודה על הביקור. יש תכנית מאוד עמוסה. נשמע מספר הרצאות מהמומחים שלנו, ד"ר מירי בליך על למידה ומחלות לב, היא עוסקת בבריאות לב האישה והיא תוכל לספר על הדברים, מניעת זיהומים בבתי חולים, ד"ר חיתאם חוסן, ובריאות האישה בגיל המעבר מד"ר ארי רייס ואחר כך טיפול בנשים בגיל המעבר מנורית אריאל, אחר כך נראה לכם את בית החולים רות רפפורט לילדים החדש שלמעשה נפתח, מנהלת בית החולים לילדים זו פרופ' בן הרוש, היא מתוכננת לארח, ותראי את בית החולים שלדעתי הוא היפה ביותר בעולם, בישראל בטוח, אבל בעולם, גם מבחינת הכוח האנושי וגם מבחינת היכולות המקצועיות. אני אציג לך קודם כל את העשייה ברמב"ם.

רמב"ם כיום, כמו שאת בטח מכירה את עץ הרפואה, אבל סביב העץ הזה יש המון עלים. יש כמובן את הרפואה עצמה, את החינוך, את המחקר, את שיתופי הפעולה, את העשייה בטראומה, כל הזמן שומעים על טראומה, אתמול בערב הייתה כאן טראומה עם האוטובוס, שהגיעו לפה חלק. ביטחון זה גם חלק מהסיפור, מדע חלק מרכזי, חינוך, גשר לשלום, זה חלק מאוד מרכזי בבית החולים הזה. הצוות שלנו מורכב, לא אקריא את כולם, עדיין יש מה לפתח, 25% מההנהלה הן נשים, או 30%, אפשר לעלות במספרים, אבל אנחנו עושים מאמצים.

ההיסטוריה של בית החולים מתחילה מ-38', מתקופת המנדט הבריטי, הוקם כאן אז בית החולים הגדול ביותר במזרח התיכון, בית חולים ממשלתי של אז, ב-48' הוא הפך להיות בית חולים ממשלתי של ישראל, קיבל את השם רמב"ם, הוא צמח מ-200 מיטות ל-1,000 מיטות היום, במשך השנים האלה. זה מנזר כרמליתי, שהיום משמש את האדמיניסטרציה כאן. למעשה בשנות ה-70 קמה הפקולטה השלישית לרפואה, מקומץ רופאי רמב"ם שהתחברו עם הטכניון, כך - - - וזה הייחוד של הרפואה והמחקר והטכנולוגיה ביחד, ייחוד מאוד ייחודי, אין את זה הרבה בעולם ובישראל בטח החיבור הזה בין הטכנולוגיה והרפואה והמדע ביחד, ללא שום ספק מוביל ברמב"ם את כל בתי החולים בארץ, בגלל החיבור החזק עם הטכניון.

אני לא צריך להסביר לך את הרקע, את הפלורליזם התרבותי בחיפה ואני לא צריך להסביר לך את הגיאוגרפיה, שאנחנו משרתים את כל הצפון, 2 מיליון נפש, וגם מעבר לגבולות, כמו שאת יודעת. באים אלינו גם סורים וגם ילדים פלסטינאים מקבלים טיפול ויש לנו כל הזמן רופאים פלסטינאים שמשתלמים כאן ברמב"ם. כמעט כל יום יש עשרה אנשים שנמצאים כאן בפועל בהשתלמויות כאלה ואחרות, מתמחים כאן בתחומים מגוונים.

גם מתמחים?

כן, מתמחים. בנוירוכירורגיה יש לנו מתמחה, באונקולוגיה יש. אני לא זוכר בעל פה את כל התחומים אבל בהרבה תחומים.

דיברנו על מספר המיטות, כ-4,600 עובדים, מעסיק גדול מאוד בצפון. בית החולים מאוד עמוס, הוא כל הזמן גדל, מספר הביקורים במיון עלה, הפנימיות מאושפזות תמיד יותר מהתפוסה. זו אחת מהבעיות של מערכת הבריאות בישראל, זה מספר מיטות קטן מדי לנפש, צריך לזכור את זה. האוצר מנסה להציג את זה כהישג, אבל זה למעשה צעידה אחורה, צריך להגדיל את מספר המיטות בישראל. אנחנו כל הזמן סופגים את זה, העומסים, יש מצבים שהמיון נתקע, אי אפשר לשחרר חולים לפנימיות. זו אחת הבעיות.

אני הייתי בלילה אחד כזה.

יש הרבה לילות. אנחנו גם בית חולים של הצפון, צריך לזכור את זה. אנחנו בחיפה, אבל שימי לב שרק 28% מהמטופלים שלנו מחיפה, הרוב זה מהקריות ומכל הצפון, מהסביבה כאן, בית חולים על של הצפון.

דווקא על השקף הזה אני יכול להגיד הרבה עליו בגלל שאני סגן הפקולטה לרפואה. רמב"ם מהווה אתר הלימוד העיקרי, משהו כמו 36% מהלימוד של הכשרת הסטודנטים לרפואה מתבצע בשטח של בית חולים רמב"ם. כמובן שאר בתי החולים בחיפה, עפולה, עד נתניה, תורמים את השאר, אבל המתקן העיקרי זה רמב"ם.

36, יותר אפילו מהדסה?

הדסה זו פקולטה שיש לה - - - סוהיר היא בוגרת הדסה ובית החולים העיקרי מסתובב סביב הדסה עין כרם והר הצופים.

קפלן ושערי צדק.

פה אנחנו מדברים על עפולה בצפון, מדברים על בית החולים בצרפתי בנצרת, כרמל, בן ציון, פלימן, לניאדו בנתניה, שוהם בפרדס חנה והלל יפה. אלה האתרים שנחשבים מתקני הוראה של הפקולטה לרפואה של הטכניון. הייחוד של הפקולטה לרפואה, שהיא שייכת לטכניון וזה מה שפרופ' ביאר, בחזון שלו, כשהיה דיקן של הפקולטה לרפואה בסוף שנות ה-90, תחילת שנות ה-2000, שיש מעט מאוד פקולטות לרפואה בעולם ששייכות למוסד טכנולוגי כמו ה-MIT בארצות הברית. פה הפקולטה היחידה ששייכת למוסד טכנולוגי בארץ זה הפקולטה לרפואה של הטכניון. אז שיתוף הפעולה עם המחלקות ההנדסיות הוא מאוד גדול, שיתופי הפעולה עם מרכזי התעשייה עתירת ידע, היי טק, הוא אחד ההישגים שאנחנו מגיעים אליהם, אפילו עכשיו עם המת"מ, שכוללת גם את הפקולטה, גם רמב"ם ומרכזי ההיי טק במת"מ.

עם אוניברסיטת חיפה יש לנו שיתוף פעולה יפה מאוד, דרך הפקולטה למדעי הבריאות שם, ריפוי בעיסוק וסיעוד, ועכשיו גם נפתחת תכנית של מינהל מערכות בריאות, אני לא יודע אם הפורום פה יודע, אנחנו בתהליך הכשרת סטודנטים לרפואה, שהם יקבלו שני תארים כפולים, גם MD וגם master of public health שזה משהו ייחודי שיתחיל השנה בפקולטה.

הצד החלש שלי זה הוצאות כספיות, אז אני משאיר אתכם עם השקף הזה, אבל מה שאפשר להגיד זה שאין ספק שהמערכת הציבורית מתנהלת באופן משברי כל הזמן ובית חולים ציבורי גדול, כמו בית חולים רמב"ם שנותן שירות ל-2 מיליון איש, גם כבית חולים שלישוני, בית חולים על, אז עוד יותר אנחנו מחויבים לכל חולה לפתור כל בעיה מסובכת שעולה עם כל חולה שבא אלינו מאזור הצפון. אין ספק שאנחנו בית חולים, כמי שנותן את השירות הזה, נמצא עוד יותר וסובל מהבעיה התקציבית שכל מערכת הציבורית סובלת ממנה.

אין ספק שבעשר השנים האחרונות בית החולים הזה גדל מהבניין הזה, מהבניין הישן, מנדלסון, למרכז לתפארת, שזה בית חולים רפפורט לילדים. עוד מעט ייפתח מרכז פישמן לסרטן ועל ידו יוקם בית החולים הקרדיו וסקולרי. רמב"ם הפך להיות קמפוס וזאת הודות לחזון של הנהלת בית החולים.

שלא יישמע שרמב"ם רק משקיע בבנייה, רמב"ם משקיע במשאב האנושי הרבה. השקף הזה נפל ממש כפרי בשל בידיים שלי, רמב"ם מקדם את המחקר הרפואי על כל סוגיו, גם מחקר קליני, וכמו ששמתם לב בשקף הקודם, מה שרשום, אני אשאיר את זה לפרופ' ביאר, היה רשום בשקף על הבריאות השוטפת של בית החולים 1,250 מחקרים קליניים לפי ועדת הלסינקי לניסויים בבני אדם, שזה היקף בלתי נתפס לבית חולים.

זה החיבור שדיברנו, החיבור הנורא חשוב כאן שיש בין רופאים, מדענים ומהנדסים, שזה הייחוד של רמב"ם עם הטכניון. אנחנו גאים מאוד שחתני פרס נובל הם כולם מחיפה, שניים מהקמפוס שלנו, מהקמפוס לידינו, הפקולטה לרפואה, הרשקו וצ'חנובר. אני הייתי אז הדיקן, מאושר ששני חתני פרס הנובל הראשונים בישראל היו - - - שלום.

חברת הכנסת מירב בן ארי.

אנחנו מדברים על רמב"ם, מציגים בגדול את רמב"ם, שמי רפי ביאר, אני המנהל ואנחנו בדיוק מדברים על חתני פרס נובל בחיפה, שנמצאים כאן לידינו בטכניון.

למעשה כל תחומי הרפואה מיוצגים חזק מאוד ברמב"ם. אני לא אגע בכולם, אני רק אדאיג מספר, כדי שתראו על מה מדובר. תחום הטראומה הוא מאוד מרכזי כאן ברמב"ם, מרכזת את הטראומה גילה היימס, היא האחות הראשית, שהיא לא נמצאת פה. היא גם הקימה בית ספר לטראומה, יחד עם ד"ר האני באחוס, שהוא ראש הרפואה הדחופה אצלנו. זה מכסה את כל הצפון, הוא גדול פי שניים מכל בית חולים אחר. שימו לב, זה הטראומה ברמב"ם וזה הטראומה בכל בתי החולים בישראל, פי שניים. אנחנו מרכז טראומה יחידי בצפון ולכן כל הפצועים מכל הסביבה, עולים על מסוק ונוחתים פה. הם מגיעים לבית חולים אחר, אם קשים קצת יותר מביאים אותם לפה, לכן יש לנו כזאת כמות של טראומה, לכן גם הטיפולים הנמרצים שלנו מאוד חסומים והם משאב מאוד - - - התוצאות שלנו בטראומה גם כן עולות על כל התוצאות בארץ מבחינת ההישרדות, יש כאן מדדים מאוד מדויקים כאן. צוות הטראומה מוביל, כמו שאמרנו, ד"ר באחוס וגילה היימס מובילים אותו.

הכירורגיה מאוד מבוקשת ברמב"ם, המחלקה לכירורגיה היא אחת המובילות בארץ. יש לנו את כל תחומי הכירורגיה, הכנסנו לפני חמש שנים את הרובוט, יש לנו היום כמעט שש שנים של מצוינות ברובוטיקה והכירורגיה הולכת לרובוטיקה. האורולוגיה הובילה את זה, אבל הצטרפו אלינו רפואת הנשים ברובוט ועוד הרבה תחומים אחרים, וכולם לאט לאט מצטרפים. זו החזית של הרפואה ואנחנו מהמובילים בארץ בדבר הזה.

ברפואה פנימית, אני חושב שגם כן מאוד עמוס, יש לנו גם מנהלות מחלקה פנימית, ד"ר איילת רז שלא נמצאת פה. ברמת בית חולים, עשיתי סטטיסטיקה של כמה רופאות ורופאים יש לנו, אז בדרגות של כלל בית החולים 35% רופאות. זה פחות או יותר המצב. בדרגות של ניהול מחלקות ויחידות 25%. כך שזה אמנם לא שווה לגברים, אבל זה לאט לאט מתקרב.

בפקולטה כמה סטודנטיות לעומת סטודנטים?

בפקולטה יש יותר סטודנטים, 55% הן נשים, נדמה לי.

אפילו אני חושבת בין הסטודנטים הערבים יש יותר סטודנטיות ערביות לרפואה.

זה בכל העולם, זה טרנד בכל העולם שהמקצוע הזה לאט לאט הופך להיות מקצוע שיותר אחוז ייצוג למגדר הנשי.

בסיעוד, פרופ' ביאר.

בסיעוד אתם מובילים.

כן, אני חשבתי בדיוק על זה, שתיזהרו, זה אומר שהמשכורות יירדו עוד מעט. לצערי הרב, כל מקצוע שנכנסות אליו נשים מתחילים להוריד את המשכורות.

אני לא יודע, בסיעוד האחיות מרוויחות לא רע. אנחנו מכירים את השכר שלהם, ואני בעד, אני מאוד בעד, אני תומך בזה.

בכל אופן רפואה פנימית, כמו שאמרנו, מה שחסר ברפואה פנימית זה עוד מיטות. כך גם דרשנו מהמשרד, עוד 30 מיטות, אני מקווה שנקבל בקרוב מיטות, אבל כל תחומי הפנימית נמצאים כאן. ד"ר סוהיר אסדי יושבת פה, היא מנהלת הנפרולוגיה, ויש לנו עוד כמה, גם גסטרו והמטולוגיה. בהמטולוגיה הדברים אחרים.

מרכז טיפול בסרטן, בית חולים שכרגע נמצא בתהליך בנייה, עוד מעט ניכנס אליו. אנחנו מכסים את כל הסרטן כמעט בכל צפון הארץ. מרכז הסרטן היחידי. גם שם כמות החולים הולכת ועולה כל הזמן ללא קשר לעובדה, כל הוויכוח הציבורי, יש יותר סרטן בחיפה, יש פחות סרטן בחיפה ובצפון, העובדות הן שהמספרים גדלים ואנחנו מטפלים יותר. יש ל זה הרבה סיבות, לא רק היארעות מקומית, גם זה שאנשים חיים יותר והם חוזרים יותר לבית החולים ולמעשה הם נמצאים אצלנו, גם גיל האוכלוסייה עולה וזה גם מעלה את האחוזים באופן כללי.

יש לנו במוח הרבה מאוד עשייה, גם בתחום הנוירוכירורגיה, גם בתחום הנוירולוגיה, גם בתחום של הפרעות תנועה. אני אראה לכם דבר שעשינו כאן שהוא מדהים, בהפרעות תנועה.

זה סיפור מעניין, זה החולה הראשון שעשינו לו פוקוס אולטרה סאונד. מה זה פוקוס אולטרה סאונד? זה תהליך שבו בקסדה מיוחדת של חברת אינסייטק פיתחה, מקרינים גרעין במוח ועושים לו אבלציה מבחוץ בלי שמרדימים את החולה ובלי שפותחים את הגולגולת. האינדיקציה הראשונה זה, תיכף תראו, החולה יסביר בעצמו מה הפעולה הזאת. זה חולה מספר אחת שעשינו לפני כבר יותר משנתיים, מאז עשינו 35 חולים. זו טכנולוגיה מובילה בעולם, פורצת דרך, לדעתי אנחנו המרכז הקליני היחידי הראשון בעולם, יש עוד מרכז בשווייץ, אני אראה לכם, זה ידבר בעד עצמו.

(סרטון). האפקט פה הוא מדהים, אתם יכולים לראות פה מיידית, לפני ואחרי, שימו לב מה הוא כתב. אם תרצו אין זו אגדה. זה בעיקרון הטכנולוגיה הזו.

הטכנולוגיה הזו, גם אפשר להשתמש בה לכל מיני גידולים גם?

יכול להיות שכן, אנחנו עוד לא בדקנו את זה. אני יודע שיש כוונה לבדוק גם אפשרות של גידולים מסוימים, לא כל הגידולים, כי זה בינתיים לא יודע לצרוב אזורים גדולים, בינתיים הכיוון הוא לא גידולים, הכיוון הוא ממש מיקרו כירורגיות, כמו שראית, נקודה אחת במוח שהיא אחראית על הרעד ועשינו מאז 35 חולים. דרך אגב, באים חולים מארצות הברית ומרוסיה ומכל העולם לקבל את הטיפול פה. זו דוגמה של טכנולוגיה, יש הרבה דוגמאות, אני לא אגע בכולן.

יש לנו את קרדיולוגיה, פרופ' גפשטיין מנהל הקרדיולוגיה וד"ר מירי בליך, נמצאת פה איתנו, מרכז האישה. טיפולים נמרצים. כמו שאמרתי, גם בטיפולים נמרצים יש לנו, בגלל תאונות וכירורגיות והכול ביחד, חוסר אדיר במיטות טיפול נמרץ וצורך. ילדים, בית חולים חדש ויפהפה שתבקרו בו, ועוד הרבה דברים אחרים, מרכז לגנטיקה, ד"ר חגית פרס מנהלת אותו, דימות מתקדם, פרופ' מרשה ג'וויט מנהלת אותו, רפואת שיניים ועוד הרבה תחומים.

כמה נקודות שאני רוצה להדגיש. פרומתאוס, בית החולים הזה ממוחשב באופן מלא. אני חושב שזה בית החולים המוביל בישראל במחשוב, הכול ממוחשב, כולל המיון, כולל הכול. יש לנו אפשרות להסתכל במחשבים על כל הדברים, גם מבחינה כלכלית, גם מבחינת מדדי רפואה. הרבה מאוד מחקר, אני לא אכנס לכול, תאי גזע עובריים, טכנולוגיות חדשות, מגדל תגליות שאנחנו רוצים לבנות, מכון למחקר של רמב"ם בהרבה תחומים. בית חולים שהמחקר הוא במרכז שלו.

זו טכנולוגיה של תאי גזע, אני לא אכנס לזה עכשיו בגלל הזמן. אני אתן לכם דוגמה. אני רוצה שתראו את זה, זו גם טכנולוגיה של גפשטיין. שימו לב, מה שאנחנו רואים פה זה לב של ארנבת שהוא פועם באופן ספונטני. זה לא לב של - - - השתילו לו גנים שהם רגישים לאור של אצות. גנים של אצות, שהן זוהרות, שרגישים לאור. זאת אומרת האצות האלה, כל פעם שיש אור הן משנות את פוטנציאל הממרבנה. זה הפעימות הרגילות שלו, ברגע שמאירים עליו פלאשים של אור אולטרה סגול אז הוא קוצב. זה רעיון חדיש, שאין כזה דבר בעולם, לקוצב ביולוגי שמבוסס על גנטיקה של תעלות. עבודה מדהימה. סיינס פיקשן, זאת אומרת לא בחולים, בינתיים רק בארנבות, אבל זה יגיע.

אז זו דוגמה לעוד מחקר שקורה כאן וזה החוזק שלנו בחיבור עם הטכניון, כי אלה דברים שאנחנו עושים ביחד עם הטכניון, בשיתוף פעולה. פרופ' ישראל, מנהלת הדימות שלנו, האיזוטופי, מפתחת יחד עם - - - בשיתוף פעולה מערכות למיפוי מתקדם של הלב, שמראה גם את האנטומיה וגם איפה הלב לא מקבל דם, בכחול. זה אפשר לקבל היום בחמש דקות.

יש לנו שיתופי פעולה רחבים, זה שיתוף פעולה עם ג'ונס הופקינס. יש לנו גם פעילות מול חממה, יש כאן חממה חדשה בחיפה, שזכתה כאן לאחרונה. אנחנו היינו מובילים שלה, לפני חצי שנה תפסנו את IBM ומדטרוניק ופיטנגו, אמרנו בואו נתחרה ביחד והתחרינו מול גדולי העולם והצלחנו, אנחנו היום חלק מחממה שתקום כאן בחיפה ב-1 במרץ, היא התחילה למעשה כבר וזה סיפור אדיר, כי הפוקוס שלה זה digital health, הרפואה העתידית זה digital health, החממה הזאת תקום בעשר השנים הבאות במימון ממשלתי ובעזרה של החברות האלה 40 חברות סטרט אפ בתחום ה-digital health. זו המשימה שלה ביחד איתנו, אנחנו כמובן המוח הרפואי סביב הסיפור הזה.

הרבה דברים צמחו כאן בטכנולוגיה, אני לא אגיד את כולם - - - שהיום בולעים כדור והוא מצלם, זה חברה כאן שיצאה. ביו סנס, חברה קרדיולוגית שגם נמצאת ביקנעם ומפתחת טכנולוגיות עבור מיפוי חשמלי של הלב. על אינסייטק דיברנו ועוד הרבה טכנולוגיות, אני לא אכנס לכולן.

יש לנו הרבה דברים בתחום החינוך וההכשרה, בית ספר לאחיות, בית ספר לטראומה, בית ספר למתמחים ברפואת שיניים, תכניות לימודים לכל מיני מגזרים שמפעילים את זה כאן ברמב"ם, מרכז ידע של רמב"ם, לזכרו של ד"ר ירון בראל, סגן שלי, מנתח לב ידוע שמת ברומניה מזה שסתם את העורק של הלב שלו.

אני זוכרת את זה.

איש ש-95% מהזמן שלו בבית החולים, ואם זה היה קורה לו פה הוא היה ניצל וזה קרה לו בהרים ברומניה ושם להגיע לבית החולים - - -

כן, כתבו על זה.

סיפור עצוב. עיתון שלנו, Rambam medical RMNJ, עיתון שכבר שנה חמישית שהוא מוביל, אין אף בית חולים שיש לו עיתון מדעי עולמי כמו של רמב"ם, אנחנו גאים בו, פרופ' גזל מנהל אותו. אני מחזיר אתכם ל-2006, כולנו היינו פה תחת התקפת טילים, זו מפת הטילים סביב רמב"ם, 60 טילים, בית בסביבה הרוס, כל הצפון סבל מזה. אנחנו קיבלנו פצועים קשים, טיפלנו בהם, חיילים, אזרחים, הכול ולמעשה נולדה - - -

אני עברתי באותה תקופה ניתוח אצלכם. בזמן המלחמה. הייתי חייבת לעבור ניתוח.

אז זה מה שהסברתי לכל האנשים בממשלה אז, שחשבו שאת רמב"ם אפשר לסגור ושהחולים יכולים לחכות לאחרי המלחמה, אמרנו לא, נשארו כאן 60% מהחולים, חוץ מהפצועים וחוץ מהכול, זו הייתה המשימה של רמב"ם. ואז החלטנו, אי אפשר את רמב"ם להשאיר חשוף להתקפות טילים וכל תכנית האב בצורתה הנוכחית נולדה אז. זו תכנית האב, זה למעשה הקמפוס החדש של רמב"ם. מתחת יש לנו את בית החולים הממוגן, פה יש לנו מיון ממוגן, את כל זה בנו אחרי המלחמה. בית חולים לילדים, אתם תראו אותו שהוא בשלבים האחרונים של סיום, בית חולים לסרטן, שאמור להיות מאוכלס באמצע השנה, בית החולים למחלות לב שהוא ברמת שלד, כי אנחנו מחפשים עוד כסף עבורו, ומגדל התגליות שהוא למעשה המרכז הביו טכנולוגי שלנו, כאן יהיו חברות ההיי טק ומכוני המחקר של רמב"ם יחד עם הטכניון וזה למעשה יהיה מנוע צמיחה לכל הטכנולוגיה כאן בסביבה. זה עוד לא בנוי, אנחנו מתחילים כבר לגייס כסף.

שימו לב, דצמבר 2009, אנחנו עם בור באדמה, נאבקים ברשויות הסביבה שטענו, בצדק, שאנחנו מזהמים את הים. אתם רואים את הזיהום של הים? יש אבק והדגים סובלים מהאבק הזה. בגלל זה עצרו אותנו, במשך חודשיים כמעט עמדנו בלי בנייה, כי הדגים קצת סבלו. בכל אופן התגברנו על רשויות הסביבה ועל חוסר הכסף והכול ואתם רואים, פברואר 2009, הכול מתחיל להיות בנוי.

אלה התשתיות של בית החולים ממוגן, זה כבר מאז 2013, רק ב-2016 שימו לב שהם כבר מסוימים, זה ינואר 2014. אז כמו שאמרתי, בית חולים לילדים, בית חולים לסרטן, בית חולים למחלות לב, המקום של המגדל שאנחנו נבנה אותו, שהוא יהיה בגובה של הפקולטה, פחות או יותר. זהו, זה פחות או יותר התמונה. זה בית חולים הממוגן, אתם יכולים לראות איך הוא נראה, זה למעשה כרגע משמש כחניה. אני מקווה שלא יהיו אף פעם מלחמות, שכל המלחמות ימשיכו כמו היום, מלחמות על חניה.

הדבר הזה מתפנה, ממצב כזה, זה אותה קובייה, שהופכת משלוש מכוניות לשמונה מיטות. הכול נמצא בקירות, תראו את זה. זה דבר שאין בעולם, זה מאוד ייחודי. השתמשנו בזה גם בתקופת האבולה, שלא הייתה בישראל. כולם היו היסטריים, בנינו כאן אוהל שאם יבואו חולה לישראל הוא יבוא לפה ולמינוס 3, אף אחד לא יידבק ממנו, אף אחד לא יחנה שם.

בית חולים לילדים, בית חולים מדהים, אתם תראו אותו. בית חולים לסרטן, הוא כבר, כמו שאתם רואים, מחכה לאכלוס שלו במאי. קיבלנו עכשיו מהאוצר עוד 35 מיליון שקל שחסרים מתוך ה-70 שחסרים.

כאשר נאמר בית חולים לסרטן, אני יודעת שיש מחלקות בבתי חולים שונים.

כל המחלקות האונקולוגיות שלנו ייכנסו למבנה הזה, זה למעשה מרכז אונקולוגי. זה יהיה המרכז שכל חולי הסרטן יטופלו בו. המרכז האונקולוגי שלנו היום הוא צפוף, אחד יושב על השני, זה ממש תנאים לא תנאים וזה פשוט מיישר קו עם המרכז, עם מקומות אחרים, לטובת חולי הסרטן שלנו.

אני יודעת שלפעמים אתם צריכים לשים חולים אונקולוגים במחלקות רגילות.

זה כן וזה ימשיך להיות. אף פעם בית חולים לסרטן לא יספק מקום, הרבה מאוד מהחולים האונקולוגיים באים בגלל בעיות של זיהום, בעיות כאלה ואחרות, הם לא בהכרח צריכים טיפולים אונקולוגיים, אבל זה אין ספק שישדרג בצורה ניכרת את הטיפול בסרטן פה.

בית חולים ללב וכלי דם זה המטרה הבאה שלנו. מגדל המחקר, דיברנו עליו, שגם פה יהיו חולים בסרטן, אבל זה בגלל המחקר בדוגמה הזאת. קרדיולוגיה, דיברנו על זה. בניין המחקר, יהיו בו גם מכונים למטה וגם מקומות המחקר. נוירוכירורגיה, לא ציינתי את זה. היום הדברים הכי קריטיים, בתור קרדיולוג אני יודע ש-20 שנה אנחנו מצנתרים את הלב ובכל התקף לב אנחנו מודדים את הזמן, כמה זמן מגיע חולה לחדר צנתור ואם הוא עובר את ה-90 דקות אנחנו צועקים, או על הרופא במיון שאיחר, או על הרופא בקרדיולוגיה שאיחר או על החולה שאיחר. בכל אופן, הדבר הזה הולך להפוך גם לטיפול בסטרוק. העולם משתנה, 20 שנה יותר מאוחר התעוררו הנוירולוגים, יסלחו לי, ואמרו שצריך גם לצנתר צנתורי מוח ועכשיו כולנו מתארגנים בישראל כולה, אין מספיק מצנתרי מוח. מצנתרי לב יש בערך 100, מצנתרי מוח יש שישה בכל הארץ, אחד מתוכם אצלנו.

היה בחדשות, שיש רק אחד.

זה רמב"ם. רמב"ם נמצא בתקופת פיתוח מאוד אינטנסיבית, כמו שאתם רואים פה, ואני אשמח לענות על שאלות וגם נלך לפי סדר היום. אחריי מדברת ד"ר מירי בליך.

אני רק חייבת להגיד, בדרך כלל יש לי פחדים מלהיכנס לבתי חולים, בדרך כלל זה מדכא. זו פעם ראשונה שאני מגיעה לבית חולים ויש לי תקווה. עם כל הדברים שאתם מפתחים, עם כל החידושים, יש איזה שהיא תקווה, אפילו בלי שתהיה מחלה מסוימת, אולי באמת תמצאו פתרון, וזה מאוד מעודד, אני חייבת להגיד, זה מרשים ביותר והעבודה היא נהדרת. המגע שלי עם בית החולים היה יותר מההתנסות האישית ולהגיע או בעצמי כפציינטית או בליווי פציינטים, גם אמא שלי עברה פה, גם גיס שלי, ותמיד החוויה מבחינת עדיפות ומבחינת הצוות הייתה נהדרת, אבל הצפיפות והלחץ היו דברים שהפריעו. בוא נגיד שזו חוויה מתקנת.

אנחנו 1,000 מיטות, בתכנית שלנו עם משרד הבריאות אנחנו אמורים לגדול, בתנאי שיתנו את התקנים, ל-1,200 מיטות. כל הבינוי שאתם רואים פה יאפשר לרמב"ם להיות 1,200 מיטות. זה ייתן רווחה. בתחום הספציפי שלך, מעמד האישה, אנחנו מאוד משקיעים. רוני גאגין הייתה האחראית על מעמד האישה, כמה שנים?

15.

15 שנים, ועכשיו עדי פכטר החליפה אותה.

אני יודעת שאנחנו קצת מעכבים את הדוקטור, אבל אצלנו בוועדה יש שני תחומים שאולי נוגעים פה לביקור שלנו, זה גם הנושא של מעמד הנשים, כצוותים בתוך בית החולים ואיך בית החולים יכול להיות סביבה שהיא מוגנת ולפחות מגנה על נשים מכל מיני הטרדות לסוגיהן ובמיוחד הטרדות מיניות, אם זה מטופלות ועם זה צוותים. אנחנו עסקנו באחד מהדיונים שלנו על המטופלות, שהעידו, היה סקר שהעיד שכמה מהמטופלות עברו הטרדות מיניות, אבל גם אני מאוד מעוניינת בלדבר על רפואה מגדרית. אנחנו העלינו את זה באחד מהדיונים, בשני דיונים כבר בוועדה, אם זה בשירותים הניתנים, האם ישנה הסתכלות מיוחדת על רפואה מגדרית והבנה והכשרות וכל מיני, אבל גם כן בשלב הכנת צוותים, האם באמת מקדישים, האם יש קורסים בפקולטה שמיוחדים לנושא של רפואה מגדרית. אז בשני הכיוונים האלה.

אני לא יודע, אני לא בקי, יש קורס חשיפה בפקולטה לרפואה, אני לא יודע אם מדברים שם על רפואה מגדרית. אני מוכן לבדוק את זה.

קורס מיוחד לרפואה מגדרית אין, יש כל מיני ממשקים, אחד מהם זה קורס החשיפה ובעוד כמה מקומות, אבל משהו ייחודי עדיין לא.

מדי פעם הגיעו אלינו קבוצות בשנה רביעית, של חשיפה למערכת הרפואית, שנתתי להם כמה הרצאות בנושא של לב ומגדר.

אולי צריך לחשוב, הגיע הזמן באמת שאנחנו - - -

אני חושבת שכן, בכלל באקדמיה באופן כללי, הגיע הזמן להכיר בכיוון הזה, כי מחקרים הראו, אפילו במחקרים על תרופות, שגוף האישה מתמודד עם התרופות באופן כללי ועד היום רוב הבדיקות של הבדיקות של התרופות נעשו על גברים והמינון ניתן לפי איך שהגברים מגיעים וזה לא תמיד היטיב עם האישה.

אני גם אשאר לשמוע את מירי בליך, אני מציע לשמוע אותה ואם יצוצו עוד שאלות האלה שנדבר.

לא יכולה להיות פתיחה יותר טובה לכל הדברים שאמרת באמת למה שאני רוצה קצת לדבר. אנחנו כרופאים מתייחסים למעמד האישה, מסתכלים מכיוון הרפואה, וקרדיולוגית אני אתייחס לנושא של מעמד האישה ומחלות לב, או מגדר ומחלות לב, ומה שאני ארצה לדבר זה קצת להציג את הבעיה, להראות קצת את ההבדלים בין גברים ונשים, מבחינת גורמי סיכון, מבחינת המנגנון של המחלה, מבחינת דרכי אבחון וגם הטיפול ולהביא קצת נתונים מהארץ ומהעולם. קצת לספר על העשייה שלנו פה ברמב"ם בתחום הזה ועל התכניות שלנו לעתיד.

אז נתחיל. כרופאים אנחנו קודם כל רוצים להציל חיים ובעצם אלה נתונים מארצות הברית שהיום מחלות לב זו הסיבה העיקרית לתמותה, גם בקרב גברים וגם בקרב נשים. אם נסתכל גם על נתונים אחרונים מישראל, אז בארץ בשנים האחרונות חל איזה שהוא מהפך ודווקא מחלות הסרטן הן כרגע המובילות כסיבה ראשונה לתמותה, אבל עדיין אפשר לראות שגם בארץ מחלות לב הן עדיין סיבה משמעותית לתמותה, גם בקרב גברים וגם בקרב נשים.

בואו נסתכל מה קרה לתמותה הזו במשך 40 השנה האחרונות. אני חושבת שזה שקף מאוד חשוב כהקדמה לכל הנושא של מגדר ומחלות לב. פה אנחנו רואים את הירידה בתמותה, בכחול הגברים, מ-1979, אנחנו יכולים לראות את הגרף הכחול של הגברים שיש ירידה משמעותית, די מרשימה, בתמותה של גברים ממחלות לב. לעומת זאת אם נסתכל על הקו האדום, שזו תמותה של נשים, שימו לב, יש לנו עלייה ואתם יכולים לראות שהפער הולך וגדל והתמותה של נשים עולה ובשנת 2000 זה מגיע לפער מאוד משמעותי ובאמת מאז אנחנו נמצאים בקו מגמה חיובי של ירידה בתמותה.

אם נסתכל על השנים היותר אחרונות, אלה נתונים מסקר ה-ACSIS, האיגוד הקרדיולוגי בישראל עושה מדי כמה שנים סקר שבו הוא מכליל את כל החולים שמגיעים עם התקף לב, שמאושפזים בכל אחת מהמחלקות של טיפול נמרץ וקרדיולוגיה בארץ, כמובן שגם אנחנו משתתפים בסקר הזה, ופה אלה נתונים מסקר ה-ACSIS. אתם רואים, זה תמותה תוך 30 יום מהתקף לב. בכחול אתם רואים את הגברים משנת 2000, שזה ה-ACSIS הראשון, יש ירידה בתמותה של הגברים, באדום אתם יכולים לראות את הנשים. שימו לב עד כמה משנת 2000 תמותה של נשים אחרי התקף לב הייתה גדולה יותר. אנחנו גם כן רואים מגמה חיובית של ירידה בתמותה, אבל עדיין, גם ב-2013, שזה סקר ה-ACSIS האחרון, עדיין תמותה של נשים יותר מפי שניים מתמותה של גברים.

אבל הירידה היא לא משמעותית כל כך בין 2002 ל-2013.

נכון, אבל אם ניקח את כל המגמה, זו הערה נכונה, בהחלט. משום מה ב-2013 יש טיפ טיפ עלייה. למה זה? האם זה איזה שהיא מודעות של נשים? זאת עבודה שהתקשרו לנשים בריאות ושאלו אותן ממה הן חוששות שהן עלולות למות. שימו לב שב-1997 רק שליש מהנשים חשבו שהן עלולות למות מהתקף לב. אני רוצה להזכיר שסיכון של אישה היום למות מהתקף לב הוא פי שישה מהסיכון שלה למות מסרטן שד, למרות שהרבה נשים פה בשנים אלה ציינו דווקא את הסרטן וסרטן שד כסיבה שהן מודאגות מתמותה. ואכן יש עלייה במודעות, ב-2005 אנחנו מדברים על אחוז קצת יותר גבוה.

אבל האם זה רק מודעות של נשים? אולי גם קצת של רופאים. זאת עבודה על כמה מאות גברים ונשים שפנו למיון עם כאבים בחזה. תמיד כשיש כאבים בחזה, באבחנה מבדלת, זו יכולה להיות בעיה שקשורה בלב. ושימו לב לכמה רופא במיון אמר שהלב זו סיבה אפשרית, כמעט 60% מהגברים, הרבה פחות לנשים. לכמה רופא במיון שסביר להניח שזו מחלת לב, פי שלושה פחות לנשים לעומת גברים. לכמה הרופא המליץ להמשיך לפנות לרופא לב בקופת חולים, הרבה פחות נשים, לעשות איזה שהיא בדיקה מאבחנת, כמו מבחן מאמץ או להפנות לצנתור, הרבה פחות נשים. האם זה בגלל שאולי מחלת לב היא באמת הרבה פחות שכיחה בקרב נשים? אז פה אנחנו יכולים לראות את השכיחות לפי הגילאים בין גברים ונשים. זה נכון שעד גיל 55 מחלת לב שכיחה יותר בקרב גברים, העמודות הכחולות, אבל שימו לב שהחל מגיל 55 מחלת לב היא שכיחה הרבה יותר בקרב נשים מאשר גברים וככל שעולים עם הגיל אפילו הפער עוד עולה לרעת הנשים.

כמו שאמרתי, בואו נדבר קצת על גורמי סיכון, האם יש הבדלים בין גברים ונשים מבחינת גורמי סיכון. אז האם יש הבדל בשכיחות של גורמי הסיכון, האם יש הבדל בעוצמה של גורמי הסיכון והאם יש גורמי סיכון שהם ייחודיים לנשים. אז נתחיל מזה, יתר לחץ דם, למשל, זה גורם סיכון שכיח יותר אצל נשים, לנשים יש ב-15% יותר יתר לחץ דם וגם הוא טיפה קצת יותר קשה משל גברים. השמנה, גורם סיכון שכיח יותר אצל נשים. היום בארצות הברית 60% מהנשים הן עם עודף משקל. אם ניקח איזה שהיא אוכלוסייה בארץ, נשים מהמגזר הערבי, 30% עם עודף משקל משמעותי ביותר, שזה מבחינה זאת מבין קבוצת הנשים שמאוד חשוב לשים לב אליה.

מה מבחינת העוצמה של גורמי הסיכון. סוכרת זה גורם סיכון חשוב לנשים וגברים, אבל אישה עם סוכרת, הסיכון שלה למחלת לב הוא פי שניים מהסיכון של גבר עם סוכרת, גורם סיכון משמעותי יותר. כל הנושא של מתח וחרדה, גורם סיכון שהוא משמעותי יותר לנשים כגורם סיכון למחלת לב. דווקא דבר מגן, פעילות גופנית, שאנחנו יודעים שהיא מגנה מפני מחלות לב והיא מגנה אפילו על נשים יותר, אבל אנחנו יודעים שפחות מ-30% מהנשים, מסיבות כאלה ואחרות, עוסקות בפעילות גופנית סדירה. זה רק סיכום של כמה עבודות שמראות את החשיבות של סוכרת, זה מראה עד כמה זה גורם סיכון לגברים ועד כמה לנשים, פי שניים סוכרת גורם סיכון יותר משמעותי לנשים מאשר גברים לפתח מחלת לב.

אני חייבת להגיד שאני מחייכת, בגלל שהזכרת בדיוק את כל גורמי הסיכון שקיימים אצלי. אני נבהלת עכשיו.

האם יש גורמי סיכון שהם ייחודיים לנשים? אנחנו יודעים היום, אלה עבודות יחסית מהשנים האחרונות, שנשים שמפתחות סוכרת ויתר לחץ דם במהלך היריון ועקבו אחרי הנשים האלה עשרות שנים קדימה, ראו שהנשים האלה מפתחות יותר מחלות לב, ושימו לב, זה סיכום של המון המון עבודות, להראות שאישה שפיתחה סוכרת במהלך היריון הסיכון שלי פי עשרה לפתח מחלת לב בהמשך החיים וזה גורם סיכון שהרבה רופאים לא שואלים עליו ופחות יודעים עליו ולא לוקחים אותו כגורם סיכון.

מה מבחינת המנגנון של התקף לב. זה הלב שלנו ואלה העורקים שמספקים את הלב, אנחנו קוראים להם העורקים הכליליים. זה עורק שהוא תקין, עם השנים יש הצטברות של שומן וכשברגע מסוים נוצר פה איזה שהוא פצע שגורם לתהליך של דלקת וקריש דם, זה מצב של התקף לב. זה המנגנון הכי שכיח להתקף לב. במצב כזה, כשאנחנו נעשה צנתור, שזו בדיקה שמדגימה את העורקים של הלב, אנחנו נראה שהצנתור יהיה לא תקין ברוב המקרים. אנחנו יודעים שבקבוצה קטנה של אנשים, אנשים באים עם התקף לב, כל הסימנים של התקף לב, עושים להם צנתור והצנתור הוא תקין. מה שמאוד מעניין, שהתופעה הזו שכיחה פי שלושה יותר בנשים מאשר בגברים. בגברים היא מאוד נדירה, שיש ממש התקף לב וצנתור תקין, לעומת זאת בנשים זה פי שלושה יותר שכיח. זה בא ללמד אותנו שאולי לנשים גם יש מנגנון אחר, אם זה כלי דם קטנים, או דלקת, או קרישי דם, או התכווצות של כלי דם, המון דברים שאנחנו עוד לא מספיק יודעים וכמובן שרק מחקר קליני ובסיסי בתחום הזה יוכל לקדם אותנו, שנבין יותר טוב את המנגנון של התקף לב אצל נשים וכמובן עקב כך גם לתת לנשים את הטיפול הזה.

זה איזה שהיא עבודה שאנחנו עשינו אצלנו וניסינו להשוות בין נשים שהיה להם עורקים כליליים עם התקף לב ובין אלה שלא וראינו שהנשים האלה היו יותר צעירות עם פחות סוכרת. מה שמאוד חשוב, שראינו שהתמותה לא הייתה שונה. זאת אומרת זה שאישה באה עם התקף לב ועשו לה צנתור והוא תקין, עדיין זה לא שינה שום דבר, זה עדיין מסוכן והתמותה שלה הייתה דומה לאותה אישה שבאה עם התקף לב והצנתור שלה היה לא תקין.

אז איך מישהי עוברת צנתור תקין יכולה לדעת שיש לה עדיין מחלת לב?

לא, התקף הלב זה אבחנה לא על סמך צנתור, התקף לב זה אבחנה של תלונות, של שינויים באק"ג ואיזה שהוא אנזים בדם.

ואם היא עברה את הצנתור?

האבחנה של התקף לב לא נעשית על סמך צנתור, מתלונות של חולה, שינויים בתרשים האק"ג ואיזה שהיא בדיקת דם, איזה שהוא חלבון, אנזים, שעולה בדם. זאת האבחנה של התקף לב. ואז כשמאתרים את הנשים האלה, שוב, לחלק מהנשים הצנתור יהיה תקין וזה מעלה מחשבה למנגנון אחר, לא המנגנון השכיח שהראיתי בהתחלה, ואת זה צריך לחקור, זה המקום של המחקר הבסיסי והקליני לחקור את המנגנון של התקף לב אצל נשים, שהמחקר יהיה פתח לפתח את הטיפול המתאים לנשים האלה.

זאת אומרת שהיום בעצם, עד שלא יהיה את המחקר הזה, הדרך היחידה זה עם הצנתור, למרות שלפעמים הוא יוצא תקין גם אם יש לך מחלת לב. זה מה שאני מבינה.

כן, אם הבנתי את ההערה שלך נכון, האבחנה הקלינית זה איך שחולה בא, התלונות שלו, אנחנו עושים צנתור כי אנחנו לא יודעים מה נמצא, כי בצנתור גם מטפלים - - -

אבל אין לך המשך למשהו לא צנתור - - -

אנחנו ממשיכים לטפל בתרופות, אבל עדיין אנחנו לא לגמרי מבינים את התהליך הזה. יש לנו עוד אופציות טיפוליות.

השאלה שלי, כמה זמן כבר שמתם לב, או בכלל, אני מבינה שהמידע הזה הוא גם בינלאומי, כלומר - - -

נכון, הוא קיים בספרות.

קיים בספרות הרפואית, כמה זמן כבר?

בוא נניח שבטח כחמש, שמונה, עשר שנים, סדר גודל שכזה, כבר אפשר ל - - -

מעניין שכבר עשר שנים קיימת הרגשה שאתם עוד לא פיצחתם את הגורם לתמותה לנשים ועוד לא נעשו מחקרים בנושא הזה?

לא, יש כל הזמן מחקרים, אבל עוד אין פריצת דרך חד משמעית שאפשר להגיד שזה חד משמעית זה.

אבל חוקרים את הנושא.

חוקרים, בוודאי, כל הזמן. עוד דבר נוסף, ההתייצגות הקלינית. זו התמונה הקלאסית של התקף לב שכל סטודנט לרפואה מכיר, יש לחץ בחזה וכו', ואנחנו יודעים שגם כאן אצל הנשים זה לא בדיוק ככה. אנחנו יודעים שאצל נשים יכולה להיות תלונה שבכלל לא קשורה לחזה, בידיים, בכתפיים, בלסת, ויכולות להיות גם הרבה תלונות שהן לא כאבים, ופה זה עבודה שמראה שזה יכול להיות חולשה או קוצר נשימה, או דפיקות לב או כל מיני דברים שהם הרבה פחות ספציפיים ולכן גם יותר קשה לאבחן. כשאנחנו חושדים במחלת לב אנחנו נעזרים גם בבדיקות לא פולשניות, למשל אחת הבדיקות היא מבחן מאמץ, חולה עושה מאמץ ומסתכלים על שינויים בתרשים האק"ג שלו. גם הבדיקות האלה הרבה פחות מדויקות לנשים והמספרים האלה, ככל שהם יותר נמוכים, זה מעיד שהבדיקה הרבה פחות מדויקת.

מה מבחינת הטיפול. אז כמובן שלא ניכנס לכול, בחרתי שתי דוגמאות. אחת זה אספירין שזה כדור מדלל דם שהוא בא למנוע התקף לב אצל גברים, גם אצל גברים בריאים. לעומת זאת כשנתנו לנשים בריאות אספירין, אז ראו שדווקא לא הייתה השפעה על התקף לב, הייתה קצת ירידה בשבץ, אבל לעומת זאת בהתקף לב לא הייתה ירידה. זו דוגמה לאיזה שהיא תרופה מדללת דם, לא חשוב כל כך השם שלה, שימו לב, כשנתנו אותה לגברים בזמן התקף לב היא הייתה יעילה, היא מנעה אירועים חוזרים, אבל כשנתנו את אותה תרופה לנשים, לא רק שהיא לא הייתה יעילה, היא אפילו הזיקה וזה נובע גם מהסיקור היותר מוגבר, גם של נשים, לדימומים מתרופות מדללות דם.

לכן מאוד חשוב בכל מחקר שעושים, זה גם אחת הבעיות, שאחוז הנשים הנכללות במחקרים הוא נמוך יותר וגם היום במקרה הכי טוב זה מגיע ל-30% והרבה פעמים אנחנו מסיקים מהמחקרים גם על נשים, מה שכמובן לא בהכרח שהוא נכון וחשוב מאוד לשים לזה לב במחקרים.

כבר הזכרתי את הצנתור הכללי. ככה נראית הדגמה של העורקים הכליליים בצנתור. אנחנו יכולים גם לטפל, לא רק לאבחן, גם לפתוח את העורק שהוא חסום. אז מה קורה לנשים וגברים, זה כ-1,000 נשים וגברים שעברו צנתור ופתחו להם את אחד העורקים. עקבו אחריהם אחרי שנה, ושימו לב, זאת התמותה, תמותה של נשים וגברים, אתם רואים שהתמותה של נשים הייתה גבוהה יותר והסיכוי של אישה להתקף לב בשנה, אחרי שהיא עברה צנתור ופתחו לה את העורק, היה גבוה יותר. ההסברים הם כנראה שהעורקים של נשים הם קטנים יותר, קצרים יותר, ולכן כל הסיבוכים שקשורים בהשתלה של סטנדים אולי גבוהים יותר אצל נשים.

זו אותה עבודה שמראה את הסיבוכים, את הסיכוי לדימום. אנחנו נותנים בצנתור ואחרי צנתור תרופות מדללות דם ואפשר לראות שהסיכוי של נשים לדמם מהטיפול בעקבות הצנתור היה גבוה יותר. זה סיכון לדימום משמעותי, שוב, הוא היה גבוה יותר בקרב נשים לעומת גברים.

ההבדל הוא מאוד גדול.

נכון. זו מטא אנליזה של הרבה מאוד עבודות שסיכמה תמותה אחרי שנה מהתקף לב בין גברים ונשים ופה עשו גם תקנון למאפיינים אחרים של גיל וגורמי סיכון אחרים, שימו לב, תמותה של נשים אחרי התקף לב היא פי שלושה יותר מתמותה של גברים אחרי התקף לב.

טיפול נוסף, כשהצנתור לפעמים לא מספק, הוא ניתוח מעקפים. זה מראה את התמותה של גברים ונשים אחרי ניתוח מעקפים. שימו לב, באדום אלה הנשים. אתם רואים שתמותה של נשים אחרי ניתוח מעקפים גבוהה יותר, בעיקר בנשים הצעירות, וזה יכול להיות נובע מהמעקפים שהם קטנים יותר, בין היתר.

כשמדברים על נשים כמובן אי אפשר לא להתייחס לתקופות השונות שאישה עוברת בימי חייה ועל ההשפעה ההורמונאלית שיש בכל תקופה וזה מורכב. לא הכול אנחנו יודעים היום, אבל אין ספק שגם לזה יש השפעה וחשוב מאוד לקחת את הדברים האלה גם בחשבון כשאנחנו מחליטים.

אלה קצת נתונים מישראל, מהסקר של ACSIS שהזכרתי, שזה סקר של כל החולים שמתקבלים עם התקף לב לכל היחידות של טיפול נמרץ וקרדיולוגיה בארץ. שימו לב שמתוך כמעט 2,000 77% ה גברים הם אלה שהתקבלו ורק 22% נשים. וזה לא בגלל שלנשים אין התקף לב, אבל כנראה שהן מראש לא אושפזו במחלקות טיפול נמרץ וקרדיולוגיה ואולי אושפזו יותר במחלקות הפנימיות.

זה הגיל של נשים, בעשר שנים יותר גבוה מאשר גברים. זה הצנתור, כמה צונתרו, כחול גברים, אדום נשים. שוב, יותר גברים מצונתרים מנשים. את זה ראינו, את התמותה אחרי 30 יום, הירידה של תמותה של גברים והירידה של תמותה של נשים.

בין המצונתרים, מבין אלה שהתקבלו למחלקות, אנחנו רואים שההבדל הוא לא גדול בין נשים וגברים שעברו צנתור, אבל הוא הרבה יותר גדול באשפוזים.

נכון, אבל אלה מאלה שהתקבלו. הצנתורים זה מתוך אלה שהתקבלו למערך הקרדיולוגי. מי שהיה במחלקה הפנימית לא נכלל ב-ACSIS.

מעניין, מאלה שהתקבלו היו 77%, אם אני לא טועה, גברים, והשאר נשים, אבל מאלה שעברו צנתור זה כמעט שווה בשווה.

עדיין יותר גברים עברו צנתור, אבל אנחנו מדברים על אחוזים. אנחנו לא מדברים על מספרים, אנחנו מדברים על אחוזים.

זה הסיכוי להתקף לב, שבץ ותמותה. שוב, משנת 2000 עד 2013, הכחול זה גברים, יש ירידה, ובאדום זה הנשים,גם יש ירידה, אבל עדיין הסיכון של נשים הוא פי שניים מהסיכון של גברים.

זה רק מילה על הפרעות קצב. יש בלב גם הפרעות קצב. דווקא כשהסתכלנו על הפרעות קצב חדריות, שאלה הפרעות קצב מסוכנות, שגורמות למוות פתאומי, דווקא הנשים, זו תופעה שהיא פחות שכיחה אצל נשים, וזה מה שאנחנו רוצים גם לחקור, גם את המאפיינים של הנשים האלה ולנסות לחקור מה מגן על הנשים מהפרעות קצב מסוכנות שעלולות לגרום למוות.

ועכשיו אני רוצה לספר כמה מילים על העשייה שלנו פה ברמב"ם בתחום הזה של נושא של מגדר ומחלות לב. אז קודם כל דיברנו על החשיבות של ההסברה ואנחנו מנסים גם לקדם הסברה בקרב רופאים. בערך לפני חודשיים הייתה הרצאה שניתנה לכל מערך בית החולים, שהיא גם קיימת ביוטיוב וגם הקהל הרחב יכול לשמוע אותה, שהמטרה שלה היא להעלות את המודעות בקרב רופאים ובמשך השנה יש גם הרצאות לרופאים במיון, לרופאים פנימיים, גם כמה קבוצות של סטודנטים קיבלו הרצאה בנושא.

ד"ר בליך, ברשותך אני אוסיף. אני יושבת ראש ועדת פרסום של מועצת הבריאות ואני הזמנתי את מרכז לבריאות האישה של הדסה, הם הגיעו לוועדת פרסום, על מנת שהם יבקשו כסף מהוועדה בשביל לפרסם ולעשות קמפיין בטלוויזיה וברדיו לטובת אוכלוסיית הנשים בישראל, שיידעו את זה. שלא לדבר שיש גם עניין מגזרי שם, לא רק מגדרי, אלא גם מגזרי, כי בקרב האוכלוסייה הערבית זה עוד יותר גרוע.

אני נפגשתי איתם ואני עוזרת להם לגייס את שאר הכסף שלא יכולתם לתת.

נכון.

זה אומר שגם את יכולה לבקש כסף.

הדבר השני זה חינוך למודעות ולחשיבות של גורמי סיכון גם בקרב הנשים ובקרב הקהל הרחב. אנחנו יודעים היום שנשים, ופרופ' ביאר הזכיר שבהתקף לב ההגעה בזמן היא מאוד חשובה ואנחנו יודעים היום שנשים מגיעות לפחות כ-30 דקות יותר מאוחר מגברים, וזה למרות שהרבה גברים אומרים 'אני לא רציתי לבוא, אשתי אמרה לי לבוא', אבל הן אלה שמגיעות לפחות כחצי שעה אחרי הזמן מתחילת סימפטומים וזה בסוג של התקף לב מסוים יכול להיות ממש קריטי.

החשיבות של העלאת המודעות בקרב הקהל הרחב, שזה גם במסגרת פורום הרצאות שבית חולים רמב"ם מעביר לקהל הרחב. היו שתי הרצאות בחיפה ובקריות בתחום הזה. וגם פורום שקיים באינטרנט שנשים יכולות להעלות שאלות ולפעמים כך נוצר הקשר הראשוני לפני הגעה למרפאה.

מחקר רפואי קליני ובסיסי שאנחנו מנסים לקדם ומה שכבר קצת ציינתי בהיכרות שלנו, שבשנת 2008, בעזרתו של פרופ' המרמן, שהיה אז מנהל המערך הקרדיולוגי, שאז היינו בין המרפאות הראשונות שהוקמו בארץ, הוקמה מרפאה שקראנו לה לב האישה, שהמטרה שלה היא מניעה וטיפול במחלות לב אצל נשים תוך שימת דגש לצרכים הייחודיים ולמאפיינים הייחודיים של אוכלוסיית הנשים, שאת חלקם הזכרתי כאן. המרפאה נעשית באווירה נעימה ורגועה ושקטה ומשתדלת לתת יחס אישי לכל אישה. כמו שאתם רואים, זה צוות, כאשר הגישה היא מולטי דיסציפלינארית, זאת אומרת זה לא רק רופאה קרדיולוגית, זאת איריס, האחות שעובדת איתי במרפאה, היא אחראית על כל הקשר עם הנשים, נשים יכולות לפנות אלינו כמובן.

כמו שאתם רואים, יש מספר פונקציות, בגלל החשיבות של כל הדברים שציינתי, דיאטנית שעובדת במסגרת המרפאה, בגלל הנושא של המשקל וסוכרת, בגלל הנושא של מתח וחרדה יש את הראל, שהוא פסיכולוג שמלווה אותנו, עובדת סוציאלית, בגלל החשיבות של פעילות גופנית בקרב נשים שאנחנו רוצים לקדם יש לנו את גלעד שהוא פיזיולוג ועוסק בנושא של פעילות גופנית ושיקום לב. שוב, בגלל החשיבות של סוכרת, ד"ר זלוצובר שמומחה לתחום של סוכרת גם נותן לנו ייעוץ בתחום הזה.

אז מה התכניות שלנו לעתיד? כמובן שאנחנו רוצים להמשיך בפעילות ההסברתית, להגדיל את הנשים שבאות למרפאה. הזכרנו את הנשים מהמגזר הערבי, שלפחות הנשים המבוגרות יותר עם אחוזים גבוהים של סוכרת, לחץ דם ויתר שומנים בדם, פחות עושות פעילות גופנית, היינו מאוד שמחים אם יגיעו יותר למרפאה והיינו יכולים לקדם את זה. אנחנו מנסים עכשיו לקדם שיתוף פעולה עם רופאי הנשים, שאותן נשים שעברו סוכרת או יתר לחץ דם בהיריון באמת תמשכנה מעקב אצלנו במרפאה וכך נוכל להשפיע על הפרוגנוזה שלהם. היינו מאוד רוצים לקדם מחקר רפואי, גם להבין את המנגנון של התקף לב אצל נשים יותר טוב, להבין את הנושא של הפרעות קצב בקרב נשים, וכמובן שכדי שנוכל להוציא את כל המטרות האלה לפועל יש צורך במשאבים.

רק לציין, הנושא של מחקר רפואי, את העלית את הנושא הזה, אין היום אף מלגת מחקר בארץ שמוצעת בנושא של מגדר וגם בנושא של מגדר ומחלות לב. ללא תקציב לזה, ללא מלגות של מחקר בתחום, קשה מאוד לפתח מחקר ללא התקציבים המתאימים.

זה סיכום ממש, הדבר האחרון, אז אני רוצה לסכם שראינו שנשים חולות ומתות ממחלות לב, ראינו שיש מאפיינים ייחודיים לאוכלוסיית הנשים, חשוב מאוד המסגרת הקלינית שתוכל לתת את המענה הייחודי, המחקר הרפואי בתחום, הן הקליני והבסיסי, יכול לקדם אותנו ובעצם רק שילוב של כל הדברים, האיזון של גורמי הסיכון, המסגרת הקלינית המתאימה, המחקר בתחום, כל זה, השילוב של כל הדברים האלה ביחד יאפשרו לנו לשפר את איכות ותוחלת החיים של נשים עם מחלות לב. תודה רבה.

ד"ר בליך, הייתי שמחה אם היית פונה גם לפרופ' ביאר, כיושב ראש ועדת הסל, ובאה עם טכנולוגיה לטובת נשים לשנה הבאה.

זה נכון, אבל בואו נתחיל מזה שאפילו ועדת סל התרופות השנה הורידה את הייצוג של הנשים בתוכה.

הנה הוא כאן, היושב ראש.

אני לא קבעתי את ההרכב.

לא, המשפט הבא היה שהשר בעצם הוא זה שהוריד את הייצוג מ-50% ל-30% וכל הפניות שלנו לא עזרו במקרה הזה.

אני אגיד לך מה, מאחר שאני מכיר את הדינמיקה, דווקא מהנציגים של המשרד כן באו נשים. ארבעה הנציגים של הקופות, כולם היו גברים, וזה גם הטה את הסטטיסטיקה לכיוון הגברים. דרך אגב, היו שם נשים נהדרות שהיו בוועדה, ד"ר טל גולן וכמובן מנהלת ההרדמה מאיכילוב שהיא מתאימה. אבל נכון, היה פחות ייצוג לנשים, אני מסכים.

כן, הייתה ירידה מ-50% ל-30%.

אני חושב שצריך להאיץ כאן את הקצב של ההצגות, יש עוד שלוש הצגות. אני מציע עשר דקות להצגה. ד"ר חיתאם חוסן, תציגי ממש בקצרה את תמונת המצב מבחינת מניעת זיהומים. ד"ר חיתאם חוסן היא אחראית על מניעת זיהומים, היא מנהלת מניעת זיהומים כאן ברמב"ם, בוגרת הפקולטה לרפואה בהדסה, אם אני לא טועה, ונמצאת אצלנו כבר כמה שנים?

זה השנה ה-16, מאז הסטז'. אמנם נושא מניעת זיהומים זה לא נושא שנוגע רק לנשים, זה נושא שהוא לכלל האוכלוסייה, לכלל החולים, היום זו בעיה כלל עולמית, זיהומים נרכשים בבית החולים, פגיעה בבטיחות החולה, מאריך את משך השהייה בבית החולים, גורם לעלייה בתחלואה, עלייה בתמותה ועלייה גם בהוצאות הטיפול לסיבוכים, לכן היום מניעת זיהומים צריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות של המוסדות הרפואיים.

קצת סטטיסטיקה על מה קורה בעולם. במדינות העולם המפותח מניחים שבין 5% עד 105 מכל המאושפזים רוכשים איזה שהוא זיהום במהלך שהותם בבית החולים. במדינות המתפתחות המצב יותר גרוע, אין ניטור, אנחנו לא יודעים, המידע מתבסס על סקרים חד פעמיים, חד יומיים, שנעשים מדי פעם ומשערים שעד 40% מכלל המטופלים שם בבתי החולים רוכשים איזה שהוא זיהום במהלך שהותם במחלקות. כמובן ככל שהחולה הוא חולה יותר קשה, הוא יותר מסובך, הסיכוי שלו לחטוף זיהום והתוצאות של אותו זיהום יהיו יותר גרועות.

עוד בעיה שאנחנו מתמודדים איתה בשנים האחרונות והיא עולה על הפרק זה נושא החיידקים העמידים. אנחנו רואים יותר ויותר חיידקים עמידים, במיוחד בבתי החולים, אבל גם מהקהילה שמגיעים אלינו. זה מצמצם את האפשרויות שלנו לטפל באותם חולים עם אותם זיהומים.

אלה, למשל, נתונים של ארצות הברית שמדברים על כמעט 2 מיליון אנשים שחוטפים זיהום כל שנה בבתי חולים, 100,000 אנשים מתים מאותם זיהומים. מספרים לאנשים שאם הם יחטפו זיהום במהלך האשפוז זה יאריך את האשפוז שלהם בכמעט 18 ימים. לגבי ההוצאות, כשלוקחים את חמישה הזיהומים הכי שכיחים שנרכשים בבתי חולים העלויות בארצות הברית הן כמעט 10 ביליון דולר.

מה קורה במניעת זיהומים. הסיפור של מניעת זיהומים מתחיל כבר לפני 200 שנה, באמצע המאה ה-19. זימל וייס, רופא שעבד בבית חולים ליולדות בווינה, אחד הדברים שהוא שם לב אליהם, שלנשים היו שני חדרי לידה, חדר אחד מנוהל על ידי מיילדות, השני על ידי רופאים, ודווקא אלה שהיו מטופלות על ידי הרופאים מתות יותר. מתצפית שהוא עשה הוא הבחין שהרופאים עוברים מחדר המתים לחדר היולדות בלי לרחוץ ידיים, הוא הכריח אותם לרחוץ ידיים בכלור ומים והתוצאות אחרי שנה הראו שיש ירידה בתמותה. זה לפני 200 שנה, הם לא ידעו אפילו לקרוא לזה זיהומים, הוא הוכיח שאנשי צוות יכולים להעביר את המחלות, מה שקראו לה אז מחלת החום, ומשהו מאוד מאוד פשוט ובסיסי של רחיצת ידיים יכולה להוריד זיהומים.

אבן הדרך הנוספת הייתה הפרויקט הזה שנעשה בארצות הברית בבתי חולים. חילקו אותם לבתי חולים שיש בהם התערבות של מניעת זיהומים ברמת בתי חולים שאין בהם בכלל, הם עבדו לפי מה שהיה מקובל אז והראו אפילו לפני סוף תקופת המחקר שהייתה ירידה כמעט בשליש בכל הזיהומים הנרכשים. מאז זה הפך למשהו בסיסי בבתי חולים, התכניות והיחידות של מניעת זיהומים. אצלנו בארץ הנושא עלה רק בעשור האחרון ויש היום יותר ויותר יחידות למניעת זיהומים בבתי החולים.

אז אם נגדיר את האתגרים שלנו בבתי חולים, אז דבר ראשון, זיהומים נרכשים בחולים, יש יותר ויותר חיידקים עמידים. אם לפני 2006 לא ידענו על סוגים מסוימים של זיהומים, הקלבסיאלה העמידה או ה-CRE, כמו שאנחנו קוראים לה, הגענו למצב שכמעט 20% מהבידודים שלנו כאן בבית החולים היו עם אותו חיידק עמיד, כשהבעיה שכמעט אין טיפול. אנחנו עומדים מול חולה והאופציות שלנו, האנטיביוטיקות הנמצאות בשימוש הן מאוד מאוד דלות. יש לנו שתי אנטיביוטיקות שכבר הוצאו מתי שהוא מהשימוש בגלל שהיו פחות יעילות ובלית ברירה אנחנו חוזרים לשימוש בעשור האחרון. אנחנו יודעים שהן פחות חודרות לרקמות, פחות טוב מטפלות בזיהום וגורמים ליותר תופעות לוואי, אבל אין ברירה. אין יותר תרופות חדשות, חיסלנו את מה שהיה קיים ובלית ברירה אנחנו משתמשים באותן תרופות. יש מצבים שאפילו את שתי התרופות שנשארו לנו, החיידקים לומדים אותן ונעשים עמידים ואז באמת אנחנו חוזרים לתקופת הפרה אנטיביוטיקה.

זה נובע מעוד בעיה בתחום הזיהומים, השימוש הלא מושכל באנטיביוטיקה. נותנים יותר מדי אנטיביוטיקות, לא בצדק, לא באינדיקציה. זה מתחיל מהקהילה, לא על כל חום בילד צריך לדחוף לו אנטיביוטיקה, וזה נוגע גם לבתי חולים.

הנושא של היגיינת ידיים, הדבר הבסיסי שדיברנו עליו, שכבר זימל וייס הוכיח לפני 200 שנה שזה משהו בסיסי שאפשר לעשות אותו ולהוריד זיהומים. אנחנו עדיין לא הגענו ל-100% של היענות וביצוע בקרב הצוותים.

החולים המורכבים, זה משהו שאולי ייחודי לנו כאן בבית החולים. החולים המורכבים, חולי הטראומה, החולים האונקולוגיים. תוחלת החיים עלתה בשנים האחרונות, כך גם שיעור המחלות והמורכבות של החולים ויש יותר זיהומים ויש יותר זיהומים שנרכשים בבתי החולים.

אז מה אנחנו עושים כדי לעמוד באתגרים האלה ולמנוע את הזיהומים? אלה הדברים העיקריים שאנחנו עוסקים בהם, הראשון בהם זה ניטור ודיווח. פשוט כדי לטפל בבעיה צריך קודם לדעת מה ההיקף, איפה יש בעיה ולתקוף אותה. זה המצב שלנו מבחינת השיעור של החיידקים העמידים. יש לנו ניטור אקטיבי, כל הזמן אנחנו מקבלים דוחות, מחלקים את זה לפי מחלקות, לפי נקודות חמות שצריכות טיפול ועם כל הפעולות שאנחנו עושים יש מגמה של ירידה בשנים האחרונות. זה חיידק ה-CRE. אם אנחנו נסתכל על הנתונים שלנו, אלה מספרים אבסולוטיים של חולים שרכשו את ה-CRE כאן ברמב"ם. אנחנו הגענו לכמעט 250 חולים שרכשו את החיידק בבית החולים.

בין הסיבות שמקדמות יתר זיהומים את לא הזכרת את העניין של הצפיפות.

אני כאן מדברת על הדברים שיש לנו שליטה עליהם ואנחנו יכולים לשנות.

זה אמור להיות הכי קל לשלוט עליו.

בבקשה, זה שלכם. אני מדברת על מה שאני יכולה לעשות.

אני יודעת, אבל אם את לא תזכירי אותו אני לא אדע אותו.

אני מניחה שאת יודעת ואת מכירה את זה מקרוב. זה עוד זיהומים שאנחנו מנטרים, אנחנו לא נתעכב על זה. בחלק מהניטור התוצאה של הניטור זה חינוך והדרכה של הצוות, שאנחנו מזהים בעיה ואז תוקפים אותה, הולכים ומדריכים ומחנכים את הצוות, אם זה הדרכות לביצוע היגיינת ידיים, אם זה למנוע זיהומים שקשורים לצנתרים, אם זה לומדה למניעת זיהומים, שהיא חובה היום לכל עובד בבית החולים, כל עובד חדש וגם כל עובד ותיק.

היגיינת ידיים, שזה הדבר הבסיסי שהראינו, וגם ניקוי סביבתי. אנחנו מנהלים קמפיין העלאת המודעות, זו העלאת ההיענות להיגיינת ידיים מ-2012, הוא כלל הדרכות בחדר הדרכות מיוחד, אחר כך יש לנו ניטורים שאנחנו עושים, שנה אחרי ההדרכות והלימוד של הצוות אנחנו מנטרים את מה שקורה במחלקות, שיעור ההיענות לביצוע היגיינת ידיים וגם מדווחים למחלקות אחרי תקופה. כל תקופה יש דיווח, כל אחד יודע איפה הוא עומד ומה השיעור של ההיענות שלו.

זו ההיענות הכוללת מבית החולים, מהניטורים הראשונים שהיו לנו ב-2013, שיעור ההיענות היה נמוך, 40%, ועם כל הפעילות שאנחנו עושים, הסיכום של 2015, הצלחנו לעלות בכל המגזרים, כל המקצועות ובכל המחלקות ל-65%. זה הישג לא מבוטל, אבל הדרך עוד ארוכה להגיע ליעד שהצבנו לעצמנו בתחילת הקמפיין.

הנושא הנוסף זה נושא הניקוי הסביבתי. לא מספיק שהצוות ירחץ ידיים, צריך שגם הסביבה תהיה נקייה. על זה כתבנו ואנחנו מטמיעים את הנחיות הניקיון הבסיסי של סביבת החולה ושל סביבת בית החולים.

דבר שלישי שאנחנו עושים זה גילוי מוקדם. לגלות יותר מוקדם את החולים עם החיידקים העמידים ואז לבודד אותם, לקבץ אותם ביחד ולמנוע את המשך העברת הזיהומים לחולים הבאים.

איך עושים את הגילוי המוקדם? אתם כבר בקבלה, בבדיקות הדם אתם כבר - - -

לא בדיקות דם, זה גם בהתבסס על עבודות מחקר שעשינו כאן, על הנתונים שלנו, הגדרנו קבוצות סיכון, מי בסיכון שהוא יהיה נשא, עוד לפני הזיהום הפעיל, של אותו חיידק עמיד. כבר בקבלה, יחד עם מערכת המחשוב, יש לנו סמן שקופץ לאותה אחות שמקבלת את החולה ואומר לה 'הוא בקבוצת סיכון, תיקחי לו סיקור', סוקרים אותו ואז מגלים כבר בקבלה. אנחנו גם הגדרנו כאן בבית החולים, וזה משהו שלא קיים בבתי חולים אחרים, מחלקות בסיכון ואנחנו סוקרים תוך כדי אשפוז, לפי המחלקה. יש מחלקות שהן מאוד קריטיות, שסוקרים פעמיים בשבוע, יש כאלה שכל שבוע ימים וכל עשרה ימים מהאשפוז של אותו חולה ולא משנה מה גורמי הסיכון של החולה, אלא עצם נוכחותו באותה מחלקה שהיא מוגדרת כמחלקה בסיכון.

זו הסיבה שהגענו כמעט ל-40,000 סיקורים בשנה. אין בעולם עוד בית חולים שמבצע כל כך הרבה סיקורים כמו אצלנו. אבל זה השתלם. תיכף נדבר על הנושא של החיידקים העמידים. דיברנו על זה, הראינו שהייתה ירידה משמעותית בהדבקות, הורדנו כמעט ב-50% את שיעור החולים שנדבקים.

כי המצב היה מאוד קשה בבית החולים, כמו שאני יודעת.

נכון, ואפילו ב-2011 הופענו בעיתון, כבית החולים הכי מזוהם, שזה לא היה כל כך מדויק, אבל גם את זה אנחנו קיבלנו וחלק מהתכנית להתמודדות הייתה העלאת הסיקורים, העלאת היגיינת הידיים, לבודד יותר טוב את החולים, לעשות את הלומדה, כל הפעילות הזאת, וזה משתלם, כי אנחנו מראים שיש ירידה. זה לא בא מהאוויר ולא לבד, אלא אחרי פעילות מאוד מאוד אינטנסיבית, תמיכה של הנהלת בית החולים והתגייסות של הצוותים.

עוד שאלה, לשקף שהיה קודם, לירידה שהראית. 141, עומד היום.

2016 זה רק חודשיים.

אני הסתכלתי על 2015. השאלה שלי מה הממוצע, נגיד, בבתי חולים בארץ, או בעולם, מה האומדן.

בעולם אי אפשר להשוות, כי אנחנו נחשבים אזור אנדמי. זה חיידק שיש מקומות בעולם שהוא לא קיים, זה משהו ייחודי לארץ. אם נשווה את בתי החולים, ועושים את ההשוואה, פעם היינו בית החולים המוביל, היום אנחנו במקום השלישי בין בתי החולים באותו גודל, שלישי, רביעי, ואפילו בחודש האחרון בכל החודש היו לנו רק שתי רכישות, רק שני חולים, אני מניחה שאנחנו נהיה במקום אחרון. אז מצבו השתפר, עדיין לא הגענו לאפס שהגדרנו לעצמנו, אבל אנחנו בכיוון.

חיתאם, אני מציע שנסיים פה.

כן, נסיים.

אני רק רוצה להדגיש, אנחנו משקיעים המון בנושא של מניעת זיהומים, זה דבר שצריך. מניעת זיהומים, מספר אחת בסיבה לזיהומים זה התנהגות, התנהגות של הצוות, של המשפחות של החולים לפעמים, שצריך לדעת, וזה עניין של חינוך וכל הזמן. זה בית חולים ש-5,000 אנשים מסתובבים כאן נון סטופ, אנשי צוות, משפחות וכולם. אל"ף, התנהגות, כמובן שלצפיפות יש משמעות בדבר הזה ולכן הנושא של תוספת מיטות מאוד חשוב כאן ואנחנו עובדים על זה וגם דיללנו, היו תקופות שהיה אירוע במחלקה מסוימת של זיהומים יותר גדול, אז הצוות נכנס ולפעמים אומר 'תפסיקו לנתח' ושיהיו פחות חולים בחדר.

הורדנו מיטות בחלק מהמחלקות.

אז נורא חשוב, החלק הזה של מניעת זיהומים בבית החולים, זה חלק מרכזי שאנחנו משקיעים בו הרבה ובאמת פה חיתאם חוסן עושה עבודה מעולה בדבר הזה.

שני הנושאים האחרונים, אני רוצה שגם תגישו את זה בכמה דקות, ברבע לאחת כבר ממתינים כאן לקחת אתכם לבית החולים לילדים, אז יש לנו את בריאות האישה בגיל המעבר, ד"ר רייס, ואחר כך נורית אריאל על קידום הטיפול בנשים בגיל המעבר.

אז אני אציג מאוד מאוד בקצרה את הבעיה ונורית תציג את היוזמה לקידום הנושא הזה. כאשר גיל המעבר הוא התקופה בגיל האישה החל מתום מחזור הווסת והלאה, כאשר יש כמיליון נשים כאלה בישראל היום. המספר הזה כמובן עולה. עם עליית תוחלת החיים והזדקנות האוכלוסייה אנחנו רואים עלייה במספר הזה וזו הופכת להיות אוכלוסייה מאוד משמעותית באוכלוסיית המדינה.

הגיל הזה מבחינה הורמונאלית מתאפיין בירידה ברמות ההורמונים, בעיקר אנחנו מדברים על הורמונים שמשפיעים על איכות החיים ועל הבריאות כמו אסטרוגן וטסטוסטרון. יש לנו שני צירים שנפגשים פה והולכים במקביל, לא יכולים להיפגש, האחד זה הירידה ברמות ההורמונים שקורית החל מבערך גיל 50-51, זה הגיל הממוצע במדינת ישראל להפסקת מחזור הווסת, במקביל הגיל הכרונולוגי שהולך ומתקדם ומביא איתו תחלואה נוספת, כאשר אנחנו רואים סביב גיל ה-50 את התסמינים המוקדמים שקורים לנשים במקביל להפסקת מחזור הווסת, כמו גלי חום, שזה הדבר הנפוץ ביותר, הפרעות שינה שהן מאוד נפוצות, יובש נרתיקי ואחרים כמו שינויים במצבי רוח, בעיות זיכרון, בעיות קוגניטיביות ואחרות.

נשים שלא מטופלות ולא מצד אחד עוברות את הבדיקות ואת הטיפולים הנחוצים ומצד שני לא שומרות על עצמן מבחינת אורחות החיים שלהן צפויות להגיע גם לסיבוכים מאוחרים כמו אלצהיימר, התקפי לב, אוסטיאופורוזיס, שהיא מחלה קשה ומסכנת חיים, השמנת יתר, סוכרת וגם גידולים שכמובן קשורים לגיל ולמצב ההורמונאלי ולהשמנת היתר. יש כמובן דברים שיכולים להאיץ את התהליכים האלה, כמו למשל הליך כירורגי כאשר אנחנו כורתים את השחלות, או מנופאוזה מוקדמת, שזה נשים שעוברות את הפסקת הווסת בגיל צעיר מ-45 ואז התהליכים האלה מואצים אצל נשים כאלה יותר והן זקוקות ליותר טיפול ומעקב.

איך אפשר לטפל בזה? הטיפול הקלאסי הוא כמובן הורמונים סיסטמיים, בין אם במדבקות ובין אם בכדורים, טיפול ותיק מאוד מאוד יעיל ותיכף נדבר על הבעייתיות בטיפול הזה. קיימים טיפולים תרופתיים אחרים שפותחו בעיקר בשנים האחרונות עם ההתנגדות שיש באוכלוסייה לקבלת טיפול הורמונאלי ונוסו באוכלוסיות שונות, כמו למשל תרופות נגד דיכאון ואחרות. הטיפולים האלה לא מאוד יעילים, זאת האמת, גם במחקרים גדולים נמצאו יעילים בעיקר באוכלוסיות מאוד מאוד ספציפיות ולא כל כך בקהל הרחב. האסטרוגן הנרתיקי הוא טיפול מאוד מאוד יעיל לתסמונות המקומיות, להפרעה המקומית, והוא קיים. הוא מאוד יעיל, כמעט ללא תופעות יקר והוא נורא יקר, קשה להרבה נשים לקנות אותו היום.

זה לא כלול בסל?

זה לא כלול בסל, זה בהנחה מסוימת בקופות, זה עדיין יקר. יש לי הרבה מטופלות שמתקשות לרכוש את זה. ויש כמובן טיפולים צמחיים שזה טיפולים מצוינים עבור מי שמייצר אותם, הם לא עוזרים בכלום, ועוד טיפולים טבעיים, כמו שאנחנו רואים בתמונה, להפגת גלי החום.

אתה בטוח שהם לא עוזרים?

כן.

אפילו לא נפשית?

האפקט שלו כמו פלצבו, רואים שיפור קל ב-30% מהנשים, שזה מה שאנחנו מצפים גם מטיפול מהסוג הזה.

קשה מאוד לדבר על הנושא הזה בלי לדבר מילה על המחקר האמריקאי הגדול, ה-WHI, ה-Women's Health Initiative, שזה מחקר ענק שהתחילו אותו בשנת 91', בארצות הברית. האמריקאים עשו אותו מאוד מאוד גדול וזה סגנון מאוד אמריקאי, שמו על זה 650 מיליון דולר, הכניסו לזה כמעט 50,000 נשים בגילאים מאוד פרושים, מגיל 50 עד 79, נתנו לכולם את אותו טיפול הורמונאלי וציפו שזה יעבוד. זה ברור שזה לא יעבוד וברור שאישה שמקבלת בגיל 78 אותו טיפול הורמונאלי של אישה שמקבלת בגיל 50 זה לא ישפיע עליה כנראה אותו דבר, וזה אכן לא השפיע עליהן אותו דבר. היו צריכים להפסיק את המחקר הזה לאחר כעשר שנים בגלל שראו באחד מסיכומי הביניים שהחסרונות, בעיקר עלייה קלה שמצאו באחת הקבוצות שלהם בסרטן שד ועלייה במחלות תסחיפיות, עלו על היתרונות שהם מצאו - - -

בגלל הטיפול ההורמונאלי הם נחשפו נגיד לסרטן השד וכאלה?

נכון, ראו שהקבוצה שקיבלה את הטיפול ההורמונאלי, היה בה קצת יותר סרטן שד מאשר הקבוצה שלא קיבלה והיה בה באופן משמעותי יותר מחלות תסחיפיות. אבל עוד פעם, אנחנו מדברים על, וזאת הבעיה של המחקר הזה, שברגע שאתה נותן בגיל 75 - - -

כן, כמו למישהי בגיל 51, זה שונה.

בדיוק, זה לא בדיוק אותו דבר. כשעשו ניתוח נוסף ראו שהאוכלוסייה היותר מבוגרת, שהייתה מאוד משמעותית בתוך אוכלוסיית המחקר, כ-50%, היא באמת סבלה יותר מתופעות הלוואי והסיבוכים לעומת האוכלוסייה הצעירה.

כמובן לכל מחקר כזה גדול יש יתרונות וחסרונות והיתרון הגדול הוא שהגברנו את הזהירות, הבנו, אנחנו לא נותנים פה סוכריות, אנחנו נותנים פה טיפול במצבים מסוכנים, זה לא טיפול אוניברסאלי שאפשר לחלק לכל הנשים הורמונים. נעשינו יותר זהירים. כמובן זה עודד מחקר נוסף בתחום ובאמת יצאו מחקרים חדשים ולמדנו הרבה בעקבות המחקר הזה. אבל כמובן שיש חסרונות והחסרונות הם רתיעה מאוד מאוד גדולה של הציבור וגם של רופאים מלחלק הורמונים היום, מלקחת הורמונים או לרשום הורמונים למטופלות. מה שלדעתי ולדעת מומחים רבים בתחום מאוד מאוד פוגע באיכות החיים של נשים בגיל הזה.

למשל, אנחנו רואים שהאל וסת גורם למגוון מאוד רחב של תסמינים, בין דלקות חוזרות בדרכי השתן, בין אם הפרעות שינה, עצבנות, דיכאון או כל מיני הפרעות של איכות חיים כמו יובש נרתיקי, כאבים ביחסי מין, ירידה בליבידו. מה שקורה הרבה פעמים, שבגלל שיש רתיעה מטיפול שהוא טיפול מוכוון לגיל המעבר אנחנו רואים שנשים שיש להן דלקות חוזרות בדרכי השתן הולכות לאורולוגים ומקבלות אנטיביוטיקה אחרי אנטיביוטיקה אחרי אנטיביוטיקה, כשאנחנו יודעים שאסטרוגן מקומי יפתור להן כנראה את הבעיה בשכיחות מאוד מאוד גבוהה. נשים שיש להן הפרעות שינה, שבעצם חסר להן אסטרוגן, מקבלות כדורי שינה, שזה לא הטיפול הנכון. נשים שנכנסות לעצבנות ודיכאון בגלל הירידה הפתאומית בהורמונים מקבלות תרופות פסיכיאטריות כאלה ואחרות וזה לא הדבר שאולי היה נכון לנשים האלה וכל הבעיות של איכות החיים בעצם נזנחות, כלומר נשים לא מתלוננות ולא מקבלות טיפול ליובש נרתיקי, נשים בכלל לא מדברות על כאבים ביחסי מין וירידה בליבידו והפרעה מאוד קשה בתפקוד המיני ובירידה באיכות החיים שלהן בעקבות זה והנושא הזה נזנח.

במצב כזה, כאשר אין מרפאות מיוחדות בכלל במדינת ישראל, חוץ מאשר מה שנמצא בחלק מבתי החולים, כמו אצלכם, זה בעצם השתקה כללית לנושא. נשים, מאיפה הן צריכות לדעת שזה - - - נשים מקבלות את זה כדבר טבעי ביותר, זה מה שקורה לנו בגיל מסוים ולא צריך להילחם בזה ואז באמת לא פונות ולא מבקשות שום טיפול.

הן גם לא מקשרות את זה לזה. נתחיל מזה, שלפעמים הן לא מקשרות את זה לגיל.

הצטרפה פרופ' בן הרוש, מנהלת בית החולים לילדים, היא תיקח אתכם עוד מעט לסיור.

אלה תוצאות סקר שנעשה בישראל, שהוא פורסם האמת אתמול. הוספתי את השקופית, אבל זה סקר שמתאים לנו לדברים אחרים, גם בארץ וגם בחו"ל. אנחנו מדברים על זה שנשים בגיל 50 עד 60, רק 15% מהן לא סובלות בכלל מתסמיני גיל המעבר. כ-50% סובלות מגלי חום, כ-20% מנדודי שינה, זה דבר שהוא מאוד קשה, מאוד פוגע באיכות החיים ובדברים אחרים שהן נפגעות. הסקר גם מצא התנגדות מאוד משמעותית לנטילת תרופות הורמונאליות והעדפה משמעותית לנטילת תרופות צמחיות.

העדפה לנטילת תרופות צמחיות?

כן.

למרות שאתה אומר שהן - - -

הן לא רוצות הורמונים, אישה נכנסת, אומרת 'אל תיתן לי הורמונים, אל תדבר איתי על הורמונים'. הן חונכו לא טוב.

הן פונות לרפואה משלימה.

שקופית אחרונה. רפואת גיל המעבר לא מוכרת כתחום ייחודי בארץ. כמו שאמרת, אין כמעט רופאים שעוסקים בזה, יש כ-15 רופאים שמתעסקים בזה, שרואים את עצמם כמומחים בתחום הזה, כמעט כולם מעל גיל הפנסיה.

כמה מהם נשים?

כמחצית. אני לא ספרתי, אבל בערך מחצית.

בזמן האחרון יש הרבה גניקולוגיות. במחלקה אצלכם יש במתמחות יותר מחצי גניקולוגיות?

מתמחות יותר מחצי.

יפה.

כמו שאמרתי, יש מעט מאוד מרפאות, מפוזרות בארץ לא באופן סיסטמתי, איפה שיש איזה שהוא משוגע לתחום הוא פותח מרפאה, קשה מאוד להשיג התחייבויות. התחום מאוד מוזנח. תודה.

אז נורית תספר לנו מה קורה פה ברמב"ם, נכון?

כן.

נורית, כדאי להזכיר שזה תחום שבכלל לא נכלל בביקור הזה, ההיכרות הראשונה ביני לבין נורית הייתה בכל הנושא של אלימות נגד נשים, מהתפקיד הקודם שלי כמנכ"לית נשים נגד אלימות.

ומתוקף זה פניתי אלייך. אני רוצה להמשיך את הדברים של ד"ר רייס, מהשטח, בעבודה עם נשים כאלה אנחנו מרגישות מצוקה מאוד מאוד גדולה, וגם בעקבות ימי עיון שאורגנו במיוחד לאחיות, בגלל המצוקה של הרופאים והחסר של הטיפול הרפואי, שיכול להינתן לנשים האלה, עלה בנו צורך עז לנסות לפתור את הבעיה ולשנות כיוון, כי מדובר על נשים רבות, מעל 1,100,000 איש ב-2014 מעל גיל 50 וכל שנה נכנסות מעל 200,000 איש למעגל הזה, שזה מעגל של מצוקה וזה הרבה מאוד נשים. למרות המספרים הגדולים התחום הזה מוזנח ולא מטופל כמו שצריך.

בקצרה, האישה יום אחד קמה והיא כבר לא מכירה את עצמה. כולנו שמענו, יודעים על עצמנו, או מהשכנות, יש הרבה פחד, יש הרבה מצוקה, זה יכול להשפיע על היחסים הבין אישיים וכו' וכו', אני לא אכנס לזה מפאת קוצר הזמנים, ויש גם הרבה בלבול ופחד מטיפול, יש הרבה מידע שהוא סותר, גם בקרב אנשי מקצוע, גם לנשים בתקשורת בין חברה לחברה. הטיפול באישה כזאת הוא מאוד מורכב, מכיוון שהשינויים הפיזיים מתרחשים במגוון מערכות בגוף של האישה ולאו דווקא במערכת הנקבית, אז זה מצריך מהצוות הרפואי מידע רחב מאוד וגישה הוליסטית ורב תחומית לטיפול ובעיקר בעיקר, מעבר לטיפול, גם מניעת תחלואה, ופה שמענו הרבה על לב האישה ויש הרבה מה לעשות בתחומים האלה ואחרים.

המענה צריך להיות מותאם אישית כי לא כל אישה סובלת מאותם תסמינים ולא כל אישה יכולה לקבל את אותם טיפולים, גם בהתאם להעדפות האישיות, גם בהתאם לגורמי הסיכון וכו'. המטרה שלנו לשמור גם על איכות החיים במקביל לשמירה ולאריכות החיים, כי אנחנו רוצים לראות נשים בנות 80 בריאות, לא עם טיטול או לא אחרי שברים וכו'. זה לא חוכמה רק להאריך את החיים, אנחנו רוצים לדאוג שהנשים האלה תהיינה בריאות.

בארץ כיום יש מרפאות בודדות בלבד, רק באזור המרכז, שנותנות מענה ייחודי כוללני. אני מדברת על מרפאה רחבה, לא על רופא. ההפניה למרפאות האלה כרוכה בתשלום. רובן מבקשות בערך 1,200 שקלים ומעלה לפגישה ולטיפול ובדיקות. זאת אומרת שמי שפונה זה רק מרכזים פרטיים שמטפלים בצורה כזאת כוללנית.

זה לא ניתן על ידי קופות חולים?

לא.

רק למי שיש מושלם?

לא, לא מושלם, ביטוחים פרטיים. רק למי שיש ביטוח פרטי, קופות החולים לא מממנות את זה, בכלל. זאת אומרת שנשים שפונות הן נשים מקבוצה סוציו אקונומית גבוהה וכאלה שיש להן מודעות לעניין, ואנחנו כבר שמענו שהמודעות היא במקום נמוך. במערכת הבריאות הציבורית אין מענה כוללני הולם בכלל.

בעולם, באוסטרליה, באנגליה, בארצות הברית ובקנדה יש כבר הרבה שנים מרכזים ייעודיים לטיפול בנשים בגיל המעבר, גם בקהילה וגם במרפאות החוץ של בתי החולים, שפועלים בצוותים רב מקצועיים. הצוותים האלה התמחו במיוחד בתחום הזה מתוך גישה הוליסטית והגדילו לעשות בבית חולים של אוניברסיטת אוקספורד באנגליה, יש מרפאה ייעודית לגיל המעבר, שמנוהלת על ידי אחות שהיא מומחית קלינית בתחום ומקבלת תמיכה של רופא גניקולוג.

ההמלצות שלנו. קודם כל להעלות את המודעות בקרב נשים ואנשי צוות ואנשי רפואה לבעייתיות ולצורך העז. אם אנשים לא יהיו מודעים אף אחד לא יפנה את הנשים לטיפול וגם נשים לא יגיעו לטיפול. אנחנו ממליצים להקים מרכזים ייעודיים לטיפול בנשים בגיל המעבר, שיפעלו גם במרפאות החוץ של בתי החולים וגם בקהילה, בכל הארץ ולא רק במרכז, וינהגו מתוך גישה הוליסטית שתהיה מותאמת אישית מניעתית, שהטיפול יהיה כמובן במסגרת סל הבריאות, הטיפול יינתן על ידי צוותים רב מקצועיים, שיש להם ידע וניסיון ספציפי בתחום הזה, אנחנו מאמינים שאחות מומחית קלינית צריכה לנהל את הטיפול, כמובן של הצוות הרב מקצועי, האחות היא זו שמבחינה מקצועית מיומנת בהקשבה, מתן מידע, אכפתיות, שמירה על דיסקרטיות. נשים מתביישות לדבר על התחומים האלה, יש פה נושאים ש - - -

והאחות היא כבר גם העובדת הסוציאלית.

ברור. פה תמיד אנחנו עובדים בשיתוף פעולה. אנחנו חושבים שלאחות יש תפקיד מאוד מאוד מרכזי במקום הזה. המענה שאנחנו רוצים לתת הוא בשיטה הזאת, וון סטופ שופ, זה אומר שאישה באה ביום אחד, מקבלת תחת קורת גג אחת את כל השירותים, היא גם תבוא לבקר את ד"ר בליך, היא גם תעשה בדיקת שד, היא גם תעשה צפיפות עצם, היא גם תעשה פאפ ותיבדק על ידי רופא גניקולוג, גם תעשה בדיקות מעבדה וגם תיפגש עם תזונאית, הכול. יש בדפי המידע שחילקתי, אנחנו פירטנו את כל התחומים, שירות סוציאלי, פסיכולוגים, פסיכיאטרים ויש הכול, וכל השירותים האלה קיימים בבית החולים. אז אנחנו רוצים לראות אותה מטופלת בהתאם לצרכים שלה מכל הכיוונים.

כמובן שגם בקהילה הרופאים ואנשי צוות בריאות צריכים להיות מודעים לעניין ולהפנות את הנשים למרכזי הטיפול ואנחנו כבר הרבה שנים עובדים בשיתוף פעולה הדוק מאוד עם עמותות כמו נשים לגופן ואישה לאישה, אנחנו מאמינים שביחד אפשר לעשות עבודה מצוינת. בעזרת טיפול נכון אנחנו נשפר את האיכות של חיי האישה, אנחנו נמנע תחלואה ותמותה. אנחנו יודעים שהרבה יותר קשה לטפל במחלות, אישה ששוברת בגלל אוסטיאופורוזיס את פרק הירך שלה, הסבל שלה הוא רב ביותר, הסיבוכים שלה גדולים, העלויות על מערכת הבריאות, על ביטוח לאומי, על המשפחות, הוא רב מאוד וככה אם מדברים על כסף, שזו גם נקודה שאנחנו נוגעים בה, אז זה חיסכון ברור. תודה.

תודה רבה.

תודה. אני חייבת להגיד קודם כל שאני מתפעלת מרוחב העבודה והראייה שבאה להגיד שנעשו יום יום מאמצים ומושקעים משאבים כדי לשפר את התנאים בתוך בית החולים. הנושא של רפואה מגדרית, אני התחלתי להיחשף אליו אחרי שנכנסתי לתפקיד וכנראה אחרי שיגעון של 25 שנים בנושא של אלימות נגד נשים זה השיגעון החדש, יכול להיות בגלל הגיל. אני חושבת שהתחום הוא מוזנח, אני חושבת שבתחום לא מושקעים משאבים והוא גילוי מאוד ברור של גישה פטריארכאלית גברית לבריאות הנשית. זה לא מכוון נגד אף גבר שיושב ליד השולחן הזה, אלא באופן כללי אני מדברת על השיטה בדרך כלל ועל המבנה החברתי יותר מאשר על אנשים ספציפית.

אני בהלם שאין מרכזים לנשים בגיל המעבר שמטפלים בנושא הזה, למרות שהייתי אמורה באופן אישי לגלות את זה. אני בהלם שאין במדינת ישראל מרכזים כאלה, שמקבצים לתוכם ומכניסים לתוכם את כל הגישות, אני בהלם עוד יותר שזה לא ממומן על ידי קופת חולים, התייעצויות כאלה או ביקורים כאלה במרכזים רפואיים.

אני רק רוצה לתקן. קופת חולים תממן ממוגרפיה לאישה בנפרד, בדיקת שד בנפרד, זה לא משהו מרוכז.

השירותים מפוזרים. זה לא שהם לא פועלים, רק שאין משהו מרוכז כזה, מרכז לבריאות האישה.

למרות שבקופות חולים אומרים מרכז לבריאות האישה, אבל כנראה הוא לא באותה גישה. למשל בקופת חולים בקריות יש מרכז לבריאות האישה, אבל הוא בא בגישה כזו של מסתכל על כל צד מבריאות האישה באופן נפרד.

פה יש צורך להסתכלות כוללנית הוליסטית באופן מיוחד, בגלל ההיבטים הרחבים של התופעה.

אנחנו כרמב"ם הצגנו את זה בתוך מטרה, להקים מרכז לבריאות האישה, יש כוונה, שיכלול בתוכו את כל האלמנטים, שד, לא רק גיל המעבר, אלא כל האספקטים של הצרכים של הנשים, יש כוונה כזאת. אין ספק שזה דורש משאבים והכרה גם כן והכרה של הקופות, כל הדברים האלה. התכנית הזאת שהוצגה פה היא מאוד נחוצה. גם את מרכז לב האישה בנינו בכוחות עצמנו, לא הייתה החלטה אסטרטגית של המשרד שצריך לעשות את זה בבתי חולים, החלטנו שצריך לעשות את זה ועשינו את זה.

את האמת, אני למדתי בשנה הזו שאני בכנסת, גם בנושא אלימות וגם בנושאי בריאות, שזה לא מחייב תוספת תקציבית מי יודע מה, זה לפעמים איגום משאבים, המשאבים מפוזרים בכל מיני צורות ולפעמים איגום משאבים וייחוד המשאבים לפיתוח ידע וניסיון והבנה לנושא יעזרו הרבה יותר וגם השילוב והתיאום בין הגורמים האחרים יעשירו את הטיפול או את השירות שמקבלים האזרחים. אני חושבת שזה אחד מהנושאים שלנו. אנחנו בוועדה התחלנו את התהליך מול שר הבריאות בנושא של הורדת גיל הממוגרפיה של הנשים. אני יודעת שיש ויכוח מקצועי בנושא הזה, אבל לפחות דחפנו לכיוון שעזרנו להקים ועדה מקצועית. הוא הבטיח לי שהוא יקים ועדה מקצועית שתדון בכל הגישות השונות ותחליט בסופו של דבר. אנחנו גם התחלנו לטפל בכל הנושא של בדיקת HIV לנשים בהיריון וזה לא נקלט אצלי שהעלות באמת בסופו של דבר של לחייב בדיקה כזו, שהיא מקסימום מיליון שקל שנתי, והמשרד לא עושה את זה וקופות החולים לא עושות את זה באופן וולונטרי, למרות שבירושלים עושים את זה.

יש מרפאה, אולי היחידה בצפון, של - - -

נכון, IVF, לא יחידה בצפון, אנחנו מרכז ארצי ל-IVF ויראלי, זאת אומרת כל ה-IVF הוויראלי מגיע אלינו.

אז מה שאני חושבת, אני רואה שעדיין יש לנו דרך ארוכה ללחוץ לכיוון של הקמת מרכזים כאלה. במיוחד אם נזכרים שאנחנו נמצאות יותר בחיים ורוצים להעלות לנו את גיל הפרישה, כדי שנשלם עוד, אז שלפחות שיטפלו בנו, יעשו לנו maintenance טוב.

אתן גם חיות יותר, ארבע שנים פור.

אני חושבת, אי אפשר לחשוב ששליש מחיי הנשים במדינת ישראל הוא אחרי גיל המעבר. בערבית קוראים לזה הייאוש.

זה מגזר שבכלל לא מטופל.

טוב, אם זה יושב בתוך בית חולים ברמב"ם, איך יכול להיות שנשים מהכפרים ומהאזור כולו יגיעו רק בשביל הנושא הזה. אנחנו יודעים קודם כל על חוסר מודעות. אני חושבת שצריך לעבוד יותר גם על גיוס משאבים למאמצי העלאת המודעות, אם זה בנושא בריאות האישה באופן כללי, אבל גם בנושאים ספציפיים כאלה. מירב, אנחנו נצטרך את עזרתך אצל שר האוצר, השר שלך.

זה כמו שבאתי לשר ליצמן, יש לי צליאק, אז אמרתי לו, 'בוא נעשה את התכנית', חצי שנה אני כבר עושה איתו את הצליאק ואז, כשכבר הגעתי למסקנות, הגענו לשלב שצריך 10 מיליון, אז הוא אמר לי 'אל תדאגי, אני אטפל בזה'. אז הוא הולך לכחלון, הוא אומר 'מירב צריכה 10 מיליון לצליאק', אמרתי לו, 'ברצינות, אתה הלכת להגיד ש - - -

הייתי יכולה להגיד - - -

אז כחלון אמר לי 'למה היית צריכה את ליצמן?'. לא משנה, במקרה הזה - - -

אני מקווה שהוא לא כעס שהלכת לליצמן לפניו.

לא, הוא פשוט אמר לי 'אז למה הוא בא אם הוא מביא בקשה ממירב?' לא, אבל יש קשר מצוין עם ליצמן, גם לוועדה וגם לי אישית ודווקא אני חושבת שיש שותף, נראה לי שזה יכול לעניין. ראינו את זה גם בכלל בהתנהלות שלו עכשיו שהוא כן מוכן להקים את הוועדה המקצועית.

צריך עוד טיפה כדי שהוא באמת יקיים את ה - - -

הדבר היחיד שאני לומדת מהשיחה הזאת, רק מילה אחת, זה העניין הזה שמאוד הטריד, אמנם יעלו את גיל הפרישה, זה גם לא כזה בטוח, וגם על זה שאנחנו חיות יותר, מצד שני היא הרגה את כולנו פה עם מחלות הלב. אז אני קצת מוטרדת, הדבר היחיד שמטריד זה באמת, ראיתי את הגרף של נשים-גברים. אני יוצאת מפה ואני ישר הופכת לטראומה. גם זה מה שהיה בוועדה כשהחבר'ה מהדסה הגיעו, שהבנות של הדסה הגיעו לוועדה, אני חושבת שהנושא הזה חייב - - - כי סרטן, אחת משבע, כל הזמן יש עמותות, וכאן, על מחלה שהיא הרבה יותר דרסטית אצל הנשים, אני חושבת שאנחנו כוועדה אנחנו צריכים ממש - - - זאת אומרת גם - - - ובכלל לחשוב איך לעשות ביחד מבחינת הפצה של הנושא הזה בקרב נשים, כי זה מאוד מאוד מטריד. נשים לא יודעות.

המחקר מציג את - - -

זה מטריד. אני לא ידעתי כלום ממה שאת אמרת.

מירב, אנחנו בתור בית חולים מאוד נשתף פעולה ונשמח לעשות את זה פה, ואם צריך לעשות פיילוט ולהיות המובילים נשמח להוביל את זה גם בכיוונים של השד, גם בכיוונים של גיל המעבר. יש לנו את היכולת לעשות את זה ואני אשמח שזה יהיה פה וגם כחלון לדעתי ישמח שזה יהיה פה. כחלון היה פה היום, תמסרי לו ד"ש ממני, ותדאגי שהוא יתחיל את הפרויקט הזה בחיפה.

אין מישהו יותר חיפאי ממנו. אבל דווקא אני אומרת, אולי אפשר לקראת יום האישה בשבוע הבא להתעסק בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, אולי כדאי בנושא הזה לפחות, בטח כבר עמוס לו, לדבר קצת על מחלות הלב. זה דבר כזה חשוב.

אנחנו יכולות לארגן ועדה משותפת עם ועדה העבודה, הרווחה והבריאות ואני חושבת גם שאנחנו יכולות לפתח איזה שהוא פיילוט. זה מחייב בפגישת עבודה יותר מאשר - - - שנתחיל לפתח איזה שהוא פיילוט שהוא גם קשור בהעלאת מודעות וגם קשור בפיתוח או אפילו לחשוב על פיילוט של מרפאה כדי לנסות לקדם את זה מול משרד הבריאות, שלפחות יתחילו גם לקחת בחשבון את כיסוי העלויות של גישת נשים.

אני חושבת שיש המון נושאים, אנחנו עוד לא נגענו בכל הנושא של איך מטפלים בנשים שמגיעות עם סימנים של אלימות ואלימות מינית לבית חולים, מה בדיוק קיים, איזה מערך נמצא וגם הנושא של הנשים עצמן, שעובדות בתוך בית החולים.

לא נגענו בזה, אני יכול להגיד שהנושא מטופל פה.

נכון, על ידי השירות הסוציאלי 24 שעות ביממה. יש כוננות, גם היום.

הנושא מטופל טוב. הבעיה קיימת אבל הנושא מטופל, חד משמעית בצורה טובה מאוד, מכוסה בצורה יפה, אבל אני חושב שזה לפעם אחרת. וגם כל הנושא של קידום האישה בתוך מערכות הבריאות, זה נושא שאצלנו מאוד גבוה.

אני מציע שעכשיו פרופ' בן הרוש תיקח אותנו לסיור בבית החולים לילדים החדש. כולכם מוזמנים.

תודה לכולם.

(בסיור)

- - - הם תרמו בחיפה המון, במוזיאון ישראל, הם תורמים גדולים, גרים בז'נבה וב-2006 היא החליטה שהיא רוצה לבנות בית חולים על שמה, לילדים. לקח מ-2006 עד עכשיו לבנות את בית החולים, אנחנו פה שנה, שנה וחצי.

פה זה אולם הרצאות, אבל גם אולם קולנוע. כל פעם שיש סרט חדש לילדים שמופיע אז זה מוקרן פה בקולנוע. אנחנו גם עושים כנסים פה.

איזה יופי.

במחלקה הזאת מטפלים בילדים חולי סרטן מכל הצפון, אבל גם אנחנו מטפלים בילדים פלסטינאים, כפי שאת יודעת, בעיקר בהשתלות מח עצם ובכל הסוגים של סרטן ובעיקר בלוקמיה. כל שבוע אנחנו מקבלים בין אחד לשני ילדים חדשים.

היה מקרה של ילד שהיה אצלכם, הילד שהיה פה, שהגיע עם אמא שלו מעזה, חולה אונקולוג.

כרגע יש לנו ילדה - - - שצריכה לעבור השתלת מח עצם. היא נמצאת יחד עם אמא, אני אציג לך אותה אם את רוצה להכיר אותה. היא בחדר בתוך יחידת השתלות מח עצם.

הטיפול בילדים סורים ובמשפחות סוריות זה בצפת וברמב"ם. זה ממומן על ידי משרד הביטחון, משרד הביטחון מממן את כל הטיפולים.

אפרופו מעמד האישה, הרופאים לילדים שעובדים פה בתוך בית החולים הם דווקא הרבה יותר רופאות מאשר רופאים. אנחנו גייסנו במיוחד לאוכלוסייה הפלסטינאית עובדת סוציאלית, רק לילדים הפלסטינאים, עובדת סוציאלית ערבית רק למגזר הישראלי ויש לנו עובדת סוציאלית לילדים יהודים, כל אחד עם הצרכים שלו. מקרב הצוות, האחיות והרופאים, אני חושבת שזה המקום היחיד שאפשר להגיד שערבים ויהודים חיים ביחד ונלחמים באותה מלחמה, שזה המלחמה נגד הסרטן וזה מאוד בולט. לצערי לא מספיק מדברים על זה, לא מספיק מראים בתקשורת את האפשרות לחיות ביחד.

התקשורת אוהבת דם, היא לא אוהבת דברים נעימים ויפים שנותנים תקווה. לצערי הרב.

פה את מגיעה לקומה הכי יפה, לדעתי, שיש בבית החולים לילדים, שזה המקום שנותנים גם איכות טיפול כמובן, אבל גם שהילד יבוא ויהיה לו כיף לבוא למחלקה, ייהנה מהמקום, ישכח קצת שהוא נמצא במסגרת של בית חולים. בשביל זה יש את הפטיו, שהוא מרכזי פה. כרגע יורד גשם אז אני לא רוצה שהילדים ייצאו, אבל פה יש פעילויות, ילדים מתחברים לקבל כימותרפיה, מנות דם בתוך הפטיו, ומסביב לפטיו יש את כל הפונקציות.

זו הכניסה של המחלקה, ממשיכים ישר, יש שם כיתה לקטנים וכיתה לגדולים, עד גיל 18-20. זאת ילדה פלסטינאית, קוראים לה סלסביל.

(אומרת דברים בערבית להלן התרגום החופשי)

סלסביל, מה שלומך? שמי עאידה. שלום. הוא מעזה והם פה מ-2011 בשביל סלסביל, היא מקבלת פה - - -

הרבה זמן.

לא, הוא הולך וחוזר.

אבל תספר לה שהיא הגיעה מאוד חולה. בעצם הייתה לה שלא חשבנו שנצליח לרפא אותה, גידול מאוד גדול בבטן, אני לא רוצה לספר בדיוק, גרורות בכבד והיא הייתה במצב מאוד מאוד קשה והיא הגיבה לטיפול, המחלה חזרה, שוב נתנו טיפולים קשים, היא עמדה בגבורה ועכשיו היא במעקב. זו באמת הצלחה מבחינה רפואית, מרפאים יותר מ-80% מילדים חולי סרטן.

אני שמחה שאת פוגשת אותה, כי זו אחת מהילדים שאנחנו מאוד גאים בהם. אני רוצה שתכירי את רות אופיר, האחות האחראית של המחלקה, חברת הכנסת סלימאן בוועדה לזכויות האישה ומירב בן ארי.

אנחנו ממשיכים. יש לנו חדרים שהרוב חדרים שיש מקום לילד, אבל גם סבא לאמא או לאבא, כי אנחנו רוצים שכל הזמן יהיה מלווה, עם טלוויזיה למעלה ו-wi fi וכל התנאים הנוחים ושירותים בנפרד.

כל ילד לבד?

יש לנו שמונה חדרים לאחד וארבעה חדרים של שתי מיטות, אבל אני אראה לך שזה נפרד לגמרי.

למה הילדים? מילא, אנחנו המבוגרים מוכנים לקבל הכול, אבל הילדים.

כן, אבל את יודעת, אלה ילדים חזקים עם הצלחה גבוהה, הם מגיבים מאוד טוב לטיפולים.

זה גם מרגש במיוחד.

יש לנו אתגר אדיר, כי אנחנו מחלקים 82 סי 5%, לכל הילדים.

מה את אומרת .

ניכנס, אני רוצה להראות לכם גם איך נראה חדר של שתי מיטות, זה שתי יחידות נפרדות, כולל וילון, שכל אחד ירגיש שיש לו פרטיות משלו ולא אחד על השני. רציתי להראות לך שאפילו חדר עם שתי מיטות זה יחידות נפרדות.

כן, זה ממש גדול.

מה התכולה של המחלקה הזו?

כמה ילדים מקסימום?

כרגע זו מחלקה של 17 מיטות פה. פה יש חדר שלא ניכנס, זה ילדים במצב סופני, לצערי.

קשה.

זה החייל ששומר על משפחה סורית. הצבא ביקשו שיהיה חייל שישמור על המשפחה. אני רוצה שד"ר זיידמן תבוא לדבר על מה שהיא עושה, היא עושה עבודה מצוינת. יש לי פה במחלקה 70 אנשים, יש 12 רופאים, בעיקר רופאות, ופה את תראי אחת מהרופאות הכי טובות גם בארץ וגם בחו"ל, להשתלת מח עצם.

ד"ר זיידמן, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, שהיא יושבת ראש הוועדה לזכויות האישה והיא באה לבקר אותנו גם פה.

וחברת הכנסת מירב בן ארי.

תספרי על העבודה שאת עושה פה.

יש לנו יחידה קטנה פה במחלקה, אנחנו די מבודדים במחלקה כי זו בסך הכול היחידה מאוד נקייה וסטרילית, כי הילדים נמצאים פה בין חודש לחודש וחצי להשתלת מח עצם, עם ספירות נמוכות. אנחנו עושים עד 30 השתלות בשנה, 50% ילדים אונקולוגים עם מחלות ממאירות, לוקמיה בעיקר, ו-50% זה מחלות לא ממאירות, כמו חוסר חיסוני, מחלות מטבוליות, מחלות המטולוגיות. יש לנו בצפון הרבה ילדים חולים, ילד נמצא עם אחד מבני המשפחה בחדר, מקבל שבוע כימותרפיה, אחר כך נותנים תאים מתורם ואז מחכים, תוך בערך שבועיים, שהתאים - - -

מתורם או ממנו עצמו?

יש לנו סוג של השתלות, בעיקר במחלות ממאירות, שזה השתלות עצמיות, שאנחנו נותנים כימותרפיה במינון גבוה ואני חושבת שבשנים האחרונות יותר עשינו מתורם, בערך 60%-70% אנחנו עושים מתורם או בני משפחה, או דם טבורי, או תורם זר, תלוי איפה אנחנו מוצאים תורם מתאים.

יש לנו חדרים מאוד נחמדים, אפשר להיכנס. יש פה ילדה, אולי היא יצאה, אולי היא השתחררה, אולי עדיין לא. אנחנו עכשיו בתקופה שכולם השתחררו ובשבוע הבא יתחילו חדשים להיכנס. היא יצאה, אפשר לראות. אלה שני חדרים עם נוף לים, המשפחה נמצאת פה חודש, חודש וחצי, בעצם יש את כל התנאים. זה עכשיו הכול מפה, אבל הם עושים חצי חדר משחקייה, יש להם שטיח שכל ילד נקי מקבל מלא משחקים.

אני בדיוק סיפרתי שגיסי לפני שנתיים עבר השתלת מח עצם ברמב"ם, בהצלחה, אבל אני זוכרת את החודש וחצי הזה שאחותי הייתה איתו בבידוד. הם שניהם כמעט השתגעו מזה.

לא, עם הילדים זה הרבה יותר קל, כי קודם כל אנחנו מאפשרים למתנדבים ולמורות להיכנס, אז כל הזמן מתעסקים איתם.

שלא יהיה להם משעמם.

היית צריכה לראות את החדר אתמול, היו מלא משחקים פה ומטבח ובובות ויצירה וכל הקירות, שטוב שאת לא ראית, הייתה מלא יצירה על הקירות, שכל יום היא עשתה.

כן, כי חודש וחצי, היא צריכה - - -

יש להם וידיאו, יש להם מחשב, הם מקבלים בתקופה של ההשתלה. יש שני חדרים ופטיו, יש משפחות שמעדיפות, בני המשפחה יכולים לבוא לבקר מהפטיו.

תודה רבה.

תמשיכי עם העבודה, תודה רבה, את מקבלת חיבוק, להתראות.

אנחנו ממשיכים עם הקומה היותר שקטה, שזה אזור של המרפאות, ילדים בין הטיפולים - - - בסוף יש לנו מרכז לטיפול באמנות, אני רוצה שתראי מה כתוב למעלה. התורם של המרפאה, קוראים לו ג'ון אנסנפורד ווייל, Israeli Palestinian friendship center. יש משפחה על שם - - - שגרים בניו יורק, שאף פעם לא תרמו למדינת ישראל. כשהם שמעו שאנחנו מטפלים בילדים פלסטינאים, והוא בן 70 פלוס, אז הוא אמר 'אני אבוא לבקר את המשפחות הפלסטינאיות ואני אחליט אם אני אעזור להם'. אז הוא בא, הוא הביא את אשתו ובסוף הוא נתן פה 10 מיליון דולר כדי לבנות את המחלקה הזאת והוא ביקש שיהיה מרכז של ישראלים ופלסטינאים. שם ביחד עושים טיפולים, אמנות, בעיקר טיפולים נפשיים, זאת המטפלת באמנות, היא מארגנת טיפול קבוצתי, כי זה המטרה של הביחד.

גרייס, שתי דקות מזמנך. אני רוצה שתגידי שלום לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. גרייס אחראית על הילדים הפלסטינאית, היא עובדת סוציאלית מיועדת ליילדים האלה. היא ימים ולילות פה, היא גרה פה פחות או יותר.

כמעט.

מדהימה, היא נותנת את כל הנשמה לטיפול בילדים.

אי אפשר לעבוד במשהו כזה, במיוחד עם ילדים, ולא לתת את הנשמה. ראית אותי, כשאמרת לי עולים וזה, לא הבנתי לאן, וכשאמרת לי שזו מחלקה, אמרתי אוי, עכשיו אני אעשה בושות, אתחיל לבכות וזה, אבל בסדר. את מרוצה?

מאוד, אחרת לא הייתי פה.

חסר לה שהיא תגיד שלא. גם בנוכחותי היא לא יכולה להגיד.

כל עוד אני מגיעה כל בוקר עם חיוך זה אומר שאני מרוצה. זה הפך להיות בית שני.

זה אתגר אדיר וזה סיפוק. רואים את התוצאות של העבודה.

במיוחד שאת אומרת 85% ריפוי, אז זה באמת, זה לא להתמודד כל פעם עם עוד שברון לב.

ועוד יותר עם הילדים הפלסטינאים, אני חושבת בהשוואה למה שאנחנו שומעים במשפחות ומה שאנחנו רואים ואיך שהם מגיעים ואיך שהם יוצאים, זה סיפוק אחד גדול.

את שומרת על קשר עם הילדים?

יש ילדים שלצערי איבדנו אותם ואנחנו עוד בקשר עם המשפחות.

אם ישנו צורך כלשהו, עזרה, באישורים, באני לא יודעת מה, בגיוס מתנדבים, בתרומות - - -

תרומות זה משהו שאנחנו תמיד זקוקים לו. אישורים וכאלה, אני חושבת שבמשך השנים בנינו יחסים מאוד טובים עם כולם, אז כמעט שאין לנו בעיות עם אישורי כניסה וכאלה.

במקרה שיהיו בעיות, לפעמים למשפחות עצמן, לפעמים לאחד, לאבא או לאמא, או משהו כזה. כל עזרה שתצטרכו, באמת, אל תהססו, תפנו.

יש משפחות מן הסתם שהרמה סוציו אקונומית שלהם מאוד נמוכה והם מנותקים לגמרי מהבית, לתקופה ארוכה.

לזה התכוונתי. אני ראיתי יוזמה מאוד מעניינת, שמעתי עליה, שיש קבוצה של אזרחים יהודים דווקא - - -

עמותת בדרך להחלמה.

שהם מעבירים מהמחסום לבית החולים.

אנחנו בקשר איתם 24 שעות ביממה. הם מדהימים, גם במצבי חירום הם עוזרים להביא ילדים מהמחסומים. אבל יש לנו מקרים שהם לא כל כך יכולים לעזור, אם יש נסיעה מעכשיו לעכשיו ואין מתנדב, אז - - -

אולי כדאי לנסות לעשות גם שגם מתנדבים ערבים ייכנסו לתמונה ואז זה גם מקל מבחינת שפה ומתנדבים ערבים בדרך כלל גם יכולים להיכנס פנימה ולהוציא מבפנים.

גם הם נכנסים פנימה. לג'נין, קלקיליה כן. חוץ מהרצועה.

אני מכירה שברוב המקרים ישראלים נרתעים מלהיכנס.

נכנסים ואחת לכמה שנים, זה היה לפני ארבע שנים, השנה אנחנו גם נוציא את זה לפועל, עושים אפילו בעיריית ג'נין יום הוקרה למתנדבים האלה ומכניסים את כולם.

זה אחד הדברים שבדיוק דיברנו במעלית, מאוד מכעיס לראות שדווקא יש יוזמות שקצת נותנות תקווה וקצת מחממות את הלב ומראות שכן אפשר, שהתקשורת לא מתעניינת בהם, היא מתעניינת רק בסיפורים שיש בהם דם ויש בהם מלחמות.

זה בתכנית, זה מהשבוע האחרון.

בסדר, אם תרצו גם עזרה בחשיפה תקשורתית לפעילות הזו.

סועאד גם עובדת סוציאלית פה במחלקה כבר שנים רבות.

אני מורידה את הכובע, אני לא הייתי יכולה לעבוד פה. להגיד את האמת.

יש דברים שמחזיקים אותנו.

יותר קל להילחם במה שאני נלחמת שם מאשר להילחם בדברים האלה פה. בשבילי זה ככה.

כן, בשבילך.

כן, בגלל זה אני מאוד מכבדת מי שיכולה ויכול לעשות את העבודה הזו. זה מה שנקרא עבודת קודש.

זה אשפוז יום, אלה ילדים שבאים בבוקר, הולכים הביתה בסיום היום. טיפול אמבולטורי. זה יום שקט דווקא, בדרך כלל זה מאוד עמוס, אני לא יודעת מה יש היום. בדרך כלל יש אפילו צפיפות ואי אפשר לעבור.

יש לנו ילד מקסים, אני רוצה שתכירי אותו. קרלוס, אנחנו מארחים חברת כנסת, עאידה תומא סלימאן.

שלום.

קרלוס הוא אחד מהגיבורים שלנו, עם הרבה כוחות, גם עם כל הטיפולים הקשים. אנחנו מאוד גאים בו. הוא מתבייש קצת.

קומה 3 זה קומת המרפאות, רק שתראי שהעיצוב בעיקר - - -

אני רואה, אפילו פה העיצוב הוא ידידותי.

כן, יש צבעים יותר בולטים בקומת ילדים, הכול כתום ורוד, הבנים מתרגלים מתברר.

איך החלטתם על זה?

זה לא החלטנו, זה הארכיטקט ומעצבת הפנים, הם לקחו צבעים שהילדים אוהבים. בכל קומה יש תמה, פה אנחנו בקומת החוף.

קומת החוף, קומת הים, קומת היער.

אני רוצה שתכירי את ד"ר רוני גפן, הוא עוסק גם בהשתלות מח עצם.

כן, אני מכיר, מהיום.

את מפורסמת אצלנו.

זה חשוב הקשר עם הציבור.

כן, אנחנו גם שמענו על המחלקות. זה התחיל הכול ממעמד האישה ורפואה מגדרית. זה נושא שלא כל כך מקבל - - -

פה זו קומת המתנה של ילדים שבאים.

איזה יופי, ממש יפה.

לכן רציתי לעשות לך טוב אחרי הביקור הקשה.

יכולים לשכוח למה הם נמצאים פה.

יש מחשבים. יש לנו ליצנים שבאים ומשחקים וכל מיני פעילויות ואת רואה את הנוף על הכרמל. מקום יותר שקט מאשר במחלקה שלי.

מקום נחמד וטוב לילדים.

זה מקום שלא מאיים.

אני חושבת שעברתם כבר את הלא מאיים, אתם הופכים את זה למקום ש - - - ואני מאוד מכבדת את זה.

עכשיו אנחנו בקומה אפס ואתה מלווה אותם.

בבית החולים הממוגן.

אנחנו בבית חולים ממוגן.

שמחתי מאוד להכיר אותך ושתמשיכי.

גם את. אני לא מצילת חיים, מה שאת כן עושה וכל הכבוד.

יש לי צוות מדהים, ראית חלק מהצוות, זה באמת הגדרה של עבודת צוות, בין כל המגזרים, בין כל המינים וזה שוויון מוחלט ואני מאוד גאה בזה.

אנחנו גם גאים בעבודה שלכם, תודה רבה, היה נעים להכיר.

נרד מכאן.

אנחנו יורדים לבית החולים הממוגן.

מינוס 3. אחרי האונקולוגיה אני יורד איתכם למינוס 3 לחניון, שזה גם בית חולים ממוגן.

סיפרתי שם שהייתי פה, עברתי ניתוח בזמן המלחמה ב-2006 ואז העבירו את כל המחלקות שפונות לים פנימה ואני הייתי במחלקת נשים, אז במקרה במקרה היו גם גברים שאשפזו אותם במחלקה, כי מחלקת נשים היא לא ממש על הים. אז טוב שעכשיו יש להם בית חולים ממוגן.

אני חושבת שזה קטע מדהים, כל מה שהם עשו פה.

אני חושבת שלא קיים בשום מקום אחר.

לא קיים בעולם, כזה גודל. קיים בסינגפור בית חולים ממוגן קטן.

בסינגפור הכול מתוקתק.

וגם בארץ יש, אבל לא בהיקף כזה. בגדול, אנחנו נמצאים כאן במתחם שהוא מינוס 14 מטר מפני הקרקע ו-7 מטר מתחת למי תהום, מתחת למי הים. אנחנו כולנו טבולים כרגע במים מסביב. יש לנו פה חניון של 60,000 מטר מרובע, 20,000 מטר מרובע בקומה, שהוא כולו בית חולים ממוגן, ל-2,000 מיטות.

2,000? יותר מבית החולים עצמו.

בית החולים הממוגן מיועד לכל תושבי צפון מדינת ישראל, במקרה של חירום יש פה חלוקה למחלקות, תיכף אני אראה לכם, ל-2,000 מיטות. יש לנו סדרי הורדה. בגדול, יש פה מערכות גנרציה, אני לא אכניס אתכם לכל המקומות.

זה מה שרציתי לשאול, אתם בטוחים בתפוסה מלאה שהאוויר והסירקולציה ולכמה זמן אפשר להחזיק את המקום הזה?

המקום יכול לפעול כל הזמן, בזמן חירום, בזמן התקפת אב"כ, התקפת כימיקלים, הוא יכול להיות אטום למשך 72 שעות וכל האוויר המסופק פה לכל המתחם הוא אוויר מסונן. זאת אומרת אף אחד לא צריך ללבוש פה מסכה, כל האוויר מסונן, יש פה פיזור של מערכות. אלה מערכות המיזוג של המקום, שהן כרגע מאופסנות ובזמן חירום פורשים אותם והן מתפרקות, זה בד שמפזר אוויר ממוזג לכל נקודה בכל המתחם. מתוך ה-60,000 מטר מרובע, חצי, 30,000, קומה וחצי, הם ממוגני אב"כ. לא כל המתחם, המתחם בקומה העליונה זה מתחם קבלה ופיזור, 30,000 מטר מרובע, מתוך זה 20,000 בקומה הזאת ו-10,000 בקומה שמעלינו זה מתחם מוגן אב"כ.

יש פה כל הנדרש. אנחנו עוברים, אולי אתם לא שמים לב, אבל על כל הקירות יש פסי אספקה מוכנים, בכל מקום כזה יש מקום למיטות. נלך לקצה השני, אתם תראו את חדר הניתוח החירומי שלנו, אז תבינו מה זה הופך בשעת חירום.

בגדול בשעת חירום המקום יכול להיות מופרד לשלושה חלקים, כשחלק אחד נפגע החלק השני יכול גם להמשיך לתפקד. בין החלקים יש דלתות כבדות, חשמליות. זה מקום שאפשר לסגור את הדלת הזאת ואז המתחם הזה מבודד מהמתחם הזה, לא תלוי בו.

נוסף לזה במדינת ישראל עלה נושא חיידק האבולה והחליטו שאם יהיה חולה אבולה במדינת ישראל הוא יגיע לפה. הכינו מקום מיוחד, לא הגיע למזלנו אף אחד, אבל המתקן כאן מחכה לחולה אם יגיע.

אפילו מבחינת שילוט ו - - -

אתם רואים, פה חדרי ניתוח, פה חדרי התעוררות. בגדול כל החניון מחולק לקיוביקולס כאלה וקיוביקול כזה הוא מקום שמיועד לשמונה עד עשר מיטות כאשר חלק מהמערכות מותקנות בקירות וחלק מהמערכות יחברו למערכות בתקרה. בגדול המקום מיועד לחניון. החניון ברמב"ם נבנה שלב ראשון מתרומה, שלב שני מהלוואות ושלב שלישי מדינת ישראל השלימה כספים. זאת אומרת היוזמה הראשונה הייתה של בית החולים ומדינת ישראל הצטרפה.

מה החלק של המדינה?

אני לא אכנס כרגע לחלקים, אבל התרומה הראשונה היא תרומה של 20 מיליון דולר של סמי עופר. בית החולים לקח הלוואות שהחניה אמורה להחזיר את ההשקעה לתשלום ההלוואות שלקחנו מהבנקים, בגלל זה אנחנו חייבים למקסם את כמות החניות, אז כל דבר הוא דואלי, בזמן שגרה הוא חניה ובזמן חירום הוא הופך לבית חולים ממוגן. בואו ניכנס לכאן, תראו את המתחם כשהוא סגור.

אני נבהלתי, שמו אותנו פה - - -

אלה חדרי הניתוח לחירום שלנו. יש לנו חדרי ניתוח ממוגנים גם למעלה, אבל גם פה. אתם כאן יכולים לראות מה מסתתר מאחורי הפסים שבחוץ, מאחורי זה מסתתרות מערכות אוויר, גזים, חמצן, ואקום, מערכות חשמל שהן מגובות גנרטור, מגובות יו פי אס, כל מה שנדרש.

כל עמדת מיטה פה זהה מבחינת הפונקציות הרפואיות שלה לעמדה למעלה. בזמן חירום יש אפשרות להוריד את 1,000 המיטות מלמעלה. השיטה היא שכל מחלקה יורדת עם המיטות שלה, עם החולים, עם הציוד שלה, יש לה את המרחב המיועד לה. יש חלוקה של 25 מיטות פר מחלקה ויש מספר מחלקות, לכל אותן 2,000 מיטות. נכון שיש לנו 1,000 ובחירום אנחנו חושבים שאנחנו צריכים בית חולים של 750, לא 1,000, אבל מדינת ישראל הגדירה, בזמן שאנחנו התחלנו לבנות, מדינת ישראל הבינה שאנחנו בונים פה בית חולים ממוגן, קפצו על המציאה ואמרו 'אוקיי, תגדילו ל-2,000'. השהינו את העבודה, עצרנו את העבודה, העמקנו את המתחם קצת יותר, כי גובה קומה כזה זה לא גובה של חניון, גובה של חניון, מספיק שיהיו 2 מטרים, 2.5 מטרים, פה זה 3 ומשהו, אז העמקנו, עשינו קומה וחצי ממוגנות. יש לנו פה 2,000 מיטות ותוך 72 שעות אנחנו יכולים להפעיל את כל המתחם, מרגע ההתראה.

אדיר.

האזור הזה הוא חדרי הניתוח של בית חולים חירום. במיטה אחת, כל מקום כזה צריכה להיות פה עמדה של מיטת ניתוח. האוויר הוא אוויר שזורם מעל המיטה, מפזר אותו החוצה, יש פה ארבע עמדות כאלה. אפשר לבצע פה ארבעה ניתוחים במקביל. יש לכם שאלות?

תודה, אני חושבת שקיבלנו המון מידע היום. צריך לעכל את זה.

אתם לא מפחדים שאנשים יהיו כל כך מסוקרנים וייכנסו?

את רואה מה מסומן פה על הרצפה, מבחינתנו זה בזבוז הכנסות ממקום חניה, אבל זה המתחם שהוא מיועד, הוא מחכה לחולה.

נכון, רק אין דלת מסודרת.

כן, החניון כולו לא סגור.

כל אחד יכול להיכנס.

אנשים לא מבינים ולא אמורים להיכנס. סך הכול הם מתייחסים בכבוד, גם החניון הזה באיכות גבוהה, אז אנשים יודעים לשמור.

אתם סומכים על הרצון טוב.

אין דרך לאטום. כשדיברתי איתכם על מערכות המיזוג, פה את רואה דוגמה של צנרת, בזמן שמוזרם לזה אוויר הוא מתנפח ומכל אחד מהחורים פה יוצא אוויר ומפזר אוויר אחיד לכל החניון. בזמן החניה אנחנו לא צריכים מיזוג אוויר, רק בזמן ההפעלה של בית חולים חירום.

ברור. מעניין. חשבתם על הכול, הא?

אנחנו מקווים. כל הרעיון התחיל אחרי 2006, כשחיפה הותקפה, ואז במקביל תכננו חניון אז הסבנו את החניון שיהיה גם בית חולים חירום ממוגן והיום אנחנו עשר שנים אחרי וכל המתחם, כולל בתי החולים למעלה, בתי החולים שבנינו, בית חולים רפפורט, הוא על החניון הזה, גם בית החולים האונקולוגי החדש שבנינו הוא על החניון הזה - - -

כך שמאוד קל לרדת.

זאת אומרת שבעשר שנים הרמנו את כל מה שאנחנו קוראים הקמפוס המערבי של בית החולים. מהרגע של הרעיון הראשון, כולל התכנון, הביצוע, הכול.

כל הכבוד. אני חייבת להגיד שוב, כל הכבוד. תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 14:00.